ביאור:הפסוק הראשון בפרשת בהר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר (ויקרא כ"ה).

שאלות

נראה לשאול מדוע נסמכה פרשת שמיטה לפרשת מקלל, מה ענין שמיטה אצל המקלל?

א.

ועוד, מדוע לא נכתבה פרשת השמיטה במקומה, דהיינו, לאחר מעמד הר סיני?

ב.

ועוד, מדוע נאמר אל משה בהר סיני לאמר. הלא כלל ישראל היו במעמד הר סיני ושמעו. שנאמר, וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר (שמות כ')?

ג.

ועוד, מדוע ציינה התורה את מקום הדיבור בהר סיני, מה היא החשיבות המיוחדת לציון מקום אמירת מצות השמיטה בהר סיני?

ד.

ועוד, מדוע נשנו בפרשה זו כלליה ודקדוקיה של מצות השמיטה, הלא כבר נאמרו כלליה ודקדוקיה של השמיטה בפרשת משפטים. שנאמר והשביעת תשמטנה ונטשתה (שמות כ"ג)?

ה.

כיצד נלמדת ממצות השמיטה, שילוב מצוות העבודה עם גמילות חסדים ועם לימוד תורה?

ו.

האפשרות לעסוק בכל עבודה כדי לאפשר את לימוד התורה, ממעשה ר' כהנא המובא בתלמוד.

ז.

תשובות

נראה להשיב, הטעם שנסמכה פרשת שמיטה לפרשת מקלל, כדי להקישן להר סיני. דהיינו, כשם שכללי הדינים של השמיטה נאמרו מסיני, וחזר משה לשנותם כאן כדי להסמיך הלכה למעשה, כך כללי הדינים של המקלל נאמרו מסיני, וחזר משה לשנותם כאן כדי להסמיך הלכה למעשה. שנאמר לגבי המקלל מסיני, אלהים לא תקלל (שמות כ"ב). ופירשו חז"ל: זוהי אזהרה לברכת ה', ואזהרה לברכת הדיין. לפיכך נאמר לעיל במקלל, לפרש להם על פי ה' (ויקרא כ"ד). דהיינו, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו (רש"י). אמנם היה להם ללמוד קל וחומר מן הנאמר, ומקלל אביו ואמו מות יומת (שמות כ"א). דהיינו, אם מקלל אביו ואימו דינו בסקילה, כל שכן שמקלל ה' דינו בסקילה. אלא, לפי שהמקלל היה בנו של המצרי שהרגו משה, על ידי שנקב בשם המפורש. שנאמר, הלהרגני אתה אמר (שמות ב'). אף בנו של המצרי נקב את השם המפורש ששמע מסיני, כדי להרוג בכך את בן יריבו הישראלי, שרצה למנוע ממנו לנטוע את אוהלו במחנה דן, משום שאביו היה מצרי. וכאשר לא עלה בידו להרוג את הישראלי בשם המפורש, כפי שמשה רע"ה הרג את אביו המצרי, קילל בן המצרי את שם ה' המפורש. משום כך היה ספק אם לחייבו מיתה אם לאו. שמא הוא בבחינת בן איש מצרי, או שמא ניתן להקל בדינו לפי שאין האדם נתפס בשעת צערו, או שמא לא הוזהר על ידי בית דין, או שמא נתבטל גיורו. וגם מן הטעם שמשה רע"ה לא רצה להראות בעיני ישראל כאכזרי, לפי שהרג את אביו ועתה נפל בידו להרוג גם את בנו. לפיכך ביקש משה מה' שיורהו כיצד לנהוג, ויפרט לישראל את דין הסקילה, כיון שהגיעה עת ההלכה למעשה. ודע, שעל ידי פרשת המקלל לימדה התורה את ישראל קל וחומר: ומה המקלל את ה' פעם אחת דינו מוות בסקילה, כל שכן המברך את ה' בכוונה שדינו לזכות באריכות ימים. וכן אמרו חז"ל: האומר תהילה לדוד שלש פעמים ביום מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

א.

