ביאור:ויקהל-פקודי - שילוב ערכים יוצר ערך עליון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


בס"ד כ"ו אדר התשס"ו

ויקהל-פקודי-שילוב ערכים יוצר ערך עליון

מבוא:

פרשיות ויקהל ופקודי המסיימות את ספר שמות, כתובות בתורה צמודות זו לזו, בי"ב השנים הפשוטות מתוך מחזור הי"ט נקראות פרשיות אלה במחובר. ביתר ז' השנים המעוברות, פרשיות ויקהל ופקודי נקראות בנפרד, כל אחת בשבת בפני עצמה. הטעם לצמידותם ולהנהגת החיבור בין פרשיות אלה, נובע מן העובדה שבשתי הפרשיות הללו הענין המשותף והמרכזי הוא: הציווי והביצוע של המשכן ע"י ישראל. דהיינו, בפרשיות תרומה ותצוה ה' ציוה את משה את פרטי מלאכת המשכן, ובפרשיות ויקהל ופקודי משה אמר לישראל את ציווי ה' על מלאכת המשכן, ובהתאם לכך ביצועו ישראל את משכן אהל מועד במדויק. התורה כפלה את כל הפרטים בציווי ובביצוע המשכן, כדי ללמדנו שלצורך השראת השכינה בישראל אשר היא ערך עליון, יש לשלב בין ערכי יסוד היהדות ע"מ להגיע לשלמות. וכן מצאנו שבהקמת המשכן שולבו מספר ערכים, כגון: ערך הציווי עם ערך הביצוע, ערך תרומות החובה עם ערך תרומות הנדבה, ערך החיבור עם ערך האהבה לה', ערך השמחה עם ערך קדושת הראשוניות, ערך קדושת הזמן עם ערך קדושת האדם, ערך הקרבנות עם ערך לימוד התורה, וכו. שילובם המושלם והמדויק של ערכים אלה גרמו למעלתו ולחיבתו של המשכן, שנעשה בדנות המשכן העליון וכתמצית בריאת העולם. לפיכך המשכן לא נהרס אלא נגנז לנצח, ע"מ לבטא את חיבתו של הקב"ה לישראל והשראת שכינתו בתוכם לנצח. כלומר, שילובם של ערכי היהדות בעת ביצוע מצוות ה' יוצר ערך עליון של קדושה. כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. כפילות פרטי מלאכת המשכן – הציות והביצוע בשלמות גרמו להשראת השכינה במשכן.

ב. מעלת המשכן – פרשת המשכן וכליו נאמרה חמש פעמים בכדי להראות את מעלתו וחיבתו.

ג. כפילות הכרובים – ביטוי לקשר הכפול שבין הקב"ה וישראל שמתוכו יצא דבר ה' לישראל.

ד. עיכוב הקמת המשכן – שילוב בין ערך השמחה בעבודת ה', לבין ערך קדושת הראשוניות.

ה. כפילות המשכנים – ישראל בנו שני משכנים משכן לעבודת הקרבנות, ומשכן לתלמוד תורה.

ו. הקמת המשכן בראש חודש ניסן – שילוב בין קדושת המועדים, לבין התחדשות הטבע.

ז. נצחיות המשכן – גניזת המשכן מבטא את הנצחת השראת השכינה בישראל.

כפילות פרטי מלאכת המשכן:

