ביאור:הפסוק הראשון בפרשת ויקרא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א').

שאלות

נראה לשאול, מדוע נאמר בתחילת הפסוק, ויקרא אל משה, ולא נאמר וידבר ה' אל משה לאמר, כפי שנאמר ביתר פרשיות התורה?

א.

ועוד, מדוע נכתבה מילת ויקרא, עם אות "א" זעירא?

ב.

ועוד, מדוע נאמר, ויקרא אל משה, היה לו לומר, ויקרא למשה?

ג.

ועוד, מדוע נכפלה מילת הדיבור לשתי לשונות, ויקרא וידבר. הלא קריאה היא בכלל הדיבור?

ד.

ועוד, מדוע נאמר וידבר ה' אליו, ולא נאמר וידבר אלהים אליו?

ה.

ועוד, מדוע נאמר וידבר ה' אליו, הלא מובן שה' דיבר אליו. שנאמר, ויקרא אל משה?

ו.

ועוד, מדוע נאמר מאהל מועד, ולא נאמר מן המשכן?

ז.

ועוד, לכאורה מילת לאמר מיותרת. משום שנאמר בפסוק הבא, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם?

ח.

כיצד נרמז בפסוק שתכלית בית הכנסת בגלות, לשמש כתחליף זמני לבית מקדש?

ט.

חשיבות בית הכנסת ובית המדרש בעיני ה', ניתן ללמוד ממעשה ר' יוסי.

י.

תשובות

נראה להשיב, הטעם שנאמר ויקרא אל משה, בתחילת הפסוק שהוא תחילת ספר ויקרא. משום שמראשית ספר ויקרא מתחילה תקופה חדשה. החל מכאן נקבע מקום חדש וקבוע לקשר שבין ה' למשה רע"ה. משום כך התורה פתחה את הספר השלישי של התורה במילת ויקרא, על מנת ללמדנו את חיבת ה' לישראל. שכבר ביום שהוקם המשכן, מיד בא ה' לשכון בתוכו. וכשראה שאין איש בתוכו, מיד קרא אל משה. ומשה היכן היה? הלך לאוהל אשר נטע מחוץ למחנה, מקום שבו ה' מדבר עמו עד כה. משום שנאמר לעיל, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן (שמות מ'). כלומר, משה לא יכל להיכנס למשכן עד שיקבל רשות. וכן משום שמשה סבר שתפקידו כמנהיג הסתיים, ומכאן ואילך עוברת ההנהגה לידי אהרן הכהן הגדול. על כן קרא ה' אל משה בלשון ויקרא, שהוא מלשון מקרא. דהיינו, ה' רמז למשה שמכאן ואילך תפקידו המרכזי הוא ללמד את ישראל את המקרא, וללמד את אהרן ובניו את תורת הכהנים. משום כך נצטווה משה להתחיל ללמדם את תורת הקרבנות. משום שמטרת הקרבנות לקרב את ליבם של ישראל לה', על ידי התשובה. כלומר, בטרם ילמד משה את ישראל תורה, פתח להם בתשובה. כדי ללמדם שאם יחטאו, יש להם אפשרות לכפר על חטאם בהביאם קרבן. ועל ידי זה ישארו תמיד בניו האהובים של ה'. כי מילת קרבן היא מלשון קרוב. דהיינו, שהקרבן מקרב את ישראל לאביהם שבשמים. אף עתה שבעוונותינו חרב בית המקדש, ואין לישראל אפשרות מעשית להקריב קרבנות, כדי לכפר על חטאיהם ולהתקרב לאביהם שבשמים. הקדים ה' לישראל תרופה למכה, והשרה את שכינתו בבתי הכנסת. ולא זו בלבד, אלא שה' קורא לישראל לשוב אליו. שנאמר, שובו בנים שובבים ארפה משובתיכם (ירמיה ג'). לפי שבשעה שישראל באים לבית הכנסת, וקוראים בפרשת הקרבנות, מעלה עליהם ה' כאילו הקריבו קרבן בבית המקדש, ומוחל להם על חטאם. וכשישראל מקפידים לומר אמן בכוונה, ה' מביא טובה ושמחה לעולם. אך כאשר ישראל אינם באים לבתי הכנסת, ה' קורא עליהם מבית הכנסת, מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה (ישעיה נ'). כפי שקרא ה' אל משה מאהל מועד. משום שבתי הכנסת בגלותינו, משמשים כאוהל מועד שהוקם לישראל במדבר עד שנבנה להם בנין בית המקדש. וכן מובא במדרש רבה על הפסוק, אני ישנה ולבי ער. אני ישנה – מבית המקדש, ולבי ער – בבתי כנסיות (שיר השירים ה').

