ביאור:הפסוק הראשון בפרשת תצוה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרשת תצוה

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד (שמות כ"ז).

שאלות

נראה לשאול, מדוע נסמכה פרשת תצוה לפרשת תרומה? ועוד, מדוע נאמר ואתה תצוה, בתוספת "ו" החיבור, לכאורה היה צריך לומר, אתה תצוה, או אתה צוה ? א.

ועוד, מדוע נאמר, ואתה תצוה … ויקחו , בלשון ציווי, לכאורה היה צריך לומר, ואתה תבקש. משום שהשמן למאור הוא תרומה מרצון ? ב.

ועוד, מדוע נאמר, ויקחו אליך. הלא שמן למאור הוא אחד מן התרומות למשכן, שלגביהם נאמר, ויקחו לי תרומה ? ג.

ועוד, מדוע נצטוו ישראל שנית לתרום שמן זית, הלא כבר נאמר, וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם … שמן למאור ? ד.

ועוד, מדוע נצטוו ישראל לתרום שמן זית בלבד, ולא שמנים אחרים הראויים לנר שבת? ה.

ועוד, מדוע נדרש שמן זית זך לצורך המאור, והלא לצורך מאור לוקחים בדרך כלל שמן זול יותר? ו.

ועוד, מדוע נוספה מילת כתית, הלא נאמר, שמן זית זך ? ז.

ועוד, מדוע נוספה מילת למאור, הלא נאמר, להעלות נר תמיד? ח.

ועוד, מדוע נאמר, נר תמיד, היה צריך לומר, אור תמיד? ט.

ועוד, מדוע נאמר, נר תמיד, הלא השמן נתרם עבור כל שבעת הנרות, ונאמר בהמשך הפרשה, מערב עד בקר לפני ה'. דהיינו, שרוב הנרות לא היו דולקים ביום, אם כן אין זה שמן לנר תמיד בלבד? י.

כיצד רמוזה בפסוק, הדרך הראויה ללימוד תורה ? יא

דוגמא לגודל ההשתדלות ללמוד תורה, ממעשה הלל הזקן. יב

תשובות

נראה להשיב, שהטעם שנסמכה פרשת תצוה לפרשת תרומה, משום שפרשת תצוה היא המשך ישיר לפרשת תרומה. על כן לא נזכר שמו של משה, אלא נאמר ואתה תצוה. כי בפרשת תרומה נתבקשו ישראל לתרום למלאכת המשכן, ואילו בפרשת תצוה התבאר חלקו של משה במלאכת המשכן. משום שבפרשת תרומה לא נצטוה משה לתרום. שנאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אך מאחר ומשה רצה גם כן לתרום, אמר לו ה': ואתה תצוה. דהיינו, את החומרים הגשמיים לבנית המשכן יתרמו ישראל. ואתה בתוספת "ו", כלומר, להבדיל מישראל, תתרום את הרוח למשכן. על ידי שתצוום כיצד לעשות את מלאכת המשכן, ותכוון שהעשיה תהיה לשם שמים. כלומר, שללא הציווי של משה, לא נעשה שום דבר במשכן. משום שעשית המשכן דורשת כוונות עליונות שהם עיקר העבודה הגשמית. שנאמר, ויכל משה את המלאכה (שמות מ'). לפיכך תחילת הצווי למשה נאמר דווקא בענין השמן למאור. לפי שהשמן והמאור משמחים את הלב. דהיינו, שבכך ה' רמז לישראל, שיעבדו את ה' מתוך שמחה תמידית. כפי שנאמר, שמן וקטרת ישמח לב (משלי כ"ז). א.

הטעם שנאמר, ואתה תצוה … ויקחו, למרות שהתרומה למלאכת המשכן היתה מרצון, משום שרצה ה' לזכות את ישראל בתרומת שמן למקדש לדורות. כלומר, תרומת השמן למשכן האמורה בפרשת תרומה היתה בקשת ה' לתרומה מרצון באופן חד פעמית. שנאמר, ויקחו לי תרומה … שמן למאור. ואילו בפרשת תצוה, נאמר למשה לצוות את ישראל לתרום שמן למקדש לדורות. לפי שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. לפיכך ייחס ה' את ציווי תרומת השמן לדורות למשה. שנאמר, ואתה תצוה. לפי שמשה זכה להביא לישראל תורה ומצוות, שהם כאור תמיד לישראל. שנאמר, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו'). לפיכך זיכהו ה' גם בציווי מצות נר התמיד. לפי שמגלגלים זכות על ידי זכאי. וכשם שהתורה נכפלה בשני לוחות, והופרדה לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. כך הציווי לשמן למאור נכפל ונפרד, שנאמר כאן, ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד (שמות כ"ז). ונאמר, צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד (ויקרא כ"ד). ב.

הטעם שנאמר, ויקחו אליך. למרות שהתרומה היא לה' ולא למשה. אלא, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך (מנחות פו:). כי משה שימש במשכן בשמונת ימי המילואים, וכפי שמשה לא היה צריך לאור נרות המנורה, משום שהיו פניו מאירות. שנאמר, והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו. כל שכן שה' אינו צריך לאורה של המנורה.

