ביאור:דברת שלמה - פרשת שלח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לכותרת הספר דברת שלמה


שלח

היפלא מה' דבר - חיזוק האמונה על ידי אמירה[עריכה]

וידבר ה' כו'
שלח לך אנשים ויתורו כו'
איש אחד כו'
כל נשיא בהם
ופירש רש"י ז"ל זה לשונו:
"לך" - לדעתך.
אני אמרתי להם שהוא צריך להיות: שהיא טובה
שנא' שנאמר: "אעלה אתכם..." כו' "אל ארץ טובה..." כו'
וצ"ל צריך להבין איך שלח משה - מאחר ששמע שאין רצון הבורא ב"ה ברוך הוא כנ"ל?
וגם - הקב"ה איך שלח אותם? היה לו לומר בפרטות: "אינכם צריכים לשלוח" !
אולי ישמעו לו ישראל הק'. נקודה במהדורה המקורית וכנראה בעלת משמעות ?
אמנם לתרץ זה פשוט, נאמר נומר
כי ידוע שבכ"ד שבכל דבר צריך התעוררות תחתון, והעלאת מ"ן מסירות נפש
והעיקר לזה, הוא אמונה והבטחון גדול בבורא עולם ית"ש ובדבריו.
ע"י האמונה והבטחון גדול של האדם -
הוא מקושר ומדובק עם כל מחשבתו וחיותו - לטובת הבורא ב"ה
שאדם מקווה ומצפה לו... ועי"ז נעשית מהרה בלי עיכב ובלי מניעה.


משא"כ מה שאין כן כשח"ו כשחס ושלום אין האמונה והבטחון גדול
ומכניס לו ספיקות במחשבתו - אם יהיה, אם לא יהיה
זהו גופא המעכב והמניעה ח"ו.


אמנם הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, לפעמים כשרואה איזה הקטנת אמונה
שעי"כ יהי' ח"ו מניעה להטובה לקבל כנ"ל:
אז הקב"ה מצוה לעשות עוד איזה פעולה או דבר -
לחזק האמונה והבטחון, שעי"ז יכול לבא אל הטובה בשלימות ובמהירו'.


ובזה יובן מ"ש
ותצחק שרה... כו' ...ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה... כו'
'ואני זקנתי' - היפלא... כו'
ופרש"י ז"ל: מפני דרכי שלום שינה הכ' כו'
ולכאורה יפלא !
למה הי' לו לקבול על שרה לפני אברהם, והוצרך לשנות מפני ד"ש?
לא היה לו לומר לאברהם כלל שצחקה, כי אולי יקפיד עלי' ויכעוס!
והיכן הוא ד"ש ?!
ולפ"ד ולפי דברינו ע"נ על נכון (או: עולה נאה)
כי על גופא דעובדא שהוא הצחוק -
לא סגי בלאו הכי לא מספיק בלי זה. כלומר אי אפשר להסתפק באי אמירה - שלא לאמר
כי מאחר שצחקה ואמר': "האף אמנם אלד" כו'
הנה ע"י הדברי' האלו, היה יכול להיות מניעה ח"ו לההולדה כנ"ל.
ולכן אמר הקב"ה לאברהם: למה זה כו' היפלא כו' - כי לכאורה הוא מיותר!
וכי לא ידע מזה אברהם, שמהקב"ה לא יפלא דבר?
רק לא הול"ל הוי ליה למימר. היה עליו לומר - רק אלא... "למה זה בלבד, בלי ההמשך "היפלא מה' דבר"..." כו'.
ולפ"ד הנ"ל ע"נ:
שהקב"ה אמר לאברה' שיאמר לשרה: "למה זה צחקה כלומר את השיחה המלאה היה על אברהם להעביר לשרה... היפלא כו'"
ובזה נתחזק האמונה אצלה, ולא יהיה שום מניעה.
וז"ש: "למועד אשוב אליך כו' ולשרה בן" - הגם שכבר נאמר לו זה מקודם ע"י המלאכים.
אמנם בכאן, ר"ל רצה לומר כי כשיאמר לה אברהם: "...היפלא... כו'"
תתחזק אצלה האמונה - ואז בודאי בזכות חיזוק האמונה למועד אשוב כו'!


