ביאור:גר - תושב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הבהרה: דף זה הוא דף במרחב הביאור של ויקיטקסט. משמעות הדברים, שבנוסף לטקסט המבואר דף זה מכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית. למעבר לביאורים מסורתיים לטקסט (במידה וקיימים) יש לחפש דף שהמילה "ביאור:" אינה מופיעה בתחילת שמו



בימי התורה, כמו גם בימינו, היו בחברה האנושית מעמדות שונים בעלי זכויות שונות. פרשה אחת שמבדילה בין המעמדות הללו היא פרשת הפסח (שמות יב מג-מט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל- בֶּן-נֵכָר , לֹא-יֹאכַל בּוֹ. וְכָל- עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת-כָּסֶף--וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ . בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ. כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לה' - הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ; וְכָל-עָרֵל, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם". ל"תושב" ול"שכיר" אסור לאכול מהפסח, אך ל"גר" מותר (אם הוא נימול).

הפרשה מבחינה בין שני סוגים של אנשים:

  • אנשים שאסור להם לאכול מהפסח - בן נכר, תושב, שכיר (גם במקומות נוספים נזכר "תושב" יחד עם "שכיר", למשל (ויקרא כב י): "וכל זר, לא יאכל קודש; תושב כוהן ושכיר, לא יאכל קודש").
  • אנשים שמותר להם לאכול מהפסח בתנאי שהם נימולים - עבד, גר, אזרח.

הראשונים נמצאים כאן רק באופן זמני, הם אינם חלק מהציבור היהודי, ולכן אין זה הגיוני לשתף אותם בחג הלאומי שלנו; האחרונים, גם אם אינם ממוצא יהודי, נמצאים איתנו באופן קבוע, ולכן יש לשתף אותם.

יש הבדל בין "תושב" לבין "גר":

  • "תושב" הוא אדם שנמצא כאן באופן זמני בלבד, וכמו (בימינו) פועל פלשתיני, או תייר. יש לו בית מחוץ לארץ - הוא רק מבקר כאן, כדי לעבוד או לטייל, ואז חוזר הביתה (ע"ע תושב )
  • לעומת זאת, "גר" הוא אדם שנמצא כאן באופן קבוע, כמו (בימינו) עולה חדש, או פועל תאילנדי שהשתקע כאן (באופן חוקי או לא-חוקי). הוא עזב את ביתו ואת מולדתו והיגר לכאן; אך הוא עדיין זר, אין לו "קשרים" בשלטון, אין לו קרקע ואין לו כל הזכויות שיש לאזרח מן השורה (ראו גר )

אדם שבא לכאן באופן זמני בלבד, לא רשאי להשתתף בקרבן הפסח, שהוא החג הלאומי של עם-ישראל. אך אדם שהיגר לכאן באופן קבוע, נמצא במצב דומה למצב שבו היו בני-ישראל במצרים - "כי גרים הייתם", ולכן חג הפסח הוא למעשה גם החג שלו (בתנאי שהוא נימול).

פירוש זה מתאים לפסוקים נוספים שבהם נזכר "גר" ( פירוט ):

  1. בברית בין הבתרים אמר ה' לאברהם (בראשית טו יג): "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי- גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם ", ובדברים י יט נאמר "וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר, כִּי- גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם ": בני-ישראל אכן היו "גרים" בארץ מצרים, כי הם עזבו את מולדתם והיגרו לשם למשך כמה דורות.
  2. בנו הראשון של משה נקרא גרשום, כי משה אמר (שמות ב כב): " גר הייתי בארץ נוכרייה": לאחר שהתחתן עם אישה מדיינית והוליד ממנה בן, הוא כבר הרגיש שהיגר באופן קבוע מארץ מצרים לארץ מדיין.

וגם לפסוק נוסף שבו נזכר "תושב":

  1. התורה מצווה אדם שקונה עבד עברי (ויקרא כה מ): "כשכיר כתושב יהיה עימך; עד שנת היובל יעבוד עימך. ויצא מעימך הוא ובניו עימו; ושב אל משפחתו, ואל אחוזת אבותיו ישוב": הקונה צריך להתייחס אל העבד כאל תושב זמני בלבד, שיחזור הביתה תוך מספר שנים.

זכויות הגרים לעומת התושבים[עריכה]

חוקים רבים בתורה מתייחסים אל הגֵר כאל אדם חלש, שזקוק להגנה ולחמלה, כמו הלֵוִי (שאין לו קרקע), היתום והאלמנה (שאין להם אב שישמור על זכויותיהם). החוקים מדגישים, שיש לאהוב את הגר, לשמח אותו, ולעזור לו לשמור על זכויותיו.

