ביאור:הפסוק הראשון בפרשת כי תשא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" (שמות ל יב).

שאלות[עריכה]

  • נראה לשאול, מדוע נאמר כי תשא, בלשון עתיד, ולא נאמר בלשון ציווי מיידי, דהיינו, שא את ראש בני ישראל? א.
  • ועוד, מדוע נאמר, כי תשא. היה לו לומר, כי תספור את בני ישראל? ב.
  • ועוד, מדוע נאמר, את ראש בני ישראל, היה לו לומר, את מספר בני ישראל? ג.
  • ועוד, מדוע נאמר, לפקודיהם, היה לו לומר, למנותם ? ד.
  • ועוד, מדוע נאמר, איש כפר נפשו לה', מדוע הנשים פטורות מכופר נפש? ה.
  • ועוד, מדוע נאמר, ולא יהיה בהם נגף. הלא כל אומות העולם סופרים ללא כל נגף, ומדוע שדווקא בישראל יהיה נגף בגלל הספירה? ו.
  • ועוד, מדוע נכפלו המלים, בפקד אתם, בפסוק אחד? ז.
  • ועוד, לשם איזו תכלית היה צריך למנות את בני ישראל? ח.
  • ועוד, מדוע מדוע כופר הנפש הוא רק מחצית השקל (כשני דולר). הרי זה סכום זעום לכופר נפש? ט.
  • מהו המסר הרמוז במחילת ה' לישראל על ידי מחצית השקל ? י
  • דוגמא למעלת הצדקה, ממעשה ר' עקיבא המובא בתלמוד. יא

תשובות[עריכה]

נראה להשיב, שהטעם שנאמר כי תשא בלשון עתיד, משום שציווי מחצית השקל נאמר גם לדורות העתיד. כי פרשת כי תשא, נאמרה לאחר עוון העגל, שבו ה' נענה לתפילת משה רע"ה. שבזכותה מיתן ה' את גזרתו לכלות את בני ישראל בבת אחת, מיד לאחר חטא העגל. על ידי שחילק את גזרתו לדורות. שנאמר, וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם.

משל למלך שגזר על בנו שחטא מיתה, על ידי שיזרקו עליו סלע גדול שימיתנו בבת אחת. בא אהובו של המלך, וביקש רחמים על בן המלך, ונענה לו המלך. אך מאחר שאת הגזרה שיצאה מלפני המלך, אין להשיב. נתרצה המלך לשבור את הסלע הגדול לחתיכות קטנות, ולזורקם על בנו מידי פעם, עד שיכלה הסלע הגדול. וכן אמרו חז"ל, אין פורענות באה לישראל שאין בה מקצת מפרעון עוון העגל. למרות ההקלה בעונש, הצטער משה רעיא מהימנא, שפרעון החוב נחלק לאורך זמן ולא בוטל כליל. על כן אמר לו ה', כי תשא בלשון עתיד. דהיינו, אם תרצה שגם עונש עוון העגל לדורות יתבטל, צוה לישראל על השקלים לעתיד. לפי שבכל שנה ושנה, כשישראל קוראים את פרשת כי תשא, מיד נזכרים שמחצית השקל בא על מנת לכפר על חטא העגל. ועל ידי זה נמנעים מלחטוא. שנאמר, וחטאתי נגדי תמיד (תהילים נ"א). וכשישראל אינם חוטאים, ממילא אינם נענשים. ועוד, טעם שנאמר כי תשא בלשון עתיד. ללמדנו, לעתיד שאין מונים את ישראל לגולגלותם, אלא, בדרך עקיפה. ועוד, נאמר כי תשא מלשון מחילה. דהיינו, כשישראל נותנים צדקה, אפילו מחצית השקל, ה' מצילם מן המיתה שנגזרה עליהם בחטא העגל, לפי שה' נושא עוון ופשע. א.