פרשת השמיטה אכן נכתבה במקומה, דהיינו, לאחר מעמד הר סיני. ואף כלליה ודקדוקיה של השמיטה נאמרו בפרשת משפטים. שנאמר, ואלה המשפטים וחז"ל דרשו מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני. כלומר, כל המצוות האמורות בפרשת משפטים נאמרו מסיני. ובפרשת משפטים נאמר, והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך (שמות כ"ג). לפיכך, הטעם שמשה רע"ה חזר ושנה לישראל בפרשה זו את פרטיה כלליה ודקדוקיה של פרשת השמיטה, על מנת לסמיך הלכה למעשה, כמו בדין המקלל האמור לעיל. לפי שמשה רע"ה סבר בטרם שילוח המרגלים, שישראל עומדים להכנס לארץ ישראל מיד. שנאמר, נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם (במדבר י'). משום כך הוצרך משה לפרט כאן לישראל את פרשת השמיטה הנוהגת בארץ ישראל. וכן הורונו חז"ל: שואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום (פסחים ו). לפיכך גם יתר הפרשיות נכתבו כסדר הזה: בו' סיון ב"א תמ"ח קיבלו ישראל את עשרת הדיברות שנאמרו בפרשת יתרו, בי' תשרי ב"א תמ"ט קיבלו ישראל ממשה רע"ה את כללי המצוות שנאמרו בפרשת משפטים, וגם ציוה משה לישראל על התרומות למשכן האמורות בפרשת תרומה. לאחר מכן פירט משה לישראל את תבנית המשכן וכליו בסמוך לביצועו, דהיינו, עד פרשת פקודי. לאחר שהוקם המשכן בא' ניסן ב"א תמ"ט, ציוה משה את לאהרן ובניו את מצוות הקורבנות במשכן ואת תפקידי הכהנים, עד פרשת שמיני. לאחר מכן ציוה את ישראל להתקדש במצוות על מנת שיהיו ראויים למשכן ה' בתוכם, עד פרשת קדשים. לאחר מכן בפרשת אמור ציוה על הכהנים להתקדש יותר מישראל כי הם משרתי מקדש ה'. לאחר מכן בפרשת בהר, פירט משה לישראל את מצות השמיטה במדבר סיני שהוא המסע הי"א, דהיינו, לפני כ' אייר ב"א תמ"ט (עיין בלוח אירועי השנה הראשונה ליציאת ישראל ממצרים בסיה"ק "אשר על המשכן" עמ' קע"ה). ובסמוך הוזהרו ישראל בפרשת בחקותי על העונש הכללי של אי שמירת מצות השמיטה, שהוא גלות מן הארץ. שנאמר, אז תרצה הארץ את שבתתיה (ויקרא כ"ו). ונאמר, שבע על חטאתיכם. והלא אם ה' מעניש אפילו פעם אחת, אין יכולים לעמוד? אלא, שרמז להם שעונשם הוא כנגד השמיטה שהיא בשנה השביעית. שנאמר, שנת השבע שנת השמיטה (דברים ט"ו).

ב.

הטעם שנאמר אל משה בהר סיני לאמר. ללמדנו שבמעמד הר סיני קיבלו ישראל רק את עשרת הדיברות ולא את כל תרי"ג המצוות. פרטי תרי"ג המצוות ניתנו למשה בארבעים הימים הראשונים לאחר מעמד הר סיני. כלומר, משה למד מפי ה' תורה ביום ומשנה בלילה במשך ארבעים הימים, על מנת ללמד את ישראל. שנאמר, אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני (ויקרא כ"ז). וכשירד משה מן ההר וראה את העגל, שיבר את הלוחות הראשונים, וטיהר את ישראל. לאחר מכן עלה שוב לעוד ארבעים יום כדי לבקש כפרה על ישראל. וכשנתרצה ה' למשה בתום הארבעים יום השניים, אמר ה' למשה פסל לך לוחות שניים. לאחר מכן ירד משה ופיסל לוחות שניים ועלה בפעם השלישית לעוד ארבעים יום, שהסתיימו ביום הכיפורים ב"א תמ"ט, יום בו סלח ה' לישראל על חטא העגל. שנאמר, סלחתי כדברך (במדבר י"ד). כלומר, ביום הכיפורים ב"א תמ"ט הושלמה נתינת ה' את התורה עד פרשת יתרו למשה, כולל כל תרי"ג המצוות, על מנת שילמד את ישראל. משום כך נאמר, וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. ולכן גם נקראת התורה על שמו של משה רע"ה. שנאמר, זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג'). משום שאת תרי"ג המצוות קיבלו ישראל דרך משה רע"ה.