חוקים אלה אינם מתייחסים לתושב, שכן לתושב יש בית קבוע בארץ מולדתו, ושם גם יש לו זכויות אזרח מלאות; הוא נמצא כאן רק באופן זמני, ולכן אינו זקוק להגנה מיוחדת. לכן:

  1. בויקרא כה מד-מו: "וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ: מֵאֵת הַגּוֹיִם , אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם--מֵהֶם תִּקְנוּ, עֶבֶד וְאָמָה. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ, וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם; וְהָיוּ לָכֶם, לַאֲחֻזָּה. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם, לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה--לְעֹלָם, בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ; וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.": התורה מתירה לקנות עבדי-עולם, לא מהגרים, אלא מהגויים אשר סביבותינו ומהתושבים; כי התושבים הם למעשה חלק מהגויים אשר סביבותינו, הבית העיקרי שלהם הוא שם - בקרב הגויים, ולכן אנחנו מתייחסים אליהם כמו אל גויים ולא כמו אל גרים.

אך יש חוקים, שמגנים על כל מי שנמצא בארץ - בין אם הוא גר (שהיגר לכאן באופן קבוע), ובין אם הוא תושב (שיושב כאן באופן זמני). אלה הם חוקים שנועדו להגן על החיים:

  1. דין ערי המקלט (במדבר לה טו): "לבני ישראל, ולגר ולתושב בתוכם, תהיינה שש הערים האלה למקלט - לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה": החוק הזה נועד לשמור על החיים של מי שרצח בשגגה, ולכן הוא מתייחס לכל אדם שנמצא כאן.
  2. דין אכילה בשנת השמיטה (ויקרא כה ו): "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה--לך, ולעבדך ולאמתך; ולשכירך, ולתושבך , הגרים, עימך": גם החוק הזה נועד לאפשר לאנשים לחיות בשנת השמיטה ולא לגווע ברעב, ולכן גם הוא מתייחס לכל אדם שנמצא כאן.
  3. ואולי גם דין הצלת עניים (ויקרא כה לה): "וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עימך - והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך": ע"פ רש"י, צריך להחיות גם גר או תושב שנעשה עני, כדי שלא יגווע ברעב. פירוש מפורט לפסוק ניתן למצוא כאן .

חובות הגרים לעומת התושבים[עריכה]

יש חוקים בתורה שמתייחסים לעם-ישראל בלבד, והגר לא חייב לקיים אותם, למשל:

  1. קדושת האכילה - איסור אכילת נבלות (דברים יד כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי - כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".

אך יש חוקים אחרים, שגם הגֵר צריך לקיים, למשל:

  1. טהרה : לגר מותר לאכול נבלה (כנ"ל), אך הוא צריך להיטהר לאחר אכילת נבלה (יז15-16): "וְכָל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר; וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב - וְטָהֵר. וְאִם לֹא יְכַבֵּס, וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ - וְנָשָׂא עֲוׁנוֹ",
  2. פסח : הגר צריך להקריב את קרבן הפסח לאחר שנימול (כמו שכתבנו למעלה), לא לאכול חמץ בפסח (שמות יב יט) "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ.", ולעלות לבית ה' בחגים (דברים ט"ז 10-12) "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".
  3. יום כיפור : הגר צריך להתענות ולשבות ממלאכה ביום הכיפורים (ויקרא טז כט): "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"
  4. שבתות : לא לעשות מלאכה בשבת (שמות כ י): " "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" ." (ייתכן שלתושב ולשכיר מותר לעשות מלאכה בשבת, ואם כן - מותר להעסיק "גוי של שבת" תמורת תשלום. וצ"ע).
  5. עבודת ה' והרחקה מעבודה זרה : הגר צריך להקריב קורבנות לאלוהים בלבד (ויקרא יז א-י) - "וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר--אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן- הַגֵּר אֲשֶׁר-יָגוּר בְּתוֹכָם: אֲשֶׁר-יַעֲלֶה עֹלָה, אוֹ-זָבַח. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לה' - וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו" הקרבן צריך להיות תמים (כב17-) "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן- הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל-נִדְרֵיהֶם וּלְכָל-נִדְבוֹתָם, אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לה' לְעֹלָה. לִרְצֹנְכֶם; תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים. כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ: כִּי-לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם...". לגר אסור לאכול דם (יז11-12) "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן- הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יֹאכַל, כָּל-דָּם--וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.", והוא צריך ולכסות את דם החיה לאחר הציד (יז13): "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן- הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל--וְשָׁפַךְ אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר", ואסור לו להקריב בנים למולך (ויקרא כ) "וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר, אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן- הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, מוֹת יוּמָת; עַם הָאָרֶץ, יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן."

