ביאור:הפסוק הראשון בפרשת קורח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרשת קרח

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן (במדבר ט"ז).

שאלות[עריכה]

  • מדוע נסמכה פרשת קרח לפרשת ציצית? א.
  • ועוד, מדוע נאמר ויקח קרח בלשון יחיד, היה צריך לומר ויקחו בלשון רבים, משום שבהמשך הפסוק נאמר שדתן ואבירם ואון היו שותפיו של קרח? ב.
  • ועוד, מדוע נאמר ויקח קרח, ולא נאמר מה לקח? ג.
  • ועוד, מדוע נאמר כל יחוסו של קרח בן יצהר בן קהת בן לוי? ד.
  • ועוד, מדוע לא נאמר כל יחוסם של דתן ואבירם כפי שנאמר אצל קרח, דהיינו, היה צריך לומר, ודתן ואבירם בני אליאב בן פלוא בן ראובן? ה.
  • ועוד, נאמר ואון בן פלת בני ראובן, והלא לא מצאנו בבני ראובן אדם שנקרא בשם און, או פלת, פרט לכאן, אם כן מי הוא און בן פלת? ו.
  • ועוד, מדוע נאמר בני ראובן, הלא נאמר בפסוק שדתן ואבירם היו בני אליאב ולא בניו של ראובן, וגם און היה בן פלת. לפיכך היה צריך לומר ניני ראובן? ז.
  • כיצד נלמד ממחלוקת קרח ועדתו שיצר הרע מסית את הצדיק מצד הקדושה? ח.
  • חשיבות מידת שפלות הרוח אף לצדיקים, ממעשה רבי אלעזר המובא בתלמוד. ט.

תשובות[עריכה]

נראה להשיב, הטעם שנסמכה פרשת קרח לפרשת ציצית, משום שכאשר שמע קרח את משה רע"ה מצווה על מצות ציצית ומעלותיה, שהיא שקולה כנגד תרי"ג מצוות, וגורמת לקדושה, ומסירה מן הלב את התאווה והרהור העבירה. מצא מקום לחלוק על משה מצד הקדושה. דהיינו, קרח חלק על העיתוי שבחר משה לומר לישראל את מצוות ציצית. לפיכך קרח כביכול אמר למשה רע"ה: הלא כבר בהר סיני נאמרה לך מצות ציצית, ומדוע לא הודעת לעם על מצות ציצית כבר אז? לפי שאילו היו העם והמרגלים מתעטפים בציצית, לא היו סרים מדרך ה' ולא היו חוטאים, ולא היו נענשים בחטא העגל ובחטא המרגלים. משום שהלובש ציצית בכל יום נקרא תמים, ועל ידי זה היו כל העדה כולם קדשים ובתוכם ה', דהיינו, בזכות מצות ציצית. שנאמר, והייתם קדשים לאלהיכם. משום כך נאמר, ויקח קרח, דהיינו, לקח את מוסר מצות הציצית וחלק על משה. כפי שנאמר, קחו מוסרי ואל כסף (משלי ח'). לפיכך אמר הרש"י: פרשה זו נדרשת יפה במדרש רבי תנחומא. וכי לדעת רש"י יתר הפרשיות אינן נדרשות יפה במדרש תנחומא? אלא שדברי רש"י מרמזים שאין לפרש את פרשת קרח כפישטו של המקרא, אלא נדרש כאן ]

לימוד בדרך הדרש כנ"ל. וכן מובא בזוה"ק שסיפורי התורה הם הלבוש של התורה, ועיקר התורה נמצא מתחת ללבוש. א.

