ביאור:האם חנה שתתה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

במשך שנים היה צימאון בנח"ת ללמוד תנ"ך בצורה שונה. נראה לי שהמפתח ללימוד זה נמצא בתחום שקראתי לו 'הנמקת הסברא החופשית'. בתרגום חופשי – הרעיון הוא להציע מספר סברות לכל מהלך נתון, ולבדוק האם אותן סברות משתלבות בפרק ולבסוף להציע את נקודות התורפה בכל פירוש. ידועה שיטת ה'משכיל לדוד', המסביר בפירושו את הבעייתיות הכפולה בדברי רש"י כאשר הוא מפרש ואחר-כך נוקט את הלשון 'דבר אחר'. נראה שגם אנחנו צריכים ללמוד כלל זה – "מותר" להשאיר פסוק עם שלושה הסברים אפשריים אף על פי שקיים סיכוי כי אף אחד מהסברנו אינו תואם את המציאות. איננו צריכים להגיע לאמת חותכת, אך עלינו לשאוף להגיע אליה.

במאמר זה ניסיתי להציג דרך בלימוד סוגיא – סוגיית 'שכרות חנה'. מאמר זה מלקט ברובו מן הישן (ואולי המוכר), אך לדעתי – אותה דרך שהצגתי בתחילת דבריי מיושמת בו. כמו כן לא סתרתי דעות מקובלות כדי לפלס דרך לדעתי ביתר קלות, אך נראה לי שדעתי בנושא ברורה.

כאשר פונה עלי אל חנה אומר הוא לה: " עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ " (שמ"א א' 14).(1) מה חשבה חנה באותו רגע? מה היה בהתנהגותה שעורר בלב עלי את המחשבה שהיא שיכורה? -שאלות אלו הן השאלות עמן אני מתכוון להתמודד במאמר זה.

נראה לי כי יכולות להיות שלוש סיבות,(2) הנלמדות מהפסוקים, לכך שעלי יחשוב שחנה שיכורה. האפשרות הראשונה היא, שעלי שמע את דברי חנה ושמע בדברים בקשה לא הגיונית, בקשה של שיכורה.(3) אפשרות נוספת היא אפשרות מוכרת יותר, חנה התנהגה לדעת עלי כשיכורה(4) בכך ששפתיה נעו וקולה לא נשמע.(5) אפשרות שלישית נלמדת מפסוק 12 " וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' … ", אריכות תפילתה היא שקיבעה את מחשבת עלי שחנה שיכורה.(6)

מקריאת הפסוקים בעניין זה נראה כי האפשרות השניה היא הגורמת לעלי לחשוב כי חנה שיכורה. כך כתוב בפסוק 13 " וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה ", נראה כי תחילת הפסוק נותנת טעם לסופו והמספר מודיע לנו כי הסיבה השניה היא שהניעה את עלי לחשוב את חנה לשיכורה.

כאשר חנה מתרצת בפני עלי את מעשיה וטוענת כי היא אינה שיכורה, היא אומרת " אַל-תִּתֵּן אֶת-אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת-בְּלִיָּעַל כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה " (פסוק 16). מה פירוש הביטוי " עַד-הֵנָּה "? בתנ"ך יש לביטוי זה ייצוג בשתי משמעויות. אחת מתייחסת למקום, והאחרת מתייחסת לזמן.(7) נראה כי בפסוק בשמ"א א' הכוונה היא עד הזמן הזה.(8) אם נכונים דברינו, חנה מבינה כי עלי חושב שהיא שיכורה בגלל אריכות תפילתה.(9)

אולי האפשרות הראשונה שהעלינו מוצאת גם היא ביטוי בדבריה של חנה. חנה אומרת: " וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה' " (פסוק 15). אמירה זו נשמעת כאילו חנה מתנצלת על מה שאמרה. דבריו של דר' ישראל רוזנסון[10]] ממשיכים קו רעיוני זה. בדבריו הוא מבחין בין הנדר לבין התפילה ללא קול. הוא מצביע על כך שאיננו יודעים (יותר מידיעה כללית) על התפילה.[11]] ייתכן שיסוד הבלעת הדברים קשור לתוכן הדברים. דברים שזוכים לתגובה כה חריפה מצד עלי לאחר שנשמעו.

לאחר כתיבת שורות אלו (בהם סיכמתי את דעות הראשונים), ניסיתי לבחון באספקלריה שונה את דברי חנה.

כאשר אומר עלי לחנה "עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ" (פסוק 14), עונה חנה: "לֹא אֲדֹנִי" ( פסוק 15) . הפרשנים התקשו בדברי חנה אלו – עלי מצווה אותה להסיר את יינה מעליה והיא עונה לו 'לא'?![12]] לכן מציעה הגמרא בברכות לא ע"ב (מובא גם בפירוש רש"י), שהביטוי "לֹא אֲדֹנִי", אין משמעו – 'לא', אלא הואיל ועלי קבע שחנה שיכורה והיא יודעת שאיננה שיכורה, היא אומרת לו שטעותו הוכיחה שאינו אדונה ואז מסבירה היא לו את טעותו (יש לזכור שעלי הוא הכוהן הגדול באותה תקופה כך שמצפים שרוח הקודש תשרה עליו). לפי דרך הגמרא – הפתיח "לֹא אֲדֹנִי" הנו פתיח, שאינו מתייחס במישרין לציווי עלי.

רד"ק ורלב"ג נוקטים דרך שונה באמצעותה מקובל להסביר את דברי חנה. פרשנים אלו מסבירים, שבפתיח "לֹא אֲדֹנִי" אין תשובה לשאלת עלי ותגובה לציוויו, אלא התייחסות להאשמה שבדברי עלי. חנה מגיבה ועונה שאותה האשמה איננה נכונה.

ר"י אברבנאל הרגיש בַּקושי בפירוש זה ולכן הציע, שהפסוק מסורס "ואני אחשוב שהפסוק הזה מסורס … כלומר 'אדנִי, לא אשה קשת[13]] רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי' רוצה לומר אין זה לעזות לבבי וקשיו והיותי אשת מדנים, וגם כן אין זה מפני שכרות כי אני יין ושכר לא שתִתי, ושללה חנה אם כן בזה שתי המדות המגונות האלה שהיה אפשר לחשוב בה ברבוי דברים". פירוש זה פותר את בעיית הפתיח "לֹא אֲדֹנִי" במחיר סירוס המקרא ועדות חנה, שהיא איננה אשה קשת רוח.[14]]

ייתכן שניתן להציע פירוש נוסף להסבר פסוקים אלו. הסבר שיבין את הפתיח "כתשובת" חנה לציווי עלי. חנה עונה בתקיפות לעלי שהיא לא תסיר את היין כי היא הרי "" אשה קשת רוח ואיך בכלל הוא מצפה, שהיא לא תשתה יין ושכר (ראה משלי ל"א 6). חנה, על פי אפשרות זו, לא מכחישה את היותה שיכורה (או כמו שמקובל לכנות זאת בפורים – 'מבושמת').

וכך אולי מתנהל הדו-שיח בין עלי לבין חנה:

'הסירי את-יינך מעליך!

-לא אדני. אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי?! ואשפך את-נפשי לפני ה' '.[15]]

ייתכן שהתחקות אחר הפעלים א.כ.ל וש.ת.י/ה, המופיעים בפרק זה, יחזקו את הצעתי. בפרק עולות, על פניו, סתירות בין הפסוקים המדברים על אכילת חנה בשילה, וכן על שתייתה שם.

אלקנה שואל את חנה: "וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי" (פסוק 8)? ולמרות שמפסוק זה משתמע שחנה לא אכלה אנו קוראים פסוק לאחר מכן את תיאור הכתוב "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה … " (פסוק 9), שממנו משמע כי חנה אכלה. איך נפתור בעיה זו? שתי אפשרויות פשוטות קיימות לפתרון. הראשונה, תתלה את ההבדל בכך, שאלקנה לא דייק בדבריו – אלקנה בעצם שאל 'מדוע אינך אוכלת מספיק, הרבה (וכו')?' ולעומת זאת – הכתוב מעיד, שחנה אכלה.[16]] אם נסביר כך נתקל בבעיה, שהרי הכתוב עצמו מעיד, שחנה לא אכלה "וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל" (פסוק 7), אך ייתכן שכלל אין זו בעיה מפני שפסוק זה אינו מתייחס לקורות חנה באותו יום, אלא למציאות המקובלת בעליית חנה לרגל – " וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' " (פסוק 7). ההסבר השני, פשוט אף יותר מקודמו, חנה אכלה לאחר הפצרות בעלה.[17]]

סתירה לכאורה זו נפתרה בקלות וכל מטרתי בהצגתה היתה כדי להציג סתירה לכאורה נוספת, קשה יותר – האם חנה שתתה בהיותה בשילה?