התושב, עד כמה שידוע לי, לא חייב באף מצוה ממצוות התורה, שכן הוא נמצא כאן באופן זמני בלבד; אך אם הוא עובד אלילים - אסור לנו לתת לו לשבת בינינו (ע"ע חוקי ההגירה על-פי התורה ).

נספח א - פסוקים שלא מבחינים בין "גר" לבין "תושב"[עריכה]

  1. אברהם אמר לכנענים (בראשית כג ד): " גר ותושב אנוכי עימכם; תנו לי אחוזת קבר עימכם, ואקברה מתי מלפניי": אברהם היה "גר", כי הוא עזב את מולדתו שבבבל והיגר לארץ כנען; והוא היה גם "תושב", כי גם בתוך ארץ כנען הוא המשיך לנדוד, וישב רק זמן קצר בכל מקום. 
  • בברית בין הבתרים, ה' אמר לאברהם שזרעו יהיה גר בארץ לא להם, ורק "דור רביעי ישובו הנה". לכן אברהם ראה את עצמו כ"תושב", כלומר אדם שאין לו כוונה להשתקע בארץ בדור זה. אברהם אמנם נשאר בארץ, אך הוא נדד ממקום למקום - בין באר שבע, חברון, בית אל ושכם. יצחק בנו גר בבאר לחי רואי ובארץ גרר (בתקופת המקרא, ארץ כנען הייתה מחולקת לשבטים ולממלכות שונות, כך ש"ארץ חברון" ו"ארץ גרר" נחשבו לשתי ארצות שונות (למרות ששתיהן בכנען). יצחק נולד בחברון, בארץ החתים, אך עבר לגור בגרר, בין הפלשתים - שני עמים ושתי ישויות מדיניות שונות לגמרי) . ישמעאל גר בדרום, באיזור מצרים. בני קטורה הלכו לארץ קדם. יעקב נכדו ירד לארם ובהמשך ירד למצרים. עשו נכדו ירד להר שעיר. כל משפחתו של אברהם היתה משפחה של "גרים תושבים", אנשים שמהגרים ממקום למקום ואינם משתקעים בשום מקום.  מדוע הוא אמר זאת לבני חת? ייתכן שהוא חשש, שהם לא ירצו למכור לו   קרקע   בארץ, כי לא ירצו שישתקע שם עם כל המקנה הרב שלו. מקנה רב עורר תמיד חששות של מאבקים על משאבים. אברהם ניסה להרגיע אותם, ואמר להם שאין לו כל כוונה להשתקע, רק לקנות אחוזת קבר. אבל בני חת אמרו לו "נשיא אלהים אתה בתוכנו" - לכבוד הוא לנו שתשתקע כאן.
  • ה' אמר לבני-ישראל (ויקרא כה כג): "כי לי הארץ; כי גרים ותושבים אתם עימדי": אולי הכוונה היא להזכיר לנו, שגם אנחנו למעשה "גרים" בארצנו - אבותינו היגרו לכאן מבבל, ואנחנו היגרנו מארץ-מצרים; ואנחנו גם "תושבים", כי ימינו כאן קצרים, ואנחנו עלולים לצאת שוב לגלות אם לא נקיים את מצוות ה'.
  • דוד המלך אמר בתפילותיו (דה"א כט15): "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים , ככל אבותינו: כצל ימינו על הארץ, ואין מקוה", וגם (תהלים לט יג): "שמעה תפילתי ה', ושוועתי האזינה- אל~דמעתי אל~תחרש; כי גר אנוכי עימך; תושב , ככל~אבותיי": אולי הכוונה היא, שכל בן-אדם הוא למעשה "גר" בעולם הזה, כי המקום הקבוע של הנשמה שלו היא בשמיים, והיא " מהגרת " לעולם הזה, " יושבת " בו זמן קצר, ואז שוב עוזבת.
  • בויקרא כה מז: "וכי תשיג יד גר ותושב עימך, ומך אחיך עימו; ונמכר לגר תושב עימך, או לעקר משפחת גר . אחרי נמכר, גאולה תהיה לו; אחד מאחיו יגאלנו...": כאשר אדם שאינו מעם-ישראל, בין אם הוא נמצא כאן באופן קבוע או זמני, קונה עבד מעם-ישראל - אחיו חייבים לפדות אותו מעבדות בהקדם האפשרי.

תגובות[עריכה]

אהבתי אך מהו תושב? הפרשנות המלאה לתושב

-- Ilda Raphael, 2016-08-14 02:16:40

גר = זה הדור הראשון שבא לגור בארץ לא לו כי אין הוא אזרח הארץ

תושב = זה הגר שהתיישב בארץ מעבר לדור ראשון לאמור דור שני ומעלה

-- DAIAN SHEM, 2016-08-14 23:24:34

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-06-01.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/kma/hvdlim1/gr_tojv