ביאור:התבוננות בברכת המזון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ברכת המזון

נאמר, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך (דברים ח'). מכאן למדו חז"ל שמצות עשה (ת"ל) מן התורה, לברך את ה' לאחר אכילה לשובע, מלחם העשוי מחמשת מיני דגן, או משבעת המינים.

שאלות

לכאורה קשה, מדוע נצטוו ישראל בתורה לברך רק ברכת המזון, והלא חייב אדם לברך על כל החסדים שעושה עמו האל בכל עת? א.

ועוד, בציווי התורה נאמר, וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, א"כ מדוע תיקנו חז"ל בנוסח ברכת המזון להודות לה' על דברים נוספים, כגון, ברית, תורה, חיים, יציאת מצרים וכו'? ולא זו בלבד אלא, מדוע הוסיפו לברכת המזון בקשות, לפרנסה, לכלכלה, למשיח, לרפואה, לחיים בעוה"ז ובעוה"ב וכו'? ב.

ועוד, מדוע בברכת הארץ הוקדם כיבוש הארץ ליציאת מצרים ולקבלת התורה, ולא נכתבו הארועים הכלולים בברכת הארץ כסדר הוויתם? ג.

ועוד, מדוע האורח מוסיף בברכת המזון ברכה לבעל הבית, וכי משלו אכל? ד.

ועוד, מנוסח הכתוב בפסוק מסתבר, שצריך לברך את ה' על הטובה אשר נתן. א"כ מדוע ציוו חז"ל לברך גם על הרעה, כשם שמברך על הטובה? ה.

ועוד, מה פשר הסתירה בשירת האזהרות "קבע ברכת מזון, באט ובחיפזון" (ר' שלמה אבן גבירול)? ו.

