ביאור:הפסוק הראשון בפרשת קדושים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא י"ט).

שאלות

נראה לשאול מדוע נסמכה פרשת קדושים לפרשת העריות האמורה לעיל? ועוד, מדוע לא הגדירה התורה בהמשך כיצד להיות קדושים, אלא המשיכה בציווי מורא אם ואב ושמירת שבת שכבר נאמרו בסיני?

א.

ועוד, מדוע נאמר, דבר אל כל עדת בני ישראל. ולא נאמר דבר אל בני ישראל, כפי שנאמר ביתר הציווים?

ב.

ועוד, מדוע נכפל הדיבור, דהיינו, אם נאמר דבר אל כל עדת בני ישראל, מדוע נאמר ואמרת אליהם?

ג.

ועוד, מדוע נאמר הצווי לכל ישראל להיות קדשים, הלא לכאורה זו גזירה שאין כלל הציבור יכול לעמוד בה? ועוד, מדוע נאמר קדושים תהיו, היה לו לומר התקדשו?

ד.

ועוד, מדוע נאמר, קדושים תהיו בלשון עתיד, היה צריך לומר: קדושים היו בלשון הווה?

ה.

ועוד, מדוע נאמר, כי קדוש אני ה', לכאורה המילים כי קדוש מיותרות?

ו.

ועוד, מדוע נאמר, אני ה' אלהיכם, וכי ישראל לא ידעו זאת עד כה?

ז.

כיצד נלמד מן הפסוק שהקדושה היא המייחדת את ישראל להיות לעם ה'?

ח.

הימנעות מן הטומאה עד כדי סכנת חיים, ממעשה ר' אבא בר זמינא המובא בתלמוד.

ט.

תשובות

נראה להשיב, הטעם שנסמכה פרשת קדושים לפרשת העריות, כדי ללמדנו שכל הפורש מן התאוות הנאסרות בתורה נקרא קדוש. כפי שמצאנו אצל הנזיר שהזיר את עצמו מן היין והתספורת בלבד, והכתוב קוראו קדוש. שנאמר, כל ימי נזרו קדש הוא לה' (במדבר ו'). כלומר, נאמר קדושים תהיו על מנת לכלול את ארבע סוגי התאוות שאסרה התורה בפרשיות הקודמות, שכל הפורש מהם מגיע למעלת קדוש. דהיינו, התורה ציותה את ישראל בפרשיות הקודמות לפרוש מן התאוות לפי סדר חומרתם, וכאן הודיענו הכתוב שכל הפורש מהן נקרא קדוש. משום כך נאסרה תחילה התאווה הראשונה שהיא המחשבה הרעה לפי שהיא מקור כל התאוות. דהיינו, שמירת הנשמה הטהורה על ידי הסרת המחשבה הרעה מן הלב וההימנעות מלחבור לרשע. כפי שנאמר בפרשת צו, זאת תורת העלה (ויקרא ו'). כי יצר לב האדם רע מנעוריו והוא אשר גורם למחשבה הרעה שאחריה בא המעשה הרע. משום כך אסרה התורה כבר בעשרת הדיברות את המחשבה הרעה. שנאמר, לא תחמוד. לאחר מכן נאסרה התאווה השניה שהיא תאוות האכילה. דהיינו, שמירת הגוף על ידי ההימנעות מלאכול מאכלים אסורים. כפי שנאמר בפרשת שמיני, זאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא י"א). כי המאכל הוא החומר המייצר ומעצב את גוף האדם, לפיכך אכילת טומאה מטמאת את הגוף שהוא הכלי לעבודת הקודש. יתרה מזאת אף את המאכלים המותרים צריך לאוכלם בקדושה ובטהרה. שנאמר, והתקדישתם והיתם קדושים. דהיינו, והתקדישתם אלו מים ראשונים, שהמקפיד בהם זוכה גם לעושר בעולם הזה. והיתם קדושים אלו מים אחרונים, שהמקפיד בהם זוכה גם בעולם הבא כמובא בזוה"ק. לאחר מכן נאסרה התאווה השלישית שהיא תאוות הדיבור. דהיינו, שמירת הלשון על ידי ההימנעות מלדבר לשון הרע ורכילות. כפי שנאמר בפרשת מצורע, זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא י"ד). כי לשון הרע גורם רעה הן לנפש והן לגוף ופוגע באחרים, לפיכך מחוץ למחנה ישראל מושבו. לאחר מכן נאסרה התאווה הרביעית שהיא תאוות העריות. דהיינו, שמירת קדושת הזרע על ידי ההימנעות מגילוי עריות. כפי שנאמר בפרשת אחרי מות, ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה (ויקרא י"ח). כי גילוי עריות גורם רעה הן לחוטא והן לעריתו ועלול לגרום לולד ממזר. לפיכך לאחר שנצטוו ישראל לפרוש מארבעת התאוות האלה, נאמרה להם פרשת קדושים. כלומר, על ידי הפרישה מן התאוות האמורות לעיל, מגיע אדם לדרגת קדושה וגורם לקידוש שם שמים. משום שפרישתו מן התאוות היא בגלל שנצטווה לכך על ידי ה', תוך כדי התגברותו על יצר הרע שבטבעו. ודע, שהנהגת הקדושה היא גם פרישות מן הדברים המותרים. דהיינו, גם בדברים המותרים מן התורה צריך להסתפק בצרכי הגוף בלבד, ולא שיצרוך מהם בדרך של תאווה והגזמה.