בפרשיות תרומה ותצוה ה' ציוה את משה על מלאכת המשכן, ובפרשיות ויקהל ופקודי משה אמר משה לישראל את הציווי על מלאכת המשכן, ובהתאם לכך ביצועו ישראל את משכן אהל מועד במדויק. התורה כפלה את כל הפרטים כדי ללמדנו שלצורך השראת השכינה בישראל אשר היא ערך עליון, יש לשלב בין ערכים יסודיים ע"מ להגיע לשלמות. דהיינו, הציווי המפורט על הקמת המשכן הוא ערך העומד בפני עצמו, וגם הביצוע המדויק הוא ערך העומד בפני עצמו. שילובם של שני ערכים אלה במדויק, יצר את הערך העליון של הקמת משכן להשראת השכינה. וכן מצאנו בגמ': "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ:). וכן "אמר רב ואיתימא רב שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש...אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם (מגילה, טז:). כלומר, ללימוד מצוות התורה יש ערך עצמי רב, ומימוש המצוות הוא ערך נוסף, הגורם לקיום המצוה בשלמות. מטעם זה נדרשו ישראל לתת שתי תרומות: תרומת חובה של מחצית השקל, ותרומת נדבה של זהב וכסף ונחשת וכו', ע"מ לשלב בין ערך הנתינה השיוויונית מתוך צו ה', לבין ערך הנתינה האישית ע"פ יכולותיו של האדם. לפיכך כאשר ישראל שילבו את כפל ערכי התרומה והביצוע, נוצר המשכן בשלמותו העליונה. מטעם זה בפרשיות ויקהל-פקודי חזרה התורה י"ד פעמים על הבטוי: "כאשר צוה ה' את משה", וג' פעמים נאמר הביטוי "כן עשו" בסמיכות. שנאמר: ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבדה" (שמות, ל"ט, מ"ב, ל"ב, מ"ג). דהיינו, בזכות הביצוע המדוייק של המשכן על כל פרטיו ודקדוקיו לפי הציווי האלהי, גם נתכפר לישראל חטא העגל שנעשה מדעתם, וגם שרתה השכינה במעשה ידיהם של ישראל, לראשונה מאז בריאת העולם. על כן חזרה התורה על כל ציווי פרטי מלאכת המשכן וביצועו בפועל, להגיד את שבחם של ישראל, שצייתו וביצעו את מלאכת המשכן בשלמות. וכן מצאנו שאף משה רע"ה התפעל משלמות הציות והביצוע של המשכן. שנאמר: וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה (שמות, ל"ט, מ"ג).

מעלת המשכן:

פרשת המשכן וכליו נאמרה חמש פעמים, בכדי להראות את מעלתו וחיבתו של המשכן בעיני ה'. כפי שמבאר רבינו בחיי (שמות, ל"ה, א'): "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אותם. אם תסתכל בסדרים אלה תמצא מעשה המשכן וכל כליו נזכר שם הרבה פעמים, הקב"ה הזכיר למשה שני פעמים, תחלה הזכירו בפרט בסדר ויקחו לי, וחזר והזכירו דרך כלל בכי תשא בפרשה ראה קראתי בשם, שלישית הוא שהזכירו משה עתה לכל ישראל בדרך כלל, וצוה אותם עליו באמרו: וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו, רביעית הוא ספור התורה אחר מעשה הוא שכתוב: ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה והזכיר על כל דבר ודבר ויעש ויעש, חמישית אחר שנשלמה כל המלאכה בפרשת (שמות, ל"ט) ויביאו את המשכן אל משה, והיה הענין להזכירו חמשה פעמים הכל למעלת המשכן ודרך חבה... ודרשו רבותינו ז"ל למה זה דומה למלך ששלח בנו לבית הספר כשבא שאל: אכל ברי? שתה ברי? דמך ברי? אזל ברי לבי ספרא? אתי ברי מבי ספרא? וכן דרשו רז"ל במה שהאריכה תורה בספור אליעזר שכל דבריו כפולים, אמרו יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה, מתורתן של בנים. שהרי פרשת אליעזר כל דבריו כפולים ובשנים ושלשה דפין היא אמורה, וכמה מצות בתורה תלויות באות אחת ובתיבה אחת והן הן גופי תורה". וכן כתב הרמב"ן (שמות, ל"ו, ח'): "ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה. ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה". הרמב"ן מנמק את כפל ציווי המשכן למשה וישראל בכך שבפרשיות תרומה-תצוה, ציוה ה' את משה על הקמת המשכן קודם חטא העגל האמור בפרשת כי תשא, ומשה עכב את הציווי לישראל עד לאחר שה' סלח להם על חטא העגל, לפיכך נאמר הציווי על מלאכת המשכן פעמיים. כלשון הרמב"ן (שמות, ל"ה, א'): "ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (שמות, כ"ה, ח'): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה". כלומר, לשיטת הרמב"ן הציווי המחודש על מלאכת המשכן הוא אירוע המקביל בעוצמתו למעמד הר סיני. וכן מצאנו שגם בציווי על מלאכת המשכן הקהיל משה את כל העדה אנשים ונשים, ואמר להם מצות שמירת השבת, כשם שנעשה הדבר במעמד הר סיני.