תשובות

נראה להשיב, הטעם שהתורה ציותה רק על ברכת המזון. משום שמצות ברכת המזון היא מצות אב לכל ברכות הנהנין, וממנה דרשו חז"ל שאסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה (ברכות לה.), בין שההנאה היא ממזון ובין שההנאה היא בחושים. וכן למדו מן הסברה לחייב ברכה קודם לכל אכילה ולאחריה (ברכות מח:). פרט לדברים שאוכלם בתוך סעודתו, לפי שברכת המזון פוטרת את כולם מברכה אחרונה. והטעם שנבחרה ברכת המזון להיות מצות אב לכל הברכות, בגין דברכת מזונא חביבא קמי קב"ה (זוה"ק פר' ויקהל), משום שהיא מצוה תמידית. לפי שהמזון הוא מצרך חיוני הנחוץ לקיום הגוף והנשמה, ובלעדיו לא יוכל האדם לקיים את שליחותו בעולם הזה. לכך גם נתכוונו דברי חז"ל: עני חשוב כמת, דהיינו, משום שאין ידו משגת מזון. מטרת מצות ברכת המזון היא לשלב את מזון הגוף עם המזון לנשמה, ע"י ברכה לה', משום שבהודאת הפה מתבטאת המחשבה. לפיכך גם הנשים חייבות בברכת המזון מדרבנן לכ"ע. משום שגם הברכה וגם מרכיבי המזון המעצבים את הגוף, גורמים לשוני בין ישראל לעמים. שנאמר, ואבדל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ'). כלומר, ה' הבדיל את ישראל מן העמים, בשתי דרגות. הדרגה האחת היא: בחומריות המזון הבונה את הגוף, כפי שנאמר לבני נח, כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט'). דהיינו, ללא הגבלה. ואילו לישראל נאמר, והייתם קדשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ (ויקרא י"א). דהיינו, הגבלה לאכילת כשר בלבד. על כן נפסק להלכה שאם אכל דבר איסור, אין מברכים עליו לא בתחילה ולא בסוף (ש"ע – קצ"ו). והדרגה השניה היא: במצות ברכת המזון, משום שתכליתה להוסיף רוחניות למזון. ובכך באה לידי ביטוי אהבת ה' לישראל. כפי שאמרו חז"ל, הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (יבמות סד:). דהיינו, ה' מצפה לתפילת הצדיקים על מנת למלא את רצונם, משום שהצדיקים אינם נתלים בזכויותיהם, אלא מבקשים את חסדי ה'. וכן דרש רב עוירא: אמר הקב"ה למלאכי השרת, וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה?! (ברכות כ:). לפיכך כדי להאדיר את ההתקדשות והשוני בין ישראל לעמים, תיקנו חז"ל גדר רוחנית של נקיות וקדושה, ובה מצוות רבות טרם ברכת המזון. כגון, נטילת ידיים, ברכה ראשונה, דברי תורה, כוס של ברכה, מים אחרונים, ברכת המזון על כזית, וברכה מיושב. כפי שנרמז במילת ושבעת, שהיא בגימטריה ושב עת הברכה. וכן דרשו חז"ל: והתקדשתם, אלו מים ראשונים. והייתם קדשים (ויקרא י"א), אלו מים אחרונים. ואף השוו חז"ל את השולחן למזבח. משום שברכת המזון גורמת חיים לנשמת האל המושאלת לאדם, ומקדשת את גופו. לפי שיכולת הדיבור ועוצמת המחשבה הרוחנית ניתנה לאדם ע"מ להבדילו מן הבהמיות. לפיכך, מצות ברכת המזון מן התורה, היא לאחר אכילה לשובע דוקא. כי החלק הבהמי שבאדם אינו מכיר בטובה, אלא רק לאחר שקיבלה בגשמיות מרובה. לכן ישראל מתקדשים בברכת המזון, משום שנסתפקו בכזית מן המותר ובירכו לה' כמצות התורה. בפרט בעידן השפע שבו השגת המזון היא קלה, מעידה ברכת המזון שישראל אינם בבחינת וישמן ישורון ויבעט, אלא עם סגולתו. וכן מובא בזוה"ק (פר' פנחס), מעשה ששאל גוי את ר"א ברשב"י: אינכם אוכלים נבלות וטרפות ע"מ להיות בריאים, ואתם חלשים מכל העמים. וכיצד זה שאנו שאוכלים נבלות וטרפות ובריאים? ענה לו ר"א: לפי שה' בחר בישראל להיות הלב של העולם, דהיינו, רך וחלש, אך בלעדי הלב לא יוכל הגוף להתקיים. לפיכך מאכל הלב הוא רק אוכל נקי ומזוכך בלא מום, כיאה למלך האברים שבגוף. בנוסף לכך ברכת המזון היא גם משלימה את רוחניות הלב. כפי שנאמר, כלך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד'). וכן מצאנו שתיקנו חז"ל לומר בסוף כל תפילה, עלינו לשבח. לפי שתוכנה הוא שבח לה' על הבדלתנו מן העמים על ידי התפילה.

ודע, שלא מצא הקב"ה קללה הולמת ליציר כפיו, אלא את קללת: וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה (בראשית ג'). דהיינו, שיהא מאכלו כבהמה, ללא ברכה. באותה שעה, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו האדם הראשון: רבש"ע, אני וחמור נאכל באבוס אחד? כיוון שאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם, מיד נתקררה דעתו (פסחים קי"ח.). משום שזיכהו ה' לברך ברכת המזון ובכך הבדילו מן הבהמה בטעם הדגן המביא לאדם דעת (מהרש"א). א.

