ביאור:הלעיטהו לרשע וימות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


בתורה יש כמה מצוות המטילות עלינו אחריות למעשיהם של אחרים - המצווה להוכיח את החוטאים, האיסור לעזור לעבריינים, ועוד. ממצוות אלו (וממקורות נוספים) למדו חז"ל את הכלל "כל ישראל ערבים זה בזה" - כל אדם מישראל אחראי לכך שכל שאר בני-ישראל יקיימו את המצוות. אך בדברי חז"ל ניתן למצוא גם כלל הפוך - " "הלעיטהו לרשע וימות" ". הכלל "זכה" להגדרות רבות ומנוגדות במשך הדורות  ( חלק מהן ניתן למצוא כאן  . ע' גם בתחומין ט (יוסף אחיטוב), יא (הרב נחום אליעזר רבינוביץ),  יד (פרופסור יהודה לוי) , ועורר שאלות וקושיות רבות.

במאמר זה אנסה להסביר כלל זה על-פי העיקרון " כדי להבין פירוש - יש לקרוא את הפסוק ".

מכירת הבכורה[עריכה]

[ע"פ תחומין ט]

חז"ל לא ציינו בפירוש את המקור לכלל " 'הלעיטהו' לרשע וימות ", אך ייתכן, שהמקור הוא סיפור מכירת הבכורה (בראשית כה כט-לד) : "וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף.   וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם.   וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב:  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי.   וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת ; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה.   וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב.   וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה".

על-פי רש"י , יעקב רצה את הבכורה בגלל המצוות הנוספות שהבכור יכול לקיים (באותו זמן הבכורות היו הכהנים). לעומתו, עשיו לא התעניין במצוות - הדבר היחיד שעניין אותו הוא האוכל, הוא רצה שיעקב ילעיט אותו. הבכורה נתפסה בעיניו כמטרד מיותר, הוא ממילא לא האמין שיש לו סיכוי לחיות חיים רוחניים כלשהם ( ע"פ חז"ל הוא כפר בתחיית המתים ), הוא הרי כל-כך מלא בעבירות שהוא ממילא הולך למות , ומה יועילו לו המצוות שבבכורה?

יעקב שיתף פעולה עם עשיו, ומכאן (אולי) למדו חז"ל שהוא קיבל את ההנחה של עשיו - " הלעיטני נא... הנה אנוכי הולך למות ... " - אם הרשע ממילא עומד למות מרוב עוונות, אין צורך לטרוח כדי לזכות אותו במצוות קטנות יותר, ואפשר להניח לו להמשיך בחייו החומרניים.

"הלעיטהו לרשע וימות" - לא בכל מצב[עריכה]

מכאן, אולי, ניתן להסיק, שלא בכל מקרה ניתן להשתמש בכלל זה:

  • הכלל "הלעיטהו לרשע וימות" הוא רשות, כלומר - אין כל חובה "להלעיט" את הרשע, אלא שאין חובה גם לטרוח ולזכות את הרשע במצוות, מעבר למצוות המפורשות בתורה בנושא זה (
אסור לסייע לרשע לעבור עבירה ,
חובה להעניש את הרשע על עוונותיו , ו
חובה להוכיח את הרשע על מעשים רעים שהוא עושה  אם יש סיכוי שיקשיב - ראו גם בתשובות של רבנים בנושא "מצוות תוכחה לעומת הלעיטהו לרשע וימות"
).
אם אפשר להציל את הרשע מעבירות, כך שלא יהיה רשע בכלל, ולא ימות בעוונותיו - אז הכלל אינו תופס.
אם אפשר להציל את הרשע מהעבירות הגדולות יותר שלו - אז הכלל לא תופס (זה דורש דיון בשאלה - איזו עבירה גדולה יותר ).

הכלל רק מלמד, שאין צורך לטרוח מעבר למצוות התורה, כדי לזכות רשע גדול במצוות קטנות .

מתי אומרים "הלעיטהו לרשע וימות" בתלמוד[עריכה]

על-פי רשב"ג, אדם שיש לו עצים שפירותיהם ערלה - אינו חייב לסמן אותם ולהזהיר את הציבור שלא יאכלו מהם, כי אנשים ישרים ממילא לא יאכלו מפירות של אחרים, ולגזלנים איננו חייבים לדאוג - " הלעיטהו לרשע וימות ".