חנה אומרת לעלי "וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי" (פסוק 15) ועדות הפסוק הקודמת לדבריה היא "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה" (פסוק 9). במקרה זה לאחר שהכתוב העיד בצורה מפורשת שחנה שתתה, איך מרהיבה היא בנפשה עוז לטעון אחרת?!

ר"י אברבנאל מנסה לפתור סתירה זאת "ואמנם מה שאמרה 'וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי' (פסוק 15) יורה שלא שללה האכילה וגם לא שתיית המים … כי אם לבד שלא שתתה יין … ר"ל שחנה אכלה שם ושתה[18]] מים לדברי אלקנה". ר"י אברבנאל הוא הפרשן היחיד שראיתי הקובע, שחנה שתתה לפני אמירתה לעלי. כדי לא לסתור את אמירתה לעלי, מסביר ר"י אברבנאל כי חנה שתתה משקה, שאינו יין (בדוגמתו: מים).

הסבר נוסף, הפותר סתירה לכאורה זאת מובא בדברי ר' יוסף קרא. ר' יוסף קרא מסביר שחנה לא אכלה "אלא על כורחך ' אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה' (פסוק 9) פתרונו: אחרי עת האוכל שבשילה, ' וְאַחֲרֵי שָׁתֹה ' (פסוק 9) – ואחרי עת המשתה".[19]]

נראה לי שדרך הקריאה, שהצעתי לעיל, פותרת בעיה זאת ביתר קלות. לדידי, חנה עצמה מעידה ששתתה, כעדות הכתוב.

(1) ציון סתמי במאמר קצר זה מתייחס לספר שמואל א פרק א'.

(2) ייתכן שהחלוקה הראשונית מובילה רק לשתי אפשרויות למחשבת עלי. הראשונה, קשורה בתוכן התפילה (אם עלי שמעה. מפסוק 12 עולה כי הוא לפחות התאמץ "וְעֵלִי שֹׁ מֵר אֶת-פִּיהָ"), והאחרת, קשורה בגורמים חיצוניים, שיפורטו בהמשך המאמר: תנועות ידיים, תנועות שפתיים, זמן תפילה וכו'.

(3) כך שיטת רי"ף בברכות לא ע"ב "עלי שהיה שומר את פיה ידע מה שהטיחה דברים ודברה שפת יתר כנגדו ית'... שהוא היה יודעה ומכירה שאשת חיל ויראת ה' היא ואין לדונה אלא שהיא שכורה ומתוך שכרות שגגה בלשונה".

(4) קיימת דעה נוספת, הרואה בהתנהגותה החיצונית של חנה עילה לחשד עלי. עלי ראה את חנה מבצעת תנועות ידיים שהעידו (לדעתו) ששיכורה היא. הגמרא בברכות לא ע"ב מביאה את דעת ר' אלעזר משום ר' יוסי בן זמרא שחנה אמרה לפני רבש"ע "כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה... דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי – למה? לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן". ילקוט מעם לועז מביא בשם תוספות (לא מצאתי בשמם הסבר זה) שחנה הצביעה על דדיה כשהתלוננה כלפי שמיא.

(5) כך מסבירים פרשנים רבים. ראה רש"י, רד"ק, רלב"ג ומצודת דוד. בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו ס"ד, מסביר ר' אליעזר יהודה וולדינברג בדרך דומה. הסברו מבוסס על ההנחה שחנה התפללה בראש השנה ועלי התפלא מדוע לא השמיעה את קולה בעת תפילתה (כמו שנפסק בשו"ע תקפב, ס"ט).

(6) ראה עיון יעקב לברכות לא ע"ב. ר"י אברבנאל והמלבי"ם משלבים בפירושם שני גורמים. עלי חשד שחנה שיכורה, מכיוון שהתפללה בלחש (גורם ראשון) זמן רב (גורם שני). המלבי"ם פיתח מאוד סברא זו וטען, שקיים הבדל בין תפילה לה' ללא אמצעי לבין תפילה לה' על-ידי אמצעי במשך זמן התפילה ובעצמת הקול בה מתפללים. מהרש"א לא מקבל את הסברא שהחשד נבע משתיקת חנה מפני שההלכה, הנלמדת ממקרה זה היא "מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו" ולכן מסביר שהחשד נולד מאריכות התפילה.

(7) קיימות מספר דוגמאות לכל אחת מן האפשרויות. בקונקורדנציה החדשה (בעריכת א' אבן שושן) מובאת החלוקה הבאה (הסוגריים מציינות הערות שלי על חלוקתו):

עד כאן (מקום) – שמ"ב כ' 16; מל"ב ח' 7; ירמיה מ"ח 47, נ"א 64; דה"א ט' 18.

עד עתה (זמן) – בראשית ט"ו 16, מ"ד 28; במדבר י"ד 19 ( "וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה" , נראה כי ההתיחסות היא אמנם לזמן, מזמן יציאת מצרים עד הזמן שבו הגיעו למקום הזה, אך הפירוש המילולי של הביטוי הוא עד כאן); שופטים ט"ז 13; שמ"א א' 16, ז' 12 (שימת האבן דווקא באזור הקרב מעידה על סמליות מסוימת במקום הצבתה. נראה כי עם ישראל האמין שעד אותו המקום פעל כח ה', ככתוב בשמ"א ז' 10 – "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל-גָּדוֹל", וממקום זה עד מתחת לבית כר כוחם הוא שעמד להם. נראה, אם כן, שהטקס אותו ערכו ישראל בפסוקים 4-3 עדיין לא השפיע על מחשבתם); תהלים ע"א 17; דה"א י"ב 30.

ביטוי זה מופיע גם בתפילת 'נשמת' בשחרית לשבת "עד הנה עזרונו רחמיך, ולא עזבונו חסדיך ה' אלקינו, ואל תטשנו ה' אלקינו לנצח". מסוף המשפט "ואל תטשנו ה' אלקינו, לנצח" נראה כי תחילתו מתיחסת לזמן.

(8) שמעון בר אפרת, מקרא לישראל – פירוש מדעי למקרא – שמ"א, עמ' 54, מסביר כי הביטוי " עַד-הֵנָּה" נאמר כנגד שאלתו של עלי "עַד-מָתַי".

(9) אולם היו שהבינו את הביטוי " עַד-הֵנָּה" בפרקנו כמתייחס למקום. עלי חשד שחנה שיכורה כי במהלך תפילתה עזבה (תוך כדי תפילה) את התחום בו הותר לנשים להתפלל (בדומה לכתוב בברכות לא ע"א על מנהגו של ר' עקיבא כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו). אבקש את עזרתכם, הקוראים אפילו את הערות השוליים שכתבתי: מי מקור דעה זו?

[10]] "מדברת על לבה – עיון בתפילות חנה", בתוך קובץ שנה בשנה (כרך לט) תשנ"ט, עמ' 318-311.

[11]] דר' ישראל רוזנסון, עמ' 312 "אין אנו יודעים למעשה דבר על תוכן תפילתה זו. יתירה מזו, התחושה העשויה לקונן בלב הקורא היא כי הכתוב אינו שש לגלות גם את המעט הזה... התפילה אינה מתוארת כעניין העומד בפני עצמו, אלא כרקע לעימות... הנה כי כן, מדובר בתפילה אישית".

[12]] בתנ"ך קיימים מספר פסוקים בהם מופיע פתיח זה – בראשית כ"ג 11, מ"ב 10; מל"ב ד' 16 ("אַל-אֲדֹנִי"); זכריה ד' 13,5. נראה לי שהמקרה הדומה ביותר לפרקנו הנו תשובת האישה השונמית.

[13]] נראה לי, שהנוסח צריך להיות: קשת.

[14]] מאחר שהכתוב מעיד שחנה " מָרַת נָפֶשׁ " (פסוק 10), ולפי שיטת ר"י אברבנאל חנה טוענת שאינה "קְשַׁת-רוּחַ" (פסוק 15) – יצטרך ר"י אברבנאל לחלק בין שני התיאורים (כדי לא לטעון שחנה שיקרה). אף-על-פי כן מדבריו לא עלתה חלוקה זו.

[15]] מאחר שאמירות רבות ניתנות להתפרש בצורה שונה אם מעמידים את האמירה כשאלה, החלטתי לצטט חלק מהקדמתו של משה זאב סולה, המועדים והמקרא , עמ' 10: "מסתבר, שכל חידוש בפרשנות חורג מן המסורת, אחרת לא היה חידוש. אך גם דברי המסורת כשנמסרו בראשונה, נחשבו לחידוש, כפי שהחידוש במשך הדורות, אם מחזיק מעמד, נעשה למסורת וחוזר חלילה. מסורת וחידוש בפרשנות משלימים זה את זה ופותחים לנו את שערי הטרקלין אל עולם המקרא". אמנם, יש לבחון האם המסורות הראשונות אכן היו חידוש, אך ברי שמסורת וחידוש משלימים זה את זה גם כיום.

