ביאור:התנ"ך כיצירת אומנות שמחנכת לערכים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



יצירת האמנות כחידה[עריכה]

חידה מטרידה את מנוחת האדם והוא מנסה לפותרה; אדיפוס פותר את חידת הספינקס שמאיימת על יושבי תבי, ובשל כך נבחר למלך; אחת היצירות הפופולאריות ביותר, היא המונה ליזה של ליאונרדו עם חידת חיוכה.

האמנות מדברת דרך קודים כדי לזכות בהקשבה. יצירת האמנות היא מעין חידה, שהרצון לפענח אותה גורר עניין והסכמה לקשב; הצופה או הקורא של היצירה קולט אותה באמצעות היכולת היצירתית הטבועה בכל אדם, ובכך הוא נעשה שותף ליוצר במעשה היצירה. כאשר הקורא מצליח לפתור את החידה שביצירה, הוא מרגיש שהפתרון שהגיע אליו הוא במידת-מה, שלו; הוא נהנה מן הגילוי והעיבוד של היצירה בתוך עצמו ונעשה מעורב - ועל כן גם מוכן לבחון, ואולי אף להסכים למסר שביצירה.

אם היצירה מציגה את ה'רע' או את המסר כ'מוחלט', או שהיא ברורה וישירה מדי - היצירה לא תזכה להקשבה ולהזדהות ולא תעבור עיבוד בתוך הצופה; הוא לא יפנים את המסר ויישאר מנוכר.

התנ"ך כיצירת אמנות שמחנכת לערכים[עריכה]

התנ"ך הוא בין שאר הדברים, גם טקסט שמבקש להקנות ערכים, לחנך ולעצב עם, לשנות את תפיסותיו הקודמות ולהפוך אותו לעם חופשי, הומני, מוסרי ובעל אמונה מופשטת באל עליון. סיפורי המקרא מקנים ומבהירים, בעזרת אמצעים אמנותיים ואחרים - שיטה של ערכים גלויים ומוסווים, שהיא משורשי הערכים המקובלים היום.

גם האמן מבקש להבהיר ולעדכן סדר עדיפויות של בחירה בין ערכים; מה נעלה יותר, הדאגה לפרנסת המשפחה, ולכן חיפוי על נזקים בקו הייצור של חלקי חילוף למטוסים, או האחריות לשלום טייסים אלמוניים שמגנים על הארץ (המחזה "כולם היו בני", ארתור מילר). מה חשוב יותר, הערך המוסרי העליון של קבורת האח המת - או הציות לשליט ולחוקי המדינה (סופוקלס, "אנטיגונה").

לעיתים יוצרת הבחירה בערך עליון אחד - סתירה ופגיעה בערך מרכזי אחר. אנטיגונה מצייתת לערך המוסרי העליון של קבורת קרוביה המתים, ומתעלמת מן הערך של ציות לחוקי המדינה. כידוע, מסתיים העניין בטרגדיה: למרות איסור השליט קוברת אנטיגונה את שבעת המתים–אחיה, שנלחמו נגד העיר תבי; דודה של אנטיגונה, קראון שליט תבי גוזר עליה עונש-מוות צפוי מראש. אנטיגונה מבצעת בחירה בין ערכים, האחד על חשבון השני - ומעדיפה למות ולא לעבור על חוק מוסרי עליון.

בתנ"ך מופיע סיפור דומה לדילמה של אנטיגונה: דוד המלך מצווה שלא לקבור את שבעת בני שאול המתים: שני בני שאול מפילגשו רצפה בת-איה, וחמשת בניה של אישתו הראשונה מיכל בת שאול:

"ויקח המלך [דוד] את שני בני רצפה בת-איה אשר ילדה לשאול, את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי, ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעם בהר לפני ה' ויפלו שבעתים יחד והם הומתו בימי קציר בראשונים תחילת קציר שעורים. ותיקח רצפה בת-איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחילת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה. ויוגד לדוד את אשר עשתה רצפה בת-איה פילגש שאול... ויאספו את עצמות המוקעים ויקברו... ויעשו כל אשר ציווה המלך וייעתר אלוהים לארץ אחרי כן." (שמואל ב' כא' 8,14)

רצפה בת-איה שומרת על קיום שני הערכים; בפעולה מסורה היא מגינה על כבוד המתים ועל חוק האל, מבלי שתסתור על ידי כיבוד הערך האחד - את כיבוד השני; היא יוצרת דעת קהל אוהדת לפעולתה, והמחשה מתמשכת שלא ניתן להתעלם ממנה, לגבי הזוועה שבפגיעה בחוק האל, מבלי לפגוע בחוק המלך; בסופו של דבר משיגה רצפה את מבוקשה: המלך דוד מעדיף לשנות את הוראתו, שלא לקבור את בני שאול. בסוף הסיפור מציין הטקסט, שגם האל וגם המלך היו מרוצים מהפתרון; אף אחד מן הערכים לא נפגע.