ג.

הטעם שהתורה ציינה את מקום הדיבור בהר סיני, למרות שמקום התוועדות ה' אל משה היה במשכן. כדי ללמדנו שמצות השמיטה היא חשובה כמצות השבת שנאמרה לישראל בעשרת הדיברות שנאמרו בהר סיני. כלומר, במצות שבת נאמר, ויום השביעי שבת לה' (שמות כ'). וגם במצות השמיטה נאמר, ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כ"ה). דהיינו, ה' קידש מסיני את היום השביעי שבת מן הימים, דהיינו, שבת שמימית שתחילתה במעשה בראשית, כי בה שבת ה' מכל מלאכתו. וכאן קידש ה' את השנה השביעית כשבת מן השנים, דהיינו, שבת ארצית שתחילתה מיום שכבש וחילק יהושע את הארץ. וזאת כדי להעלות את דרגת השבת הארצית החומרית לדרגת קדושה שמימית. לפיכך, משה רע"ה לימד את ישראל שנית וביתר פירוט את מצות השמיטה, על מנת לזרזם ולהזכירם שמצות השמיטה כלולה במצות השבת השמימית שנאמרה מהר סיני, וגם בעבורה כרתו ישראל ברית עם ה'. שנאמר, הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה (שמות כ"ד). כפי שאמר ר"ש: ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. כי במצות השמיטה לכאורה יש חסרון כיס גדול, הן בגלל שמיטת הקרקע והן בגלל שמיטת הכספים. משום כך חזר משה לצוות את ישראל על מצות השמיטה בתום עונש המרגלים בשנת הארבעים. שנאמר, מקץ שבע שנים תעשה שמיטה (דברים ט"ו). ודע, שה' כרת ברית עם ישראל פעמיים: הברית הראשונה נכרתה בסיני על המצוות שניתנו לישראל מבראשית עד מתן תורה כולל המצוות שנצטוו במרה. והברית השניה נכרתה בערבות מואב על כלל המצוות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל (במדבר ל"ו). שנאמר, אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב (דברים כ"ח).

ועוד, טעם שהתורה ציינה את מקום הדיבור בהר סיני, לגבי מצות השמיטה. כדי לרמוז לבעל הבית שהתורה ניתנה מהר סיני שהיה השפל שבהרים. דהיינו, שבעל הבית צריך להשפיל את עצמו בשנת השמיטה, כדי שיוכל ללמוד את התורה שניתנה מסיני. וכן נאמר, והיתה לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך (ויקרא כ"ו). כלומר, בשנת השמיטה בעל הבית שווה לכולם אפילו בתוך שדהו. לפיכך זוכה בעל הבית לקבל את שתי מתנות האל גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. שנאמר, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות (במדבר כ"א). כלומר, ומי שעשה שדהו כמדבר ונתנו מתנה לעניים בשנת השמיטה, זוכה ומקבל ממתנה של התורה שהיא כמים מנחלי אל, המזכים ומנחלים לעתיד את נחלת האל במות האדם. ודע, שמילת שמיטה היא בגימטריה שימחה (עם הכולל). ואין שימחה אלא בלימוד התורה וקיום מצוותיה. שנאמר, עיבדו את ה' בשימחה (תהלים ק'). דהיינו, שאסור לאדם לשמוח בעולם הזה אלא במצוות ובלימוד התורה. וכן נאמר, שמחה לאיש במענה פיו (משלי ט"ו), כי הלומד תורה ורוצה שתתקיים בליבו, צריך להוציאה בפיו, משום שהלשון הוא קולמוס המחשבה. ובעת שלומד אדם תורה ומוציאה מפיו בניגון המיוחד לה, מתמלא ליבו שמחה. שנאמר, פיקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים י"ט).

ד.