[16]] דרך נוספת, שאינה פשוטה כלל וכלל מעלה בעל 'מצודת דוד', המסביר "עם שאמר למעלה 'וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל' (פסוק 7) מ"מ אכלה מעט לחיות את הנפש". בדבריו מחליט הוא להתעלם מהכתוב כדי שעדות חנה תתברר כנכונה. כיוון דבריו נראה לי אפשרי רק בסתירת עדותו של אלקנה, אך לא בסתירת הכתובים עצמם.

[17]] ר"י אברבנאל מסביר " ואפשר לומר שחנה אכלה אחרי דברי אלקנה כי נתפייסה אליהם, ומה שאמר 'וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל' (פסוק 7) היה קודם זה". בצורה זו מסביר גם רד"ק.

[18]] נראה לי, שהנוסח צריך להיות: שתתה. ואין בכוונת רד"ק להתייחס לכתוב בכתובות סה ע"א שם מבחינה הגמרא בין שתה לבין שתת. בשאלתה תמהה הגמרא האם צריך להסביר שחנה אכלה ולא שתתה, ואילו אלקנה שתה ולא אכל, ולבסוף מגיעה הגמרא למסקנה, שאנו דורשים רק את הלימוד בנוגע לחנה (משום שאנו דורשים רק את השינוי בלשון).

[19]] נראה שזאת דרך הגמרא ביבמות סה ע"א (וראה תוס' שם ד"ה אחרי אכלה) ושגם רלב"ג הלך בדרך דומה "והנה קמה חנה אחרי האכילה והשתיה, אבל היא לא אכלה ולא שתתה".

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של יהודה גרנות שפורסם לראשונה בכפית ה'תשס"א תשרי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-09-01 00:00:00.

תגובות[עריכה]

מאת: בני דל"פ

""

קראתי בענין רב את מאמרו של ידידי יהודה גרנות בכפית האחרונה . יהודה חידש שיש לקרוא את דבריה של חנה "ויין ושכר לא שתיתי" עם סימן תמיהה (?!) בסופו. כלומר, שחנה בעצם מודה להאשמותיו של עלי. ברצוני להתייחס למספר נקודות שהעלה יהודה בהצגת דעתו:

  • על מנת להסביר שהפסוק "ויין ושכר לא שתיתי" הוא עם סימן תמיהה בסופו לא מספיק לצטט את דבריו של משה זאב סולה, אלא יש להביא גם דוגמאות נוספות מסיפורי התנ"ך בהם המספר המקראי 'שכח' לומר לנו שמדובר בשאלה, או ע"י מילת שאלה או ע"י אות ה"א חטופה. אני מניח שיהודה מסכים איתי שגם קריאת "לא תגנוב ?!" זה חידוש גדול, אך עם כל הפתיחות לקבלת אפשרויות שונות של פרשנות אני חושב שגם הוא לא יוכל לומר שזה אמת.
עם כל זה אינני מכחיש שפעמים שהמספר המקראי לא כתב בלשון שאלה ובכל זאת אין מן הנמנע שלזה הוא התכוון. נעיין בחלק מהם:
  • "גדול עוני מנשוא" (בר', ד', יג) (רק לפי פירוש רש"י, שיתכן שהינו דרש ולא פשט)
  • "ועתה ה' אלקי ישראל הוריש את האמרי מפני עמו ישראל ואתה תירשנו " (שופ', י"א, כג)
  • "מי האומר שאול ימלוך עלינו " (שמ"א, י"א, יב)
  • "היום החילותי לשאול לו באלוקים" (שמ"א, כ"ב, טו)
  • "היום יומת איש" (שמ"ב, י"ט, כג)
  • " וזאת תורת האדם ה' אלוקים" (שמ"ב, ז', יט)
  • "עתה תעשה מלוכה על ישראל" (מל"א, כ"א, ז)
בכל הדוגמאות הללו די בהוספת האות ה"א בתחילת המשפט, על מנת להופכם לשאלה ("השאול ימלוך עלינו" וכד'). בשאלות שמתחילות עם ו"ו החיבור אפשר להחליף את הו"ו בה"א וכך ליצור שאלה ברורה, ולכאורה כך הענין גם אצלנו. אלא, שדומני שיש הבדל עקרוני בין המקרה שלנו למקרים האחרים. בכל הדוגמאות שהבאנו לעיל התמיהה היא על המילה הראשונה (לדוג':'ההיום יומת איש?!' השאלה היא על המילה 'היום', ולא על המילה 'יומת' או על המילה 'איש'). בואו נבחן בפסוק שלנו על מה הדגש כשהופכים אותו לשאלה. אם הפסוק היה מנוסח 'ויין לא שתיתי' אזי כשנהפכו לשאלה הדגש יהיה על המילה 'יין': ' היין לא שתיתי?!', אך מכיון שהמחבר המקראי בחר להוסיף את המילה 'ושכר', כשנהפוך את המשפט לשאלה, הדגש יעבור למילים 'לא שתיתי' (תנסו בעצמכם ותראו איפה אתם שמים את 'ניגון התמיהה' בתחילת המשפט או בסופו). דוגמא כזאת שהדגש הוא על סוף המשפט לא מצינו (עד כמה שידוע לי).
בכל מקרה, אינני מכיר פסוק שהמחבר המקראי העדיף לנסחו בתור שאלה מוחבאת תוך כדי הארכת הפסוק. לדוגמא : המחבר המקראי העדיף לקצר את המשפט 'שאול לא ימלוך עלינו!' לשאלה "שאול ימלוך עלינו?", אך עד כמה שידוע לי לא יהפוך משפט 'ויין ושכר שתיתי!' לשאלה יותר ארוכה "ויין ושכר לא שתיתי?". באם למי מהקוראים ידוע אחרת, אשמח להשכיל.
(אמנם יש מקרה אחד שהוא יוצא דופן וזה הפסוק "וחדלת מעזוב לו", אך דומני שהוא שונה לגמרי משאר ה'שאלות' שהתעסקנו בהם ושהוא שייך לקטגוריה נפרדת. למי שלא מבין למה הגעתי למסקנה הזאת: תנסו להפוך פסוק זה לשאלה ע"י הוספת מילות שאלה או ה"א, ותיווכחו שיש כאן יצור מוזר).
  • הסברת דבריה של חנה כשאלה קשה גם מבחינה לשונית. אינני בקי גדול בלשון אך נדמה לי שאם זו אכן שאלה היה צריך לכתוב 'אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא אשתה ?!' במקום הפועל 'שתיתי'.
  • מה שנשאר לנו עתה זה להתמודד עם דבריו מבחינת התוכן. על פי דבריו, חנה אומרת שהיא קשת רוח ולכן שתתה יין. בואו אם כן נמשיך לפס' הבא: "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרב שיחי וכעסי דברתי עד הנה". כלומר, חנה אומרת שהיא איננה רשעה. והקורא משתומם - 'מדוע לא? הרי אמרת ששתית יין?' ואל דאגה חנה עונה: "כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה", האם יש כאן תשובה לשאלת הקורא? אולי אנו מצפים שחנה תאמר 'כי מרב שיחי וכעסי שתיתי עד הנה'...
  • בענין הסתירות בדבר מנהגי האכילה של חנה. סתירות אלו אכן קשות אך נוכל לתרץ בפשיטות שלא בהכרח שפסוק ט ("ותקם חנה אחרי אכלה") באמת התרחש מיד אחרי פס' ח ("ולמה לא תאכלי"). לדוגמא: אם משפחת אלקנה שהתה בשילה שבוע, יתכן שביום הראשון פנינה וחנה רבו וכתוצאה חנה לא אכלה והלכה לישון WIthOUT DINNER . למחרת קמה חנה מוקדם בבוקר, אכלה משהו, וכשהגיע עמוד השחר עמדה להתפלל.
  • בענין הסתירות בדבר מנהגי השתיה של חנה. כאן, בניגוד לנקודה הקודמת, הקושיא לא מתחילה בכלל. איפה כתוב שחנה לא שתתה? האם זה חידוש לומר שלא מצינו בתנ"ך פועל נפרד לשתיית מים ושתיית יין?
עד כאן דברי. אשמח לשמוע את תגובתכם על הנקודות שהעליתי, ובמיוחד נראה לי שיש כאן נקודה למחשבה: כאשר אנו באים לפרש פסוקים בתנ"ך מתי אפשר ומתי אי אפשר להחליט שנקרא את הפסוק כשאלה.
בברכת שלום רב לאוהבי תורתך,
בנימין א. דה לה פואנטה

תגובות[עריכה]

