ביאור:התנאי המקראי בפרשת פרה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

הקדמה[עריכה]

בגמרא מסכת קידושין (סא א) נחלקו רבי מאיר ורבי חנינא בן גמליאל. ומסקנת שיטותיהם כך הוא: דעת רבי מאיר שאין אנו מדייקים בלשון המדבר 'מכלל לאו אתה שומע הן, ומכלל הן אתה שומע לאו', ולכן כל תנאי ממוני אמור לכפול את הצד השלילי והחיובי, לאמור - אם תעשה כך וכך, יתקיים ההסכם, ואם לא, יתבטל. ואילו רבי חנינא בן גמליאל (להלן: רחב"ג) סבור, כי די בהדגשת צד אחד בלבד, כאשר אנו מבינים מן המפורש את הסתום. כך, מלשון האומר "אם תעשה כך וכך יתקיים ההסכם", אנו מסיקים כי במידה ולא תעשה הפעולה עליה הוא מתנה, יתבטל ההסכם.

בהמשך הסוגיה מנסה הגמרא להוכיח כשיטת רבי מאיר מתנאים שאנו מוצאים במקרא, ואשר המתנה מצא צורך לכפול את תנאו. ועל מנת ליישב את שיטת רחב"ג, מוצא המתרץ סיבות שונות לצורך הכפל באותם תנאים ספציפיים.

הצגת פסוקים בפרשת פרה כתנאי[עריכה]

במהלך המשא ומתן, אנו מוצאים קטע זה:

(קידושין סב א): "בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב (במדבר יט יב): הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא וגו', אלא לרבי חנינא ב"ג, למה לי? אצטריך, סלקא דעתך אמינא מצות הזאה בשלישי ובשביעי, והיכא דעבד בחד מינייהו עבד, קמ"ל."

על מנת להבהיר את מהלך הסוגיה, נצטט שלושה פסוקים מן הפרשה הרלוונטית.

(במדבר יט): "(יא) הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים. (יב) הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר."

(במדבר יט יט): "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב."

המקשה מתייחס לפסוק יב כתנאי בעל שתי צלעות, וכאילו כתוב אם יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי, יטהר. ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר.

הצגת התמיהה ויישוב התוספות[עריכה]

התמיהה המתעוררת מאליה מובאת ב(ת"י ד"ה בשלמא) כך: תימה, מה ענין זה למחלוקת? אפילו לר"מ למה לי? והלא בהרבה מקומות כתיב (ויקרא יד ח) ורחץ במים וטהר ולא הוצרך לומר ואם לא ירחץ לא יטהר!

כל ציווי האמור בתורה, אף אם נאמר שאין אנו מדייקים בלשון המצווה מכלל הן אתה שומע לאו, ברור כי כל עוד לא התקיימה ההוראה - עדיין חובת קיום המצווה מוטלת עליו. ולכן, אין הכפל בפסוק מתאים לשיטת רבי מאיר יותר מלדעת רחב"ג, ולשניהם יחד די היה לכתוב הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר!

על כך מתרצים התוספות בזה הלשון: ויש לומר דלא דמי. דהתם מילתא דפשיטא, כיון דמצוה הוא שצוה הקדוש ברוך הוא אם לא עשה לא יצא, אבל הכא משמע קצת שהוא לשון תנאי מדכתיב הוא יתחטא והוי כאילו כתיב אם יתחטא בו יטהר, ולא כתיב ויתחטא ויטהר ואז הוי ציווי כמו ורחץ וטהר.

לא נתמקד בביאור דברי התוספות לכשעצמם, אך נשתמש בהם ככיוון להבנת הסוגיה והפרשה עצמה. אעיר באגביות את קושיית האחרונים - למה באמת כתבה תורה יטהר ולא כתבה ויטהר ובכך הייתה חוסכת את הסרבול המיותר?

התנאי המקראי בפרשת פרה והבנת הסוגיה בקידושין[עריכה]

תנאי, הוא תחום בתורת ההסכמים, הבא להגביל תחולת הסכם ולתלותה בביצוע המוסכם על פי התנאי. הוראה - הוא הסכם שאין הסכם אחר תלוי בו.

כאשר ה' מורה לטמא לטבול במים ולהיטהר, יש כאן שתי הוראות שהן אחת. היינו: יש כאן הוראה לטמא הרוצה להפקיע את טומאתו, לעשות פעולת טבילה ובכך לבצע את ההיטהרות. לעומת זאת, כאשר ה' מורה לטמא להתחטא על ידי הזאת מי פרה, וצופה שלאחר פעולה זו היא יוכל להיטהר - אנו מתייחסים לטהרה כדבר הבא ממילא והמותנה בפעולת החיטוי.

הטהרה מטומאת מת, אינה נתונה בידי אדם. כי הטבילה לכשעצמה אינה מפקיעה את הטומאה, ואף הזאת מי החטאת לבדה אינה מטהרתו. אין לנו אלא לקבוע, כי הטהרה באה מאליה עם קיום התנאי המגביל והמונע את תחולת הטהרה.

זוהי הסיבה לכך שכתבה תורה בחלקו הראשון של הפסוק הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי - יטהר, ולא כתבה וטהר או ויטהר. בשל כך, אין להבין טקסט זה כמקשה אחת המהווה הוראה, ומוכרחים אנו להבין את משמעות ההוא הפותח את המשפט, כאם או לחילופין כאשר.

ביאור יישוב דעת רחב"ג[עריכה]

ולכן, לשיטת רבי מאיר מובנת הכפילות בסופו של הפסוק המדגישה את הצד השלילי באם לא יתחטא, ואילו לדעת רחב"ג לא מובן הצורך בסרבול זה, הואיל ולדעתו מכלל הן אתה שומע לאו.

אלא שמחמת הנוסח המוכרח בחלקו הראשון של הפסוק כפי שהתבאר, מתעורר חשש לאי הבנה, כאשר הקורא יבין את הפסוק כך: אם יתחטא בו ביום השלישי - וביום השביעי יטהר, והיינו, שאין כל הכרח להזות ביום השביעי והטהרה חלה מאליה ככל שהתחטא ביום השלישי.

זוהי כונת המתרץ: אילו לא נכפל החלק השני של הפסוק, היינו אומרים כי מצוות ההזאה המתוארת בהמשך הפרק אינה אלא לכתחילה, אך רק הזאת שלישי מעכבת את הטהרה, ולכן אף לדעת רחב"ג יש צורך בשני חלקי הפסוק.