בדומה לכך, על-פי ר' יוסי, אדם המפקיד פירות אצל שומר - אינו חייב לעשר אותם, כי אם השומר הוא ישר הוא ממילא לא יאכל מפירות של אחרים, ואם השומר הוא גזלן - אין אנו חייבים לדאוג לו [ ירושלמי, מעשר שני פרק ה  ; בבלי, בבא קמא סט ] .

עוון הגזל הוא כל-כך חמור, שהגזלנים ממילא הולכים למות, ואין טעם לטרוח ולהציל אותם מאכילת פירות לא-כשרים [כך פירש רמב"ם בפירוש המשניות; ע' בדרשת [http://harav.org/tzof/094.html הרב מרדכי אליהו ] ] .

מובן, שמי שרוצה בכל-זאת לדאוג לרוחניותם של הגזלנים, רשאי לעשות כן (כך היו נוהגים "הצנועים"). אך זו אינה חובה [ע' גם רדב"ז ה:קעט] .

שתי הדוגמאות מתאימות לעיקרון שלמדנו מסיפור מכירת הבכורה - אין צורך לטרוח מעבר למצוות התוכחה המפורשת בתורה, כדי להציל רשע גדול מעבירות קטנות.

מתי אומרים "הלעיטהו לרשע וימות" בספרות השו"ת[עריכה]

בהמשך המאמר אביא פסיקות של חכמי-ישראל שהשתמשו בביטוי זה. "כמעט לכל פסיקה יש גם דעה הפוכה, ולכן אין להסיק מכאן מסקנות למעשה" .

בפסיקות הבאות, השימוש בכלל "הלעיטהו לרשע וימות" מתאים להגדרה - אין טעם להציל רשע גדול מעבירות נוספות שנלוות לעבירה העיקרית שלו:

אדם שנשדד או נעשק - רשאי לתבוע את השודד למשפט, למרות שבכך הוא עלול לגרום לשודד להישבע שבועת-שקר. [שו"ת רדב"ז (חי רל"ט-של"ג), ד:קנב] . העבירה העיקרית היא הגזל, וכל עוד השודד אינו חוזר בתשובה ואינו מחזיר את הגזילה, הוא נחשב רשע, ואין צורך לטרוח ולהציל אותו מעבירות אחרות. מותר לוותר, כמובן, וידועים סיפורים על גדולי ישראל שוויתרו על ממונם כדי להציל גנבים מאיסור, אך זו אינה חובה.
איש, שאשתו בגדה בו, נתן לה "גט על תנאי" = גט שיהיה תקף בתנאי שלא תינשא למאהב שלה (דבר שממילא אסור מדרבנן). היא
בכל-זאת נישאה למאהב שלה, כך שהגט בטל למפרע, והיא נחשבת נשואה, ולכן בכל פעם שהיא שוכבת עם המאהב שלה, הם עוברים על איסור ניאוף. במקרה זה, אין מחייבים את בעלה הראשון לתת לה גט חדש ללא תנאי, כדי להציל אותה ואת המאהב שלה מאיסור ניאוף. החיים המשותפים שלהם הם ממילא עוון גדול, המשך של עוון הניאוף שהתחילו בו עוד לפני הנישואין, ואין צורך לטרוח כדי להציל אותם מניאופים פרטיים. מובן, שמותר לבעל הראשון לתת לה גט חדש אם הוא רוצה, אך אין מחייבים אותו לעשות כך.
  • רב אינו חייב לערוך חופה וקידושין לאדם שלא נימול, גם אם כתוצאה מכך הוא יתחתן עם גויה. מי שכופר בברית המילה הוא כמומר לכל התורה כולה, וזו עבירה חמורה הרבה יותר מנישואין עם גויה  [הראי"ה קוק, "דעת כהן", יורה דעה קצד] . מובן, שאדם שלא נימול רשאי להתחתן עם יהודייה גם בלי רב, אך הרב אינו חייב לעזור לו בכך.
אין צורך להתווכח עם "מבקרי המקרא" על סוגיות ספציפיות בפירוש התורה, כי הם ממילא כופרים בכל התורה [הרב מישאל דהאן] .
  • יש אומרים, שבחברה חילונית אין צורך בחוקים דתיים, כי הרוב ממילא לא מתעניינים בהם, וממילא יעשו עבירות חמורות הרבה יותר מהעבירות שהחוקים באים למנוע. למשל, אין טעם לחוקק חוק שאוסר על תחבורה ציבורית בשבת, כי הרוב ממילא יחללו שבת בדרכים אחרות. אך יש חולקים על כך - ראו למטה.
  • [תגובה מאת איתמר ibl770 @ barak.net.il, 06.09.2005: בקום המדינה רצו לעשות חוק למניעת תחבורה ציבורית בשבת אבל לכלול בו את הסייג של "למעט חיפה" (שבגלל הנמל היו בו הרבה מלחים דווקא בשבת). הרבנות התנגדה לכך בהסתמכה על בעל עקדת יצחק שכתב על חטא סדום ועמורה שנבע, כפי הכתוב בנביאים, בגלל שלא נתנו צדקה. ובעל העקדה הסביר שזה היה חוק לא לתת צדקה. וכאשר זה ברמה של חוק- העברה מאד חמורה. ולכן גם הרבנות התנגדה להתיר בחוק נסיעת אוטובוסים בשבת בחיפה.]
  • יש להוכיח חוטא במזיד, למרות שהתוכחה תהפוך אותו לחוטא בהתראה שעונשו גדול יותר [ספר יראים רכג/לז, בנימין זאב] ;
  • אין לבטל חרם, שנקבע בעיירה אחת, נגד ריקודים מעורבים, למרות שהחרם מוסיף על הרוקדים עבירה נוספת של הפרת החרם [יוסף אומץ קג] . הסיבה היא, שהעבירה העיקרית כאן היא הריקודים המעורבים עצמם.
  • אין עוזרים לנהג הנוסע בשבת למצוא את הדרך, כדי למעט בחילול השבת שלו. עצם הנסיעה בשבת היא האיסור העיקרי, ואין טעם לטרוח כדי לחסוך לו כמה לחיצות על הדוושה [ציץ אליעזר טו:יח] .
  • רשע שחזר בתשובה רק כלפי חוץ, אך עדיין לא תיקן את העוולות שעשה - אין להעלות אותו לתורה [שתי הלחם לא] . כל עוד הוא לא תיקן את הפשעים החמורים שלו, אין טעם לזכות אותו במצוות קלות. 