הטעם שנשנו בפרשה זו כלליה ודקדוקיה של מצות השמיטה, משום שמצות השמיטה היא כפולה. שנאמר, שבת שבתון יהיה לארץ. כלומר, עיקר הציווי האמור בפרשת משפטים, הוא ציווי חברתי, דהיינו, לתת תרומות לעניים. שנאמר, והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו עניי עמך (שמות כ"ג). לעומת זאת עיקר מצות השמיטה האמורה בפרשת בהר, היא השבת לה'. דהיינו, ללמדנו שלמצות השמיטה מטרה נוספת, והיא לאפשר לבעל השדה להקדיש את זמנו ללימוד תורה. שנאמר, ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' (ויקרא כ"ה). כי על ידי לימוד התורה בשנה השביעת נחשבות לבעל השדה כל שש שנות עבודתו בשדה כעיסוק בתורה. לפי שבכך יוצא חובת שתי מצוות הסותרות את עצמן לכאורה. דהיינו, מחד גיסא נאמר, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה (יהושע א'). ומאידך גיסא נאמר, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ'). ולא זו בלבד, אלא שמצוות רבות בתורה חלות על בעל השדה, כגון: מעשרות, לקט, שכחה, פאה, בכורים, שמיטה, צדקה וכו'. כך שאם בעל שדה יחרוש בתקופת החריש, ויזרע בתקופת הזריעה, ויקצור בתקופת הקצירה, וידוש בתקופת הדישה, ויזרה בזמן הרוח, לא ימצא לו זמן ללמוד תורה יומם ולילה. לפיכך נאמר, וחי בהם. דהיינו, שגלוי וידוע לפני ה' שהאדם קורץ מחומר ומרוח, ועליו להתפרנס ולקיים את גופו הגשמי באכילה, שתיה ושינה, ולכלכל את בני ביתו, וללמד את בניו אומנות. לפיכך אין לאדם יכולת לעסוק בתורה יומם ולילה, גם אם ליבו מאד יחפוץ בכך. על כן נתן ה' בידי האדם את האפשרות להתעסק בפרנסתו, כדי שלא יהיה נצרך לבריות. וזאת בתנאי שיקבע עיתים ידועים ללימוד תורה לשמה, כך שזמן עבודתו לפרנסה יהיה בבחינת אמצעי המאפשר לו ללמוד תורה בשלווה ובנחת. כלומר, שיעשה האדם את תורתו קבע ומלאכתו עראי. כפי שאמר רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון (אבות ב'). דהיינו, שמטרת המלאכה היא לחזק את הרוחניות, משום שכאשר האדם עוסק גם במלאכה יהיה כל זמנו מושקע בתורה ובעבודה ולא יהיה לו פנאי לחטוא. כלומר, כורח העבודה לגשמיות האדם מחזק את יכולותיו הרוחניות. לפי שאין יכולת לאדם ללמוד תורה ללא מזונות, וסופו שיתפתה ללסטס את הבריות, בעבור המטרה הנעלה של לימוד התורה, ובכך ישכח את תלמודו. וכן למד ר' ישמעאל מן הכתוב ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ. ופירש הרש"י: הנהג בהם עם דברי תורה מנהג דרך ארץ, שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה (ברכות לה:). וכן כתב ה"חתם סופר": העבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך, ובועז שהיה זורה את גורן השעורים הלילה (רות ג') משום מצוה. ואפשר אפילו שאר אומנויות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה (חידושי חת"ס סוכה לו.). והטור פסק: ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני טרדת הזמן, יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו, כמו שדרשו חז"ל בפסוק: שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (טור יו"ד, סימן רמ"ו). והשו"ע פסק: כל איש ישראל …חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה. שנאמר, והגית בו יומם ולילה, ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית. ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. והגה הרמ"א: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו ויכול להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר (שו"ע יו"ד, סימן רמ"ו). ועוד דרש ר' יוחנן: ואותי יום יום ידרשון (ישעיה נ"ח), וכי ביום דורשים אותו ובלילה אין דורשים אותו? אלא לומר לך, שכל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בה כל השנה כולה (חגיגה ה:). לפיכך גם אדם העובד את אדמתו בשש השנים, ובתוך כך שומר על כל יתר מצוות התורה, כאשר יקבע לו את השנה השביעית ללימוד תורה לשמה, מעלה עליו הכתוב כאילו למד תורה בכל שש השנים שעבד את אדמתו. וכן נרמז בתרגום נעשה ונשמע, נעביד ונקבל. דהיינו, נעבוד ונקבל עלינו לקבוע עיתים לתורה כדי שנקבל שכר כאילו למדנו תורה יומם ולילה.