הטעם שחז"ל תקנו בנוסח ברכת המזון להודות לה' גם על דברים נוספים פרט למזון. משום שנוסח התורה הוא: ואכלת ושבעת וברכת . . . על הארץ הטובה, דהיינו, לא רק על המזון. כלומר, שברכת המזון אינה רק על המזון גופא, אלא אף על בחירתינו בברית ותורה (ברכות מח:), להיות לה' לעם סגולה בארצנו הקדושה. לפי שאין השכינה שורה מחוץ לארץ ישראל, ככתוב ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה' (יונה א'). משום כך אנו מברכים את ה' ומודים לו, לא רק על המזון בלבד, אלא גם על שהבדילנו מן הבהמיות ומן העמים, וקידשנו להיות לו לעם סגולה. הן באכילה שהיא צורך גשמי, והן בקדושת ארץ ישראל, שמרכזה ירושלים ובאמצעה בית המקדש, שעיקרו הוא קודש הקודשים. לפי שכל טיבו וכל מזונא דכל ישובא תמן נחית מלעילא (זוה"ק,פר' תרומה). לכן תיקנו אבות האומה את נוסח ברכת המזון שתחילתו הודאה לה' על ארץ טובה ורחבה, ברית ותורה חיים ומזון ועל יציאת מצרים. ולבסוף תיקנו לאמר בקשות לבנין בית המקדש, לפרנסה, לכלכלה, למשיח, לרפואה, לחיים בעולם הזה ובעולם הבא, וקדושת היום בשבת ובמועד. הוספת הבקשות נועדה להבהיר את אפסיותנו בפני האל, אשר לחסדיו אנו מצפים, כי חפץ חסד הוא. לפי שכל החסדים המפורטים בברכת המזון באים מאת ה', כחסד המזון. על כן מקדימים לאמר דברי תורה לפני ברכת המזון, להודיע שאנו כסועדים לפני מלך מלכי המלכים. דהיינו, בכך מוכח שישראל עובדים את הבורא אפילו בזמן האכילה, לפיכך ראויים הם לברכותיו. כדתנינן, שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים (אבות ג'). דהיינו, מזבחי הרשעים שאפילו בחייהם נקראים מתים. לפי שאכילה וברכה הם כדבר אחד: האכילה היא מזון לגוף והברכה היא מזון לנפש, ובשניהם נדרשת קדושה. כפי שנאמר, צדיק אכל לשבע נפשו. דהיינו, כוונת אכילתו היא לצורך קיום הנפש בגוף, לתועלתה הזמנית והנצחית . ואילו לגבי הרשעים נאמר בהמשך, ובטן רשעים תחסר (משלי י"ג). דהיינו, שכוונת אכילתם היא למלא את כרסם הזמנית, בכך הם נדמים לעיוורים שאוכלים ואינם שבעים. משל לעבד שגידלו המלך, וקבע לו סעודה בארמונו. בכל עת שהעבד קיבל סעודה מן המלך, בסיומה הודה למלך על הסעודה ועל שגידלו, ולבסוף ביקש מן המלך שימשיך למלא את כל צרכיו, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. על ידי כך מוכיח העבד שעדין הוא עבד ותלוי בלעדית בחסדי המלך, ובשכר זה המלך שהוא ה' משפיע מטובו עליו. אך אם אין העבד מברך, הרי הוא דומה לעבד כסיל ונבל כי ישבע לחם (משלי ל'). משום שהוא מדמה לעצמו כי הוא בעל הארמון. ונאמר, לה' הארץ ומלואה (תהילים כ"ד), דהיינו, לפני הברכה. והארץ נתן לבני אדם (תהילים קט"ו), דהיינו, לאחר הברכה (ברכות ל"ה.).

ודע, שה' אדון הכל, הוא מקור כל הברכות ואינו צריך לברכת אדם, אלא האדם צריך את ברכת ה'. כאמור בזוה"ק (פר' עקב), המברך את ה' מתברך. שנאמר, אבוא אליך וברכתיך (שמות כ'). לפיכך קבעו חז"ל בברכת המזון ארבע ברכות, ע"מ לזכותינו בברכות ה'. למרות שחז"ל אמרו: אם אמר במקום ברכת הזן, "בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא" (ברכות מ:) בלבד, יצא ידי חובת ברכת הזן. דהיינו, כשם שיצאו אבותינו ידי חובת ברכת המזון, קודם לתיקון כל ארבעת הברכות המרכיבות את ברכת המזון. כפי שנאמר במדרש לגבי אברהם אע"ה, שהיה מאכיל עוברים ושבים, היו שואלים אותו כיצד נברך? היה אומר להם: אימרו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר (תנחומא, פר' לך לך, י"ב).