הטעם שנאמר ויקח קרח ולא נאמר ויקחו קרח ודתן ואבירם ואון. לפי שכוונתו של קרח היתה מחלוקת לשם שמים כנ"ל, משום כך לא נענשו בניו. שנאמר, ובני קרח לא מתו (במדבר כ"ו), ונאמר, ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן (דברים י"א). לפי שקרח היה חכם גדול ומטועני הארון, ואף מצאצאיו יצא שמואל הנביא השקול כנגד משה ואהרן. שנאמר, משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו (תהלים צ"ט). משום כך לא מצאנו בהמשך הפרשה שקרח דיבר כנגד משה ואהרן. אלא בעת שעמד קרח לחלוק על משה בענין עיתוי אמירתה של מצות ציצית, קמו דתן ואבירם ודיברו כנגד משה. שנאמר, הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה' (במדבר כ"ו). משום שדתן ואבירם היו יריביו של משה מקדמא דנא. שנאמר, שני אנשים עברים נצים (שמות ב'), ואמרו חז"ל אלו דתן ואבירם. ונאמר, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך (שמות ד'), ואמרו חז"ל אלו דתן ואבירם שירדו מנכסיהם. ונאמר, ויפגעו את משה ואהרן נצבים לקראתם (שמות ה'), ואמרו חז"ל אלו דתן ואבירם. ונאמר, ויותרו אנשים ממנו עד בקר (שמות ט"ז), ואמרו חז"ל אלו דתן ואבירם. אף בפרשה זו נאמר, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, דהיינו, דתן ואבירם. הטעם שדתן ואבירם חלקו על משה, משום שדתן ואבירם היו משבט ראובן, לפיכך לא קיבלו עליהם את מרותו של משה כי הוא משבט לוי, משום לשיטתם הגדולה וההנהגה צריכה להינתן לבני שבט ראובן כי הוא הבכור. מאותה הסיבה הצטרפו גם בכורי ישראל למחלוקת דתן ואבירם כנגד משה, משום שלשיטתם משה רע"ה לקח מהם כביכול את הזכות להקריב קורבנות, והעבירה לשבט לוי ובני משפחתו. כלומר, שבט ראובן ובכורי ישראל שהיה בלבם מחלוקת על משה מקדמא דנא, ניצלו את מחלוקת קרח על משה בענין מצות ציצית, והפכוה למחלוקת מעמדות כללית כנגד משה ואהרן. לפיכך היה לו לקרח לפרוש מהם מיד, משום שמחלוקתם אינה לשם שמים כמחלוקתו המקורית. אולם, כשראה קורח את כל העדה נקהלים סביבו, עינו הטעתו כי סבר שכל העדה כולם קדושים, ולא שת ליבו לעבירות של דתן ואבירם. אלא סבר שזהו לו אות משמים להיות מחליפו של אהרן. לפי שראה ברוח הקודש את שושלת היוחסין הגדולה העומדת מזרעו. דהיינו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, ועשרים וארבע משמרות שעמדו מבני בניו שכולם התנבאו ברוח הקודש. שנאמר, כל אלה בנים להימן חזה המלך בדברי האלהים להרים קרן (דברי הימים א, כ"ה). וכן מצאנו אצל יפתח הגלעדי ששפט את ישראל, למרות שבתחילת דרכו היה מנהיגם של אנשים ריקים. שנאמר, ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו (שופטים י"א). וכך גם קרה לדוד שמלך על ישראל, למרות שבתחילת דרכו היה מנהיגם של אנשי מצוק. שנאמר, ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש (שמואל א, כ"ב). לפיכך נאמר, ויקח קרח. דהיינו, משום שקרח התחיל במחלוקת ואילו האחרים רק הצטרפו אליו, נקראה המחלוקת על שמו. הטעם שעדת קרח נטפלו לאהרן ולא למשה, לפי שבראיתם משה ביקש מה' שיפזר את סמכויותיו לעם. שנאמר, לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה. ואף חילק מהודו לשבעים איש מזקני ישראל, ומרוב צדיקותו אמר: ומי יתן כל עם ה' נביאים (במדבר י"א). לעומת זאת אהרן למרות שמחצית מבניו מתו, לא ביקש לחלק את הכהונה לאנשים נוספים, כדרך שביקש ועשה משה רע"ה, לפיכך עיקר תלונתם היתה על אהרן. ב.