ובזה יובן ג"כ פ' ויחי
ויקח יוסף את שניהם, את אפרים בימינו משמאל ישראל כו'
וישלח ישראל את ימינו... כו' ...שיכל את ידיו כו' ...ויברך כו'
ויאמר יוסף אל אביו: לא כן אבי כו' ...וימאן אביו כו' ...ויברכם ביום ההוא... כו'
ולכאורה יפלא! הלא כבר בירך אותם?
ולפ"ד ולפי דרכנו (או לפי דברינו) ע"נ על נכון (או: עולה נאה)
כי צריך שיהיה הנתברך נכון לבו בטוח בברכה של המברך
ויאמין שברכתו שלימה וטובה -
תעשה כהוגן - ובוודאי ורק אז - בזכות האמונה הזו, אכן יתברך ע"י על ידה.
משא"כ כאן, כתיב: וירע בעיניו, ויתמוך כו'
נמצא עי"ז הי' לו במחשבתו: אולי טעות לאביו - ועשה ואולי אביו עשה שלא כהוגן.
ולכן - אע"פ שאר שאמר (שיבוש בדפוס) לו שעשה כהוגן וכראוי
כמ"ש "ידעתי..." כו' - אעפ"כ הוצרך לברך פעם אחרת,
מחמת שבשעת ברכה ראשונה, הי' לבו של יוסף בל עמו בענין הברכה.
ולכן כשהודיע לו אביו שטוב וכהוגן, והבין שגם יוסף בלבו הוא נכון ומוסכם -
אז ברכם פעם ב'.
וכן ג"כ כאן
כיון שאמרו: "נשלחה אנשים לפנינו" כו'
ונקטן אצלם האמונה בדברי הקב"ה
שאמר להם "אל ארץ טובה" כו' כמו שפרש"י ז"ל
אשר עי"ז הי' ח"ו מניעה לירש א"י
ומה גם שא"י גופא היא בחי' האמונה
כנודע:
ולכן הסכים הקב"ה עם משה
והוטב בעיניו השליחות
וכמ"ש: "ויטב בעיני הדבר"
כדי שיתחזק אצלם האמונה - שיירשוה בודאי
כמו שפיר"שי ז"ל ע"פ על פסוק "וייטב בעיני" - משל כו'
וגם באולי אחר השליחות יתחזק אצלם
כמו שנתחזק אצל יהושע וכלב
כמ"ש "עלה נעלה וירשנו אותה..."


וז"ש וזהו שנאמר:
"ויתורו את ארץ כנען, אשר אני נותן לבני ישראל"
ולכאורה הוא מיותר
ולפ"ד ע"נ:
שר"ל: אחר שנקטן אצלם האמונה - שיגרום ח"ו מניעה כנ"ל
אעפ"כ אני רוצה ליתנה להם
- עכ"פ: "את ארץ" - ז"ש "אשר אני נותן" כו'
ולכן אני מסכים עמהם
כמ"ש: "וישלח אותם משה ע"פ ד'
כדי שיתחזק אצל' האמונה וירשוה כנ"ל:


צחוק עשה לי - הסתרת מעשים טובים[עריכה]

העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

...וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו... יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ...
וַיֹּאמְרוּ: 'כֵּן תַּעֲשֶׂה! - כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ!'....וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם - וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.
וַיֹּאמְרוּ אֵׅלָׅיׅוׅ: אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר: הִנֵּה! בָאֹהֶל.
וַיֹּאמֶר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ.
וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא - אַחֲרָיו.

- וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים - בָּאִים בַּיָּמִים, חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים.

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ, לֵאמֹר: 'אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה? וַאדֹנִי זָקֵן!'
וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָהָם:
לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה, לֵאמֹר: 'הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד - וַאֲנִי זָקַנְתִּי.'?
הֲיִפָּלֵא מֵד' דָּבָר?!
לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ! - כָּעֵת חַיָּה! - וּלְשָׂרָה: בֵן.
וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: 'לֹא צָחַקְתִּי'! - כִּי יָרֵאָה.
וַיֹּאמֶר: 'לֹא! - כִּי צָחָקְתְּ!'.

וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם, וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם. פרשת וירא


רש"י: (ציטוטים המוזכרים כאן)
וַיִּקַּח חֶמְאָה... וגו' וגומר - כלומר: והמשך הפסוק - ולחם לא הביא?! שהרי הבטיח: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם לפי שֶפֵּירְסָה שרה - נִדָּה, - שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה.
בְּקִרְבָּהּ: מסתכלת במעיה, ואמרה: אפשר הקרבַיִם הללו טעונין ולד?! השָׁדַּיִם הללו שצמקו - מושכין חלב?!