מאת: יהודה גרנות
בגליון האחרון של הכפית כתבתי מאמר על שכרות חנה. רציתי להאיר נקודות חשוכות בו – בעיקר לאור תגובתו של בני , המתפרסמת בכפית זו.
הבעיה המרכזית בהצעתי להסבר הסיפור, מופיעה בדברי המספר, עוד בטרם נחשפים אנו לַדו-שיח בין עלי לבין חנה. בפסוק 13 כתוב " וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה ", מפסוק זה נראה לומר שעלי טעה – עלי חשב שחנה שיכורה, ולא היא.
כדי לפתור בעיה זו נעיין בפסוק דומה,[1]] הכתוב בבראשית ל"ח 15 "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְ שְׁ בֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ". בפסוק זה חושב יהודה כי תמר זונה במקצועה, כעבודה, כמצב שאינו חד-פעמי. על מחשבה זו מרמז הכותב שיהודה טעה – תמר זנתה דווקא בפעם זו ואין רגילות בדבר. לדעתי, כך צריך להסביר גם את מחשבת עלי. עלי חשב שחנה אלכוהוליסטית,[2]] שדרכה להיות שיכורה. עלי "טעה." חנה לא היתה אלכוהוליסטית, אך בבואה למשכן באותו היום היא היתה שיכורה.
עתה נפנה לאותן בעיות שהפריעו לבני בהצעתי. אני יודע שהתנצלות מראש אינה מעודדת קריאה, אך בשל הזמן המועט שעמד לרשותי לא חקרתי את הנושא המרכזי בדבריו – 'שאלות התמיהה ללא קידומת השאלה', די צרכו. אני מקווה שמסקנותיי תתבררנה כנכונות אף-על-פי שהנן מבוססות רק על חלק מן המקרים המופיעים בתנ"ך.
בדבריו של בני עלתה השאלה מהו הגבול שחצייתו אסורה בהפיכת משפט חיווי לשאלה, לתמיהה.[3]] בני קבע שני כללים, ואלו הם:
  • התמיהה תהיה על המילה הראשונה במשפט השאלה (שם תהיה ההדגשה), ולא על סוף השאלה;
  • התמיהה לעולם תקצר את המשפט, ולא ייגרם מצב בו הפסוק יתארך כתוצאה משימוש זה.
אנסה לבדוק את נכונות הטענות. החלוקה התחבירית של המשפט 'הנגר בנה כסא' היא: נגר=נושא; בנה=נשוא; כסא=מושא (ואין זה משנה אם המשפט היה 'כסא בנה הנגר'). בתקופה האחרונה רווחת ההשערה שקיימות שתי חלוקות – החלוקה שנעשתה לעיל וחלוקה עניינית, המתייחסת "לחידוש" במשפט. ייתכן שהחידוש במשפט הוא שנבנה כסא ולא שולחן ('הנגר בנה כסא' ), ייתכן שהחידוש הוא בכך שהנגר בנה את הכסא ולא קנאו או פירקו ('הנגר בנה כסא'). תמיהה לעולם תתייחס לחידוש במשפט. כדי להבין על מה התמיהה, עלינו לברר את המטרה שלשמה נכתב או נאמר המשפט. לאור האמור, הדגשות שונות יכולות להשמע בקראנו את פסוקי התמיהה בתנ"ך.
כמה תמיהות מסייעות לשיטתי: בשמ"א כ"א 16 תמה אכיש "חֲסַר מְ שֻׁ גָּעִים אָנִי", ניתן להבין שההדגשה מתייחסת לסוף דבריו – דווקא לי (לאכיש) לא חסרים משוגעים. בשמ"א כ"ב 7 שואל שאול "גַּם-לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן-יִ שַׁ י שָׂ דוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָ שִׂ ים שָׂ רֵי אֲלָפִים וְ שָׂ רֵי מֵאוֹת", בפסוק זה המוקד בתמיהה הראשונה הוא 'היתן?' ובתמיהה השניה הוא 'הישים?'. בנוסף, אני בטוח, שאם תשאלו את 'סופרמן' הוא יבין שההדגשה ביונה ד' 11 "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה...", היא על כך שעל נינוה חסו (כך גם מובן יותר הק"ו עם פסוק 10). לדעתי, די בדוגמאות אלו כדי להפריך את קביעתו של בני.
הכלל השני שקבע בני הגיוני מאוד. אנו מאמינים כי בתנ"ך אין מילים מיותרות או פסוקים מיותרים, וכל 'הרחבה' אמורה להתפרש. מאחר שנושא זה רגיש הוא, אנסה להציג פסוקים שפוגמים בכלל שנקבע, בלי לטבוע כלל משלי בחקר פסוקים אלו. בשמ"א כ' 12 מאריך יהונתן "וְלֹא-אָז אֶ שְׁ לַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת-אָזְנֶךָ" ('ולא-אז' מיותר).[4]] וראה גם איוב ב' 10 (בעצם כל פסוק תמיהה הכולל שלילה בו. ועיין עוד במל"א כ' 7 ובמל"ב ה' 26). גם אם נטען שהפסוקים לעיל הוארכו לצורך ניתן לתלות את האריכות בקשר הלוגי בין שני חלקיו של הפסוק (שמ"א א' 15), הנוצר רק כאשר מוטעם חלקו השני של הפסוק כשאלה. רק אז מובן שהחלק השני הוא פועל יוצא של החלק הראשון, דבר שלא היה מובן אם נוסח הכתוב היה 'אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר שתיתי'. לכן מוצרכת דרך הכתיבה כשאלה אף במחיר הארכת הפסוק.
בעיה נוספת שעלתה בדברי בני היא הזמן של הפועל 'שתיתי'. לדעתו, אם דרך קריאתי נכונה היתה צריכה חנה לתמוה 'אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא אשתה?!'. איני יודע מה היא דרך הכתיבה הנכונה לשאלה זו, אך בתנ"ך מופיעים כמה פסוקי תמיהה נוספים בהם הפועל הנו בעבר, ולא בעתיד (כהצעת בני). כאשר יונתן עובר על ציווי אביו וטועם מן הדבש מוצא הוא הסבר אידיאולוגי למעשהו ומשער שאם כל העם היה מתנהג כמותו "כִּי עַתָּה לֹא-רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִ שְׁ תִּים" (שמ"א י"ד 30). במל"א כ' 7 שואל מלך ישראל את זקני הארץ "כִּי- שָׁ לַח אֵלַי לְנָ שַׁ י וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנוּ", הוא אינו משתמש בפועל 'אמנע'. נראה לי שהדו-שיח בין שמשון לאשה בתמנתה מדגים כי שתי השיטות אפשריות "וְלִי לֹא הִגַּדְתָּה... וְלָךְ אַגִּיד" (שופטים י"ד 16).
קושי נוסף בדבריי, שהעלה בני, הוא התנצלות חנה בפסוק 16 " אַל-תִּתֵּן אֶת-אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת-בְּלִיָּעַל כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה ", לדעתו – לפי הסברי סיום ההתנצלות אמור היה להיות 'שתיתי עד הנה'.
כאשר אנו קוראים את פסוק 16 עלינו לברר לְמה הוא מתייחס, על מה חנה מתנצלת. שתי אפשרויות ניצבות בפנינו. האחת, כמו שעלתה מדברי בני, מתייחסת למעשה חנה קודם דיבור עלי עמה, והאחרת, מתייחסת לפסוק 15, לתגובת חנה לדרישתו של עלי.
בפסוק 15 אומרת חנה שני דברים: 1. היא לא תסיר את יינה מעליה; 2. זו זכותה הלגיטימית להיות שתויה, כי קשת רוח היא. נראה שלעלי לא כל-כך הפריע שחנה שתויה, אלא שהיא שתויה במשכן. חנה מבינה, שההיתר שנתנה לעצמה להיות שיכורה – קיים כל זמן שאינו נוגד חיובים אחרים, החלים עליה. כאשר חנה מבינה זאת, היא מתנצלת על תגובתה הרפלקסיבית והחצופה כלפי הכוהן הגדול – 'לא אעשה את שדרשת ממני'.
אני מקווה שעתה, הצעתי, שפורסמה בכפית הקודמת, מובנת יותר ואינה מולידה קשיים. רצוני להדגיש, שעיקר המאמר לא עסק בהצעה שזכתה לתגובתו של בני, אלא בהצגת שיטה ללימוד הפרק. הדגשתי שם כי הצעתי הנה השערה בלבד, שאינה גרועה מההצעות השונות להסבר הנושא. אני מקווה שחלקו הראשון של המאמר מוסכם ומקובל ושקוראיו יעשו שימוש בדרך אותה התוויתי בו.
[1]] שלוש פעמים בתנ"ך מופיעה המילה "וַיַּחְשְׁבֶהָ" בתנ"ך. הפסוק השלישי מופיע בבראשית ט"ו 6, משמעות המילה בפסוק זה איננה זהה למשמעותה בשני הפסוקים הנידונים בגוף המאמר.
[2]] ייתכן שזאת הסיבה שהפועל "תִּשְׁתַּכָּרִין" מופיע בבנין התפעל, המעיד על פעולה ממושכת. אם לא מתבסס עלי על ידיעותיו הקודמות בנוגע לחנה אזי שאלתו "עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין" מוזרה – מה הוא מצפה שחנה תענה לו?! לכן נראה שעלי מביע בשאלה זו את מורת רוחו מהתנהגותה (הרגילה, הקבועה) של חנה. נראה לאור זאת, שאת השאלה "עַד-מָתַי" יש להבין כמו בשאלה הצבאית המקובלת 'עד מתי אוגוסט 9?'. ואכמ"ל.
[3]] צריך לשים לב שקיימים שני סוגים של הפיכת משפט חיווי למשפט שאלה, האחד, תמיהה, שאלה רטורית (בה הדמות אינה צריכה להשיב לשאלתך), והאחר, שאלה אינפורמטיבית. כל הדוגמאות שהובאו עד עתה עסקו בסוג הראשון. להלן מספר דוגמאות מהסוג השני: בראשית כ"ז 24; שמ"א ט"ז 4, ל' 8; שמ"ב י"ח 29.
4 ייתכן שהפסוק מצטט את דברי הדמות כפי שנאמרו, והאיסור ב'ייתור מילים' בתנ"ך מתייחס רק לדברי המספר ולשיקול דעתו בבחירה האם יופיע ציטוט מפי הדמות או אמירה כללית בלבד (כמו ביהושע ז' 20; שמ"א י"ז 30; שמ"ב ט"ו 2, י"ז 15; מל"ב ה' 4 ועוד רבים). וודאי שאין מקום לעיון מדוקדק בנושא, במסגרת מצומצמת זאת.