א.

הטעם שנכתבה מילת ויקרא עם אות "א" זעירא, ולעומת זה נכתב אדם שת חנוך (דברי הימים א'). עם אות "א" רבתי. כדי שנשכיל את מסר, גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז'). דהיינו, ללמדנו שמעשיו של האדם הם הגורמים לגודל דרגתו בעולם. כפי שהאדם הראשון אף על פי שהיה יציר כפיו של ה', כיון שלא שמר את מצות ה', דהיינו, שכביכול הגביה את עצמו בעולם הזה, נכתב שמו עם אות "א" רבתי, וגורש מגן עדן. לעומתו משה רע"ה זכה להיות רעיא מהימנא, למרות שהיה ילוד אשה. מכיון ששמר את מצוות ה', והשפיל את עצמו בעולם הזה. דהיינו, עוצמת גדולתו של משה היתה בכך שלמרות גדולתו הכיר בקטנותו בפני בורא עולם. מודעות עצמית זו היא אשר הכשירה את משה רע"ה לקבל את הגילוי הגבוה ביותר של השכינה. כאשר הכוחות לקבלת הגילויים הללו ניתנו לו מלמעלה, על ידי הקריאה של ה' אליו. משום כך קרא לו ה' עם אות "א" זעירא, וזיכהו שיכתב בפסוק שם משה לפני שנכתב שם ה'. ודע, שככל שאדם מתעלה בתורה בעולם הזה, הוא מרגיש את עצמו יותר שפל. וככל שמשפיל האדם את עצמו בעולם הזה כן גבוה שכרו בעולם הבא. משום כך נכתבה מילת ויקרא עם אות "א" זעירא. לרמז שראשית ויסוד לימוד המקרא, הוא בכך שישפיל האדם את עצמו, וירחיק ממנו את יצר הגאוה. לפי שכל המשפיל עצמו ה' מגביהו.

ודע, שחז"ל לימדונו פירושים רבים מכתיבת האות "א" זעירא במילת ויקרא. להלן חלק מפירושיהם: חד אמר, לפי שפירש מאישתו והוי כפלג גוברא. וחד אמר, שה' המעיט את האות "א" כדי ללמדנו, שאומרים מקצת שיבחו של האדם בפניו. וחד אמר, שהוא מלשון ויקר. דהיינו, שהיה משה יקיר ה'. וחד אמר, נאמר במשה ויקרא כדי להבדילו מבלעם, שנאמר עליו ויקר אלהים אל בלעם (במדבר כ"ג). וחד אמר, נאמר במשה ובבלעם לשון ויקר להורות שהיו שווים בהשגה מקרית. וחד אמר, נאמר במשה ויקרא משום שמשה רע"ה חי רק בניכר, ולא זכה להכנס לארץ ישראל. וחד אמר, שמילת ויקרא נכתבה על ידי משה עם אות "א" זעירא, בעת שכתב את התורה, משום שרצה להמעיט את עצמו. ויש פרשני חז"ל, שלא דרשו מהאות "א" הזעירא כלום. מכאן אתה למד, שאפילו אות אחת הכתובה זעירא בתורה, מתפרשת לכמה פנים. כל שכן מילה, וכל שכן פסוק, וכל שכן פרשה, וקל וחומר סיפור מן התורה, שיש עליהם תילי תילים של פרשנות. כפי שאמרו חז"ל שבעים פנים לתורה. ובזוה"ק נאמר: ווי לאינון דאמרי אורייתא לאוו איהי אלא סיפורא בעלמא. דלית לך מילה באורייתא או אות זעירא דלא רמיזה בחכמתא עילאה ומינה תלי תלין רזין. (עיין סוף דבר, הכתוב בסיום סיה"ק "מצמרת הארז").