עוד אפש"ל אפשר לומר
על מה שאמר הקב"ה לאברהם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה כו'
וידויק גם הלשון לָמָּה זֶּה כו'
כי לכאורה הל"ל הוה ליה למימר - היה לו לומר מה זה שצחקה כו'
דהנה הצדקת שרה אמנו, בודאי ידעה שהקב"ה כל יכול!
- אמנם רצתה לחזק הדבר יותר, ולהמשיך הדבר יותר -
שיהיה נעשה בודאי חש ומהר,
כדרך הצדיקים שממשיכין בדיבורים - הטוב בדביקות הבורא ב"ה ברוך הוא.
וז"ש וזהו שאמרה, כלומר ולכן אמרה "ותצחק... בקרבה..." כו' - שהוא לשון צחוק ושמחה,
וכמו שפרש"י באברהם הכוונה בשרה לגבי אברהם.

אמר רבי בירי: כמה כירכורי כירכורים הקב"ה מתאוה - לשמוע שיחתן של צדקניות!? - 'וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ'. תלמוד ירושלמי סוטה, פרק ז' הלכה א (ופירושו: שהקב"ה הוא שענה לשרה.)

'אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה'...
ר"ל כמ"ש כמו שאמרו, הכוונה: כמו שפירשו, ואין כאן ציטוט המפרשים מקורותיו של רש"י, במקרה זה מקורות מדרש תנחומא:
"ששמרתי שבודאי יהי' הדבר.
כי הנה אני רואָה שאחרי זִקְנָתי היתה לי עדנה!"
- כי פֵּרְסה נידה כבר...
כמ"ש רש"י ז"ל: ולחם לא הביאה הכוונה שגרמה לכך שאברהם 'לחם לא הביא' כו'.
"וגם המשך ציטוט מחשבותיה של שרה אמנו - ...אדֹנִי זָקֵן!"
- ואל הזקנים כמוני, בניקל שיעשה הקב"ה ניסים שלא כדרך הטבע."
כי בחינת הניסים - הוא למעלה מהטבע ומכל העולמות,
והוא מבחי' הנק' עתיק יומין,
שהוא בחי' מדרגו' הזקנה - כנודע.
ובדברי' אלו - דִבְּקָה עצמה לבחי' לבחינת, כלומר להיבט של 'עתיק יומין' - הנ"ל,
להמשיך משם הניסים הנ"ל הניסים הנעשים לזקנים, שהם למעלה מן הטבע...
וז"ש הקב"ה לאברהם: לָמָּה זֶּה... לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה, לֵאמֹר: וכו' ...הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד. - שפי': שבודאי אלד!
...כמשמעות: אמנם כי "ואני זקנתי" - וניקל להיות נס! כנ"ל


וְשִינָה - מפני ד"ש דרכי שלום מבגוף האמירה? - אין בה הקפדה ח"ו חס ושלום
כי אדרבה, טוב עשתה - כדרך הצדיקי'!
רק שהקב"ה אמר: 'למה לעשות כן?' - כי הוא מלתא הדבר (בארמית) מלשון מלל ומקורו בצליל מלמולים, ומשמעותו דיבור. שאינה צריכה...
כי: הֲיִפָּלֵא מֵד' דָּבָר?! לַמּוֹעֵד... כו'
ר"ל רוצה לומר: שבודאי יהי' זה במועדו ובזמנו בלי שום תחבולה ודיבור - כפי הבטחה הנאמנה ולכן, הקב"ה אומר לכאורה שמיותר להגיד דברים אלו בקול
אמנם שרה אמנו הצדקת, בגודל ענוות צִדקהּ וגודל יראתה שעל פני' מקור הביטוי תשובת משה רבנו לעם, בפרשת יתרו, אחרי קבלת לוחות העדות ובקשת בני ישראל שהוא ידבר עמם במקום הקב"ה: '...אַל תִּירָאוּ! כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹק'ים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ...' להשלים: מישעיהו (ניווט)

להשלים מקור

הסת' הסתירה (את) מעשיה הטובים
כמארז"ל: בג' דברים מותר לשנות - לת"ח: במסכ' כו'
וז"ש: ותכחש שרה כו' כי ירא"ה
ר"ל: בגודל יראתה הגדולה - עשתה זאת,
להסתיר מעשיה הטובים.
לזאת לא נא' בכתוב בפי' שאמר לה אברהם והוכיח אותה,
כי כפי משמעות הדברים כפשוטו - הי' לו להוכיח אותה ע"ז
והיא השיבה:L ותכחש

ולפ"ד ע"נ - כי לא היה לו להוכיחה כלל! כי טובה עשתה! כנ"ל. ואפשר רק רמז לה מזה שהוא יודע מזה, והיא כחשה כנ"ל, מחמת יראת הבורא ב"ה - כנ"ל ולכן - לא נאמר בפי' בכתוב.