תגובות[עריכה]

מאת: נתן קלר
ב"כפית" של חודש תשרי הופיע מאמר של יהודה בו הוא מתווה דרך ללימוד סוגיות במקרא ומבאר בדרך זו את סוגיית "שכרות חנה" (כדבריו). בכפית של חודש כסלו הופיעה תגובה של בני דה לה פואנטה וכנגדה הבהרה של יהודה . תגובתו של בני עסקה בהיבטים לשוניים של המאמר. ברצוני להגיב על פירושו של יהודה מבחינת התאמתו לתוכן הכתובים2] . בנוסף, כפי שציין יהודה בהבהרה, עיקר דבריו היה דרך הלימוד שהציע, אליה נתייחס בהמשך.
פירושו של יהודה היה שחנה באמת היתה שיכורה ויש להבין את דבריה לעלי בתמיהה: "לא אדוני! אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי?!" (שמ"א א, ט"ו). לפי ההבהרה, עלי חשד בחנה שהיא שיכורה תמיד והיא ענתה לו שהיא שיכורה רק הפעם.
פירוש זה קשה בעיני מסיבות רבות:
א. מכיוו שאין איסור להשתכר חייבים לומר שמה שהפריע לעלי הוא שחנה מתפללת במצב של שיכרות3] (ואולי גם שהיא נכנסה שיכורה למשכן). אכן הדין הוא שאסור להתפלל מתוך שיכרות4] . אם כן, אם עלי חשד שהיא שיכורה תמיד, איך הוא נתן לה להכנס להתפלל.
ב. יתרה מזאת, למה עלי חכה עד שחנה תסיים להתפלל ("והיה כי הרבתה להתפלל ועלי שומר את פיה" (פסוק י"ב)), הרי אם היא שיכורה (כפי שהוא חשב) ומתפללת באיסור היה עליו להפסיקה מיד?
ג. טענתו של עלי לחנה היא על כך שהיא מתפללת מתוך שיכרות. אם כן, מהי תשובתה של חנה? הרי בתשובתה (לפי דברי יהודה שהיא באמת שיכורה) היא מביאה סיבה למה מותר לה להשתכר, אבל זה אינו מתיר כלל להתפלל במצב כזה. מה אם כן עונה חנה על תוכחתו של עלי?
ד. המקרא מספר שאלקנה היה עולה לשילה מדי שנה בשנה: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה..." (פסוק ג'). באותם ימים, מעטים עלו לשילה (לומדים זאת מהזכרת בני עלי בפסוק ג' כאשר סיפורם מובא בהמשך הכתובים במנותק מהזכרה זו). לכן סביר להניח שעלי הכיר אותו ואת משפחתו ואת הסיפור שלהם. איך יתכן אם כן שהוא חשב את חנה לאלכוהוליסטית (כדברי יהודה)?
ה. יתרה מזו, לפי דברינו עלי ידע את הסיבה לצערה של חנה ובכל זאת טען כנגדה: "עד מתי תשתכרין". מה אם כן מועילה התשובה "כי אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי?!" הרי עלי יודע שהיא קשת רוח וכבל זאת מתנגד לשתייתה?
ו. הראיה העיקרית של יהודה לשתייתה של חנה היא הפסוק "ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה" (פסוק ט'), לפיו חנה שתתה. אולם גם אם נאמר ששתתה יין, מדובר ביין רגיל בתוך הסעודה כמקובל בימים ההם. מה הקשר בין זה לבין השתכרות מחמת צער?
ז. אמנם בימנו קיים המנהג להשתכר כדי "לשכוח לרגע מהצרות" אבל מי אמר שהיה מנהג כזה בימים ההם? אולי אז ההשתכרות היתה רק סימן לשמה של הוללות (כפי שנראה ממקומות רבים בכתובים)?
ח. גם אם בימים ההם היה מנהג כזה ברור שזהו מנהג מגונה. עם בעיות צריכים להתמודד (במקרה זה: על ידי תפילה למשל), והשתכרות אינה פותרת כלום. למה אם כן חנה עונה בהתרסה לעלי כי היא אכן שתתה כי היא בצער, הרי זה מנהג מגונה שיש להתבייש בו?
ט. בנוסף, סוף כל סוף תפילה מתוך שיכרות אסורה. איך אם כן חנה קיוותה להשיג משהו בתפילה כזו?
י. המקרא מתאר את חנה כצדקת (היא זכתה שיוולד ממנה שמואל וכל שירת ההודיה לה מובאת בכתובים) ואין צורך לומר, שחז"ל מתארים אותה כצדקת (אחת משבע הנביאות5] ). איך יתכן שהיא תתנהג בצורה כזו: תחילה תתפלל מתווך שיכרות (באיסור) ואח"כ תעיז פניה אל עלי בצורה חצופה כזו?
לכן נראה לענ"ד שאין מקום לפירוש זה.
כעת לדרך הפירוש: אמנם היחס הביקורתי לדברים הוא דבר חיובי מאד אבל צריך להזהר מאד בדברים אלה שכן ההגזמה בהם מסוכנת. הרצו לחדש עלול להביא להתייחסות לא מספיק רצינית לדברי חז"ל ודחייתם כמעט ללא דיון בהם6] . אסור לדחות את דברי חז"ל בקנה7] . אין הכוונה שאסור לחדש. אדרבה, מטרתנו בלימוד התורה אינה לשנן כמו תוכי אלא להגדיל תורה ולהאדירה, להגדיל את בניין התורה על ידי הבנות מחודשות, אולי מזווית ראיה אחרת. אבל אין לשכוח שחכמתנו וידיעתנו הם כאין וכאפס לעומת חכמת הראשונים ולכן אם דבריהם אינם נראים לנו אז אולי לא הבנו אותם מספיק לעומק8] .
ביותר יש להזהר כאשר בדברים עלולים לפגוע בדמותו של מישהו ולמצוא חטאים במקומות בהם לא ראו אותם קודם. בפרשת השבוע9] משה רבנו אומר על העם "והם לא יאמינו לי" הדברים הם לכאורה הגיוניים: רעיונותיו של משה "מסוכנים", הוא אינו מוכר בעם, ובכלל הוא זר מבחינה מסויימת, אולי באמת לא יאמינו לו, הגם שהתופעות אותן משה פגש ביציאתו אל אחיו לא היו מרנינות (מריבות, הלשנה למלך וכד')? אמנם בכל זאת הקב"ה "אינו מרוצה" מדברי משה, המטה שנהפך לנחש (שהוא סמל ללשון הרע) וידו המצורעת של משה בהמשך באות לרמז לו שהוא דיבר לשון הרע על העם שלא כראוי10] . יש לנו ללמוד מזה שיש להזהר בטרם מבקרים מישהו, גם אם נראה לנו שהדבר הגיוני, קל וחומר אם חז"ל החשיבו אותו כצדיק.
אינני טוען שהגזמה כזו שהוזכרה למעלה נעשתה במאמרו של יהודה11] , אבל לענ"ד דרך לימוד זו הביאה רבים וטובים אליה.
בחזרה לפירוש, כיוון שאיננו12] מקבלים את פירושו של יהודה, שומה עלינו להביא פירוש אחר לדברים. ברצוננו להראות שבפרשה זו הפשט הוא כדברי חז"ל (אותם יהודה דחה, לענ"ד בלי נימוקים מספקים כלל13] ).