ודע, שהשינויים בציווי מלאכת המשכן בין הפרשיות, נועדו ללמד ענין מהותי במלאכת המשכן. כגון: הקדמת הציווי על עשיית הכלים לפני הציווי על עשיית המשכן בפרשת תרומה, לעומת הקדמת ציווי ביצוע המשכן לפני ציווי עשיית הכלים בפרשת ויקהל, נעשה לצורך הדגשת חוכמתו של בצלאל. כמובא בגמ': "א"ר שמואל בר נחמני, א"ר יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת" (ברכות, נה.).

כפילות הכרובים:

מעל ארון הקודש שהוצב בקודש הקודשים, הוצבו שני כרובים המביטים זה בפני זה. שנאמר: ויהיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת היו פני הכרבים (שמות, ל"ז, ט'). הצבת שני כרובים המביטים איש אל אחיו, הם הביטוי המוחשי לאהבת ה' את כנסת ישראל. וכן מובא בגמ': "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (יומא נד.). וכן מובא בזוה"ק: "אמר רבי יוסי: ווי לעלמא כד חד כרוב אהדר אנפיה מחבריה, דהא כתיב ופניהם איש אל אחיו כד הוי שלמא בעלמא (זוה"ק, שמות קעו.). כלומר, שני הכרובים שהיו במשכן כשפניהם איש אל אחיו נועדו "להראות לישראל חיבה יתרה שהקב"ה חיבבם" (פסיקתא זוטרתא, שמות, כ"ה). וכן מצאנו שבמקדש שלמה היה מעשה הכרובים (דבה"י-ב, ג', י'-י"ג) שונה ממעשה הכרובים במשכן מכמה בחינות: ראשית: כרובי המשכן היו חלק מהכלים, וכרובי מקדש שלמה היו חלק מבנין המקדש. שנית: כרובי המשכן היו עשויים מקשת זהב טהור עם הכפורת, וכרובי מקדש שלמה היו עשויים עצי שמן מצופים בזהב. שלישית: כרובי המשכן עמדו על כפורת ארון הקודש, וכרובי מקדש שלמה עמדו על רצפת קודש הקודשים. רביעית: כרובי המשכן היו קטנים וסככו על הארון שרוחבו אמה וחצי, וכרובי מקדש שלמה היה גדולים ומוטת כנפיהם היתה עשרים אמה. חמישית: כרובי המשכן היו פניהם איש אל אחיו, וכרובי מקדש שלמה היה פניהם אל הבית. את ארבעת ההבדלים הראשונים הנ"ל, ניתן להסביר בשינוי מבנה מקדש שלמה, שנבע מן התכנית האלהית למקדש, שנאמר: הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (דבה"י-א, כ"ח, י"ט). דהיינו, גודלם של הכרובים במקדש שלמה גדל בהתאם לגודל שטחו של הדביר במקדש שלמה, שהיה גודלו כפול ארבע משטח קודש הקודשים במשכן. את הבדלי המבטים המסמלים את ההבדלים במדרגה הרוחנית מסבירה הגמ': "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית (דבה"י-ב, ג', י"ג). ולמ"ד פניהם איש אל אחיו (שמות, ל"ז, ט'), הא כתיב ופניהם לבית? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו. למ"ד ופניהם לבית, הא כתיב: ופניהם איש אל אחיו? דמצדדי אצדודי (רש"י-קצת לבית וקצת זה לזה)" (ב"ב, צט.). ופירש הרש"י: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל. ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים, כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום, וכשאין עושין, הופכין פניהם לבית על ידי נס" (רש"י-ב"ב, צט.).

לפיכך כשציוה ה' את ישראל לעשות את שני הכרובים במשכן בדמות שני תינוקות ממקשה אחת זהב טהור, כאשר מבטם "איש אל אחיו". התכוון ה' לגלות בכך את חיבורם, ותמימות אהבתם הדו סטרית של ישראל והקב"ה בעת שעשו ישראל את המשכן. כלומר, כפילות הכרובים מבטא את קשר החיבור והאהבה בין לקב"ה לישראל בעת שישראל עושים את רצונו. משום כך שילוב ערך החיבור הפיסי עם ערך האהבה הרוחנית בין ישראל לקב"ה, יצר את מקום "יושב הכרובים" (דבה"י-א, י"ג, ו') שהוא מקום הקדושה הגבוהה ביותר בתוך קודש הקודשים. כלומר, מתוך גודל אהבתו השכין הקב"ה את תמצית שכינתו בין שני הכרובים אשר על ארון העדות (שמות, כ"ה, כ"ב, במדבר, ז', פ"ט). וכן מובא בגמ': "ההוא דהוה קאמר ואזיל כי רחימתין הוה עזיזא (רש"י-כשאהבתינו היתה עזה ביני לאשתי) אפותיא דספסירא שכיבן (רש"י-על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו) השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן (רש"י-לא די לנו). אמר רב הונא: קראי כתיבי מעיקרא, כתיב: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת, ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב: והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו, ולבסוף כתיב: כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי וגו' (סנהדרין ז.).