א.

הטעם שנאמר, דבר אל כל עדת בני ישראל, ולא נאמר דבר אל בני ישראל. משום שנצטווה משה לומר את פרשת קדושים לכל עדת בני ישראל, דהיינו, אהרן ובניו, הזקנים, הנשיאים, הגברים, הנשים והטף. לפי שמעלים בקודש ואין מורידים. כלומר, מצות ההתקדשות היא מצוה הנתונה לכלל, כי הקדושה איננה באה בירושה ואיננה מצריכה חכמה יתרה. לפי שעיקר הקדושה היא: התגברות היחיד ושליטתו על יצר תאוותו. משום כך נאמרה פרשת קדושים גם לנשים. וכן מצאנו שבתרומת המשכן נאמר, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, דהיינו, שנצטווה משה לשתף גם את הנשים במלאכת המשכן. כלומר, אף כאן נאמר, דבר אל כל עדת בני ישראל, כדי ללמדנו שגם הנשים מחויבות לשמור על קדושתן. הן בקדושת עצמם מן התאוות האסורות כנ"ל, והן בקדושת זולתם, דהיינו, שלא תגרומנה שתבוא תקלה על ידן, בכך שיגרמו לזולת הרהורים רעים, רכילות, מאכלים אסורים וגילוי עריות. כדוגמת חוה שלא רק התאוותה לאכול מפרי העץ האסור ואכלה ממנו, אלא גם נתנה לאדם הראשון לאכול, כדי שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת (רש"י). שנאמר, ותתן גם לאישה עמה ויאכל (בראשית ג'). על ידי כך גרמה מיתה גם לה וגם לאישה וגם לזרעה וגם נטרדו שניהם מגן העדן. וכן נאמר לגבי הדר מלך אדום האחרון המוזכר בתורה, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב (בראשית ל"ו). וכי מה איכפת לנו מה היה שם אשתו או מה היו שמות הוריה? אלא שבאה התורה ללמדנו שלמרות שמה הנאה (מהיטב אל) היו מעשיה מכוערים, לפי שהיתה בת יצר הרע (מטרד) ובת חוה. כלומר, שמקורה הוא מן המקום ממנו באות הנשים שבטבען להטריד ולהחטיא את בני האדם, וגם נהגה כחוה שבאה ממקור הנהר פישון שבחול אשר בו נמצא הזהב הבדולח ואבן השוהם (מי זהב). משום כך נענשה עם בעלה וכל עמה, כי בזמנם נכבשה מלכות אדום על ידי דוד המלך. שנאמר, וישם באדום נצבים, בכל אדום שם נצבים, ויהי כל אדום עבדים לדוד (שמואל - ב, ח').

ודע, שיש הבדל בין קדושה לטהרה, דהיינו, עיקר הקדושה היא התקדשות הנפש, ועיקר הטהרה היא היטהרות הגוף. כפי שמצאנו בהורדת שיער: אצל הלוים והמצורע הורדת השיער גורמת לטהרתם, ואילו אצל הנזיר גידול השיער גורם לקדושתו. וכן מצאנו בפרה אדומה שמצוותה בסגן הכה"ג, כיון שהכהן הגדול הוא קדוש, ומטרת הפרה האדומה היא לטהר טמאי מתים. לכן נאמר, ואסף איש טהור, ולא נאמר ואסף איש קדוש.

ב.