הטעם שנאמר ויקח קרח, למרות שלא נאמר מה לקח, אלא שהתורה קיצרה בלשונה. כלומר, התורה התכוונה לומר: ויקח יצה"ר (יצר הרע) את קורח בן יצהר וגו'. וכן נאמר, מה יקחך לבך (איוב ט"ו). שפירושו: מדוע יקחך יצר הרע לחשוב בליבך. ללמדנו שיצר הרע הוא שפיתה את קרח להתווכח עם משה בדבר הלכת מצות ציצית, ולחלוק על משה כדרך שחכמי התלמוד חולקים איש על רעהו בש"ס, דהיינו, מחלוקת לשם שמים. ולאחר שנתפתה קרח לחלוק על משה בדבר ההלכה, הקהיל יצר הרע את דתן ואבירם והבכורים לצדו של קרח, והם השיאו לו את העצה, להיות להם לראש ולקצין כנגד משה ואהרן. ועל ידי כך נהפכה מחלוקתו של קרח למחלוקת על השררה, שהיא מחלוקת שלא לשם שמים. משום כך נאמר, ויקח קרח, דהיינו, שיצר הרע לקח את מחשבתו הטובה של קרח והפכה לעצה רעה.

ודע, שדרכו של יצר הרע להפיל את הצדיק ברשתו עוברת דרך מתן עצה לצדיק לקיים מצוה. וכן נאמר אצל יהושע הכהן הגדול: והשטן עמד על ימינו לשטנו (זכריה ב'). לפי שיצר הרע נמצא בלב שהוא בשמאלו של כל אדם, ובימינו של הצדיק. שנאמר, לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת ט'). משום שגלוי וידוע ליצר הרע, שלא יועיל לו אם ינסה לפתות את הצדיק לעשות עבירה, שהרי הצדיק מיד יבחין בו ויגרשנו. לפיכך יצר הרע מתחכם לצדיק ודוחק בו לעשות מצוה, כגון: הוכח תוכיח ובזמן ביצוע המצוה סוחף את הצדיק למחלוקת וריב שלא לשם שמים. או כגון שיצר הרע דוחק בצדיק ללמוד תורה, או להתפלל בנץ, ולאחר שהצדיק מסיים ורוחו גבוהה עליו, מסיתו יצרו הרע לדבר לשון הרע, ולומר: ראו אני למדתי תורה שעות רבות, או השכמתי להתפלל בנץ, ואילו הרב המקומי באותו הזמן טייל או נח בביתו. דהיינו, בגלל עצת יצר הרע עשה הצדיק מצוה קלה, והוסת לעבור עבירה חמורה, ובכך יצא שכרו בהפסדו. משל לאדם שציווהו המלך לעבוד בביתו, אמר לו המלך בוא ותעבוד בביתי ואני אתן לך שכר של מליון דולר, אך אם תפגע בזמן עבודתך בבני בתי, אחתוך את ראשך מעליך. לאחר שסיים האדם את עבודתו בבית המלך, קילל אותו אדם את בן המלך. כשבא לדין החליט המלך לבצע את ההסכם עם האדם, דהיינו, מחד גיסא לתת לאדם מליון דולר עבור עבודתו, ומאידך לערוף את ראשו. דהיינו, יצא שכרו בהפסדו. לפיכך צריך הצדיק להיזהר מעצת היצר לקיים מצוה שתגרום לו לעבור עבירה גדולה יותר. שנאמר, ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר (ישעיה ס'). כלומר, ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, כאשר הצדיקים ישמרו (נצר) על מצוותי (מטעי) מיצר הרע (מעשה ידי) הרוצה להחטיאם וליטול מהם את תפארתם (להתפאר, מלשון לא תפאר אחריך (דברים כ"ד). ג.