עיכוב הקמת המשכן:

המשכן הוקם בר"ח ניסן ב'תמ"ט, למרות שהכנתו הסתיימה מספר חודשים לפני כן. כמובא במדרש: "רבי שמואל בר נחמן אמר: בשלשה חדשים נגמרה מלאכת המשכן, תשרי, מרחשון, כסליו. והיה מונח ומפורק טבת ושבט ואדר. והעמידוהו באחד בניסן, שנאמר, ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד. רבי חנינא אומר: באחד באדר נגמרה מלאכת המשכן. למה? שהמלאכה שנעשית בקיץ ביום אחד, נעשית בחורף בשני ימים, וכדברי רבי שמואל בר נחמני שאמר, שנעשה המשכן בשלשה חדשים. למה לא עמד מיד? אלא מפני שחשב הקדוש ברוך הוא לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו, לפי שבאחד בניסן נולד יצחק. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה. והיו ליצני הדור מרננין ומהרהרין ואומרין למה נגמרה מלאכת המשכן ואינו עומד מיד. ולא היו יודעים מחשבתו ועצתו של הקדוש ברוך הוא. ועל זה אמר דוד המלך, כי שמחתני ה' בפעלך במעשה ידיך ארנן (תהלים, צ"ב, ה'). כי שמחתני ה' בפעלך, זה אהל מועד. במעשה ידיך ארנן, זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך (תהלים צ"ב, ו'), שהיית חושב לערב שמחה בשמחה, יום שנולד יצחק אבינו. ואותו היום נטל עשר עטרות: 'ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים' (שבת פז:). ולפיכך, איש בער לא ידע (תהלים צ"ב, ז'), אלו הליצנין והטפשין שבדור שלא היו יודעים מחשבתו של הקדוש ברוך הוא. וכסיל לא יבין את זאת (תהלים צ"ב, ז'), שלא היה יכול אחד מהם להקימו, ולא בצלאל, ולא אהליאב, ולא החכמים העושים את כל מלאכת הקדש, כדי שיבא משה ויטול את שלו, לפי שהיה מצטער שלא עשה בו כלום. לפיכך, ויקם משה את המשכן וגו', ולא בצלאל ולא אהליאב ולא החכמים העושים. וכתיב, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (במדבר, ז' א'). כיון שהוקם המשכן, מיד ירדה שכינתו לתוכו, שנאמר: ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (תנחומא, פקודי, סימן יא). כלומר, העיכוב בהקמת המשכן נבע מעומק מחשבת ה' לשלב בין שני ערכים יסודיים, שהם: ערך השמחה בעבודת ה', וערך קדושת הראשוניות, הן באדם, והן בקדושה, והן בחודשים. וכן מצאנו שהקב"ה קבע את שמחת הקמת המשכן ליום הולדת יצחק דווקא, משום שיצחק הוא הסמל הרוחני לתמימות, וראשון להקרבת החיים למען קיום מצוות ה'. שילובם של ערכים אלה גרם לכלל ישראל להתעלות עליונה ביום הקמת המשכן. שנאמר: "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא, ט', כ"ד).

