ביאור:העולם הבא - בן נון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



האברבנאל לפרשת "בחוקתי" הוא המקור לשאלה הנ"ל. מדוע בתורה לא מוזכר עוה"ב והשכר שלאחר המוות? דברים כ"ח, כה: " "בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים "תָּנוּס לְפָנָיו" " ". האברבנאל מביא 7 תשובות לכך, מסכם 7 תשובות של ראשונים. סימן שזו שאלה קשה מאוד, שצריך 7 דרכים כדי לפתור אותה. לא תמיד מסתדרים עם השאלה הזו. למאמינים קשה שאין בתורה דבר על העוה"ב. דבר מכוון שמופיע רק בנביאים ולא בתורה.

ישעיה כ"ו, יד: "מֵתִים בַּל יִחְיוּ רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה'... יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל": אפשר לפרש כרמז לתחיית המתים, ואפשר לפרש שהקב"ה יפקוד את עמו והרפאים (הרשעים הגדולים) יפלו.

" ישעיהו כ"ו, כ – כ"ז, א "

"לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ ַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ..." - צדק, גם אלו שהומתו ע"י הרפאים ינצלו, יתפללו ויודו לה'. צדק עולמי, הרפאים יושמדו. לא רק אמונה באירוע בלתי נתפס על הדעת אלא גם בצדק עולמי. אם לא שלם בעוה"ז אז יהיה שלם בעוה"ב ובתחיית המתים {חזון העצמות היבשות מוכר בכל תיכון בארץ}. חזון העצמות- ק"ש של הציונות. למה אינו מופיע בתורה גם לא כמטאפורה?

הנפש נמצאת   ונשארת, אלא אם כן נאמר "כרת יכרת". כריתת הנפש, אא"כ נפרש כי "כרת יכרת" הוא קיצור חיים בעוה"ז. הכוזרי מתייחס לכך במאמר הראשון (הוצאת הרב קאפח). הגהות של ימי הביניים – הגוף הוא ככלא לנשמה {אבל כל אדם נאבק על חייו}. התורה מציבה אידיאל של עוה"ב בעוה"ז. מביאה את דבר ה' לעוה"ז. מפורסם לכולם העוה"ב – אבל אף אחד לא חזר ולא יכול להגיד מה היה שם. העוה"ב שלנו מצוי כאן: "והתהלכתי בקרבכם והייתי לכם לאלוקים", הקב"ה מתהלך בקרבנו אם נשמור את מצוותיו. כלומר התורה לא צריכה להזכיר את העוה"ב כי הוא מצוי בעוה"ז. מבחן התורה הוא בעוה"ז, החידוש הוא התגלות ה' בעוה"ז.

הדתות האחרות מפליגות הרבה בעוה"ב. ההדגשה אצלנו זה בעוה"ז (חידוש, זה לא רגיל).

הסבר העניין הזה בנקודה מסוימת – חטא העגל. "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לנו", אם משה עלה למרום להישאר שם   אזי אבד כל הרעיון וכל האידיאה. הקשר מתבטא בעוה"ז, את הדרך שאנחנו נעשה, אבל אם לא אבד כל הרעיון - "הכול אבוד". ייאושו הראשון של משה בגזרת התבן של פרעה, ייאוש נוסף בקברות התאווה. בנ"י התייאשו מסיבה טובה - משה נעלם (כמו אליהו שעלה למרום). אם משה עלה ככה אזי אין תורה.

דברים ה': "היום ראינו כי ידבר את אדם וחי" - חושבים כי ימותו (כמו יעקב בפנואל, גדעון והמלאך, מנוח עם המלאך). המפגש עם אלוקים פירושו מיתה - זה מה שמובן לכל אדם. לא ייאמן כי ניתן להיפגש אם האלו-ה ולחיות - לא בוטחים שזה יימשך ותוך כדי כך אומרים את ההפך. הם מרגישים שהם הולכים למות, מרגישים גבול בלתי אפשרי בין החיים למוות (למה נמות). הבנו את העיקרון - אפשר לקבל את התורה, תורת חיים. מעמד הר סיני לא בא להפחיד את בנ"י, בכל מתקן אירועים בעולם ניתן להפחיד אנשים. הקב"ה לא רוצה שיעבדו מתוך פחד. בא להסוות שלבקוע את ההר ולבקוע את קיר המוות – אפשר לדבר עם אלוקים ולחיות.

התורה מתקיימת רק מתוך חירות (אפשר לקבלה ולקיימה), חירות מעבדות פרעה אינה חירות שלמה. כל אדם הוא אסיר, אסיר חייו ומותו. אפשר לבנות מאחורי הגדרות דברים רבים ולהסוות ולהרחיק את המוות. חירות היא דבר מוגבל, אפשר לבקוע את קיר האש (מעמד הר סיני), אפשר לצאת מעבדות של מלאך המוות. האל אחראי על החיים והמוות (הוא ממית ומחיה), עובדים את ה' כמלאך המוות (שהרי מפגש עימו הוא מוות), ולהשתחרר ממנו ולקבל תורת חיים. הקב"ה שוחט את מלאך המוות, ה' לא מלאך המוות (חד גדיא) - שחיטת מלאך המוות נעשתה במעמד הר-סיני.