ודע, שדוקא במנורה התייחס ה' לדברי המלעיזים, האומרים לאורה הוא צריך. ללמדנו, שלמען קיום התורה שנמשלה לאור, לא יירתע מן המלעיזים. דהיינו, שאם המלעיזים אומרים, שה' נתן תורה לישראל, על מנת שישבחוהו ויקלסוהו בלבד, דהיינו, בבחינת לאורה הוא צריך. צריך להעמידם על טעותם, ולקחתם בדברים המסברים את האוזן. כדי שיבינו, שהתורה ניתנה לישראל על מנת לזכותם ולשמחם. שנאמר, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תהילים צ"ז). כי לצורך תשבחות יש לה' מלאכים המוני מעלה. ג.

הטעם שנכפלה תרומת שמן זית. דהיינו, שנאמר לעיל, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם … שמן למאור. ונאמר כאן, ויקחו אלין שמן זית. ללמדנו, שלא יתיאש עבד ה' מן המלעיזים שאומרים, לאורה הוא צריך. אלא, ישוב להוכיחם. שנאמר, הוכח תוכיח את עמיתך, בדרכי נועם לא רק מספר פעמים, אלא, גם במספר שלבים, כדרך שנאמרה תרומת השמן. בתחילה נאמר, תקחו מאיתם שמן למאור, כלשהוא ומרצונם. דהיינו, עבודת ה' הפשוטה ואפילו מצוה אחת. ולאחר מכן נאמר, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. ופירשו חז"ל, עד שתהא שלהבת עולה מאליה (שבת כא:). דהיינו, שתזכנו לקיים את כל המצוות בדקדקנות ובטוהר, וכל זכויותיו יעמדו גם לך. כי קיבוץ אורות נשמה קטנים וזמניים, מביא לאור גדול ונצחי. שנאמר, והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך (ישעיה ס'). ד.

הטעם שנצטוו ישראל לתרום שמן זית בלבד, ולא שמנים אחרים הראויים לנר שבת, משום שהזית מהווה סמל לסוף טוב, לתקוה ולשלום. כפי שה' רמז לנח שהמבול הסתיים, על ידי עלה הזית שהביאה היונה. שנאמר, והנה עלה זית טרף בפיה, וידע נח כי קלו המים מעל הארץ (בראשית ח'). כך רמז ה' לישראל בתרומת שמן זית בלבד, על תכליתם בעולם הזה. דהיינו, כשם שפרי עץ הזית, נמצא בראש העץ, ואחר כך מורידים אותו לארץ, אחר כך לוחצים אותו, ומוציאים מפריו המר שמן זית, מאיר ומתוק לעינים. כך לאדם מישראל ה' מוריד את נשמתו הטהורה מתחת כסא הכבוד לארץ, ומכניס בו את יצר הרע ומר. וכשהאדם לוחץ על היצר, ומסלק את קליפותיו, נשאר לו שמן זית זך, וכשר להדלקה במקדש. דהיינו, צדיק הראוי לגן עדן. ועל דרך זו כלל ישראל משולים לזיתים בעולם הזה, הלחוצים בגלות ובשביה. עד שבעתיד לבא יאירו לעולם. שנאמר, והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך (ישעיה ס'). ה.

הטעם שנדרש שמן זית זך (אין זך, אלא, נקי. דהינו, מכתישה ראשונה, למעט שמן מכתישה שניה ושלישית) לצורך המאור, למרות שבדרך הטבע משתמשים בשמן הזית הזך והנקי לאכילה, ובשמן הגרוע משתמשים לתאורה. כי רצה ה' להזכיר לישראל בכל עת שידליקו, את הנס הגלוי של עמוד האש, שהאיר את דרכם בלילות בצאתם מארץ מצרים. שהיה אורו זך צלול ובהיר. שנאמר, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם (שמות י"ג). ועל ידי זכירת עמוד האש, יגדל ביטחונם בה' ותתחזק תקוותם. שנאמר, ה' אורי וישעי ממי אירא (תהילים כ"ז). ונאמר, והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך (ישעיה ס'). דהיינו, שעתיד ה' לשוב ולהאיר לישראל בעמוד האש, ולשרוף את אויביהם בו. ו.

הטעם שנוספה לכאורה מילת כתית (אין כתית, אלא, כתוש. דהינו, היוצא מכתישה ולא היוצא מאליו), ללמדנו, שעל מנת שיזכה האדם להאיר פנים בתורה, באור בהיר ונקי, צריך הוא לכתת את רגליו בקיום המצוות, ולהכתש ביסורים, ועל ידי זה יהיה ראוי להאיר את אור התורה. המשולה לאור. שנאמר, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו'). ז.

הטעם שנוספה מילת למאור, כדי למעט את השמן למנחות. כפי שאמר ר' אלעזר, חסה התורה על ממונם של ישראל (מנחות פו:). דהיינו, שה' ציוה להביא שמן זית זך כתית רק למנורת המאור. ואילו למנחות שבהם צריך הרבה שמן, ניתן להביא שמן שטוחנו בריחיים. ללמדנו, שבעבור רוחניות ולימוד התורה המשולה לאור, אין לחסוך בממון ובמאמץ, אלא, צריך להשיג את הטוב ביותר. אך בעבור הגשמיות והאכילה, אין צורך לטרוח ולהתאמץ, מעבר לנדרש עבור קיום הנשמה בגוף. ח.