הרש"י מנמק את העיכוב בהקמת המשכן בקושי טכני כביכול: "שלא היו יכולין להקימו. ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו. שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו ע"י אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו. וזהו שנאמר: 'הוקם המשכן', הוקם מאליו" (שמות, ל"ט, ל"ג). ולפי פשט פירוש זה קשה: מדוע לא הקים משה את המשכן מיד כשהסתיימה מלאכתו מספר חדשים לפני כן? ועוד, וכי שש מאות אלף רגלי בעזרת חכמי הלב לא יכולים היו לזקוף מ"ח קרשים (משקל הקרש האחד 1,140 ק"ג ע"פ סיה"ק אשר על המשכן)? ועוד, הלא במסעות המדבר בני מררי לבדם פירקו ונשאו והקימו את קרשי המשכן בעצמם? אלא שכוונת הרש"י לומר: שלא היו יכולין להקים את המשכן מיד בסיומו משום שה' ציוה להקימו בר"ח ניסן וע"י משה רע"ה בלבד, ע"מ לשלב שני ערכים יסודיים: שהם ערך קדושת הזמן שהוא ראשון למעשה בראשית וראש השנה היהודית, וערך קדושת האדם שהוא משה רע"ה עליו נאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים, ל"ד, י'). שילוב ערכים אלה שקול לערך העליון של מעשה בראשית, כמובא במדרש: "אמר רבי יעקב ברבי אסי, למה הוא אומר, ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך (תהלים כ"ו ח')? בשביל ששקול (המשכן) כנגד בריאת עולם" (תנחומא, פקודי, סימן ב'). דהיינו, המשכן היה תכלית וגמר מעשה בראשית, לפיכך לא היתה ביכולתו של אדם להקימו, ואפילו משה רע"ה נזקק לסייעתא דשמיא, על כן עסק משה בידיו ו"נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו". דהיינו, בהקמת המשכן סיים הקב"ה את בריאת העולם בעצמו, אולם בהיות המשכן המקשר החומרי בין העליונים לתחתונים, ציוה ה' לישראל לתרום ולעשות משכן וכלים חומריים, ואת העמדתו הרוחנית הניח הקב"ה למשה רע"ה, לפי שהוא סמל האישיות הרוחנית הגדולה בעולם. לפיכך בהיות העמדת המשכן יצירה רוחנית משותפת של הקב"ה ומשה רע"ה, הבטיח השילוב בהעמדתו את נצחיותו של המשכן. כמובא בגמ': "עצי שטים עומדים, שעומדים לעולם ולעולמי עולמים" (סוכה, מה:), "נוה תהלה זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד דכתיב: טבעו בארץ שעריה (רש"י-מצודת ציון), משה: דאמר מר משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו, ואדניו. היכא? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל" (סוטה, ט.). לעומת זאת בתי המקדש שהוקמו בידי אדם נהרסו כליל. ללמדנו שלמרות שבמשכן ובבתי המקדש הושקע ממון עצום של כסף וזהב, ובנינם היה פאר יצירת האדם, אע"פ כן לא שרד מהם יופים החיצוני, אלא נותר רק תוכנו הפנימי העמוק של המשכן, ומסריו הנצחיים לדורות.

כפילות המשכנים:

בראשית פרשת פקודי נאמרה מילת משכן פעמיים, שנאמר: "אלה פקודי המשכן משכן העדת" (שמות, ל"ח, כ"א), מכפילות זו למדים המדרשים שהמדובר הוא בבניתם של שני משכנים שונים. וכן מובא במדרשים (מד"ר, שמות, פר' נא, תנחומא, פקודי, סי' ד, ילק"ש, י' תיד): "א"ר יוחנן לשני בקרים הביאו והותר, שנאמר (שמות לו): 'והמלאכה היתה דים'. נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן, אמר לפני הקב"ה: רבון העולם, עשינו את מלאכת המשכן והותרנו, מה נעשה בנותר? אמר לו: לך ועשה בהם משכן לעדות. הלך משה ועשה בהן. כיון שבא ליתן חשבון אמר להם: כך וכך יצא למשכן, וביתר עשיתי משכן לעדות. הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות". המדרש מבאר את תוכנו של המשכן הנוסף (ילקוט שמעוני, במדבר, פ"יא, סי' תשלז): "שני אהלים עשו: אהל לעבודה ואהל לדברות, וכמדת הפנימי כך היה החיצון, והלוים היו משמשין זה וזה בעגלות. שנאמר: 'ושמרו את משמרתי את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל', שני אהלים עשו: וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי, שכן אתה מוצא ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל העמידן ל' בצפון ושלשים בדרום ועשרה במזרח ומשה כנגדן במערב ואחד היה עומד בתוך אמה". כלומר, שני אהלים השווים במידותיהם, נעשו מתרומות ישראל. האחד שימש משכן לכלי הקודש ולעבודת הקרבנות, דהיינו לביצוע מצוות הקרבנות. השני שימש כמשכן העדות, ולאהלה של התורה, דהיינו, ללימוד מצוות התורה והפצתם לישראל. וכן אמר הרשב"י "אין עדות אלא תורה. שנאמר: אלה העדות והחקים והמשפטים" (תנחומא, פקודי, סי' ד). ציווי ה' למשה לבנות שני משכנים מבטא את רצון האל בשילובם של ערך מצות העבודת המעשית של הקרבנות, עם ערך מצות לימוד תורה. לפי ששילובם גורם קבלת הערך העליון של קיום המצוות בשלמות.