הטעם שנאמר, כי תשא את ראש בני ישראל, ולא נאמר, כי תספור. משום שעיקר מטרת מחצית השקל היא שכל ישראל יתנו צדקה, ולא על מנת לדעת מהו מספרם המדויק. כי בזכות מצות הצדקה, ישראל יכולים להרים את ראשם, מן הבושה של חטא העגל. כפי שנאמר, צדקה תרומם גוי (משלי י"ד). וזכה משה להרים את ראשם של ישראל מעוון העגל, בזכות מידת הענוה הגדולה שהיתה בו. כי כאשר עשו ישראל את העגל, לא התלונן משה כשהושפל וננזף על ידי בית דין של מעלה. שנאמר, לך רד כי שיחת עמך. לפי שכל המשפיל את עצמו, ה' מגביהו. ואף שה' הוא המשפיל ומרים, זיכה את משה להרים את ראשם של ישראל, על ידי תשובה, תפילה וצדקה. תשובה, שנאמר, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. תפילה, שנאמר, ויחל משה את פני ה' אלהיו. צדקה, שנאמר, מחצית השקל תרומה לה'. הטעם שנצטוו ישראל לתרום כל אחד לעצמו כבודדים. משום שמנין הבודדים, מראה על חשיבות הפרט הנמנה. שכן הוא דרך העולם למנות את החפצים היקרים אחד אחד, ואילו את חול והזול מונים בחבילות. ב.

הטעם שנאמר, את ראש בני ישראל, ולא נאמר את מספר בני ישראל. ללמדנו, שעיקר מטרת גבית מחצית השקל היה כדי להראות שישראל חזרו בתשובה מעשית, לאחר התשובה של מחשבת המוח שבראש. לפי שכל מעשיו של האדם מתחילים בהחלטת המוח שבראש. משום כך, אם חטא אדם עוונותיו ניכרים לו בפניו, וראשו נשפל ונעשה לו כמשא כבד. ועל מנת שיוכל להרים את ראשו, צריך הוא בשלב ראשון להבין את חומרת החטא. ובשלב שני צריך להביע חרטה, ובשלב שלישי נדרשת ממנו קבלה לעתיד. וכל שלושת השלבים הללו של התשובה, תלויים במוחו של האדם. דהיינו, בטרם שיתנו בני ישראל את מחצית השקל מכיסם, לכפר על נפשותיהם. נדרש משה לבדוק אם חזרו תחילה בתשובה ממוחם. שנאמר, כי תשא את ראש בני ישראל, דהיינו, למעט את בני הערב רב, שפרקו את נזמי הזהב עבור העגל, בלא מחשבה מוקדמת. כי אם היו מקדישים מחשבה מוקדמת, היו מבינים שהעגל לא מועיל ולא מציל. לכן נאמר תחילה כי תשא את ראש בני ישראל, ואחר כך נאמר, ונתנו איש כופר נפשו. דהיינו, סוף מעשה במחשבה תחילה.

ועוד, טעם שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל. ללמדנו, שנצטווה משה לקחת עימו את ראש השבט, בעת גבית כופר הנפש משבטו. על מנת שלא יחשדוהו ישראל. וכן אמרו חז"ל התרומה נגבית בשנים. ג.

הטעם שנאמר, לפקדיהם ולא נאמר למנותם. ללמדנו שגבית מחצית השקל ככופר נפש, בא להזכיר לישראל שחוב העגל לא תם, אלא חולק לתשלומים קטנים. משום כך נאמר, לפקדיהם, דהיינו מלשון זיכרונם. כפי שנאמר, וה' פקד את שרה. כלומר, זכר את שרה. כלומר, מחצית השקל מזכיר לישראל שאם יחטאו צפויים הם לעונש כפול. דהיינו, עונש אחד עבור החטא. ובנוסף עונש שני שניתן לישראל על תנאי בעבור פרעון מקצת מחטא העגל. שנאמר, וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. והטעם שנתחייבו כל ישראל מיתה בעוון חטא העגל, למרות שלא כולם עבדו לו. ויתרה מזאת על פי הזוה"ק רק בני ערב רב עשו את העגל. אלא, משום שלא מיחו. ואלה שמיחו היו מעטים, וה' דן את העולם לפי מעשה רוב האנשים. ד.

הטעם שנאמר, איש כפר נפשו. ללמדנו שכופר הנפש חל רק על האנשים, ולא על הנשים. משום שהנשים לא הסכימו להשתתף בחטא העגל. ואילו העם, פירק את הזהב אשר באזניו בזריזות יתרה, וקרעו בתוך כדי כך את אוזניהם. שנאמר, ויתפרקו כל העם. ונאמר, מפרק הרים ומשבר סלעים (מ"א י"ט). דהיינו, בעבור עשית העגל לא חסו העם לא על גופם, ולא על ממונם, ולא על כבודם. ואילו בכפרת עוון העגל חס ה' גם על ממונם, דהיינו, מחצית השקל בלבד. וגם על גופם, דהיינו, שלא השמידם מיד. וגם על כבודם, דהיינו, שפטר את הנשים מלתת כופר נפש, ובכך לא בושו ישראל בפני נשותיהן הצדקניות, שלא חטאו ולא שילמו בעוון בעליהן. משום כך לא נימנו הנשים במחצית השקל משום שאין הן בעלות חוב כופר נפש, כי לא השתתפו בעוון העגל. רק בתרומות למלאכת המשכן שותפו הנשים. ה.