מפאת עומק חשיבותה וכוונותיה של ברכת המזון, תוקנו ארבעת ברכותיה ע"י גדולי האומה בדורותיהם. משה רע"ה תיקן ברכת הזן, שמנין תיבותיה ז"ן ובגימטריה אל הו"יה. יהושע תיקן ברכת הארץ, שמנין תיבותיה פ"ו ובגימטריה אלהים. דוד ושלמה תיקנו ברכת בונה ירושלים, שמנין תיבותיה ע"ז ובגימטריה לחם. חכמי יבנה תיקנו ברכת הטוב והמטיב, על הרוגי ביתר (ובגימטריה ברית) שניתנו לקבורה. וסימן לארבע הברכות הוא מן המקרא. שנאמר, וזהב הארץ ההוא טוב (בראשית ב'). דהיינו, זהב (בגימטריה דוד) ראשי תיבות: זן , הארץ , בונה. ומילת טוב היא כנגד ברכת הטוב והמטיב. הטעם שתוקנו ארבע ברכות על אכילת כזית לחם העשוי מחמשת מיני דגן, כנגד ארבע היסודות הנירמזים בלחם. דהיינו, מבורר ע"י הרוח, נטחן דק כעפר, נילוש במים ונאפה באש. לפיכך מפאת עומקה וגודל חיובה של ברכת המזון, מנהגינו שבעל הבית עם בניו ואשתו, צריך לברך בקול רם כדי שיצאו בברכתו (ש"ע – קפ"ה). משום שטירחתו היתרה בהשגת המזון גורמת לכח כוונה גדול יותר. ובזוה"ק נאמר (פר' בלק), שאדם היודע לברך ברכת המזון, צריך לחנך את בנו ולתת לו לברך בכוס של ברכה. כדכתיב, וברכה לראש משביר (משלי י"א). לההוא ב"נ דיחנך בריה לברכה לקב"ה, ולחנכא ליה בפיקודי אורייתא. דהיינו, שע"י כך זוכה האדם לשתי מצוות בבת אחת: גם ברכת המזון וגם חינוך הבן, והבן זוכה לברכת השומעים. לפיכך דייק הזוה"ק לומר: לברך בכוס של ברכה דוקא, לפי שכוס של ברכה הוא בשלושה שאכלו. כנרמז בכתוב, ובגפן שלשה שרגים (בראשית מ'). משום שהבן המברך על הכוס פותח בזיכוי הרבים, ואומר: סברי מרנן. דהיינו, סוברים אתם לצאת ידי חובת הברכה. והשומעים משיבים לו: לחיים. דהיינו, תזכה לחיים טובים. ב.

הטעם שבברכת הארץ נכתבו הארועים הכלולים בתוכה שלא כסדר הוויתם. דהיינו, תחילה נאמר, על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה, אח"כ נאמר, על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים, אח"כ נאמר, על בריתך שחתמת בבשרינו ואח"כ נאמר, על תורתך שלימדתנו ועל חוקיך שהודעתנו. ואילו סדר התרחשות האירועים היה שונה, דהיינו, בתחילה קיימו ישראל ברית מילה, אח"כ יצאו ממצרים, אח"כ קיבלו את התורה ולבסוף נחלו את הארץ. אלא שסדר כתיבת האירועים בברכת הארץ נכתב כך, כדי ללמדנו שהאירועים האמורים בברכת הארץ נכתבו לפי סדר תכליתם והשלמת ביצועם. כלומר, הנחלת הארץ הטובה, היא תכלית יציאת מצרים וקיום ברית ה' עם האבות. וכן אמרה התורה במצות ברכת המזון, וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. משום כך נפתחת ברכת הארץ בהנחלת הארץ, ולא ביציאת מצרים. ראיה לדבר נמצא בהבטחות ה' במקרא, לפיהם הובטחה הארץ לישראל בטרם ההבטחה ליציאה ממצרים. שנאמר, וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען (שמות ו'), דהיינו, הנחלת הארץ. ואח"כ נאמר, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, דהיינו, יציאת מצרים. ואח"כ נאמר, ולקחתי אתכם לי לעם. דהיינו, השיחרור מעבדות. כלומר, הנחלת הארץ היא תכלית יציאת מצרים. הטעם שבברכת הארץ הוקדמו הנחלת הארץ ויציאת מצרים לברית המילה. משום שבמצרים מלו ולא פרעו, אלא רק כשנחלו את הארץ מלו כראוי. שנאמר, ושוב מל את בני ישראל שנית (יהושע ה'). לפיכך גם קבלת התורה נכתבה בברכת הארץ לאחר ברית המילה, משום שרק לאחר שנימולו כראוי ופסקה ערלותם, נתאפשר לישראל ללמוד תורה מתוך שלמות הגוף. דהיינו, רק לאחר שישראל מלו, נעשו הם ראויים לקבל תורה. הטעם שנכפלה קבלת התורה בברכת הארץ, על מנת לרמוז על התורה שבכתב והתורה שבעל פה. כלומר, על תורתך שבכתב שלימדתנו בסיני, ואח"כ על חוקיך שהודעתנו בתורה שבעל פה. משום שהתורה שבעל פה לא נמסרה לכל ישראל מיד, אלא כמו ששנינו: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וגו' (אבות א').