ודע, שהתורה מתארת את מקום השראת השכינה לפעמים במילה "אהל מועד", ולפעמים במילה "משכן", ולפעמים במילים "משכן אהל מועד". כדוגמת האמור: "ותכל כל עבדת משכן אהל מועד" (שמות, ל"ט, ל"ב)... "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות, מ', ל"ד-ל"ה). ההבדל בינהם הוא שמילת "המשכן" היא תאור החלק הפנימי המצוי בתוך כיסוי יריעות השש משזר ותכלת וארגמן וכו. שנאמר: ואת המשכן תעשה עשר יריעת שש משזר" (שמות, כ"ו, א'). ומילת "אהל מועד" היא תאור החלק החיצוני המצוי מעבר ליריעות שש המשזר. שנאמר: ועשית יריעת עזים לאהל על המשכן (שמות, כ"ו, ז'). לפיכך המילים "משכן אהל מועד" מתארת את החלק הפנימי והחיצוני של מקום השראת השכינה, עד קלעי החצר. שנאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שמות, מ', ב').

הקמת המשכן בראש חודש ניסן:

המשכן הוקם בר"ח ניסן, למרות שמלאכת המשכן התסיימה חודשים לפני כן. שנאמר: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן (שמות, מ', י"ז). כלומר, ה' עיכב את הקמת המשכן עד ר"ח ניסן עליו נאמר: החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות, י"ב, ב'). דהיינו, ראש חודש ניסן הוא ראש השנה למלכים ולרגלים של ישראל. ולפי שהקב"ה קידש את ישראל, ומכח קדושה זו ישראל הם הקובעים מתי יחולו מועדי ה', כמובא בגמ': "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות, מט.), בניגוד לשבת בראשית שהיא "שבת קביעא וקיימא" (חולין קא:). דהיינו, הקב"ה נתן בידי ישראל גם שותפות בשליטה הרוחנית על הזמן, וגם שותפות למעשה הבריאה. וכן מובא בגמ': "תנו רבנן בארבעה שבילין חמה מהלכת: ניסן, אייר, וסיון מהלכת בהרים כדי לפשר את השלגין" (פסחים, צד:). דהיינו, ישראל קובעים לחמה את שביליה, משום שישראל הופקדו על שמירת חודש האביב, וממילא הם גם הקובעים לבריאה, מתי חל ראש חודש ניסן. כלומר, במצות קידוש ראש חודש ניסן נקבעים שני תקופות שמחות: תקופת קדושת המועדים, ותקופת התחדשות האביב והטבע. מטעם זה עיכב ה' את הקמת המשכן עד יום ראש חודש ניסן בכדי "לערב שמחה בשמחה" (תנחומא, פקודי, סימן יא). משום ששמחת יום הקמת המשכן מסמל את ראשיתה של תקופה חדשה בחיי העם היהודי, אשר זכה ביום זה להשראת השכינה בתחתונים. וכשם שחודש ניסן הוא ראשית תקופת האביב, אשר בה הטבע מתחדש ופורח לאחר תרדמת החורף, ע"י פריצת הכוחותיו הפנימיים החוצה. כך גם בהקמת המשכן ביום זה גרם לישראל להתחדשות, ולהתעלות רוחנית.

וכן מצאנו שהנשיאים התעצלו בתרומת המשכן ובשל כך "נחסרה אות משמם והנשאם כתיב" (רש"י- שמות, ל"ה, כ"ז), דהיינו, הנשיאים קבלו קנס עולמי בשל עצלות קלה. לעומת זאת בר"ח ניסן שהוא סגולה להתחדשות ולהתעלות רוחנית, הזדרזו הנשיאים להתנדב לחנוכת המזבח בתחילה. לפיכך זכו הנשיאים שזכר קרבנם החד פעמי יונצח לכל הדורות ע"י קריאת פרשת הנשיאים בחנוכה (שו"ע, תרפ"ד, א), ו"נוהגין מר"ח ואילך לקרות בכל יום פרשת הנשיא שהקריב בו ביום, וביום י"ג קורין פרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה שהוא נגד שבט לוי" (קצוש"ע, סימן ק"ז, א). דהיינו, הנשיאים קבלו שכר עולמי בזכות השילוב של ערך ההזדרזות במצוה, לבין ערך מצות קדושת ר"ח ניסן. משום שבקרבנות הנשיאים, השלימו הנשיאים את כלל תרומותיהם של ישראל למשכן. לפי ש"נשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל" (רש"י-במדבר, כ"א, כ"א). לפיכך ממונה הגמ' את קרבנם של הנשיאים כעטרה ברמת העטרת של בריאת העולם, כמובא בגמ': "ואותו היום נטל עשר עטרות: 'ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים..." (שבת פז:).