הטעם שנאמר, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. לפי שאמרו חז"ל, אין הברכה שורה על הדבר המנוי. ומכלל לאו אתה שומע הן. דהיינו, הקללה שורה על הדבר המנוי. לכן הזהיר ה' שלא ימנו ישראל, אלא, על ידי מחצית השקל. דהיינו, שיעשו את מצות הצדקה עיקר, ואת הספירה טפל. משום שעל מצות צדקה הברכה שורה. וממילא, לקללה אין מקום לשרות. והטעם שנצטוו ישראל לתת ממון ולא חפץ. כגון, אבן או עץ שדרכם גם כן ניתן לספור. משום שמילת דמים מתפרשת לשני אופנים: גם ללשון מיתה וגם ללשון דמים. ללשון מיתה, כפי שנאמר, אין לו דמים (שמות כ"ב). וללשון ממון, כפי שאמרו חז"ל, ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים (פסחים קיב:). ומכיון שהצדקה מצילה ממות. דהיינו, שמחליפה את דמי הגוף בדמי הכיס, נצטוו ישראל לתת מחצית השקל. ועוד טעם שנימנו ישראל דרך מצות הצדקה. משום שספירת ישראל מעידה על חשיבותם בעיני ה'. ועל מנת שהגוים לא יקטרגו על ישראל מפני קנאתם ושנאתם, ויאמרו גם אנחנו וגם ישראל עובדי עבודה זרה. ומדוע ה' מונה מחבב וסולח רק לישראל ומתעלם מקיומנו בעולם. לפיכך, נצטוו ישראל ליתן צדקה ועל ידי הצדקה נמנע קיטרוג הגוים על הספירה. ו.

הטעם שנכפלו המלים בפקוד אותם. שנאמר, לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ללמדנו, ששכר מצות הצדקה הוא כפול. כי מצות הצדקה מורכבת משני חלקי האדם, חלקו הרוחני וחלקו הגשמי. דהיינו, תחילתה בהתגברות רוחנית על יצר תאוות הממון, הנמצא במחשבה. ואחר כך באה הנתינה בפועל למטרה הראויה. משום כך גם שכרה כפול, כי ה' מצרף מחשבה טובה למעשה.

ועוד טעם שנכפלו המלים בפקוד אותם. היות ומחצית השקל בא לכפר על חטא העגל, בגינו נשברו הלוחות לשנים, ובשל כך נכפל עונשם. שנאמר, וביום פקדי ופקדתי. גם בעת הכפרה על העונש נכפלה מחילתם על ידי כפילת המילים בפקוד אותם. כי חטא העגל היה חטא כפול. דהיינו, גם חטא פרטי וגם חטא כללי. לכן גם כפרתו היתה במצות צדקה של כל פרט מישראל, ועל ידי צירוף כלל צדקות ישראל נתכפר להם גם החטא הכללי, הכולל את אלה שלא מיחו. משום כך נאמר ונתנו איש כופר נפשו, בלשון רבים. ולא נאמר, ונתן איש כופר נפשו. לפי שישראל ערבים זה לזה. כלומר, תחילה צווה היחיד להציל את עצמו על ידי מצות הצדקה. שנאמר, איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, דהיינו, ה' פוקד את האיש וצדקתו. שנאמר, וצדקה תציל ממות (משלי י"א). ולבסוף ה' סופר את צדקות כלל היחידים ומצרפם יחד, על מנת לכפר לכל העם על חטא העגל. שנאמר, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. דהיינו, מלשון זכירה. משום שכאשר היחיד נותן צדקה, דנים אותו לגופו. דהיינו, קיים עדין החשש שיתן את הדין למרות הכופר המועט. אולם כשכלל הציבור נותנים צדקה מחצית השקל, ה' זוכר להם את בריתו, ודן את כלל הציבור לטובה. כך שאפילו בזמן ספירתם דרך כספי הצדקה, לא יהיה נגף בעם, כשם שאין נגף בספירה עבור הפרשת תרומות ומעשרות. משום שעיקר מצות מחצית השקל היא מתן צדקה, והספירה היא תוצר הנלווה לה. כפי שנאמר, יש מפזר ונוסף עוד (משלי י"א). דהיינו, על ידי הצדקה שנתנו ישראל, נוספו להם עוד שנות חיים. ז.