לדעתי מציע כאן הסיפור התנ"כי את הרעיון ההומניסטי, שכאשר נדרשת, לכאורה, בחירה בין שני ערכים מהותיים - לא כדאי לבחור באחד מהם ולוותר על השני, אלא לנסות למצוא ' שביל של זהב ' בין שניהם, כדי להמשיך ולשמור על כל הערכים החשובים: הציות ל'חוקי המלך' והמדינה, ל'חוקי המוסר האוניברסאליים של האל', והערכים החשובים הנלווים לכך, של 'שמירת החיים' וצביונם המוסרי.

הסיפור מסתיים במילים: "וייעתר אלוהים לארץ אחרי כן"; הייתה כנראה בצורת או דבר מה אחר, שנבע מכעס האל. לאחר שהמעוות תוקן - שב האל ו'נעתר' לארץ. תופעה כזו מתוארת יותר בהרחבה בטרגדיה היוונית "אדיפוס המלך" (סופוקלס): כאשר פוגעים בחוק האל, נענשים בני האדם ב'עצירת גשמים' או במגפה, והשליט נאלץ לבדוק מה עורר את הזעם; הנביא העיוור טרזיאס מנסה למנוע מהמלך אדיפוס לחקור את הדבר, אך אדיפוס תמיד אהב חידות; הוא חוקר ומגלה שהסיבה למגפה הינה מעשיו שלו.

יש דמיון רב בין האירועים שבסיפור רצפה בת-איה לבין סיפור אנטיגונה, בתם של המלך אדיפוס ואמו יוקאסטה: למרות איסור השליט, קוברת אנטיגונה את שבעת אחיה, ואילו רצפה מביאה לקבורת שני בניה משאול המלך, ואת חמשת נכדי שאול מבתו מיכל. שליט תבי, קראון - היה דודה של אנטיגונה ואבי ארוסה. גם לדוד המלך קשר משפחתי לרצפה בת-איה: רצפה הייתה פילגש-שאול ואם לשניים מבניו, ודוד היה חתנו של שאול, דרך נישואיו למיכל.

סופוקלס נולד ביוון בשנת 500 לפני הספירה לערך. זמנם של דוד ושאול מתוארך כמקובל - לאלף הראשון שלפני הספירה. סיפור רצפה בת-איה קדם למחזהו של סופוקלס; הדמיון הרב בין שני הסיפורים מלמד שסופוקלס הכיר את הסיפור התנ"כי, אך העדיף לפשט את פרטיו - ולהקצין את נושא הבחירה בין ערכים.

בחירה בין ערכים בימינו[עריכה]

גם במקרה של רצח יצחק רבין ז"ל בוצעה בחירה בין ערכים: הרוצח העדיף מה שראה כחוק דתי שמקורו אלוהי, על פני כיבוד חוקי המדינה, וכנראה אף קיבל אישור מרומז לכך, מכמה רבנים. החוק הדתי הוא ערך 'קדושת האדמה', שאסור למסור שעל ממנה לאויב. השאלה היא, אם ההעדפה של ערך 'קדושת האדמה' על פני 'קדושת חיי-אדם' נובעת ממקור אלוהי, או שהיא 'משנת רבנים'. ניסיתי למצוא לכך סימוכין בתנ"ך, אך לא מצאתי. אביב גפן אמר בשירו "לכבוד מיליארד טועים": "אם לא מצאתם, זה אולי סימן שאין...".

רוצח רבין נהג בנושא הבחירה בין ערכים בדילמה על פי הדרך היוונית של העדפת ערך אחד על פני השני, ולא נקט את דרך שביל הזהב שמציע התנ"ך.

ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בשבוע שבו הייתה פרשת השבוע – 'עקידת יצחק', ב- 4 לנובמבר 1995. תאריך זה היה גם היום האחרון לסיכום 'המפקד הארצי' שנערך אז; מי שנפטר לאחר יום זה לא נמנה על 'רשימת המתים' של המפקד. אולי ראה בכך הרוצח 'סימן' שדרכו תצלח אותו יום, ועל כך אנו מתאבלים.

גם בימי דוד המלך נערך מפקד - שנסתיים במגפה. בתום המגפה קונה דוד המלך את גורן ארוונה היבוסי, ומקים שם מזבח - ע"ע ביאור:שמואל ב, פרק כד.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של שלומית אגוזי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-11-05.



קיצור דרך: tnk1/sofrim/shlomit/2