גם הדוגמאות הנ"ל מתאימות לעיקרון שלמדנו מסיפור מכירת הבכורה - אין צורך לטרוח מעבר למצוות התוכחה המפורשת בתורה, כדי להציל אדם שעושה עבירות גדולות, מעבירות קטנות יותר הנלוות לעבירות הגדולות שלו.

אולם, במקומות רבים בספרות השו"ת משתמשים בכלל "הלעיטהו לרשע וימות" בצורה שאינה מתאימה להגדרה הנ"ל - במקרים מסוימים קובעים הפוסקים, שאין לטרוח כדי להציל אדם שעושה עבירות קטנות, מעבירות גדולות יותר , למשל:

א. ע"פ הרב יאיר בכרך (שצ"ח-תס"ב), יש להעניש או לנדות כל חוטא שראוי לעונש על-פי דין תורה, למרות שזה יגרום לו לצאת לתרבות רעה ולעבור עבירות חמורות הרבה יותר  [ חוות יאיר קמ"א ] .

ב.  אסור לבית-דין לחתן איש ואישה פסולי-חיתון שחיים ביחד, כדי להציל אותם מאיסור קדֵשה  [רדב"ז ג:תלא] . וכן אסור לבית-דין לגייר גויה הנשואה לכהן, כי גם לאחר הגיור הנישואין אסורים [יביע אומר ב, אבן העזר ג]; וכך כתב גם ר' משה פיינשטיין [חי תרנ"ה-תשמ"ו; אגרות משה, אבן העזר ב:ד]; למרות שלאחר הנישואין האיסור קטן יותר.

ג.  ע"פ הנצי"ב [חי תקע"ז - תרנ"ו; משיב דבר, יורה דעה ב:מג]  אסור להתיר לאישה לטבול ביום גם אם כתוצאה מכך היא לא תטבול בכלל (כי היא לא מוכנה לטבול בלילה), ותעבור על איסור חמור של נידה.

ד.  האם יש לתת הכשר למסעדה, המאפשרת לסועדים להזמין מאכלי חלב בסעודה בשרית, כדי שלפחות לא ימכרו שם נבלות וטרפות?  הרב אליעזר ולדנברג (תרע"ז-) טוען שאסור  (הרב עובדיה יוסף (תר"פ-) טוען שמותר - ראו למטה).

ה.  אסור לרבנות להתיר למפעל לעשות בשבת איסורים קלים, כדי שיסכים להימנע מאיסורי-שבת חמורים יותר [ציץ אליעזר ז:כב ] .