לכאורה נראה, שאין כל תכלית למנות את ישראל במחצית השקל. משום שמנין זה אינו משקף את כלל עדת ישראל. כי לא נכללו במנין: נשים, זקנים, שבט לוי, וצעירים עד גיל עשרים שנה. אולם כאמור לעיל, מטרת מחצית השקל היתה לכפר על חטא העגל. ותכלית המנין היה להראות לישראל, שכלל ישראל הם שווה זכויות וחובות. ואין לפני ה' משוא פנים בין עשיר לדל. משום שהנפש שווה אצל כל בני האדם. שנאמר, איש כופר נפשו, ולא נאמר איש כופר גופו. לפי שבנפש אין הבדל בין עשיר לדל. אולם, קיים הבדל בין נפש הצדיק לנפש הרשע, משום שלצדיק יש נשמה יתרה ולרשע יש רק נפש. משום כך נאמר, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ולא נאמר, הרשע לא ירבה והצדיק לא ימעיט.

ועוד, תכלית הספירה היתה למנות את יוצאי הצבא בלבד. משום שעל ידי ספירת יוצאי הצבא בגלוי, הראה ה' את הנסים שעשה עם ישראל בסמוי מן העין. כי ה' מנה את ישראל פעמיים. בבואם למצרים בשנת ב"א רל"ח . שנאמר, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (בראשית מ"ו). ובצאתם מארץ מצרים בשנת ב"א תמ"ח שב ה' למנותם. שנאמר, כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף (שמות י"ב). מכן למדנו, שבמאתיים ועשר שנים שבין שני המנינים שמנה ה', התרבו ישראל בכל שנה בממוצע בכשלושת אלפים יוצאי צבא. ומשה רע"ה מנה את ישראל שלוש פעמים. בראשונה מנאם בחודש תשרי בשנת ב"א תמ"ט. דהיינו, בחודש תשרי של השנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים. כלאמר, לאחר חטא העגל. ועלה מנינם לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (שמות ל"ח). בפעם השניה מנאם משה רע"ה בחודש אייר בשנת ב"א תמ"ט. דהיינו, שבעה חדשים לאחר המנין הראשון, והיה מנינם זהה. דהיינו, שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א'). ונרמז מנינם במילים בני ישראל שהם בגימטריה תר"ג. בפעם השלישית מנאם משה רע"ה בסוף ארבעים שנות המדבר, טרם כניסתם לארץ. דהיינו, בשנת ב"א תפ"ח. וירד מספרם לשש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים (במדבר כ"ו). כלומר, במהלך ארבעים שנה קטן מספרם של ישראל, במקום להתרבות בעשרות אלפים, על פי ממוצע התרבותם במצרים. נמצאנו למדים מכאן, שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. כפי שנאמר, יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (דברים כ"ח). ח.

הטעם שנצטוו ישראל לתת רק מחצית השקל כופר נפש, דהיינו, כשני דולר. למרות שערך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן שישים שנה, הוא חמישים שקל בשקל הקודש (ויקרא כ"ז).דהיינו, כמאה ושמונים ושבע דולר. משום שרצה ה' לרמוז לישראל שלאחר חטאו בעגל, שערכם ירד בעיניו לסכום פעוט של מחצית השקל. וגם זה בזכות האבות שעמדה להם. ללמדנו, שהרשעים אף בחייהם נחשבים כמתים, ומאחר ואין כופר נפש למת, נצטוו ישראל לתת מחצית השקל שהוא בגימטריה חצי מת. דהיינו, שהגוף חי, אך הנשמה הטהורה מתה בתוכו. משום כך נאמר, איש כופר נפשו, ולא נאמר, איש כופרו.

ועוד טעם שנצטוו ישראל לתת רק מחצית השקל כופר נפש, לפי שרק הגברים חטאו. וגבר ללא אשה נחשב "פלג גוברא", דהיינו, חצי איש. משום כך כופרו הוא מחצית.

ועוד רמז ניתן במצות מחצית השקל בשקל הקודש. ללמדנו, שלעולם יראה האדם את עצמו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת אפילו קטנה, הרי שהכריע את משקל הקודש לכף זכות. דהיינו, אל תקרא מחצית השקל בשקל הקודש, אלא, מחצית המשקל במשקל הקדוש ברוך הוא. ט.