עוד י"ל על סכמו' השליחות - דהנה בנ"י הק' בודאי מאמינים בני מאמינים והאמינו בדברי הקב"ה אמנם דהנה אי' בזוה"ק: אית אמת ואית אמונ' איהו אמת ואיהו אמונ' הפי' לזה: דהנה בחי' אמונה הוא בחי' נוק' וחשכות כי הוא מקבל הדבר, אעפ"י שאינו ברורן ואמיתן ובהירות של הדברים והוא אצלו בחי' לילה כמ"ש: ואמונתך בלילות משא"כ אמת הוא אחר שנתאמת אצלו שהוא ראה או ידע ברורן של הדברים כשמש וכיום והוא בחי' דבר המשפיע שפע וחיות בדבר שאצלו הי' תחלה כלילה, ועכשיו כיום יאמר.

ובאמת צריך האדם שיה' לו שני הבחי': אמונה שלימה בהבורא ית"ש ובתורתו הק' בלי שום פיקפוק כלל ח"ו גם לדרוש ולחקור מציאותו ית' ולדבק בבהירות אור ית"ש וחיותו המחיה את כל כמ"ש זה בשם מורי זללה"ה על תיבת: אלקינו ואלקי אבותינו שצריך אדם להחזיק א"ע באמונת אבותינו הק' שהוא אלהי אבותינו ומנה לא תזוע וגם וגם לדרוש ולדבק מחשבתו בביהורותו וחיותו ית"ש בכ"מ כמ"ש בזוה"ק: לית אתר פנוי מיני'

וזהו בחי' אלהינו בכל מקום - ע"כ.

וז"ש: דע את אלהי אביך כו' שהם ב' הבחי': שהוא הידיעה והבירור והבהירות, וגם האמונה שהוא אלהי אביך כנ"ל

וזהו יחוד ב' המדות דכר ונוקבא וז"ש: וצדיק באמונתו יחיה - ר"ל שממשיך חיות ובהירות שהוא בחי' אמת - באמונתו שהוא בחי' אמונה ע"י הידיעה והבירור האמת מן השקר

וז"ש: דע כו' כי העיקר הוא הדעת כי הדעת מכרעת וממנו עיקר היחוד והזיוג כנודע כמ"ש: וידע אדם כו' ולכן ישראל הק' - הגם שהי' להם אמונה גדולה ומה גם בארץ הק' א"י שהוא עיקר בחי' ויסוד האמונה שהוא היראה - מלכות הבורא ב"ה שע"י המונ' שהוא בורא כו' והכל בידו כחומר כו' מזה בא הירא' הגדולה והפחד וקבלת עומ"ש ית"ש כמ"ש: והאלהים עשה שייראו מלפניו

ועיקר בריאת העולם הוא מא"י הקדוש' כמרז"ל ע"פ: מציון מכלל יופי כו' ולזה נק' אבן שתיה שממנה הושתתה עלמא ולכן עיק ר כבוד מלכותו שורה בא"י הק' ושם היא שורש יראתו ופחד ית"ש הנק': אשא תכלא - ולהכרי' ולהקיא הז' עממין כמ"ש: כאשר קאה כו'

וז"ש "ארץ אוכל"ת יוששבי' הי"א ולכן ס"ת גי' תצ"ו - שהיא גי' מלכו'

אמנם כשיודע האדם ומכיר בהירו' הבורא ב"ה וחיותו ונעימותו ועריבות ית"ש הבורא עולם הוא נאהב אצלו מאוד, ונדבק בו בבהירות אור פניו ית' המחי' אותו כמ"ש: באור פני מלך - חיים וזהו בחי' אהבה הבאה מבחי' אמת - שהוא הידיע' והחיות של האמונה' וז"ש: ואתם הדבקים בה' אלקיכם - שהיא בחי' אהבה וירא ולכן - חיים כולכם היום

וז"ש: נשלחה אנשים לפנינו כו'. לראות לדעת ולברר האמת מן השקר ע"י הדעת המכריע כמאחז"ל: אסור לקדש את האשה עד שיראנה - ליחד האמת ואמונה כנ"ל. ....