ה.

נמצאנו למדים שציווי של מצות השמיטה כולל בתוכו את שילוב שלשת היסודות: עבודה, גמילות חסדים ותורה. עבודה שנאמר, שש שנים תזרע שדך. גמילות חסדים, שנאמר, ואכלו אביוני עמך. תורה, שנאמר, שבת לה'. דהיינו, שהזמן שבו נאנס האדם לעבוד עבור כלכלת גופו ובני ביתו, לא נחשב לו כביטול תורה. בתנאי שיקרא בכל יום קריאת שמע, ויקבע עיתים לתורה בזמנו הפנוי ובמיוחד בשבתות. על ידי כך יחשב לו כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. כלומר, גם הזמן שעבד האדם בשדהו נחשב לו כאילו עסק בתורה. וכן נאמר בתנא דבי אליהו רבה (פרק א'): אמר להם הקב"ה לישראל לא כתבתי בתורתי, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך?! אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, שבת יעשה כולו תורה. וכן מובא בטור (או"ח סימן ר"צ): אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשישראל נכנסים לארץ כל אחד מישראל פונה לעבודתו. זה פונה לכרמו וזה לזיתו וזה הולך לחרוש ולזרוע שדהו. ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך. ודע, שהתורה מזכירה שבע פעמים את מצות שמירת שבת צמוד לעשית מלאכה בששת ימי השבוע. כפי שנאמר, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלהיך (שמות כ', כ"ג, ל"א, ל"ד, ל"ה, ויקרא כ"ג, דברים ה'). מזה למדו ר' אליעזר (אבות דרבי נתן פרק כ"א) ורבי (מכילתא דרשב"י פרשת יתרו) שהתורה מצוה לעסוק במלאכה בששת ימי השבוע. כלומר, לדעת ר' אליעזר ורבי המבטל מלאכה אפילו יום אחד בשבוע מבטל מצות התורה של ששת ימים תעבוד. לכן לשיטת רבינו תם העוסק במלאכה ובסחורה הרי הוא כעוסק במצוה (מרדכי פרק קמא דשבת סימן רנ"ח). (אולי בכך ניתן גם להסביר את חופשות ימי שישי וחודשי "בין הזמנים" של חלק מבני הישיבות ולומדי התורה ב"כוללים" המקבלים שכרם מן הציבור. דהיינו, שסבירא לראשי הישיבות שליט"א כר"ת שאף עבודת האברכים בחופשות נחשבת כעיסוק במצות התורה ודו"ק). ומנהג רבותינו הקדושים מקדמא דנא, לאחוז בדרך האמצעית, המתבטאת בדברי ר"מ: הווי ממעט בעסק, ועסוק בתורה. כי לשם כך נברא האדם לעבוד ליוצרו בתורה. שנאמר, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט). ובכך זוכה לנחול גם את חיי העולם הזה בלי שיזדקק לבריות, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. וגם יזכה לנחול את חיי העולם הבא, שנאמר, כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה' (ישעיה נ"ד).

ו.

האפשרות לעסוק בכל עבודה כדי לאפשר את לימוד התורה, ניתן ללמוד ממעשה ר' כהנא המובא בתלמוד:

מעשה ברב כהנא שהיה מוכר סלים, שהנשים נותנות בהם את פילכיהן. פעם אחת תבעה אותו מטרוניתא אחת לזנות. אמר לה: אלך ואקשט את עצמי קודם, כדי שאהיה נאה. עלה ר' כהנא על העליה, ונפל מן העליה לארץ. בא אליהו הנביא ותפסו, ובכך הצילו שלא יהרג. אמר לו אליהו: הטרחת אותי שאבוא אליך ממרחק ארבע מאות פרסה מכאן, כדי להצילך. אמר לו ר' כהנא: מי גרם לי זאת, וכי לא העניות שיש לי? כי אם לא הייתי עני, לא הייתי נצרך שיהיה עסקי עם הדברים הנצרכים למלאכת הנשים. נתן לו אליהו כלי עם דינרי זהובים (קידושין מ.).

ז.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-04-03.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_prjot_0_8