ראשית אציין (כפי שכבר הוזכר על ידי בני בתגובתו) שאין שום הכרח לומר שחנה שתתה דווקא יין, ושום דבר אינו מורה על כך. לכן אפשר על נקל לפרש שהיא שתתה משקה אחר וכך להסביר את ה"שקר" לכאורה בדבריה. לפי פירוש זה יש להבין את דברי חנה: "לא, אדוני! אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי..." כלומר, אל נא תאשים אותי במעשה רע כזה, אלא אני אשה מסכנה ששופכת את נפשה לפני ה'. לענ"ד הדברים מסתדרים גם אם המשך דברי חנה.
אולם עיקר דברי חז"ל בסוגיה זו הם דברי הגמרא (ברכות ל"א ע"ב): "לא אדוני - לא אדון אתה לי בדבר הזה ולא שכינה שורה עליך ולא רוח הקודש איכא גבך שדנתני לכף חוב ולא דנתי לכף זכות"14] . ולכאורה לא די שהדברים רחוקים מן הפשט אלא הם תמוהים מאד: ראשית, מה הקשר בין רוה"ק לבין החובה לדון את חבירו לכף זכות? וכי אין כל ישראל מצווים בזה? חוץ מזה, גם אם לעלי יש רוח הקודש זה לא אומר שהוא צריך לדעת הכל (והנה אפילו מהנביאים נתעלמו דברים, כולל אפילו משה רבינו). ועוד, איך יתכן שעלי חשד בחנה שהיא שיכורה, האי הוא הכירר אותה וידע את צדקותה?
נביא כאן הסבר אשר ראיתיו בספר "קול אליהו" להגר"א מוילנא:
ראשית, עלינו לשים לב לקשר בין הכהנים לבין רוח הקודש. והנה נראה, שכאשר שאלו הכהנים באורים ותומים, התשובה היתה מתקבלת על ידי שכל האותיות של המילה בתשובה היו בולטות, אמנם לא היה בכך סדר מסויים אלא כולן היו בולטות בבת אחת. אז היה על הכהן להרכיב מן האותיות את המילה בתשובה. לפעמים היו מספר אפשרויות להבין את המילה ולצורך כך נזקק הכהן לרוח הקודש כדי לבחור באפשרות הנכונה15] .
לפי זה נראה לומר שכאשר עלי תמה על כך שחנה מתפללת בלחש, שאל באורים ותומים שלו16] לפשר הדבר ובלט האותיות "ה", "כ", "ש", "ר". כעת במקום לדון את חנה על ידי צירוף האותיות למילה "כשרה" הוא דן אותה לחובה על ידי צירוץ האותיות למילה "שכרה". לפי זה מתבארות כל הקושיות שהקשינו על הגמרא: עלי חושד שחנה שיכורה כי כך חיבר את האותיות שבאורים ותומים, וחנה אומרת שהוא לא חיבר אותן נכון (כי זו האמת) וזה מראה שאין לו רוח הקודש. ועוד, שחיבור האותיות שלו הוא דן אותה לחובה ולא לזכות. לפי זה מתבארים דברי הגמרא יפה17] .
ואמנם מי שפירוש זה בכל זאת נראה לו כדרש, יכול לפרש את הפשט כפירוש שהבאנו קודם.
בכל מקרה נראה לי שדברי חז"ל מסבירים סוגיה זו בצורה משכנעת וממצה ואין לנו אלא דברי חז"ל. [1]
1] ע"פ בראשית מ"ט ח'. הכותרת היא דוגמא להגזמה בדרך פירוש המוצעת על ידי יהודה, כפי שיתבאר בהמשך דברינו. אין הכוונה חלילה לפגוע ביהודה בכל דרך שהיא.
2] ראה ספר הכוזרי מאמר ג', ל"ה.
3] אמנם אפשר היה לומר שמכיוון שהשתכרות היא דבר רע, עלי רוצה להפרישה מדרך זו אבל מכיוון שאין בכך חטא, לא יתכן שעלי יאמר לה את זה בצורה בוטה כזו: "עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך" (פסוק י"ד). ראה בגמרא ברכות ל"א שם מופיעים הדברים בצורה ברורה, ועוד ראה בספר "אהל דוד" לר' דוד בן צבי משה קאהן על נ"ך חלק שני שמואל א' א', י"ד.
4] אגב, הלכות תפילה רבות (בפרט תפילת שמונה עשרה בלחש ועוד) נלמדות מתפילת חנה. למה אם כן לא למדנו ממנה את ה"דבר העיקרי": כדי שהתפילה תתקבל יותר טוב צריכים להשתכר? וד"ל.
5] מגילה י"ד ע"א.
6] אין הכוונה חלילה שמותר לדחות את דברי חז"ל אם יש "סיבות מספיקות" לכך אלא יש לעיין בהם עד שנרד לעומקם של דברים.
7] הציטוט - מתוך תגובה של הרב רוזן למאמר של הרב בן נון בגליון 9 של מגדים (עמוד 81). עיין בתגובתו בנוגע לחדשנות פרשנית (לענ"ד דברינו כאן דומים לדעתו) ולשם השוויון והדמוקרטיה - בדברי התגובה של הרב בן נון (שכדעתו כנראה סובר יהודה במאמרו) בהמשך אותו גליון.
8] במיוחד שבמקרה דידן חז"ל אמרו שחנה היא אחת משבע נביאות ולא יתכן שאמרו זאת מליבם כי מנין להם זאת. וע"פ דבריהם לא יתכן שהיתה רשעה (השתכרה, שזו מידה רעה, התפללה מתוך שיכרות, שזה איסור, והתחצפה לעלי, שזה וודאי אסור מכמה סיבות).
9] הדברים נכתבים במוצש"ק פרשת שמות.
10] ראה שמות ד', פסוק א-ו. ראה גם בגמרא שבת צ"ז שם לומדים מפרשיה זו שהחודש בכשרים לוקה בגופו, וכן בפירוש רש"י על אתר.
11] למשל, יהודה לא דחה ממש את הפירושים אלא רק הראה את הקושי שבהם, אבל בעיני הקורא פירושים אלה ממילא נראים כנדחים.
12] יש בידי דוגמאות לכך אבל מפני חשש לשון הרע לא אביאם כאן.
13] לרוב יהודה הביא את פירושים והעלה קושיות עליהם. אולם לא נעשה לענ"ד נסיון אמיתי לתרץ קושיות אלה.
14] הדברים מובאים בפירוש רש"י על אתר.
15] כל זה כתוב בדברי הרמב"ן שמות כ"ח, ל', יעויין שם היטב (למשל, הוא מביא שם דוגמא לתשובה כזו). וחלק מן הדברים מובאים בגמ' יומא ע"ג ע"ב. אראל סגל כתב מאמר בכף של נח"ת האחרונה , שמיישם עיקרון זה של חילוף אותיות במקרה נוסף.
16] ואם יקשה שהרי שואלים רק בדבר שהוא צריך לכל העם, הרי זה רק באורים ותומים של כהן גדול, אבל באפוד שלו יכול היה להשאל בכל עניין שירצה.
17] הדברים מסתדרים עוד יותר טוב לפי הנוסחה בכתבי יד ישנים של רש"י בה נוספת המילה "כלא אדוני כשרה … ". לפי זה בבירור רואים שחנה הצביעה לעלי על טעותו, שבמקום להבין "כשרה" הוא הבין "שכרה". נוסח זה מופיע גם במדרש שמואל רבתי, שם נוסף "כשרה רבקה ורחל". כלומר, חנה מתפללת כדי שהקב"ה יביא לה וולד כמו האמהות הצדיקות שהיו עקרות.