ב.

הטעם שנאמר ויקרא אל משה, על מנת להבדילו מישראל. לפי שישראל לא רצו לשמוע את קולו של ה' בעת מתן תורה. שנאמר, ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות (שמות כ'). משום כך הגביל ה' את כושר שמיעתם למגבלת השמיעה האנושית, והמשיך לדבר אל משה בקולו. דהיינו, שרק משה היה מסוגל לשמוע את קולו החזק של ה'. לפי שעל קול ה' נאמר, קול ה' בכח קול ה' בהדר (תהלים כ"ט). משום כך נאמר ויקרא, דהיינו, בקול גדול. אל משה, דהיינו, אף על פי שה' דיבר בקול גדול, נשמע הקול רק אל משה בלבד. ואילו ישראל לא שמעו את קולו של ה' כשהיה מדבר עם משה.

ג.

הטעם שנכפל הדיבור לשתי לשונות ויקרא וידבר. ללמדנו, שבטרם שה' היה מדבר עם משה בכל הדיברות, היה קורא לו בתחילה. על מנת שיכין את עצמו לשמוע את דבר ה', ויבא לאוהל מועד. שנאמר, ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז'). וחז"ל אמרו שה' הקדים קריאה לדיבור, כדי ללמד את האדם דרך ארץ. שלא יאמר אדם דבר לחבירו, אלא אם כן קוראו תחילה (יומא ד:). משום כך גם כשנכנס אדם לבית הכנסת, לא יתחיל מיד בתפילתו. אלא יקדים ויאמר, ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך (תהלים ה'). ורק לאחר מכן יתחיל בתפילתו.

ד.

הטעם שנאמר וידבר ה' אליו, ולא נאמר וידבר אלהים אליו. משום שהדיבור בשם ה', היא המעלה העליונה של ההתגלות. כי ההתגלות בשם ה' היא סימן למידת הרחמים, שהיא מידתו העליונה של בורא עולם, משום כך דיבר ה' עם משה בשם ה'. ללמדנו, את מעמדם החשוב של משה וישראל לפני ה'. דהיינו, שה' ירד למשכן ודיבר עם משה ישירות, ולא על ידי שליח. שנאמר, וידבר ה' אליו מאוהל מועד. מכאן שה' מחבב את ישראל יותר מאומות העולם. שנאמר, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ"ח). ונאמר, כי שמך נקרא על עירך ועל עמך (דניאל ט'). לעומת זאת לגדולי הגוים ה' נגלה בביתם, ועל ידי שליח שנקרא שמו אלהים. כמו שנאמר, ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז'). דהיינו, שבכל מקום שה' נאלץ להתגלות לגוים, ה' עושה זאת בעזרת שליח המכונה אלהים לצורך כך. שליח זה הוא הממונה על אותה האומה בשמים. לפי שאין לך עשב קטן שאין עליו ממונה בשמים כל שכן אומה. משום כך נאמר, ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (בראשית כ'). ונאמר, ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה (בראשית ל"א). ונאמר, ויבא אלהים אל בלעם לילה (במדבר כ"ב). דהיינו, שהשליח לגדולי הגוים נקרא אלהים משום שה' שולחו. כשם שלהבדיל, שלוחו של האדם כמותו. הטעם שה' שולח את שליחו לבית גדולי הגוים בלילה, ואינו נגלה עליהם בשם ה'. על מנת שלא יטנפו את הפלטרין של המלך, ולא יתחלל שמו הקדוש עליהם. לעומת זאת לנביאי ישראל ולמשה בראשם, ה' קורא להם לפלטרין שלו, ומדבר עימהם בשמו הקדוש. שנאמר, ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר.

ה.