נמצאנו למדים מן הפסוק, עד כמה חנון ורחום ה' לישראל. שאף על פי שחטאו ישראל בעגל, לאחר כל הנסים הגלויים שעשה להם ה' במצרים ובמדבר. דהיינו, עשר המכות במצרים, קריעת ים סוף, ביזת מצרים, מלחמת עמלק, הורדת המן, השלו, המים, ענני הכבוד וכו. ולא זו בלבד, אלא, שחטא העגל בוצע ארבעים יום בלבד, לאחר שנגלה עליהם ה' בסיני, וקיבלו את תורתו בנעשה ונשמע, ראו את כבודו כאש אוכלת בתוך הענן. ובסוף כל זאת, המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. למרות זאת, ה' ברוב רחמיו ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, והענישם מעט מזעיר על חטאתם, ופתח להם שער לחזרה בתשובה בסכום סמלי. דהיינו, במצות מחצית השקל. ואף ירד לשכון במשכן שבנו ישראל מתרומתם. כלומר, על ידי מחילת ה' לישראל במחצית השקל הסמלי, ניתן לישראל מסר נצחי. דהיינו, שבדרך סלחנות זו ה' מתנהג עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה. וגם בעת שישראל שבים ומחליפים את עבודת ה' בעבודת עגל הזהב, ה' שב ומענישם מעט מזעיר על חטאתם, כאשר ייסר איש את בנו, על מנת להזכירם לחזור בתשובה. שנאמר, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו (דברים ד'). ובעת שישובו כלל ישראל בתשובה ויקיימו את מצוות ה', יקיים להם ה' את שהבטיח ביד עבדיו הנביאים, וישוב לשכון בתוכם. ככתוב, והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים (ישעיה ב'). ולא זו בלבד, אלא, שעתיד ה' לגאול את ישראל בנסים גלויים, ולנקום באויביהם. ודע, שאלמלא הטובות המובטחות לישראל באחרית הימים, לא יכלו ישראל לסבול את עול הגלות. רק התקוות להתגשמות ההבטחות הטובות, הכתובות בתורה ונכפלות בנביאים, הם אשר מנחמות את ישראל, בצרתם ובגלותם. שנאמר, יראת ה' תוסיף ימים (משלי י'). ראיה מוחשית לדבר נתן ה' לישראל, בעת שניחם על חטא העגל. דהיינו, כשם שסלח ה' לישראל על החטא הגדול ביותר, בתקופה החשובה ביותר, כך עתיד ה' להנחם על הרעה ולסלוח לישראל השוגים בחבלי הזמן, ולגאלם באחרית הימים. בזכות לימוד התורה והאמונה בהתגשמות הבטחות ה'. שנאמר, כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנחמו (ישעיה ס"ו). י

דוגמא למעלת הצדקה, ניתן ללמוד ממעשה ר' עקיבא המובא בתלמוד:

מעשה בר' עקיבא שהיתה לו בת. אמרו לו החוזים בכוכבים, שביום שיכניסנה לחופה, יכיש אותה נחש ותמות. משום כך היה ר' עקיבא דואג הרבה. ביום שהגיע הזמן שתכנס לחופה, לקחה את תכשיטה העגול שהיה בו כמין מחט שתופרות בו הנשים את בגדיהן, ויצאה עימו לחוץ. ואחר כך תחבה ונעצה את התכשיט בכותל. בעת שתחבה את התכשיט נזדמן לה לנעוץ את עינו וראשו של נחש שהיה שם, והיא לא ראתה את הנחש. למחרת בבקר לקחה את התכשיט והיה נחש מת כרוך אחריו. אמר לה אביה: ביתי, איזה מעשה טוב עשית שזכית להינצל ולהרוג את הנחש? אמרה לו: אתמול לעת ערב בא עני אחד וקרא על הפתח, והיו כולם טרודים בהכנת הסעודה, ולא הטו את אוזניהם אליו, לשמוע מה הוא מבקש. עמדתי אני, ולקחתי את חלק הסעודה שנתת לי, ונתתי לעני. אמר לה ר' עקיבא: בגלל שעשית מצוה כזו, לכן ניצלת ממיתה. שנאמר, וצדקה תציל ממות (שבת קנו:). יא

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-09.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0227_9