ביאור:הארץ שייכת רק לה', משמעות הגאולה, משמעות השמיטה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

לפרשת בהר-בחוקותי

"והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא, כה', 23).

בימים אלה כאשר מתחולל ויכוח בדבר השאלה למי שייכת הארץ כדאי מאוד לזכור את הכתוב הזה, שאומר בפשטות כי הארץ היא של ה' בלבד, כי הוא בראה. מכאן ניתן להמשיך כדרך רש"י – ונתנה לאשר ישר בעיניו, או לפי הגמרא שניים אוחזים, שפוסקת במצב מסוים – יחלוקו. ולמבקש פתרון אמיתי – נשלח אותו קצת קדימה לפרשה הבאה – "אם בחקתי תלכו... ונתתי שלום בארץ" (ויקרא, כו', 3,6).

ולא רק הארץ היא של ה', אלא גם העם השוכן בה, ככתוב – "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כה', 55). הוא שאומר דוד – "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דברי הימים א', כט', 14). והשמיטה מיוחסת לשטח כשם שהשבת, שגם היא כמובן ספירה של שבע, מיוחסת לזמן. הכול אם כך שייך לה' ואנו רק אורחים כאן.

עתה, מעניין לראות, כי בשני הנושאים שבפרשה – בשמיטת הקרקעות ובשמיטת העבדים – הכתוב משתמש בלשון של 'גאולה'. בהמשך למה שאמרנו זה עתה אפשר אז לראות גאולה לא רק של חזרת כל דבר למקומו הטבעי והמקורי, השבת עולם למסלולו וביטול כל הנטיות לצדדים, אלא גם של חזרת הכול לבעלים המקוריים שלו – לה'. באופן מטפורי אם כך שתי הגאולות האלה מתייחסות לאותו הדבר בדיוק והוא – השיבה לה'.

עוד יש לשאול מה יש בה בשמיטה שכל-כך הרבה ברכות וקללות התייחדו לה בפרשת בחוקותי? מה מייחד מצווה זו ומדוע היא נבחרה לכך על פני כל מצווה אחרת? ניתן לענות כך – העובר על מצווה זו בעצם חוטא חטא משולש – לעצמו, לאדמה ולה': לעצמו – שמצווה זו כוללת בתוכה גם את מנוחת האדם עצמו מעבודת האדמה, אף-על-פי שלא זה מה שמודגש, זאת מלבד העובדה שכל מי שעובר על צו ה' בעצם חוטא גם לעצמו, שהרי הוא התחייב לקיימו; לאדמה – באופן ברור, שהרי הציווי הוא על מנוחת הארץ ויהיו הסיבות לכך כאשר יהיו – כי באמת זו שאלה מעיניים מודרניות, האם מנוחת האדמה אכן מועילה לה, או שבכלל סיבת המצווה הזו היא אחרת ואולי היא כפי שנאמר מייד; ולה' – שהרי הוא ציווה מצווה זו, כמובן, אך עוד יותר מכך, שיש בזה מבחן גדול לאדם האם יהיה מוכן לשבות ממלאכת האדמה שנה תמימה ולסכן בכך את פרנסתו וקיומו – דבר שנפש האדם ערה בו ביותר – והאם יהיה מוכן לסמוך על דבר ה', שאומר לו כי בעבור זאת יברך אותו ולא יחסר לו כל? מצווה דומה לזאת היא המן ורואים אנו שבני-ישראל בתחילה לא יכלו להתאפק ושמרו את המן ליום המחרת כשלא היה צריך לעשות זאת ולא עשו זאת כאשר כן היה צריך לעשות זאת – ויצאו ללקוט גם בשבת ולא מצאו דבר. הוא שאמרנו – פרנסתו ומאכלו הם דברים שנפש האדם רגישה בהם – ואולי דווקא בגלל זה הודגשו בפרשה כאן הקללות והברכות שבעקבות הישמעות למצווה זו או ההתנערות ממנה. ואכן, אנו יודעים כי בני ישראל התנערו ממנה וכי על-כן הייתה גלות בבל שבעים שנה, כפי שמוזכר גם בהפטרת הפרשה.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-05-16.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0325_3