תגובות[עריכה]

מאת: אבישי פלדמן
1] - תגובה למאמרו של נתן קלר / אבישי פלדמן
בראשית, ברצוני לציין כי איני מסכים עם נקודה מסוימת, אם כי משנית, במאמרו של יהודה, והיא פירושו לפרק א' בשמ"א. למרות זאת, מאחר שרוב הסברו של יהודה נכתב תוך שמיעת דעתי בנושאים שונים, ומתוך ליבון משותף של הבעיות בפרק, ברצוני להגיב למאמרו של נתן קלר.
את דבריי אני רוצה לחלק לשני חלקים: ראשית, התייחסות קצרה "על פי דרכו של יהודה בהסבר הפרק" (כפי שעולה, לפי הבנתי, ממאמריו), ושנית, התייחסות לדרך לימוד התנ"ך כפי שעולה משני המאמרים, זה של יהודה וזה של נתן.
ראשית, כאמור, ברצוני להתייחס לגוף פירושו של יהודה, ולהעיר על מספר נקודות מתוך קושיותיו של נתן. קושיות אלו נראות לי יסודיות יותר מאחרות בהסבר הפרק, ופחות טכניות.
  • נתן הניח בפשטות שעלי אכן נתן לחנה לסיים את דבריה, ורק לאחר שסיימה את תפילתה, פנה אליה, ועל כן התקשה מדוע נתן עלי לחנה לסיים את תפילתה. דא עקא, לפי דרכו, לא ניצלנו מקושיה זו, שהרי אם הבנת המילים "והיה כי הרבתה להתפלל" היא שחנה סיימה להתפלל, אף על פי שעלי חשב שהיא שיכורה עוד לפני שסיימה להתפלל, מדוע נתן לה עלי לסיים את תפילתה? על כורחנו כוונת המילים היא שעלי ידע כי היא שיכורה "כרגע" מכך שתפילתה ארוכה, או מצורת התפילה, לאחר זמן שצפה בה, ומכך השליך, או לא השליך, על אופייה של חנה. על כל פנים, אין בהסבר פנייתו של עלי אליה כאל 'אלכוהוליסטית' לחזק קושיה זו על פני כל הסבר אחר.
  • נתן התקשה, כיצד ענתה חנה לטענתו של עלי, שהרי לכאורה לפי הסברו של יהודה, אכן היתה שכורת יין, וכיצד נכנסה להתפלל במצב כזה? לדעתי, עלי לא ‘ טען ’ שחנה שיכורה, ותמה מדוע היא מתפללת. עלי נזף בחנה, צעק עליה שתשפר את דרכיה ולא תמשיך לשתות! הויכוח אינו ויכוח ענייני, אלא מריבה! חנה, בהיותה ‘ צדיקה ’ , מבינה מיד שעברה את גבול הטעם הטוב, ומתנצלת. מקובלנו, שצדקותם של האבות לא היתה בכך שלא חטאו, אלא שידעו לשוב בתשובה. כך אנו מוצאים בראובן, יהודה, דוד, ועוד, וכך אנו מוצאים כאן, בדברי חנה.
  • לא הבנתי מהיכן מוכיח נתן שלא רבים היו העולים למשכן.
שנית, ברצוני להתייחס לדרכו של נתן ודרכו של יהודה בלימוד תנ"ך.
נתן כתב בגנאי הביקורתיות, שעלולה לגרום לשלילת דברי חז"ל, בין לאחר עיון מועט, ובין לאחר עיון מרובה. מעטים יחלקו על דבריו אלו של נתן, ויאמרו "כותב הדרש הזה טעה בפסוק"3] , ויסבירו כי חז"ל לא הבינו פשוטי המקראות, ואף אם אין "חכמתנו וידיעתנו כאין וכאפס לעומת חכמת הראשונים", הרי וודאי שאין לדחות דבריהם.
אולם רב המרחק בין מעשהו של יהודה, שלא קיבל את פירושיהם של חז"ל, לבין ה'איסור' לדחות את דברי חכמים. ‘הצטדקות’ מעין זו, יפה כאשר דברי חז"ל נראים לנו כעולים בקנה אחד עם הפשט, אך כיצד ילמד נתן את הפרקים בהם אין פירושיהם של חז"ל נראים כך? יהודה ניסה להתוות דרך בלימוד תנ"ך. ראוי ונכון היה לעמוד על כל פירוש ופירוש, ולנסות לתרץ את כל הקושיות עליו. יפה היו עושים תוס', אם בסמוך לפירושם על הש"ס, היו מוסיפים גם את פירוש ה"פני יהושע" המתרץ את קושיותיהם על רש"י, אך הם לא עשו זאת. יפה היו עושים הרמב"ן והראב"ד אם היו עומדים על סברותיו של בעל המאור, בבואם לחלוק עליו, אך הם לא עשו זאת. לענ"ד הוא הדין, בלומדנו תנ"ך. כאשר דוחים אנו את דבריהם של חז"ל, הראשונים או האחרונים, אין כוונתנו לומר ששגו, שלא הבינו את הפסוקים. בלימוד שעיקרו ההבנה, לא יועילו לנו פירושים שאינם המתאימים ביותר למציאות, "כפי שאנו מבינים אותה באותו הזמן" . וודאי, חוסר הבנת דברי חז"ל, אף אלו הנראים במבט ראשון תמוהים ביותר, אינו אלא חסרון בדעתנו4] , ויש לעיין בדברי חז"ל עד שנרד לעומקם של דברים, או ‘ לעומקו של הפשט ’ , ונבין אותם, אך אין זה לימוד התנ"ך אותו אנו מבקשים. אין זה לימוד התנ"ך אותו ניסה יהודה להורות ולהראות במאמרו.
מעבר לכך, עיקר מאמרו של יהודה אינו היישום של שיטתו, שבמקרה זה לא עלה בקנה אחד עם דברי חז"ל, אלא עיקר מאמרו בראשו, באמירה "אל תשנן כמו תוכי" ומעבר לכך "אל תשנן את דברי חז"ל או הראשונים כמו תוכי". תנ"ך לומדים, בראש וראשונה, עם הראש. יש לנתח את הנושא, את השאלות העיקריות, להציע תשובות לשאלות אלו, ורק לאחר מכן, לבדוק פירושים אחרים. העולה לנו מצורה זו, הוא לימוד משוחרר מהנחות וכיוונים אשר זרים ללומד. רק לאחר שחקר בשבע חקירות, בדק בעוקצי תאנים, ובירר בדעתו ועל פי הבנתו כל שאלה ותירוץ שנראו לו בפרק, פונה הלומד לבדוק את דברי חז"ל והפרשנים. וודאי ישמח הלומד כמוצא שלל רב אם ימצא שאינו מהלך יחידי בדרך, או אף אם יובן לו יותר נושא שלא הובן היטב קודם לכן. ואם לא מצא בפרשנים את אשר על ליבו, ונדבו ליבו לישב וליישב כל פרשן ופרשן דבר דבור על אופניו הנה מה טוב ומה נעים, אך בין ההעמקה בדברי הקדמונים, וישוב כל קושיה וקושיה על כל פרשן ופרשן, לבין לימוד פשטי המקראות, מרחק רב.
ברצוני להעיר הערה נוספת, אע"פ שוודאי לא תהיה מקובלת בעיני רבים. העיסוק בצורת הלימוד, לענ"ד, הוא עיסוק 'מסוכן'. בהגיעי לסוף דבריי אני חוזר ומהרהר, האם ראוי היה לכתוב את תחילתם. כי העיסוק בצורות ואופני לימוד שונים ומשונים, חשוב הוא, אך יש לזכור כי הוא אך פתחה של מחט, לעומת האולם הגדול של הלימוד. מאמרים מסוג מאמרו של יהודה, אמנם פותחים את פיתחה של המחט, אך יש להזהר שלא להתקע בחור הצר, ולהמשיך לעסוק ו ’ להתחפר ’ בשאלות אלו של צורת הלימוד. גם מלחמתה של אמונת חכמים לא דבר קטן היא, אך כאמור, הלימוד גדול עוד יותר, והעיקר, "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ו"אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלים ואלו מכשירים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מלישא נשים מבית שמאי, כל הטהרות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאים לא נמנעו עושים טהרות אלו על גבי אלו... שאהבה ורעות היו נוהגים זה בזה".[1]]
1] כמובן כפארודיה על התגלגלות הדברים, ולא חלילה על מאמרו של נתן.
2] וראה גם פירוש ר"י אברבנאל על הפסוק (שמ"א א, א/יב): " "והיה כי הרבתה להתפלל:" סיפר שבהיותה מרבה בתפילה ותחנונים עלי הכהן היה שומר את פיה ומעיין באריכות תפילתה, אם בכמותה שהיתה ארוכה ואם באיכותה שקולה לא ישמע והיתה מדברת על ליבה … : "ויאמר אליה עלי:" אחשוב שעלי לפי שאלקנה ונשיו היו באים שמה שנה בשנה היה אוהב אותם, ולפי שפעמים ראה זה לחנה חרה אפו על היותה משתכרת ואמר אליה עד מתי תשתכרין הסירי את יינך, ולא אמר זה על השכרות והיין אשר שתתה כבר, אבל היה זה לעתיד עצה נכונה שלא תוסיף עוד לשתות יין ולא תשתכר..."
3] רד"ק יהושע ו/ד, מצוטט מתוך: המקרא והמסורה, הרב מרגליות, עמ' יא.
4] כאן המקום להמליץ על ספרו של הרב מרגליות שהוזכר לעיל, "המקרא והמסורה", בה פותר הרב מרגליות באופן מופלא מספר קושיות עצומות על הבנתם של האמוראים בפשטי המקראות, ועל נוסח המקרא שהיה בפניהם.
[1]] מש' יבמות יג. והגמ' על משנה זו, ועיי"ש.