ודע, שברכת המזון עמוק אין מראה, אבל הבא בסודה יבחין כי אין בה מילה או אות יתרה, אלא הכל מכוון ומתוקן בסודות עליונים. כגון: בברכת רחם נאמר, ועל היכלך ועל מעונך ועל דבירך ועל הבית הגדול והקדוש. לכאורה זו היא בקשת רחמים על דברים שחרבו ואינם נראים לעין הגשמית. אולם כוונת הבקשה היא על הבית שבגלות ברומו של העולם. כלומר, בקשתינו שתיפסק גלותם ויתגלו לעינינו הגשמית, ועל ידי כך יבא הקץ לגלותינו. כפי שנאמר, והבאתי את השלשית באש (זכריה י"ג), וכן נאמר, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים לפני נאום ה' (ישעיה ס"ו). וכן מובא בתלמוד: ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה (תענית ה.). מטעם זה חותמים את ברכת המזון ואת התפילות בעושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, כפי שאמרו חז"ל, אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. דהיינו, כוונת הבקשה שה' יכרות עימנו ברית שלום נצחית. שנאמר, וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם. . . ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם (יחזקאל ל"ז). מטעם זה אין עוקרים רצה והחליצנו מברכת המזון של יום טוב שחל להיות בשבת, כשם שעוקרים ישמח משה מן התפילה. לפי שרצה והחליצנו היא בקשה לשמירת שבת שעל ידי זה תבא הגאולה . ג.

הטעם שהאורח מוסיף בברכת המזון ברכה לבעל הבית. משום שאמר הרשב"י: בעל הבית בוצע ואורח מברך. בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך כדי שיברך את בעל הבית (ברכות מו.). לפיכך אורח שנותנים לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, מקצר ימיו. כפי שנאמר, ואברכה מברכיך (ברכות נה.), משום שהמברך ברכת המזון מברך לבעל הבית (רש"י). דהיינו, מכלל הן אתה שומע לאו.

ועוד טעם לכך שהאורח מוסיף ברכה לבעל הבית בברכת המזון, כדי ללמדנו קל וחומר. כלומר, כשם שהאורח מפליג בברכותיו לבעל הבית בברכת המזון, משום שסעד על שולחנו אפילו פעם אחת. כל שכן שצריך האדם לברך לה' על חסדיו בכל עת שאוכל ושותה ונהנה בראיה, שמיעה וריח. ואם לא מברך נקרא גזלן לגבי קב"ה (זוה"ק - פר' עקב). דהיינו, שע"י תוספת ברכת האורח, מתעצמת הכוונה בברכת המזון לה'. שנאמר, וברכת את ה'. מילת את יתרה, כדי לרבות את ברכת האורח. מטעם זה ציוו חז"ל: יהי ביתך פתוח לרווחה, דהיינו, לקיים מצות הכנסת אורחים. ויהיו עניים בני ביתך, דהיינו, אף אם לצורך זה יאכלו בני ביתך בצימצום כעניים, כדי שיזכו לברכת האורח. לפי שברכת המזון המבוארת במקרא, היא אם לכל הברכות, בגין כך ברכת המזון היא עת רצון. וכן מובא בזוה"ק (פר' בלק), בשעה שאדם יושב לאכל על שולחנו השכינה עומדת שם. כד אזמין ב"נ לברכא לקב"ה, שכינתא איתתקנת לגבי עילא, לקבלא ברכאן וסט"א איתכפייא. ונאמר, וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מ"א). גם גדול משוררי תימן ר' שלום שבזי בשירו אילת חן, מבקש "בעת רצון תצחצח גרוני". דהיינו, בעת ברכת המזון תלטש את גרוני לבקש ישועה. כפי שנאמר, והשביע בצחצחות נפשך (ישעיה נ"ח). לפיכך האורח מברך את בעל הבית בברכת המזון דווקא, משום היותה עת רצון. מכאן הטעם למנהגינו, להשיב לאורח ברכה על ברכותיו בסמוך לברכת האורח. דהיינו, כשהאורח אומר: הרחמן יחיינו ויזכנו, משיבים לו השומעים: תזכה ותחיה ותאריך ימים. ראיה למנהג זה ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד (מגילה כ"ז:):

