ביאור:התשובה לעצלנות
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הועתק מהבלוג "נמס אל אבותיי" באישור המחבר:
"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל יד)
פתיחה
[עריכה]חודש אוגוסט נגמר. תקופה נהדרת לאנשים כמוני בלי ילדים. ההורים שסביבי נאלצים לנצל את יתרת ימי החופשה שלהם על עמידה בתור בפארקי מים בעוד אני יכול ללכת לעבודה בעצלתיים. תיבת האינבוקס מנמנמת, בתי המשפט בפגרה, המנקה במשרד מתפלאת שכל הפחים ריקים. העטים נופלים מוקדם בחודש אוגוסט. חתונות, טיולים משפחתיים, ערבי קיץ ירושלמים – כולם קוראים להפחית את העבודה. להגביר את הבטלה.
חודש אלול נפתח. תקופה נוראית לאנשים כמוני שלא מצליחים לקום בבוקר. נחסכו ממני שלושה שבועות של סליחות אבל גם תור האשכנזים הגיע. שבוע הבא ואחר כך עשרת ימי תשובה הם תקופה של יקיצות מוקדמות – 'בן אדם מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים'. הימים הנוראים, המלך שבשדה, שער הרחמים שנפתח – כולם קוראים להגביר את עבודת ה'. להפחית את הבטלה.
אוגוסט ואלול, הילכו שניהם יחדיו?
ברנרד ראסל, פילוסוף ומתמטיקאי פרסם בשנת 1932 מאמר בשם 'בשבח הבטלנות'. במאמרו קורא ראסל ליום עבודה בן ארבע שעות בלבד. עשרים השעות היומיות שנותרו יתפנו לטובת פנאי והנאה. ראסל מדגיש את ההבדל בין בטלנות לעצלנות. הוא מביא סיפור על תייר שמגיע לנאפולי ורואה לפניו שנים עשרה קבצנים משתזפים בחוסר מעש. הוא מציע לירה לקבצן העצלן ביותר. אחד-עשרה קבצנים קופצים לקראתו וטוענים לכתר. הקבצן השנים-עשר זוכה בלירה. מסקנתו, אחד-עשר הקבצנים הם בטלנים, הקבצן השנים-עשר הוא עצלם. כלומר אפשר להיות בטלן חרוץ. לצמצם בשעות עבודה אך להשכים לפעילות הפנאי, לפעילות הרוח, לסליחות. אוגוסט ואלול יכולים לשלב ידיים. אבל עצלנות, זה כבר סיפור אחר. העצלנות מכרסמת באלול.
לא בכדי המדרש על הפרשה שלנו, ערב הימים הנוראים, עוסק בעצלנות ובדרכים להיגמל ממנה.
המדרש
[עריכה]"דבר אחר "בפיך ובלבבך לעשותו" רבנן אמרי, ז' דברים אמר שלמה על העצל ומה שאמר משה היה גדול מכולם. כיצד?אמרו לעצל: רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו, והוא משיב אותן ואומר להן: מתיירא אני מן הארי שבדרך, מנין? שנאמר (משלי כו) "אמר עצל שחל בדרך". אמרו לו: הרי רבך בתוך המדינה עמוד ולך אצלו, אמר להן: מתיירא אני שלא יהא ארי בתוך הרחובות שנאמר "ארי ברחובות". אמרו לו: הרי הוא דר אצל ביתך, אמר להן: והארי בחוץ שנאמר "אמר עצל ארי בחוץ". אמרו לו: בתוך הבית, השיב להן: ואם הולך אני ומוצא את הדלת נעול אני מחזר ובא. אמרו לו פתוח הוא, מנין? שנאמר (משלי כ"ו) "הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו". לסוף שלא היה יודע מה להשיב אומר להן: או הדלת פתוח או נעול מבקש אני לישן עוד מעט, מנין? שנאמר (משלי ו) "עד מתי עצל תשכב וגו'". עמד משנתו בבוקר נתנו לפניו לאכול, הוא מתעצל לתת לתוך פיו, מנין? שנאמר (משלי יט) "טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו". ואיזה שביעי? (משלי כ) "מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין". מהו "מחורף עצל לא יחרוש"? אר"ש בן יוחאי, זה שאינו למד תורה בנערותו ומבקש ללמוד בזקנותו ואינו יכול, "וזהו ושאל בקציר ואין". ומה שאמר משה היה גדול מכולן, מניין? "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" הוצא דבר מתוך פיך" (דברים רבה ח ו) .