הטעם שנאמר, וידבר ה' אליו. ללמדנו את גודל מעלתו של משה רע"ה בתוך ישראל. דהיינו, למרות שהיו בישראל: אהרן ובניו, שבעים הזקנים, בצלאל, וחור, שכל אחד מהם היה ראוי להתגלות ה' אליו. אף על פי כן, הקול נשמע רק אל משה ולא לאחרים. למרות שקול ה' בקע מבין שני הכרובים, נשמע הקול רק למשה רע"ה. משום כך הדגישה התורה את מילת וידבר ה' אליו. נמצאנו למדים מכאן גם את דרגות החשיבות בעיני ה': ישראל חשובים יותר מן הגוים, הצדיקים חשובים יותר מישראל, ומשה רע"ה חשוב מכולם. הטעם שזכה משה לגדולה זו, משום שמסר את עצמו למיתה למען ישראל בחטא העגל. שנאמר, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות ל"ב). ומסר את עצמו למען יחזרו כלל ישראל בתשובה. שנאמר, ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים ל"א).

ו.

הטעם שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד ולא נאמר מן המשכן. משום שמשכן אוהל מועד החליף כאן לראשונה את האוהל של משה. שנאמר, ומשה יקח את האהל … וקרא לו אהל מועד (שמות ל"ג). ופירש הרש"י שם, היה קורא לו אוהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה. ללמדנו, שעד שלא נבנה משכן קבע להשראת שכינה, השרה ה' באופן זמני את שכינתו באוהלו של משה. אף בגלותינו שאין לה' מקדש קבע בירושלים. ה' משרה באופן זמני את שכינתו במקדש זמני, שהוא בית הכנסת המשמש בית ועד למבקשי התורה. משום כך מכונה בית הכנסת "מקדש מעט", דהיינו, מקדש קטן וזמני עד לביאת המשיח ובנין בית המקדש השלישי. משום כך השתדל מו"ר אבי אב"י זצ"ל להקים בית כנסת בארץ ישראל. ולשם כך הקדיש בחייו חלק מביתו הפרטי לבית כנסת עבור הציבור, משנת תשכ"ז ועד היום הזה. ואף קרא את שם בית הכנסת "בית יוסף", כדי לרמוז על הבטחת הגאולה. שנאמר בה: ואת בית יוסף אושיע והושבותים כי רחמתים (זכריה י').

ז.

הטעם שנאמר מאהל מועד לאמר, ללמדנו שה' נתן רשות למשה רע"ה לומר לישראל את אשר דיבר אליו. וכן אמרו חז"ל: מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור. שנאמר, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (יומא ד:). דהיינו, משה רע"ה לא אמר לישראל את דברי ה', אלא לאחר שקיבל רשותו לכך.

הטעם שנכפלו מילות האמירה: לאמר, דבר, ואמרת אליהם. ללמדנו את סדר לימוד דברי ה'. תחילה משה שמע ולמד לבדו מפי ה'. שנאמר, וידבר ה' אליו. אחר כך לימד משה את אהרן. שנאמר, לאמר. אחר כך לימד משה את בני אהרן. שנאמר, דבר. אחר כך לימד משה את הזקנים. שנאמר, ואמרת. אחר כך לימד משה את כלל ישראל. שנאמר, אליהם. דהיינו, לפי הסדר המובא בברייתא (עירובין נד:).

ח.