הטעם שהתורה כתבה את כל יחוסו של קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. על מנת ללמדנו, שקרח היה צדיק בן צדיק, מטועני הארון ומשבט לוי שקינא לה' בעוון העגל. ובכל זאת ה' לא מחל לו על שחלק על אהרן שהיה רודף שלום, אלא איבדו בגין שנסחף לעוון מחלוקת שלא לשם שמים, ולשון הרע. משום שכל מי שחולק על השלום הוא כחולק על ה', כי שם ה' שלום. מכאן למדנו שבחטא לשון הרע אין עומדת לאדם זכויותיו הקודמות ואף לא זכות אבות, וככל שהאדם גדול יותר, כך מידת הדין גדולה עליו בעת שחוטא, משום שזכות הרבים תלויה בו. וכן מובא בזוה"ק: אי ראשי דעמא טב, כל עלמא משתזיב בגינה, ואי ראשי עמא לא אתכשר, כל עלמא איתפס בחוביה. ד.

הטעם שלא נכתב כל יחוסם של דתן ואבירם עד ראובן כפי שנאמר אצל קרח, דהיינו, לא נאמר ודתן ואבירם בני אליאב בן פלוא בן ראובן. משום שלגבי קרח שהיה צדיק התורה רצתה להראות את מוצאו משושלת יוחסין של צדיקים. ואילו לגבי דתן ואבירם שהיו רשעים כבר מזמן שיעבוד מצרים, רמזה התורה את הסיבה למחלוקתם המתמשכת כנגד משה על ידי ציון מוצאם מבני ראובן, ולא נתכוונה להראות את שושלת היוחסין של הרשעים. דהיינו, שסיבת מחלוקתם של דתן ואבירם כנגד משה היתה בכך שחפצו לקחת את הבכורה שנמנעה מראובן אביהם. למרות שראובן ובניו קיבלו עליהם את גזירת יעקב שמנעה מהם את הבכורה. משום כך לא הוזכר שמם של ראובן ופלוא במחלוקת, לפי שהם קיבלו עליהם את גזירת יעקב ולא חלקו. ואילו דתן ואבירם לא קיבלו עליהם את גזירת יעקב וניצלו כל הזדמנות שנקראה בדרכם לחלוק על משה כנ"ל. משום כך כשראו את קרח שהיה גם בכיר בשבט לוי וגם צדיק וגם עשיר גדול, ולמרות זאת חולק על משה, התחזקו במחלוקתם הישנה ומיד הצטרפו למחלוקת שלא לשם שמים, אלא לצורך שררה. בכך נדמו דתן ואבירם למשל הגמל שביקש שיתנו לו קרניים כראם, אמרו לו: לא זו בלבד שאינך צריך קרניים במדבר, אלא שאף אוזניך ארוכות מידי. לפיכך חתכו לגמל את אוזניו הארוכות. כך אירע גם לדתן ואבירם שביקשו כהונה לעצמם, נאמר להם כביכול: לא רק שאינכם ראויים לכהונה, אלא שהיגיעה השעה ליתן לכם עונש על כל מעשיכם הרעים בעבר. ולפי שרק החוטא מקבל את העונש על מעשיו, ולא אבות אבותיו. שנאמר, פועל אדם ישלם לו (איוב ל"ב). משום כך לא הוזכרו פלוא וראובן בשושלת החוטאים. הטעם שבני דתן ואבירם מתו גדולים וקטנים. לפי שרעת דתן ואבירם היתה גדולה משל קרח, ולא היה צפוי לצאת מזרעם זרע הגון. משום כך כתבה התורה ובני קרח לא מתו (במדבר כ"ו). דווקא במנין בני ראובן ולא במנין בני לוי. דהיינו, כדי ללמדנו שבני קרח היו שונים מבני דתן ואבירם. ה.

הטעם שנאמר ואון בן פלת בני ראובן, למרות שלא מצאנו בבני ראובן אדם שנקרא בשם און, או פלת, פרט לכאן. אלא נראה לענ"ד שפלת הוא פלוא בן ראובן. שכן מצאנו שהיו לחלק ממשפחות ישראל שני שמות דומים. כגון: אחירם הוא אחי, שפופם הוא מופים, שוחם הוא חושים (במדבר כ"ו). ועוד נראה לענ"ד שאון מבני פלוא היה, ומשום שמת ולא הותיר אחריו זרע, נכחד שמו מן העולם. שנאמר, ובני פלוא אליאב (במדבר כ"ו). דהיינו נאמר ובני פלוא בלשון רבים, למרות שמצוין רק אליאב והיה צריך לומר ובן פלוא אליאב. מכאן שהיה לפלוא בן נוסף והוא און האמור כאן. ו.