מעשה ברב הונא שהיה חגור באבנט פשוט של גומי, ועמד כך לפני רב. אמר לו רב, מדוע אתה הולך באבנט כזה? אמר לו, לא היה לי יין לקידוש ונתתי את חגורי במשכון, בעבור יין לקידוש. אמר לו רב, יהי רצון שתהיה סתום ומכוסה במעילים טובים. כשנכנס רבה בנו לחופה, ורב הונא אביו היה איש קטן בקומה, והיה ישן על המטה. וכשבאו בנותיו וכלותיו הפשיטו את בגדיהם הטובים מעליהם, והניחו עליו. משום שלא ידעו ולא ראו שהוא ישן על המטה. דהיינו, נתקיימה בו ברכתו של רב שבירכו שיהיה מעוטף וסתום בבגדים יקרים. בא ר' יוסף, ומצאו מעוטף בבגדים ההם. אמר לו: נתקיים בך מה שבירך אותך רב. אחר כך, שמע רב מזה, והקפיד על רב הונא. ואמר לו: למה לא אמרת לי בעת שברכתיך, כך תהיה גם אתה מבורך בכך. כי שמא היה עת רצון, ותתקיים גם בי הברכה. ד.

הטעם שציוו חז"ל לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (ברכות ס:). לפי שהרעה כביכול הבאה מאת ה', טובה היא לאדם. אלא שבשיכלו הדל אין לאדם יכולת להבינה כראוי. כדדרש ר' יוסף מאי דכתיב: אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני (ישעיה י"ב). משל לשני סוחרים שיצאו לסחור, נכנס לאחד קוץ ברגל ואיחר את הספינה, התחיל לחרף ולגדף. לימים שמע שטבעה הספינה עם חברו בים, התחיל מודה ומשבח. וכן אמר ר' אלעזר מאי דכתיב עושה נפלאות לבדו, שאפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו (נדה לא.). גם בברכת המזון נאמר, ואכלת ושבעת. דהיינו, התורה חייבה לברך רק לאחר שביעה, שהיא אינה שוה בכל אדם. וחז"ל סייגו את השביעה דאורייתא לכביצה (58 גרם), ושביעה מדרבנן לכזית (29 גרם). דהיינו, אף אם לא שבע. ללמדנו שאף על מיעוט טובה כביכול, צריך לברך את אותה הברכה בשמחה ובטוב לבב, כאילו קיבל טובה מרובה. לפיכך אמרו חז"ל: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.

ודע, שברכת המזון בשמחה היא סגולה לעשירות. שנאמר, ברכת ה' היא תעשיר (משלי י'). כמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא, הכי יהיבו ליה בחדוה ובעינא טבא. ובגין כך לא ישתכח עציב כלל אלא בחדוה (זוה"ק פר' ויקהל). וכן אמרו חז"ל אין שמחה בלא אכילה ושתיה (מועד קטן ט.), ולכאורה סותרים דבריהם את דברי שלמה הע"ה, שציין שמחות נוספות בלא אכילה ושתיה. כגון, שמחה לאיש במענה פיו (משלי ט"ו), שמחה לצדיק עשות משפט (משלי כ"א). אלא שכוונת חז"ל היא לומר: שבשמחה יש דרגות, והדרגה העליונה של השמחה היא לאחר אכילה ושתיה. משום שהמזון הוא מצרך של יום יום לכלל ישראל, כולל נשים וקטנים שאינם נכללים בשמחות שנאמרו ע"י שלמה המלך ע"ה כנ"ל. לפיכך השמחה העליונה היא לאחר אכילה ושתיה לשובע בקדושה, לרגל הנצחון על יצר התאוה והחמדה, שמטיבעו בא לאדם מתוך ריבוי אכילה ושתיה. כפי שנאמר, וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק (שמות ל"ב). משום כך ברכת המזון בשמחה, עושה נחת רוח לקב"ה. ומטעם זה אמרו חז"ל, אין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מלאה (תענית כ"ז). ה.