העצל השנים עשר
[עריכה]העצלנות לא קיבלה מקום של כבוד בתנ"ך. בניגוד למקומה בנצרות (אחת משבעת החטאים) אצלנו, היא לא נחשבת לחטא. היא בכלל לא מדוברת בתורה. רק בספרות המוסר גברה ההתייחסות אליה ולדרכים להתגבר עליה.
על רקע זה, בולט האזכור המרובה של העצלות בספר משלי, ספרו של שלמה. 'לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם' אומר שלמה וממשיך במעל תריסר אזכורים של מגרעות העצלות. והמדרש שלנו מלקט את האזכורים הללו ומשבץ אותם תחת מדרש, מדרש שמוקדש כולו לעצלות.
המדרש מתחיל באדם, עצל, היושב בביתו ואשר שומע שרבו בא לעיר. במקום לצאת לקראתו האדם אומר – ' "שחל בדרך" ' – ונמנע מלצאת אל רבו. בהמשך מעדכנים אותו שהרב התקרב, הוא במרחק כמה רחובות מהבית. ובכל זאת האדם משיב ' "ארי בין הרחובות" '. בהמשך מעדכנים אותו שהרב נכנס פנימה לביתו. שהוא מחכה לו בחדר הסמוך. אבל העצל בשלו – ' "שמא אלך והדלת תהיה נעולה" '. על כך אומר המדרש באמצעות פסוק ממשלי, ' "הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו" '. העצל לא יפגוש את הרב. למעשה מצבו ילך ויחמיר. הוא מבקש לישון. שלא יפריעו לו. וכשמביאים בפניו אוכל ' "הוא מתעצל לתת לתוך פיו" '. אין לו אפילו אנרגיה להשמיע תירוץ כלשהו. העצל נמצא על מדרון שסופו כליון.
מה שהתחיל כעצלנות רוחנית מסתיים בהזנחה פיזית. מה שהתחיל בתירוצים שונים מסתיים בשתיקה מובסת. זהו העצל השנים-עשר מסיפורו של ראסל. הוא לא יקפוץ לקבל לירה. ואם התייר יחליק מטבע אל כיסו, הוא לא יושיט את היד כדי להשתמש במטבע. העצלן הזה, משותק. התיאור הקיצוני של המדרש מחזק את השאלה המתבקשת – מה מביא אדם לעצלנות כה קיצונית?
נהוג להזכיר בימינו כמה גורמים לעצלנות – תזונה לא נכונה, דיכאון, חוסר הנעה פנימית. המדרש שלנו מביא שתי תשובות שונות לשאלה זו, למעשה שתי תשובות הפוכות. תשובתו של שלמה המלך ותשובתו של משה רבינו.
העצלנות על פי שלמה
[עריכה]העצלנות נובעת מהפחד לצאת החוצה. זוהי עמדתו של שלמה. ' "רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו" ' כך אומרים לעצל בתחילת המדרש, אך הוא מסרב לצאת. סיבותיו שונות. הוא מפחד מאריות. הוא חושש שהדלת תהיה נעולה. תירוצים קלושים של אדם אשר אינו מסוגל לצאת מביתו, חדרו, מיטתו. העצלנות לפי שלמה מתחילה בתנועת ההתכנסות. בסירוב של האדם לפגוש מישהו שאינו הוא. העצל של המדרש מסרב לפגוש את הרב, המסמל מזון רוחני, ומסרב לפגוש את היד שלו אשר מחזיקה מזון חומרי. למעשה העצלן מפחד לא רק לצאת אלא להכניס פנימה גורם זר. אל ביתו, אל חדרו, אל גופו.
מעניין בהקשר זה להביא את המשפט הפותח של השולחן ערוך:
"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן א') .