ו.  אין להתיר לשוחטים לשחוט כמויות גדולות של בשר ביום-טוב, למרות שאנשים מסוימים מאיימים שאם לא יהיה בשר שחוט טרי, הם יאכלו נבלות וטרפות [יביע אומר א, אורח חיים ל:טז] .

האם כל אותם פוסקים הבינו את הכלל "הלעיטהו לרשע וימות" באופן אחר? לדעתי לא. מעיון במקרים אלה מתברר, שלכל פסיקה יש נימוקים כבדי-משקל, שאינם קשורים לכלל "הלעיטהו לרשע וימות". הביטוי "הלעיטהו לרשע וימות" נאמר על דרך ההשאלה בלבד, ולא בתור הנימוק העיקרי לפסיקה:

א. יש להעניש את החוטאים, כי זו מצווה המוטלת על הציבור . עדיף שאדם פרטי יעשה עבירות חמורות, מאשר שהציבור יעלים עין מהעבירות הקלות שעשה, כי העלמת-עין של הציבור מעבירות קטנות, היא עבירה חמורה הרבה יותר מהעבירות החמורות של היחיד.

ב.  אסור לבית-דין לחתן איש ואישה פסולי-חיתון שחיים ביחד, משום שהקידושין עצמם הם איסור, ואסור לבית-דין לתת לגיטימציה לאיסור זה. אך מותר לחתן איש ואישה שידוע שלא ישמרו דיני נידה, כי במצב זה אין איסור בעצם הקידושין [הרב יצחק ניסים] . האם צריך לחתן אותם? זה כבר תלוי בשאלה איזה איסור חמור יותר - נידה או קדשה . אם איסור נידה חמור יותר - לכאורה אין חובה לחתן אותם כדי להציל אותם מאיסור קדֵשה, ואפשר להגיד כאן את הכלל "הלעיטהו לרשע וימות".

ג.  אסור להתיר לאישה לטבול ביום , משום שההיתר עלול לגרום לנשים אחרות לטעות ולחשוב שמותר להן לטבול כבר ביום השביעי (לענ"ד בימינו האיסור הזה מוגזם, כי הסיכוי לטעות הוא מאוד קטן, ואין כאן מקום להאריך בזה).

ד.  לדעת הרב אליעזר ולדנברג, אסור לתת הכשר למסעדה המאפשרת להזמין מוצרים חלביים בארוחה בשרית , כי יש בכך מתן לגיטימציה ציבורית מצד הרבנות לאיסור. 

ה.  אסור לרבנות להתיר למפעל לעשות בשבת איסורים קלים , כי יש בכך מתן לגיטימציה ציבורית לחילול שבת.

ו.  אין להתיר לשחוט כמויות גדולות של בשר ביום-טוב, כי השחיטה הציבורית ביום-טוב גורמת לבעיות ולאיסורים רבים, ואין לתת לכך לגיטימציה.

הפסיקות הנ"ל מיוסדות על עיקרון חשוב - עקרון הציבוריות: התורה ניתנה קודם-כל לציבור, ורק אחר-כך לכל פרט ופרט בציבור. לכן, החשוב ביותר הוא, שהמצוות יהיו נורמה ציבורית, ושלא תהיה לגיטימציה ציבורית לעבור עבירות. עדיף שאדם אחד יעשה עבירות חמורות ביותר, מאשר שהציבור ייתן לגיטימציה לעבירה קלה ביותר. העיקרון הזה ראוי למאמר נפרד, ולא נדון בו יותר במאמר זה.

מתי אין אומרים "הלעיטהו לרשע וימות" בתלמוד[עריכה]

יש מקרים שבהם חייבים לדאוג לרוחניותם של אחרים, כי יש ביניהם גם אנשים כשרים, או חוטאים שאינם רשעים. לכן, במקרים אלה, אין משתמשים בכלל "הלעיטהו לרשע וימות". שוב, "כמעט לכל פסיקה יש גם דעה הפוכה, ולכן אין להסיק מכאן מסקנות למעשה" :