הטעם שהמשורר ר' שלמה אבן גבירול, חרז באזהרותיו, "קבע ברכת מזון, באט ובחיפזון, ולא תמצא רזון בעינוי כיפורים". דהיינו, לכאורה ישנה סתירה פנימית בדבריו. משום שהיה לו לומר: קבע ברכת מזון או באט, או בחפזון. לפי שלא ניתן לעשות את שני הדברים הללו יחד. אלא נראה שכוונת המשורר היא לומר: שיזהר האדם לברך ברכת המזון בתוך הזמן הקבוע ששיערו חז"ל, בין גמר האכילה לברכה (72 דקות). בין שאכל באט, דהיינו, לחם. ובין שאכל בחיפזון, דהיינו, מצה שמצוה לאכלה בליל פסח. כי אם לא יברך ברכת המזון בזמן שנקבע, יפסיד את מצות בברכת המזון, ועל ידי כך ימצא רזון ביום הכיפורים, דהיינו, יהיו לו פחות מצוות בעת ששוקלים את מצוותיו ביום הכיפורים. לכך גם כוונו דברי חז"ל: כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו (ברכות נד:). דהיינו, שמאריך על שולחנו עד סמוך לסיום הזמן הקבוע לברכת המזון.

ועוד טעם לדברי המשורר: "קבע ברכת מזון, באט ובחיפזון, ולא תמצא רזון בעינוי כיפורים". דהיינו, שכוונת המשורר היא לומר: שירגיל אדם את עצמו לאכל ולברך בזמנים קבועים, כמו התפילות. דהיינו, קבע ברכת מזון. ואל יתאים את אורך הברכה והאכילה לפי פנאי זמנו. דהיינו, באט ובחיפזון. ועל ידי כך לא ימצא רזון ביום הכיפורים. דהיינו, יזכה להגיע לשלמות מצות ברכת המזון, ולא יתוסף לו צער של הפסד ברכת המזון עקב צום יום הכיפורים. וכן אמר שלמה הע"ה: שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו (קהלת י"א). כלומר, שלח לחמך, דהיינו, קבע סעודותיך. על פני המים, דהיינו, לאחר התפילות, לפי שמילת המים היא בגימטריה צ"ה, כמנין הברכות בשלוש תפילות שמונה עשרה ושתי חזרות הש"ץ הנאמרות בכל יום. כי ברוב הימים תמצאנו, דהיינו, כשיגיע יום הכיפורים תמצא זכויות רבות, ועל ידי כך תגיע לשיבה טובה. וכן נאמר בזוה"ק (פר' האזינו): הזוכה לאכל ג' סעודות בשבת זוכה למהימנותא שלימתא.

ועוד טעם לדברי המשורר: "קבע ברכת מזון, באט ובחיפזון, ולא תמצא רזון בעינוי כיפורים". דהיינו, שכוונת המשורר היא לומר: שהאדם הוא הקובע מתי תבא הברכה של הגאולה, דהיינו, כמו שברכת המזון באה לאחר האכילה, כך הגאולה באה לאחר מעשי האדם. ולפי מעשיו של האדם נקבע אם הגאולה תהיה באט או בחיפזון, כפי שנאמר, אני ה' בעיתה אחישנה (ישעיה ס'). ופירשו חז"ל: אם זכו ישראל – אחישנה, לא זכו – בעיתה (סנהדרין צח). דהיינו, בזכות קיום המצוות יחיש ה' את גאולתינו, ולא נמצא רזון בעינוי כיפורים, דהיינו, תסתיים הגלות הבאה לכפר כל עוונותיהם של ישראל, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן. ו.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-16.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_0