ודע, שקיימים שני לוחות שנה בישראל: לוח השנה העולמי אשר תחילתו בתשרי ביום שבו נברא העולם, דהיינו, חידוש הבריאה, וההנהגה הטבעית לכלל האנושות. והלוח השני הוא לוח השנה היהודי אשר תחילתו בחודש ניסן, חודש שבו נגאלו ישראל ממצרים, ושרתה השכינה בישראל, דהיינו, הנהגה ניסית, והתחדשות רוחנית לעם ישראל לבדו. לפיכך מונה תורת ישראל את החודשים מניסן, כך שחודש תשרי נקרא החודש השביעי, ואילו חודש ניסן נקרא החודש הראשון, מפאת חשיבותו של לוח השנה היהודי, אשר הוא הקובע את כל מועדי השנה. וכן מובא בשו"ע: "סימן לקביעת המועדים; א"ת ב"ש, ג"ר ד"ק, ה"ץ ו"ף, פירוש: ביום ראשון של פסח יהיה לעולם ט"ב וסימן: על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט', י"א). ביום ב' בו שבועות, וביום ג' בו ר"ה, ביום ד' בו קריאת התורה שהוא שמחת תורה, ביום ה' בו צום כיפור, ביום ו' בו פורים שעבר" (שו"ע או"ח סימן תכח סעיף ג).

נצחיות המשכן:

בתורת ישראל הנצחית נכתבו פרטי המשכן והקמתו בחמש פרשיות רצופות: תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, ופקודי, ע"מ להנציח את רוחניות השראת השכינה בישראל. ההנצחה המעשית של מלאכת המשכן מתבטאת בהמנעות כל דורות ישראל מלעשות את ל"ט אבות המלאכות האסורות בשבת. כמובא בגמ': "כל אבות מלאכות מן המשכן למדו" (ירושלמי, שבת, מז., פ"ז, הלכה ב'). לפיכך נאמר בגמ': "עצי שטים עומדים, שעומדים לעולם ולעולמי עולמים" (סוכה, מה:), ונאמר: "דאמר מר משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו ואדניו. היכא? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל" (סוטה, ט.). והלא לאחר שנבנה בית מקדש גדול מאבן, לשם מה היה צורך בגניזת הקרשים, היריעות, וכו? אלא ללמדנו שהמשכן גנוז בתוך ישראל לעולם, משום שמלאכת המשכן לא היתה רק מצוה לשעתה, אלא מצוה נצחית. וכן מובא במדרש: "אמר לו הקדוש ברוך ליחזקאל: ובשביל שבני נתונים בגולה, יהא בנין ביתי בטל? אמר לו הקדוש ברוך הוא: גדול קריאתה בתורה כבנינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה. ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית" (תנחומא, צו, סימן י"ד). לפיכך גניזתו המעשית של המשכן מסמל את נצחיות השראת השכינה בתוככי ישראל, לפי שהמשכן הוא תמצית בריאת העולם, ונעשה בדמות המשכן הנצחי של מעלה. כמובא בזוה"ק (שמות, רכא.): "בגין דכל מה דברא קודשא בריך הוא בעלמא דין, ברא ליה כגוונא דלעילא, וכלא אתרשים בעבידת משכנא. ת"ח, בשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא למשה עביד משכנא, הוה קאים משה תוהא דלא ידע מה למעבד עד דאחזי ליה קודשא בריך הוא בעינא, כמה דכתיב (שמות כה): וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר, מאי בתבניתם? אלא אוליפנא דאחמי ליה קודשא בריך הוא למשה דיוקנא דכל מלה ומלה כההוא דיוקנא דאיהו לעילא". וכן מובא במדרש: "רבי ברכיה בשם ר' בצלאל: למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש נאה של מרגליטון, ואמר לו: עשה לי כמוהו. אמר לו: אדוני המלך, וכי יכול אני לעשות כמוהו? כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה עשה לי משכן. אמר לפניו רבש"ע, יכול אני לעשות כמוהו? אמר לו: וראה ועשה. אמר לו: יכול אני לעשות כמוהו? אמר ליה: בתבניתם, כשם שאתה רואה למעלה עשה למטה (מד"ר, שיה"ש, פר' ג).