הטעם שנכפל הדיבור, דהיינו, נאמר דבר אל כל עדת בני ישראל, ונכפל ואמרת אליהם. כדי ללמדנו שבשמירת הקדושה מוזהרים הגדולים על הקטנים. דהיינו, שצריך אדם לחנך את בניו בעודם קטנים לפרוש מן התאוות. לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו, ואם לא יתחנך בצעירותו כאשר יגדל יהיה יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום (בראשית ו'). וכן אמרו חז"ל: הרשעים מורישים לבניהם נפש חצופה.

ועוד טעם שנכפל הדיבור, דהיינו, נאמר דבר ונכפל ואמרת אליהם. כדי ללמדנו שהקדושה צריכה להיות כפולה, דהיינו, גם במחשבה וגם במעשה. קדושת המחשבה היא על ידי יראת ה' גם בסתר על ידי ההימנעות ממחשבות התאווה. קדושת המעשה היא על ידי לימוד התורה המלמדת את האדם לשמור על קדושתו. שנאמר, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך (משלי ג'). ונאמר, לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי (תהילים קי"ט). משום שכל זמן שהקדושה שולטת, הטומאה נעלמת. כשם שהחושך נעלם כשיש אור. וכן אמרו חז"ל: כל זמן שירושלים תהיה מלאה, צור תהיה חריבה.

ג.

הטעם שנאמר לכלל ישראל הציווי להיות קדושים. ללמדנו שמצוה זו היא גזירה שכלל הציבור יכול לעמוד בה, לפי שביד כל אחד מישראל היכולת להיות קדוש. משום שנשמתם של ישראל מקורה ממקום קדוש, דהיינו, מתחת כסא הכבוד. וכן אמרו חז"ל: קדושים תהיו, בטלית ותפילין. כלומר, באמצעות קיום המצוות יכול כל אדם להגיע לידי פרישות הקדושה. לפיכך בטרם שיקבלו ישראל את התורה, ציוה ה' את משה רע"ה לקדש את העם. שנאמר, וקדשתם היום ומחר (שמות י"ט). כלומר, הפרישות מן התאוות מביאה לקדושת ישראל.

הטעם שנצטוו ישראל על הקדושה בלשון קדשים תהיו. משום שאחד מכינויי ה' הוא קדושים. שנאמר, כי אלהים קדשים הוא (יהושע כ"ד). דהיינו, שה' הוא אלוהי כל הקדושות. וכן נאמר, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיה ו'). דהיינו, ה' קדוש ממלאכיו, מצדיקיו שבגן עדן ומישראל עמו. לפיכך ה' שם את שמו על ישראל, לפי שבהתקדשם מקדשים הם את שם ה' בעולם, ונראים לגוים כאלהים. שנאמר, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' (דהיינו, קדושים) נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ"ח).

ד.

הטעם שנאמר, קדושים תהיו בלשון עתיד. ללמדנו שהאדם המתקדש בהווה מובטחת לו עליה עתידית בקדושה, לפי ששכר הקדושה הוא בעולם הבא. כפי שאמרו חז"ל: אדם מקדש את עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, אדם מקדש את עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, אדם מקדש את עצמו בעולם הזה מקדשים אותו בעולם הבא. ועוד, שקדושת ישראל גורמת לסתימת טענות אומות העולם בדבר ההפליה לטובה כביכול, שה' נוהג כלפי עמו ישראל. כי כשאומות העולם מתבוננים על ישראל כיצד הם מתקדשים ונמנעים מן התאוות, כפי שנצטוו קדושים תהיו, מבינים הם מדוע ה' בחר בישראל להיות לו לעם, ולא בחר את אומות העולם. משום כך נדרשים הגוים להלל את ה' על בחירת ישראל. שנאמר, הללו את ה' כל גוים, שבחוהו כל האומים. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה (תהילים קי"ז). לפי שעתיד ה' לקיים את אשר הבטיח לישראל בתורה. שנאמר, ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך כאשר דיבר (דברים כ"ו).

ה.

הטעם שנאמר כי קדוש אני ה'. ללמדנו שבזמן שישראל מתקדשים ועושים את הטוב והישר נמצא שם ה' מתקדש בגינם. דהיינו, קדושת ישראל גורמת לקידוש שם ה' בעולם. שנאמר, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו (ישעיה כ"ט). משום שעל ידי קיום מצוות ה' בקדושה, נבדלים ישראל מן הגוים. שנאמר, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (דברים ד'). כי שמירת הקדושה הוא דבר הנראה לעין ומוכיח שלא לחינם בחר ה' בישראל מכל האומות שידבקו בו. שנאמר, ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד').

ו.