לאישה , שחציה שפחה כנענית וחציה בת-חורין, אסור להתחתן עם יהודי (כי חציה שפחה) ואסור להתחתן עם עבד (כי חציה בת-חורין). לכן היא עלולה לחטוא ולפתות גברים לזנות. במצב זה, מחייבים את אדוניה של השפחה לשחרר אותה, כדי להציל אותה ואת הגברים מזנות [גטין לח.] . אין אומרים כאן "הלעיטהו לרשע וימות", כי אם לא יהיה פיתוי - לא יהיו רשעים (ולפי תוספות, גטין מא: שבת ד., הפיתוי הוא כה גדול שהם נחשבים כמעט לאנוסים) .
מקום שיש בו ריקודים מעורבים, ואי-אפשר לבטל אותם לגמרי - יש להשתדל לבטל לפחות את הריקודים הפרוצים יותר [סוטה מח:] . ואין אומרים "הלעיטהו לרשע וימות", כי האיסור על ריקודים מעורבים הוא רק סייג שנועד למנוע פריצות, ומי שעובר על הסייג עדיין אינו רשע, ויש להציל אותו מפריצות גדולה יותר.
אדם שחטא ושם בצק בתנור בשבת, ואז התחרט - מותר לו להוציא את הבצק מן התנור לפני שייאפה, כדי שיינצל מאיסור סקילה [שבת ד.] . ואין אומרים "הלעיטהו לרשע וימות", כי האיסור להוציא את הבצק מן התנור הוא רק מדרבנן, והוא קל יותר מאיסור אפייה (ע' גם בדרשת 
[http://www.yeshiva.org.il/alonim/print_alon.asp?id=129
הרב מרדכי אליהו ] ) .
תלמיד-חכם נותן לידידו ללקט פירות מהעץ שלו. לפי דעה אחת, אם החכם אינו סומך על ידידו שיעשר את הפירות בביתו, מותר לחכם לעשר את הפירות כאשר הם עדיין על העץ, למרות שבדרך-כלל אסור (מדרבנן) לעשר פירות הנמצאים על העץ. מותר לחכם לעשות עבירה קטנה (לעשר פירות הנמצאים על העץ), כדי להציל את ידידו מעבירה גדולה (אכילת פירות שאינם מעושרים). אין אומרים כאן "הלעיטהו לרשע וימות", כי הידיד לוקח את הפירות ברשותו של בעל העץ, ואם הפירות יהיו מעושרים - הוא לא יעבור כל עבירה.
אדם שגילה בשבת שיש לו כסף בכיס - מותר לו לתת אותו לגוי, כדי שיינצל מאיסור טלטול 4 אמות ברשות הרבים [שבת קנג.] . ואין אומרים "הלעיטהו לרשע וימות", כי האיסור לתת לגוי קל יותר מהאיסור לטלטל בשבת.

בכל המקרים האלה, התירו לאנשים לעשות איסורים קלים, כדי להציל את עצמם או אחרים מאיסורים חמורים יותר. הכלל "הלעיטהו לרשע וימות" אינו תקף כאן, כי מי שעושה רק איסור קל, עדיין אינו נחשב רשע, ויש להציל אותו מאיסורים חמורים יותר.

ראו: חטוא כדי שיזכה חברך .

מתי אין אומרים "הלעיטהו לרשע וימות" בספרות השו"ת[עריכה]

שוב, "כמעט לכל פסיקה יש גם דעה הפוכה, ולכן אין להסיק מכאן מסקנות למעשה:"