לפיכך היתה השראת השכינה במשכן מלאה וגלויה, עד שאפילו משה רע"ה לא היה יכול לבוא אל אהל מועד. שנאמר: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם (שמות, מ', ל"ד-ל"ה, ל"ח). על כן שרתה השכינה במשכן מעל ת"פ שנים, וכן כתב הרמב"ם (בית הבחירה, פ"א, ב): "כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים, ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה ושס"ט שנה עמד משכן שילה, וכשמת עלי חרב, ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב, ובאו לגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לבית העולמים, וימי נוב וגבעון, שבע וחמשים שנה" (דהיינו, ע"פ הרמב"ם שרד המשכן תצ"ו שנים). ונאמר בגמ': "משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו ואדניו"...תחת מחילות של היכל" (סוטה, ט.). דהיינו, המשכן לא נחרב אלא מבנהו נגנז בעת הקמתו של בית המקדש הראשון. כלומר, קדושתו העמוקה של המשכן נגנזה לנצח, וחלק מכלי המשכן המשיכו לשרת מעל תתתק"י שנים, דהיינו, גם במשכן, גם במקדש ראשון וגם במקדש שני. לעומת זאת במקדש ראשון ששרד ת"י שנים, ירדה מדרגת השכינה עד לחורבנו והעלמות השכינה מתוכו כליל. וכן מובא בגמ': "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו עבודה זרה, וגלוי עריות ושפיכות דמים". במקדש שני ששרד ת"כ שנים, חסרו חמשה דברים, כמובא בגמ': "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים" (יומא, כא:). דהיינו, מקדש שני ירד מדרגת השכינה שהיתה בבית ראשון, וקדושתו נבעה מתוך "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא" (עדויות, ט:). למרות זאת האריך בית שני ימים, עד שנתגלתה שנאת חינם בישראל. וכן מובא בגמ': "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם (יומא, ט:). לפיכך נאמר במדרש: "מפני מה נטמן המשכן עד היום הזה? מפני שעשאוהו הכשרים בנדבת לבם, ולעתיד יבוא הקב"ה וישרה בתוכו כמדה ראשונה" (תנא דבי אליהו רבה, פרק י"ח). דהיינו, שילוב מעשה המשכן עם כוונת הלב גרמו לכך שהמשכן ישאר לנצח, ואף עתיד הוא להיות משכן לשכינה כמדה ראשונה.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי אהבת הנעורים שבין ישראל לקב"ה היא נצחית, וגנוזה במעמקי הקשר שבין ה' וישראל. לפיכך בעת שישראל עושים את רצונו של המקום בשלמות, מתגלה האהבה ההדדית ומתגשמת במציאות הנראית לעין, כפי שמצאנו בדורות השראת השכינה במשכן. התורה ביטאה את מעלתו וחביבותו של המשכן בכופלה את הציווים והביצוע של מלאכת המשכן באריכות יתר, למרות היות הדבר אירוע חד פעמי כביכול. כמו כן ציוותה התורה להנציח את הקשר הרוחני והמעשי שבין ישראל לה', שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'). דהיינו, עשיית משכן רוחני לשכינה בלב כל אחד מישראל, ועשיית משכן מעשי דרך לימוד מלאכת המשכן הכתובה בחמש פרשיות בתורה, כמובא במדרש: גדול קריאתה בתורה כבנינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה. ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית" (תנחומא, צו, סימן י"ד).

יה"ר שיזכנו ה' להשראת שכינתו בישראל לנצח, כדברי המדרש (תנחומא, פקודי, סימן יא): "אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה היתה שכינתי ביניכם ולעיניכם, שנאמר, ומראה כבוד ה' וגו' (שמות, כ"ד י"ז). ולעתיד לבא, שכינה אינה זזה מכם לעולם. שנאמר, ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל" (מלכים- א, ו', י"ג). ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא, כ"ו, י"א-י"ב).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-05-28.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_40