יציאת מצרים הושלמה כשבנ"י עברו את ים-סוף. לו רק ביקשו שמשה יעבור, לא היה לו משנה כי הוא כבר השתחרר כשברח למדיין. בנ"י לא מעיזים לעבור, אין לנו כוח לממש זאת. משה למרות שעבר באש נשאר איש, והוא ילמד אותנו תורה.

האופציה לא מומשה במלואה. יש להתייחס לקב" ה כנותן "תורת חיים" (לא "כמלאך המוות" ). בנ"י לא מימשו את האופציה להיות כמשה ולדבר עם ה' פנים אל פנים. השתחררו מהפחד למות, פחד המוות, הפחד הכי גדול באדם. לא צריך להסביר מהו מוות. מתרחקים מכל דבר שעשוי להביא למוות, זה מפחיד. המוות מניע את האדם. יש משהו מעבר למוות והוא מראה את הדרך לעוה"ז. מי שעבר את מעמד הר סיני, יחסו למוות ישתנה. עשוי לעשות משהו שבן תמותה לא היה עושה. הם כבר היו מעבר, א"א היה להפחיד אותם. מעמד הר סיני משהו מעבר עלולים להתפרע, לא לגמרי מפחדים ממלאך המוות. יכולים לסכן את עצמם ו/או אחרים. שחרור מיראת המוות יוצר בחירה חופשית, ברגע שיש החלשה של יצר המוות אז זה יוצר בחירה חופשית. שחרור מפחד והפיכה ליראת ה' זו המטרה של מעמד הר סיני.

" דברים ה', כה "

"מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי למען ייטב להם ולבניהם לעולם" - הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמים. השמים הוציאו את היראה מידם ברגע זה. רמב"ן אומר שזה המקור לבחירה חופשית. במידה מסוימת זה כתוב גם בשמות. ישנו ויכוח אם שמות ודברים זה אותו דבר, הולך לפי השיטה שזה אותה פרשייה. "

שמות פרק כ', טז: " " "וַיֹּאמֶר" "מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" " ליראה או לא? - לא לפחד מן המוות, ואז יהיה מקום ליראת שמים ולבחירה החופשית. "נסות" = אימון (רמב"ם/ן). צריך דור שהתחשל במדבר כדי שיוכלו לכבוש ארץ ולכן היו 40 שנה במדבר (רמב"ם).

ישנו פחד מוות שמוטבע עמוק בכל אדם. ביצ"מ ישנם שני מעמדי חירות:

  • חירות מפרעה (יציאת מצרים).

  • חירות מפחד המוות (מתן תורה).   "אל תקרא חרות אלא חירות" (מדרש ילמדנו לפרשת עקב, מס' אבות) למשל, מוכיח זאת.

חזרה לחטא העגל, בנ"י חושבים שיש שחרור. שלחנו את משה כאיש מעולם האנשים כדי להביא את התורה. ואם כל רעיון התורה אבד מה נעשה? נחזור לעולם האלילות. תורת חיים טוב לעולמות העליונים ("אלהים אשר ילכו לפנינו" {ל"ב, א}), ולא לעולם האנשים. המאבק הוא תורה שלא נשארת בעולמות העליונים ("לא בשמים היא").

א"א להגיע לקב"ה ולהבין אותו ו/או את מעשיו. הרבה מאמינים באל אחד אבל בעולמות העליונים ולא בחיים שלנו. סנגוריה הכי גדולה לבנ"י. הכול נכון אבל זה בא ממחוזות הייאוש. התייאשו כי ההבטחה נעלמה.

סיום התורה: משה מת כאיש. הקב"ה בעצמו המית את משה וקברו. בזה הציל את התורה כתורת חיים ולא כתורה מיסטית שמותאמת לעולמות עליונים (חנוך, אליהו). ולכן גם הציל את דת קבר הנביא.

יש שתי אופציות להתמודד עם מוות בעולם:

  • דת קבר הנביא

  • דת מיסטית

אם משה נשאר איש זה אומר שהתורה נשארת תורת חיים ומתאימה לאנשים.

יש קשר אימננטי הכרחי בין יציאת מצרים למתן תורה ושחרור מהמוות. המוות הוא מרכז עיסוקם של התרבות המצרית. תולדות סאגהת – קצת מזכיר את סיפורו של משה שברח למדיין. בארץ מצרים יהיה מוות מכובד, לחזור למצרים כדי למות טוב ויפה. כדי להבטיח את העוה"ב. בגויים – מוות הוא בזיון וחרפה. איך זוכים בחיי נצח? בזה עוסקת התרבות המצרית. רק מלכים והמכובדים זוכים לכך. אחרת עוה"ב לא יהיה ראוי, השכנוע הכי גדול זה למות כראוי. לא לטפל במת נכבד זה ברבריות במצרים. יעקב יודע מה הם עושים, אמנם חניטה היא חניטה אבל הקבורה תהיה בארץ, וכנ"ל יוסף.

עוה"ב בתורה זה השארות בתרבות מצרים. הכול מהלך אחד, יציאת מצרים היא יציאה מהשעבוד ויציאה מהתרבות וצריך לשחררם מהחשיבה של מצרים – מעמד הר סיני הוא השלמת המהפך. החסר של עוה"ב בתורה הוא שחרור ממצרים. התורה עוסקת מהיחלצות מהטומאה ומעבר לקדושה – תורת חיים.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של הרב יואל בן נון [סיכמה: פרידה נובוגרודסקי] שפורסם לראשונה ביום עיון ישיבת הר עציון וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-01-30.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/ohb