האם יש לתת הכשר למסעדה המגישה חלב אחרי בשר, כדי שלפחות לא ימכרו נבלות וטרפות? 
הרב עובדיה יוסף טוען שמותר, כי רוב הסועדים אינם רשעים, ויש להציל אותם מאכילת נבלות וטרפות . הרב אליעזר ולדנברג טוען שאסור - ראו למעלה.
  • אסור להחזיק בבית בשר לא-כשר לצורך סחורה, כי אנשים עלולים לאכול ממנו בטעות [חוות יאיר קמ"ב] . ולמרות שאותם אנשים הם גנבים והיה אפשר להגיד עליהם "הלעיטהו לרשע וימות" - במקרה זה יש איסור אחר "לפני עיוור לא תיתן מכשול", מכיוון שרוב האנשים אינם מחזיקים בשר לא-כשר בבית, ומי שמשנה את המנהג - כאילו נותן מכשול.
  • יש להתיר לאנשים שאינם בני-תורה להתעסק בדברי שחוק ושעשועים, כדי שלא ישתעממו ויתבטלו ויגיעו לעבירות חמורות יותר כמו מריבות ולשון הרע  [חת"ם סופר לב] .
  • בדרך-כלל, לאישה מינקת שהתגרשה או התאלמנה אסור להתחתן, כדי שהיונק לא ייפגע. אך אם היא מתנהגת בצורה מופקרת ומפתה גברים לזנות איתה - יש להתיר לה להתחתן, כדי להציל את הגברים מאיסור. ואין אומרים "הלעיטהו לרשע וימות", כי אם הגברים לא יתפתו - הם לא יהיו רשעים ע"פ רמ"א (אה"ע יג) .
  • אם מוצאים חמץ גזול בפסח, יש לבער אותו, לא כדי להציל את הגזלן, אלא כדי להציל אנשים אחרים שעלולים לאכול ממנו בטעות [דבר יוסף ט] .
  • ע"פ מחבר "חלקת יעקב" [חי תרנ"ו - תשל"ז; אורח חיים קצד] , יש לסדר "מכירת חמץ" לחנווני, גם אם ידוע שהוא מוכר חמץ בפסח; כי בכך נציל את הלקוחות הכשרים שלו מאיסור "חמץ שעבר עליו הפסח" (לענ"ד, פסיקה זו תמוהה מאוד, כי איסור "חמץ שעבר עליו הפסח" הוא לא איסור מהותי, אלא רק סייג שנועד להרתיע אנשים מלהחזיק אצלם חמץ בפסח, ובמקרה זה הפסיקה משיגה את התוצאה ההפוכה!).
  • אדם המביא לשוחט בהמה שיש בה חשש רחוק של טריפה - חובה לשחוט לו את הבהמה, כי לפי רוב הדעות הבהמה מותרת באכילה, ומי שאינו מחמיר בכך אינו רשע, ויש לאפשר לו לאכול בהמה שנשחטה כהלכה [יביע אומר ו, יורה דעה ג; אבני נזר, יורה דעה טו; אך ע' חלקת יעקב, יורה דעה ב] .
  • ע"פ שו"ת הרי בשמים [א:נח] , מותר לשחוט בהמות בתשעת הימים הראשונים של חודש אב, כדי שהאנשים שחוטאים ואוכלים בשר בימים אלה לא ייכשלו באכילת נבלות וטרפות. ואין אומרים "הלעיטהו לרשע וימות", כי מי שעובר על מנהג אינו רשע כמו מי שאוכל נבלות (ופוסקים אחרים טוענים שאסור לשחוט, כדי שלא לתת לגיטימציה ציבורית לביטול האבֵלוּת - ע"ע יביע אומר א, אורח חיים ל:טז) .
  • אישה שנהגה להתחיל בספירת 7 נקיים רק ביום השביעי מתחילת המחזור - יש להתיר לה להתחיל בספירה כבר ביום הרביעי מתחילת המחזור, כדי שלא ייכשלו היא ובעלה באיסורים חמורים יותר. ואין אומרים "הלעיטהו לרשע וימות", כי מדובר במנהג בלבד ולא בחובה מן התורה [יביע אומר א, יורה דעה טו] .
  • ע"פ הרב יעקב עמדין [ שאילת יעב"ץ ב:טו ] , יש להורות לאנשים לקחת פילגש וללמד את הפילגשים שיטבלו במקווה, כדי להציל אותם מאיסורי עריות. אין לומר "הלעיטהו לרשע וימות", כי לפי רוב הדעות, מי שלוקח פילגש המקפידה על דיני טהרה אינו רשע ( ורבני דורנו חולקים ).
  • ע"פ פרופ' אליאב שוחטמן, יש טעם בחקיקה דתית, כי רוב היהודים אינם רשעים, וחוקים דתיים מסוימים עשויים לעזור להם להתקרב לתורה  (למשל, חוק האוסר על העסקת עובדים בשבת, עשוי לעזור לאנשים המעוניינים לשמור שבת ומתקשים לעשות בגלל לחץ של המעביד); גם
על פי הרב שי פירון - צריך להיזהר שלא להשתמש בעיקרון "הלעיטהו לרשע וימות" כדי להצדיק ייאוש מרוחניותם של רוב ישראל [ DOC ] .
[http://www.tora.co.il/parasha/erez_hemda/ki_tavo.doc
על פי הרב שאול ישראלי - "הלעיטהו לרשע וימות" נאמר רק על עבריינים בין אדם לחבירו [ DOC
] ] ;
ורוב הרבנים חולקים.

לסיכום[עריכה]

הכלל "הלעיטהו לרשע וימות" מתייחס רק לאנשים העוברים עבירות חמורות, ורק למצבים שבהם אין חובה מן התורה להציל את האדם מעבירה. במצבים אלה, קובע כלל זה, שאין צורך להתאמץ ולהציל את הרשעים מעבירות קלות יותר.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל (הגהה: עופר לביא) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-01-30.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/brejit/hlw