נמצאנו למדים מן הפסוק הראשון של הפרשה, את רצונו של ה' שאוהל מועד יהיה המקום המרכזי בחיי עם ישראל במדבר. משום שתכלית אוהל מועד היתה לטהר את ישראל ולהכינם לבנין בית המקדש. למרות שעמד לישראל באותו זמן, רועה נאמן כמשה, שהגן עליהם בגופו. כל שכן בזמנינו שאין לנו רועה כמשה רע"ה, והצאן רועה בשדות זרים, והולך בכיוונים מנוגדים, ובשל כך איבד את הדרך לבית ה'. עד שנראה כאילו התקיים בנו הפסוק, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל נטשה על אדמתה אין מקימה (עמוס ה'). במיוחד לנוכח העובדה שלגלות זו לא נקבע קיצבה. למרות זאת, חס ה' על ישראל עמו, והשרה את שכינתו בבית הכנסת, המשמש כתחליף זמני לבית מקדש. כדי שגם בגלות יהיה לישראל מקום השראת שכינה. ככתוב, ושב ה' אלהיך את שבותך (דברים ל'). דהיינו, לא נאמר וישוב ה' בלשון עתיד, אלא ושב בלשון הוה. כלומר, שה' שב עם ישראל מבין הגלוית. והיכן משרה את שכינתו? בבית התפילה. על מנת שיזכרו ישראל את תורתו, ויחזרו בתשובה. ועל ידי כך יטהרו ויהיו ראויים לבנין בית המקדש. לפי שבתי הכנסת נחשבים כאוהל מועד לשכינה, ומשמשים כערי מקלט מפני יצר הרע. שנאמר, ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם (יחזקאל י"א). ותרגם יונתן בן עוזיאל: "יהבית לנון כנישתא תניין לבית מקדשי". וילקוט תהלים (תרנ"ט) כתב, שהמתפלל בבית הכנסת בעולם הזה כאילו מתפלל בבית המקדש. שנאמר, ואהי להם למקדש מעט. וכן דרש רבא: ה' מעון אתה היית לנו בדר ודר (תהלים צ'). אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (מגילה לח.). כלומר, בית הכנסת משמש כתחליף זמני לבית המקדש, עד לאחר שיעשה ה' נקמות בעשו שגרם לישראל לעזוב את ארצו, וגרם לה' לעזוב את ביתו. שנאמר, ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנפלת (עמוס ט'). ונאמר, הנה מלכך יבוא לך (זכריה ט'). התנערי מעפר קומי שבי ירושלים (ישעיה נ"ב). דהיינו, שלא אבדה תקוותינו משום שעתיד ה' לאחוז ביד עמו ישראל, ולהקימם מנפילתם לעפר, בזכות התפילות בבתי הכנסת. וכשם שכלל ישראל נגאלים בזכות התפילה, כך גם כל פרט מישראל זוכה לגאולה פרטית בזכות התפילה בבית הכנסת. שנאמר, אשרי אדם, שמע לי לשקוד על דלתתי יום יום, לשמר מזוזות פתחי. כי מצאי מצא חיים, ויפק רצון מה' (משלי ח').

ט.

חשיבות בית הכנסת ובית המדרש בעיני ה', ניתן ללמוד ממעשה ר' יוסי המובא בתלמוד:

מעשה בר' יוסי, שפעם אחת הלך בדרך ונכנס לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הנביא זכור לטוב, ושמר לו על הפתח והמתין לו עד שסיים את תפילתו. לאחר שסיים את תפילתו אמר לו אליהו זכור לטוב: שלום עליך רבי. אמר לו ר' יוסי: שלום עליך רבי ומורי. אמר לו: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמר לו ר' יוסי: להתפלל. אמר לו אליהו: מפני מה לא התפללת בדרך? אמר לו ר' יוסי: לפי שהייתי מתיירא שמה יפסיקוני עוברי דרכים. אמר לו אליהו זכור לטוב: היה לך להתפלל תפילה קצרה. באותה שעה למד ר' יוסי מאליהו הנביא זכור לטוב שלושה דברים: הדבר האחד, שאין נכנסים לחורבה. הדבר השני, שמתפללים בדרך. והדבר השלישי, שהמתפלל בדרך יתפלל תפילה קצרה. אמר לו אליהו: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? אמר לו, ששמע בת קול מנהמת כיונה ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני בין העכו"ם. אמר לו אליהו: בני, חייך וחיי ראשך, לא רק בשעה זו בלבד אומרת כך. אלא בכל יום ויום שלשה פעמים אומרת כך. ולא עוד, אלא שבכל יום שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונים אמן יהא שמיה רבא מברך. הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו כך. ומה לו לאב שהגלה את בניו לבין העכו"ם, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם (ברכות ג.).

י.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-04-03.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_prjot_0_0