ביאור:גזרה שוה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מאמר זה מתבסס על שיעורים של פרופסור קירשנבאום מהמרכז הבינתחומי, והוא הוקלד ע"י תלמיד החפץ בעילום שמו ונתרם על-ידו ל"אתר הניווט בתנך". מותר להעתיק את המאמר בתנאי שהערה זו נמצאת בראש כל עותק.

ויקרא יט כ – " "ואיש כי ישכב את אישה וחופשה לא ניתן לה, והיא שפחה נחרפת לאיש..." ".

נקדים כמה מילים על מוסד העבדות :

בתקופה המקראית היה קיים מוסד העבדות היה בפועל, אך בתקופת התנאים הדבר נחלש' ולאחרי זמן לא שומעים על עבדים של ממש בישראל.

בתקופת המקרא לאדם יש עבדים ושפחות, ויחסי המין אסורים בין אדון לשפחה, עבד וגברת, ואין קידושין תופסים.

לעתים היו מצבים שבהם האדון חשק בשפחתו, שהיא הקניין והרכוש שלו ושכב איתה.

לעיתים היו מצבים שבהם האדון אכן התאהב בשפחתו וכדי לפתור את הבעיה היה עליו לשחרר אותה כדי שתהיה בת חורין ואז היה מתחתן איתה.

אם השפחה היא אישה חוקית ומשהו אחר מקיים איתה יחסי מין זה ניאוף והתוצאה היא משפט מוות.

אם היא לא אשתו החוקית אלא שפחתו, הדין הוא אחר.

במידה ואדם שוכב עם שפחתו של אחר הוא חייב בכסף עבור הלילה, זו תביעת נזיקין - עניין ממוני על שום שימוש בנכס. זו הבעיה של שפחה שמעמדה הוא מעורפל, לא יודעים אם היא באמת נשואה כדין לאדון.

 

שפחה נחרפת לאיש –

שפחה שהיא מיוחדת לאיש אחד וחייה עם האדם אך לא יודעים בדיוק אם זה אדון או בעל.

 

ההלכה קובעת –

כי איש שישכב את אישה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש, ואולי לא נפדתה (לא שוחררה, לא נפדתה) או חופשה לא ניתן לה (לא קיבלה את החרות שלה) ביקורת תהיה (צריך לפתוח בחקירה משפטית לראות מה מעמדה, תהיה בדיקה) לא יומתו .

אין למהר להחיל משפט מוות על הנואף והנואפת, כי אולי היא רק שפחה ולא אשתו של האדון הנ"ל.

אדם כזה לא יכול לתבוע את הבועל כנואף במשפט פלילי, אלא לתבוע אותו כמזיק במשפט אזרחי, כמשתמש ברכושו.

 

כיצד עבד משתחרר?

לא כתוב בתורה כיצד משחררים עבד, לעומת זאת, ראה דברים כד להלן כיצד משחררים אישה.  

 

דברים כד ג –

ספר כריתות - הכוונה לגט. המשפט המוסלמי מגרשים אישה ע"י הצהרה בפה, הצהרה מילולית ולאחר מכן היא מגורשת. במשפט העברי יש צורך באקט, צריך לכתוב גט ולתת אותו בידה.

 

חז"ל : בספר ויקרא כתוב "וחופשה לא ניתן לה", ואילו בדברים כד ג כתוב "ונתן לה וכתב לה ספר כריתות" –

כלומר, כדי לגרש אישה צריך לתת לה שטר, גט, שטר גירושין.

הפרשנות : גזירה שווה תהיה = אם המילה היא זהה, מדובר על אנלוגיה מילולית - אם נכתב "לה" בשני המקרים הכוונה היא לשחרור שלה עם גט, עם שטר. ולכן עבד משתחרר על ידי שטר וזאת משום הגזירה השווה, אנלוגיה מילולית. המילה   "לה" בשטר דומה בכוונתה למילה "לה" בפסוק השני כי השחרור נעשה עם שטר.

חז"ל אמרו כי מידה זאת היא חריג: כל מידה אחרת, אדם יכול לחדש מלבו (ביקורת), אך גזירה שווה, אין אדם מחדש מליבו וצריך להיות מרבו - מהמורה שלו.

הנורמה הבסיסית היא התורה שבכתב. כל נורמה צריכה לשאוב את עצמה מהנורמה הבסיסית, התורה שבכתב. כלומר, הדברים לא נאמרים על דעת האדם עצמו אלא כך הם נלמדו על ידו מפי מורהו ורבו. במסורת היה ידוע העניין הזה, היה ידוע שעבדים משתחררים על ידי שטר ולכן ניתן ללמוד את האנלוגיה. האנלוגיה לא יוצרת חוק אלא מאשרת פרקטיקה ידועה.

 

דברים כד' - "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" –

בלשון משפטית הכוונה היא כי האישה גורשה ומישהו אחר קידש אותה. קידוש אישה נעשה עם שטר כפי שגרוש אישה נעשה עם שטר - מדובר בהיקש - אנלוגיה מיקומית. בפסוק אחד יש גירושין וקידושין ועושים אנלוגיה כי שני המקרים נעשים ע"י שטר.

 

מדרש מבאר מול מדרש מקיש -

מדרש הוא פרשנות.

מדרש מבאר - התורה מדברת, החוק מדבר וצריך לבאר אותו. התורה משתמשת במילים וצריך לבאר אותם.

מדרש מקיש - התורה לא מדברת. אנו מקישים, עושים אנלוגיה בין שני מקורות. יש לגלות את הבנת המחוקק מהידוע לבלתי ידוע = אנלוגיה.

נסכם את ההבדל בין שלוש מידות האנלוגיה:

  • בנין אב - אנלוגיה הגיונית.
  • גזירה שווה - אנלוגיה מילונית ומקומית.
  • קל וחומר - אנלוגיה מן הקל אל החמור.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של דוד קיוויתי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-07-20.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/midot_gj