הארי מסמל בשולחן ערוך את ההתגברות של האדם על יצרו לצורך המעבר משינה לערות, מהתכנסות ליציאה אל עבר העולם. לא בכדי העצלן מפחד מאריות. כמו הרעיה בשיר השירים אשר לשלמה, כך גם העצלן נרתע מפתיחת הדלת אל העולם:
"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי…פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם" (שיר השירים ה ב-ג)
העצלנות מתחילה מפחד. וההיגמלות ממנה היא ההתגברות על הפחד. היציאה החוצה.
העצלנות על פי משה
[עריכה]היחס של משה לעצלנות מתמצה בציטוט הבא שלו:
"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל יד)
המדרש מביא את העצלן לנקודת קיצון – יש אוכל לפניו אך הוא אינו מסוגל להשיב את ידו מהצלחת אל פיו. על כך אומר משה, אין צורך שתשיב את ידך. אתה לא צריך ללכת 'רחוק' עד הצלחת כדי להביא עבורך אוכל, שכן 'קרוב אליך הדבר מאוד'. קרוב להחריד – הוא נמצא בפיך ממש. מה נמצא קרוב עד כדי כך שהוא נמצא בפה של העצלן? כדי להבין את דברי משה, צריך לעיין בפרשה שלנו. דבריו של משה מתחילים כמה פסוקים קודם כאשר הוא אומר:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (דברים ל יא)
המצוה עליה ציווה משה, מופיעה בתחילת הפרק:
"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל ב)
פסוק זה מופיע בפרק שנקרא 'פרק התשובה' שכל עניינו הוא השיבה של עם ישראל לקב"ה. 'פרק התשובה' שבפרשת נצבים נקרא מדי שנה בחודש אלול, חודש התשובה, בסמוך לראש השנה. בני ישראל מצווים בו לשוב לביתם המדיני ולביתם הרוחני שבחיק המצוות. ועל כך אומר משה שהתשובה אינה מצווה רחוקה או קשה. לא בשמים היא ולא מעבר לים. התשובה שהאדם נדרש לעשות אינה דורשת מסעות רחוקים. היא דורשת שיבה עדינה וקרובה. שיבה של האדם אל ביתו.
משה אם כן, לא מייחס את האמונה לפחד. העצלן לא מפחד לצאת החוצה. הוא עשה זאת. חצה ימים, המריא לשמיים אבל הוא לא מצא. ולכן העצלן הפסיק להאמין ביכולת של העולם להביא מזור לחיפושיו. על כך אומר משה – אל תחפש רחוק, תישאר קרוב. התשובה, על כל מובניה, נמצאת בתוכך.
הביתה
[עריכה]שלמה קרא לעצלן לצאת מהמיטה, מהחדר, מהבית. משה קורא לו לשוב הביתה. שלמה מזהה את חוסר הרצון להכניס משהו זר פנימה כמקור לעצלנות. משה מזהה את ההתעקשות שלא להכניס משהו זר פנימה כסוד ההיחלצות מהעצלנות. והמדרש לא נותר ניטרלי:
"ז' דברים אמר שלמה על העצל, ומה שאמר משה היה גדול מכולם."
גם אם שלמה צודק בהגדרת הסימפטומים לעצלנות, משה מצביע על מסלול השיקום. באופן פרדוכסלי, אדם שנמנע מלצאת מביתו אל העולם, הוא אדם אשר לא מצא עדיין בית. אדם שמרגיש זר בביתו, עד כדי כך שהוא חושש לעבור מחדר לחדר, הוא אדם שעוד לא התחיל את המסע שלו פנימה.
רבות נאמר על החזרה בתשובה שאינה אלא חזרה של האדם לעצמיותו. בשם חיפוש העצמיות, אנשים הולכים דרך רחוקה. מתרחקים מביתם הפיזי, מתרחקים מבית הוריהם, מתרחקים מעולם המושגים הישן שלהם. משה מבקש מאיתנו להיזהר במסע אל התשובה. לא יכול להיות שכדי להגיע אל עצמנו אנחנו נדרשים לעשות מרחק כל כך גדול מהמקום שהיה ביתנו. ואת מסע התשובה צריך לעשות פנימה, אל תוך הבית.
שבת שלום ושנה טובה!
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של יותם טולוב שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2013-10-21.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim1/aclut