הטעם שנאמר קדושים תהיו … אני ה' אלהיכם, משום שעיקר הקדושה היא הימנעות מן התאוות. לפיכך בא הכתוב ללמדנו שלא יסתפק האדם בקדושה בלבד. אלא ישאף להגיע לשלמות על ידי קיום המצוות המעשיות. משום שבקיום המצוות המעשיות שציוה ה', מעיד האדם על אמונתו בקיום בורא העולם. משום כך נאמר, אני ה' אלהיכם בציווי המצוות המעשיות. בכך מובנים גם דברי חז"ל שאמרו: כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה. דהיינו, משום שהעוסק בלימוד התורה בלבד, ואינו משתדל לקיים את המצוות המעשיות, אינו מגיע לשלמות. כי אין הוא מעיד במעשים, על קבלת עול מלכות שמים כאמור בתורה. משום שעיקר לימוד התורה הוא במחשבה, ואילו קיום המצוות עיקרם הוא במעשה. שנאמר, ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם אני ה' מקדשכם (ויקרא כ').

ז.

נמצאנו למדים מן הפסוק הראשון של הפרשה, שהקדושה היא המייחדת את ישראל להיות לעם ה', לפיכך מוטלת היא גם על האנשים וגם על הנשים. כי מותר האדם מן הבהמה הוא גם בקדושה, וראיה לכך בהבדל בין שמותיהם. כלומר, הבהמה מעת שנולדת ועד מותה נקראת באותו שם. שנאמר, שור או כשב או עז כי יולד (ויקרא כ"ב), ולא נאמר, עגל או גדי או טלה כי יולד. לעומת זאת אצל האדם ככל שחולף הזמן מיום לידתו, שמו משתנה לתינוק, ילד, נער, גבר, זקן. משום שבגדילתו גדלה קדושתו. כי מיד כשנולד נקרא תינוק, וכשמתקדש בברית המילה נקרא ילד, וכשמתקדש בהנחת תפילין נקרא נער, וכשמקדש אשה נקרא איש, וכשנולדים צאצאיו ומקדשם בתורה ובמעשים טובים נקרא גבר שלים, ולאחר שזוכה לקנות לעצמו חכמה נקרא זקן. כך גם עם ישראל ככל שחולף הזמן קדושתם גוברת. תחילה נאמר עליהם, והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ"ח). ונאמר, והרבתי את זרעך ככוכבי השמים (בראשית כ"ו), ולבסוף נאמר, ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ה'). לפי שכאשר ישראל קדושים שם ה' מתקדש בעולם, משום שה' בחר בישראל להיות עם סגולה בזכות הקדושה. שנאמר, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה (דברים ז'). מפאת חשיבות הקדושה הבטיחנו ה' על ידי נביאיו שבעתיד לבוא יעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ וישארו ישראל קדושים. שנאמר, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י"ג). ונאמר, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו (ישעיה ד').

ח.

הימנעות מן הטומאה, ניתן ללמוד ממעשה ר' אבא בר זמינא המובא בתלמוד:

מעשה בר' אבא בר זמינא שהיה חייט. פעם אחת היה תופר בגדים ומתקנם אצל גוי אחד, בביתו בעיר רומי. הביא הגוי לפני ר' אבא החייט בשר נבלה, ואמר לו: אכול את המאכל הזה. אמר לו ר' אבא: אין אני אוכל את המאכל הזה. אמר לו הגוי: אני אומר לך שתאכל, ואם לא תאכל אהרוג אותך. אמר לו ר' אבא: אם אתה רוצה להרוג אותי הרשות בידך, אך אני לא אוכל מן המאכל הזה כי הוא בשר נבלה וזה אסור לנו לאכול כי אני יהודי. אמר לו הגוי כעת אני אגלה לך את הכל. כי כוונתי היתה הפוכה, אדרבה אם היתה אוכל הייתי הורג אותך. כי כל אדם צריך להיות חזק ואמיץ באמונתו. כלומר, אם הוא יהודי צריך הוא לאחוז בדת היהודית לגמרי, אפילו אם רוצים להורגו בשל כך צריך הוא לשמור על דתו. וכמו כן אם הוא גוי צריך הוא להיות גוי גמור. אמר ר' מנא: אם היה ר' אבא בר זמינא שומע את מה שהתירו חכמים בשאר המצוות לעבור בצנעה ולא ליהרג, היה אוכל מן הבשר הזה, כי זה היה בצנעה (ירושלמי, שביעית, פרק ד' הלכה ב') .

ט.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי רפי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-04-03.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_prjot_0_6