הטעם שנאמר, נר תמיד, ולא נאמר אור תמיד. ללמדנו, שתמיד עדיף לקיים את המצוה, כי בזכות המצוה מתרוממת הנשמה המשולה לנר. שנאמר, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו'). ונאמר, כי נר ה' נשמת אדם (משלי כ'). כלומר, להעלות (למדרגה יותר גבוהה את) נר (הנשמה) תמיד. ודע, שגם הנשים שאינם מצוות ללמוד תורה, זוכות להתעלות נשמתן באור התורה, על ידי שמתמידות הן להביא את בניהם לתלמוד תורה, ומפנות את בעליהן לעסוק בתורה. משום כך זכו הנשים למצות נר שבת לתמיד. דהיינו, כי נר מצוה (בזכות מצות הדלקת נר שבת) ותורה (ובהשתדלותן בתלמוד התורה של בניהן ובעליהן) אור (זוכות לאור התורה). ט.

הטעם שנאמר, להעלות נר תמיד, למרות שרוב הנרות לא היו דולקים ביום. שנאמר, מערב עד בקר לפני ה'. אלא, שבא הכתוב ללמדנו, שההתמדה היא יסוד מצות לימוד התורה. כלומר, שחייב אדם לקבוע עיתים לתורה, ובמיוחד בשבת. ואף כשאינו לומד בפועל, אלא, מתעסק בפרנסתו, יכוון שמטרת עיסוקו הוא על מנת לקיים את צרכי גופו, למען יתאפשר לו ללמוד תורה. ועל ידי כך, נחשב לו העיסוק בפרנסה כאילו עסק בתורה. וכן אמרו חז"ל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לה'. משום כך נאמר להעלות נר תמיד, ולא נאמר, להעלות נרות תמיד. לפי שכל יחיד נידון לפי יכולת התמדה שלו. דהיינו, לפי השגתו ומעלתו. לפי זה ניתן לתרץ את הסתירה כביכול בדברי חז"ל, שבמקום אחד אמרו: אין תחילת דינו של האדם נידון אלא על דברי תורה (סנהדרין ז.). ובמקום אחר אמרו: ששואלים לו לאדם, נשאת ונתת באמונה ואחר כך שואלים, קבעת עיתים לתורה (שבת לא.). כלומר, על פי האמור לעיל, אין סתירה. משום שאם האדם עוסק במשא ומתן באמונה. דהיינו, לצורך קיום הגוף, על מנת שיתאפשר לו לקבוע עיתים לתורה. הרי שעיסוקו במשא ומתן באמונה גם הם חלק מדברי התורה. ולפיכך, נחשב לו הדבר כחלק ממצות קביעת עיתים לתורה, ולצורך השלמת המצוה, שואלים אותו האם קבע עיתים לתורה. כלומר, אותה שאלה שואלים את האדם בתחילה. דהיינו, דברי חז"ל הראשונים הם השאלה הכללית, ודבריהם השניים הם פרטי אותה השאלה. ואבי אב"י זצ"ל תירץ ששואלים את האדם, האם כשם שהיקפדת להשכים לעבודתך בנאמנות על מנת שלא תפסיד ממון. כך היקפדת לקבוע עיתים לתורה. י.

נמצאנו למדים מן הפסוק, שזכה משה נותן התורה, לצוות את ישראל לדורותיהם את הדרך הראויה, ללימוד תורה. על ידי הרמוז בציווי הדלקת מנורת המשכן בשמן זית זך כנ"ל. וכן אמרו חז"ל, הרוצה להחכים, ירגיל עצמו בשמן זית. ועוד אמרו חז"ל, הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה. שנאמר, ויקחו אליך שמן זית זך (ברכות נז.). משום שיש דמיון בין שמן הזית לתורה. דהיינו, כשם שצלילות האור היוצא מן השמן תלויה באיכות השמן. ואיכות השמן נובע מן המאמץ המושקע בהשגתו. כך תלמוד התורה תלוי בחכמת הלומד, ובמאמץ שמשקיע להשגתה. שנאמר, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו'). לפיכך המתמיד ללכת בדרך התורה זוכה להגביר את אורות נשמתו בעולם הבא. שנאמר, ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד'). וכן מצאנו שנבואת הגאולה הקרובה תוארה בלשון אור. שנאמר, קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך. … כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך (ישעיה ס'). יא

דוגמא לגודל ההשתדלות ללמוד תורה, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:

מעשה בהלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר חצי דינר. חציו נתן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי הארובה, כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה. וירד עליו שלג מן השמים וכיסהו. כיון שעלה עמוד השחר, אמר שמעיה לאבטליון: אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום מעונן הוא. הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלש אמות (כמטר וחצי) שלג. פירקו את משא השלג מעליו, ורחצוהו, וסכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת (יומא לה:). יב

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-09.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0227_8