תגובות[עריכה]

מאת: אראל (הגהה: עופר לביא)
כשקראתי לראשונה את פירושו המקורי של יהודה , שלפיו דבריה של חנה (שמ"א א 15) "ויין ושכר לא שתיתי" נאמרו בתמיהה, קראתי שוב ושוב את הפסוק, ובכל פעם כשקראתי אותו - הוא אמר לי: "זה לא נכון! לא נאמרתי בתמיהה! "יין ושכר לא שתיתי!!!" ". בתחילה חשבתי, שיש להתעלם ממנו, כי אולי איני שומע טוב - אולי בגלל הדעות הקדומות שלי לגבי הפסוק אני שומע דברים לא נכונים. אבל אחר-כך החלטתי שצריך להתייחס לנושא יותר ברצינות ולבדוק: למה באמת הפסוק "לא נשמע כמו משפט-תמיהה"?
לשם כך התחלתי לחשוב: מה המשמעות של משפט תמיהה? מה אנשים רוצים להביע כשהם משתמשים במשפטי תמיהה, ולמה הם אינם משתמשים במשפטים רגילים?
לשם דוגמה, ניקח את דבריה של נעמי לכלותיה (רות א 11): "שובנה בנותיי, למה תלכנה עימי? העוד לי בנים במעיי, והיו לכם לאנשים?!". נעמי בוודאי מתכוונת להגיד שאין לה בנים במעיה. אז למה היא לא אומרת פשוט: "אין לי עוד בנים במעיי"? למה היא צריכה להשתמש בלשון תמיהה ולהגיד "העוד לי בנים במעיי...?!" לדעתי, הסיבה היא, שבעיני נעמי ברור ומובן מאליו שאין בנים במעיה, והיא איננה מבינה כלל איך אפשר לחשוב אחרת; אבל הכלות שלה מתנהגות כאילו שהן חושבות שיש בנים במעיה; ונעמי תמהה ומתפלאת על ההתנהגות המוזרה של הכלות, המנוגדת לחלוטין למציאות הברורה. כלומר, יש פער גדול בין נעמי לבין הכלות: מה שברור לגמרי לנעמי - בכלל לא ברור לכלות (לפחות לפי ההתנהגות שלהן). אפשר להציג את הידע בטבלה:
מובן מאליו שאין לנעמי בנים

אין לנעמי בנים

יש לנעמי בנים

מובן מאליו שיש לנעמי בנים

א

ב

ג

ד

אם נעמי הייתה אומרת: "אין לי בנים", אז היינו מבינים שנעמי נמצאת בנקודה ב וכלותיה נמצאות בנקודה ג, ונעמי פשוט מעבירה להן ידע שאין להן. אבל לשון התמיהה מראה לנו, שנעמי נמצאת בנקודה א, והכלות שלה מתנהגות כאילו שהן נמצאות בנקודה ג או אפילו בנקודה ד (הן הולכות אחריה כאילו כדי להינשא לבנים שתלד), כלומר, יש ביניהן פער של שתיים או שלוש משבצות בידע!
זוהי לדעתי המשמעות הכללית של לשון תמיהה: לשון תמיהה מראה שיש פער כפול או משולש בין שני הדוברים (אולי זו הסיבה שבימינו נהוג לציין לשון תמיהה בסימן-פיסוק כפול: סימן-שאלה ואחריו סימן-קריאה).
אם נעיין בשאר משפטי התמיהה בתנ"ך (כגון, משפטי התמיהה שנזכרו ב תגובתו של בני או ב תגובתו של יהודה ) נראה שגם הם מתאימים להגדרה הזאת.
עכשיו נחזור לדבריה של חנה. נניח בשלילה שהדברים נאמרו בלשון תמיהה: "ויין ושכר לא שתיתי?!". על-פי הגדרת התמיהה, נובע מכך שיש פער כפול או משולש בין חנה לבין עלי. נציג את הידע של חנה ועלי בטבלה כמו הטבלה מלמעלה:
מובן מאליו שחנה שתתה

חנה שתתה

חנה לא שתתה

מובן מאליו שחנה לא שתתה

א

ב

ג

ד

מההנחה נובע, שחנה נמצאת בנקודה א ועלי נמצא בנקודה ג או ד, כלומר: לחנה ברור שהיא שתתה, עלי חושב שהיא לא שתתה, וחנה תמהה ומתפלאת איך עלי יכול לחשוב שהיא לא שתתה.
אבל מעיון קל בפרק א מתברר שזה לא ייתכן: עלי חשב שחנה אכן שתתה.
ומכאן שההנחה לא נכונה.   מש"ל.
יש לציין, שאם חנה הייתה אומרת "ויין ושכר לא אשתה ", כמו שהציע בני ב מאמרו , אז המצב היה אחר לגמרי: אז היה אפשר לפרש שהוויכוח הוא על העתיד - האם חנה צריכה לשתות בעתיד או לא: לחנה ברור שהיא צריכה לשתות בעתיד (שהרי היא "אישה קשת רוח" ) ועלי חושב שהיא לא צריכה לשתות בעתיד, ויש ביניהם פער גדול. אבל מכיוון שהפסוק כתוב בלשון עבר אי אפשר לפרש כך, וההנחה אינה נכונה.
מכיוון שכל המתווכחים הנכבדים השתמשו בפסוקנו כדוגמה לדרכי לימוד התנ"ך, רציתי גם אני להתייחס לדרך הלימוד.
כפי שניסיתי להראות במאמר זה, בלימוד פסוק צריכים להיות שני שלבים עיקריים:
השלב הראשון הוא להקשיב לפסוק ולנסות לשמוע מה הוא אומר (כדי לחדד את 'חוש השמיעה' צריך ללמוד הרבה פרקים מהתנ"ך בעל-פה, כדי להכיר היטב ומקרוב את הדקויות של לשון הקודש).
השלב השני הוא לנתח את הפסוק בצורה מדויקת וברורה, ולנסות להוכיח בצורה כמה שיותר 'מתימטית' שהפירוש שמצאנו הוא הפירוש הנכון (לשם כך צריך ללמוד הרבה פרקים מהתנ"ך בעיון, עם מפרשים, כדי להכיר את הכללים של לשון הקודש).
אסור לוותר על אף שלב: אם נוותר על השלב השני - אנחנו עלולים להגיע למצב שכל אחד 'ישמע' דברים אחרים וימציא פירושים אחרים, ולא יוכל להסביר לחבריו למה בדיוק הוא חושב שהפירוש שלו נכון, וכך לא נצליח לפתח דיונים בינינו וללמוד זה מזה, והתורה תתפצל לאלפי תורות קטנות ופרטיות. אבל אם נוותר על השלב הראשון - אנחנו עלולים 'להתייבש' ולהתרחק מהתנ"ך, עד שלימוד התנ"ך יהיה לדידינו לימוד טכני ומנוכר ללא יחס אישי.

תגובות[עריכה]

מאת: שיר
שיר (202.161.113.43) ב16:55:54  10.12.2002, בתגובה ל:"לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן" שנשלח על-ידי יהודה, בני דל"פ, נתן, אבישי פלדמן, אראל בכפית תשרי ס"א:

יהודה טוען שהכתוב העיד בצורה מפורשת שחנה שתתה, ומבסס זאת על הפסוק: "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה", ומוצא בכך סתירה לכך שחנה אומרת לעלי "וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי". לאור זאת הוא שואל: איך מרהיבה היא בנפשה עוז לטעון אחרת?!

ברצוני להאיר את הממד הדקדוקי של הנושא. נראה שיהודה סבר שפירוש המילה "אָכְלָה" הוא "האוכל שלה" או "האכילה שלה", וכן לגבי "שָׁתֹה". קושי מרכזי בהצעה זו הוא בכך שהיא מתעלמת מן הניקוד. כשמשייכים שם עצם לנקבה, כפי שנראה שיהודה עשה, אמור להיות מפיק באות ה"א שבסופה (מוסיפים למילה "ָהּ"). ואילו בנוסח הניקוד של בעלי המסורה איננו מוצאים את אותו מפיק שיהודה אולי ניסה להוסיף למילים "אָכְלָה" ו"שָׁתֹה". דווקא פירושים כמו זה של ר"י קרא (ורלב"ג ועוד), מתבססים על קריאת המילים יחד עם ניקודן. הוא מזהה בצורת המילה "אָכְלָה", צורה דקדוקית הנקראת "צורת מקור". הדוגמא שמביא ר"י קיל לצורת מקור שכזו, היא מהפסוק בפרק א' בבראשית: "לכם יהיה לאכלה". בלשונו של ר"י קרא: "אלא על כורחך ' אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה' (פסוק 9) פתרונו: אחרי עת האוכל שבשילה, ' וְאַחֲרֵי שָׁתֹה ' (פסוק 9) – ואחרי עת המשתה". כלומר, לא מדובר על אכילתה שלה ועל שתייתה שלה, אלא על אכילה ושתיה סתמיים/כלליים, של יתר הסובבים.
לכבוד י' בטבת הקרב, אוסיף שגם חלק מהתרגומים התקשו לזהות צורה דקדוקית זו, ו"תיקנו" את הפסוק בהוספת אות אחת, ל"אחרי אכלם".

קיצור דרך: tnk1/nvir/jmuela/ja-01-15