הטעם שנאמר בני ראובן, למרות שדתן ואבירם היו בני אליאב ולא בניו של ראובן, וגם און היה בן פלת. והיה צריך לומר ניני ראובן. אלא שבא הכתוב לרמוז שאחזו מעשי ראובן סבם בידיהם, על כן יוחסו כבני ראובן. דהיינו, כשם שראובן רצה לשנות בכח הזרוע את רצון יעקב אביו, בעת שנטל את מיטת יעקב אביו מאוהלה של בלהה, ונתנה באוהלה של לאה אימו, למרות שיעקב בחר לתת את מיטתו באוהלה של בלהה. משום כך הענישו אביו. שנאמר, ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכורה (דברי הימים א, ה'). ונאמר, פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך (בראשית מ"ט). דהיינו, בגלל שמיהרת לכעוס, לא תקבל את היתרונות הניתנים לבכור. כגון: שני חלקים בירושה, מנהיגות וכו'. אף דתן ואבירם ניסו לשנות בכוח הזרוע את רצון ה', שמשה ואהרן ינהיגו את העם. ונענשו על ידי ה' בהכחדת זרעם, ואי קבלת ירושה בארץ ישראל. משום שלא לקחו מוסר מאשר אירע לראובן אבי שיבטם. משום כך נאמר, בני ראובן. כשם שנאמר, שמע בני מוסר אביך (משלי א'). ז.

נמצאנו למדים ממחלוקת קרח שיצר הרע מסית את הצדיק מצד הקדושה כנ"ל. לפיכך טענת עדת קרח היתה: כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' (במדבר ט"ז). משום כך אף על פי שה' הוא אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, למרות זאת הענישם במידת הדין הקשה. משום שעדת קרח השתמשו בטענת הקדושה כעילה להגיע לשררה, לפיכך נאבדו במחלוקת קורח אף יונקי שדים. נמצאנו למדים מכאן שה' מעניש בחומרה רבה אף את הצדיק שמעל בקודש בכדי להתעלות בשררה. וכן מובא בזוה"ק, אלמלי דינא לא אשתכח בעלמא, לא הוו ידעי בני נשא מהמנותא עילאה, ולא ישתדלון בני נשא באורייתא, ולא יתקיימון פיקודי אורייתא. למרות זאת מפאת היות ה' אל רחום וחנון, ה' מעניש את עם ישראל פחות מאחד ממאה מן המגיע להם על פי מידת הדין. ואף כשה' מעניש את עם ישראל על הפרת הברית מצידם, ה' שומר על הברית מצידו ומקיים את הבטחתו שעם ישראל לא יכלו לעולם. לפי שאלמלא השגחת ה' על ישראל, לא היו ישראל יכולים להתקיים אפילו יום אחד בגלות. שנאמר, ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם (ויקרא כ"ו). ונאמר מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא (מיכה ז'). ח.

חשיבות מידת שפלות הרוח אף לצדיקים, ניתן ללמוד ממעשה רבי אלעזר המובא בתלמוד:

מעשה שבא רבי אלעזר בר' שמעון ממגדול גדור, מבית רבו. והיה רוכב על חמור, ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד (אליהו הנביא – רש"י) שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי. ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמה כל בני עירך מכוערים כמותך? אמר לו: איני יודע. אלא, לך ואמור לאומן (הקב"ה) שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור והשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך, עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו, כמה מכוער כלי זה שעשית. והיה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך, רבי רבי, מורי מורי. אמר להם: למי אתם קוראים רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי הוא, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אף על פי כן מחול לו לפי שאדם גדול הוא בתורה. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד, שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס ר' אלעזר בר' שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז (תענית כ.). ט.


מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-05.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/tora_bmdbr_qorx_0