ביאור:במדבר - הקשר בין מנין ישראל לחג השבועות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


בס"ד כ"ט אייר התשס"ו

במדבר-הקשר בין מנין ישראל לחג השבועות

להצלחת איל ב"ר רפאל חגבי

מבוא:

ספר במדבר הוא הספר הרביעי מתוך חמשת חומשי התורה, שם הספר נקרא על שם הפרשה הראשונה, הנפתחת בפסוק: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני..". חכמים קראו לספר במדבר "חומש הפקודים". ספר במדבר הוא ספר המתאר את התמודדויות ישראל במדבר סיני עד הגיעם לארץ ישראל. לפיכך בטרם יצאו ישראל לדרך הארוכה והמתפתלת, מנה אותם משה אחד אחד, סידרם לפי שבטים, לפי דגלים, ולפי מחנות. סדר המחנות מתואר בהרחבה, משום שאין זה סדר מקרי, אלא סדר אלוהי הקובע את מקומו המתאים של כל שבט ושבט. לכאורה ניתן לומר "מאי דהוה הוה". דהיינו, אין כל משמעות לספירתם של ישראל לזמן הזה. אולם בעיון מעמיק ניתן ללמוד מספירת ישראל בפרשת במדבר, עניינים הקשורים לישראל בכל דור ודור, כולל ימינו אלה. כפי שמבואר להלן:

א. הקשר בין פרשת במדבר לחג השבועות.

ב. חשיבות היחיד והשבטים המרכיבים את כלל ישראל.

ג. מרכזיותו של שבט לוי בתוך עם ישראל.

ד. חשיבותם של ישראל בעיני ה'.

ה. הפרדת הגורמים השלילים מתוך עם ישראל.

הקשר בין פרשת במדבר לחג השבועות:

חג השבועות הוא יום אחד בלבד, משום שחג השבועות הוא יום מרוכז בקדושת קבלת התורה. פרשת במדבר חלה תמיד לפני חג השבועות, וכן מובא בשו"ע (או"ח, סי' תכ"ח, ס"ד): "ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת". ניתן להבחין בארבעה קשרים בין פרשת במדבר לחג השבועות, שהוא חג מתן תורה:

קשר ראשון: שם הספר, ושם הפרשה "במדבר", נובע מן הדבר שהתורה מדגישה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", למרות שפשוט הוא שבכל הדברות, ה' דבר עם משה במדבר. תוספת מלת "במדבר" באה לרמז על הקשר בין המדבר לתורה. כפי שדרשו חז"ל במכילתא: "בשלשה דברים ניתנה תורה: במדבר, ובאש, ובמים. מה אלו חנם לכל באי העולם, אף אלו חנם לכל באי העולם" (מכילתא, פר' יתרו, פר' ה'). דהיינו, שאדם המפקיר את עצמו על דברי תורה, ומשים "עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו" (ערכין, נד.).

קשר שני: מנינם של כלל ישראל מפורט בפרשת במדבר, הנקראת לפני מתן תורה. משום שמנין ישראל הוא כנגד מנין אותיות התורה. דהיינו, כל אדם מישראל מיצג אות אחת בס"ת, ובאישיותו הוא אמור לגלות לעולם, את חידושי תורה הגלומים באות שלו. וכפי שס"ת שחסר בו אות אחת פסול, כך כלל ישראל שחסר מהם אדם אחד ממנין השישים ריבוא, כביכול חסרה שלמות התורה. וכן מובא בזוה"ק (זוהר חדש, שיר השירים, אות תרס"א): "עד שהאותיות עולות לששים רבוא, כחשבון בני ישראל, שהם י"ב ועולים לששים רבוא, אף האותיות כך, כשהם מתמלאות עולות לששים" (תרגום). מכאן נובעת המימרא: יש ששים רבוא אותיות לתורה – נוטריקון ישראל. לפי ר' יחיאל הורוביץ בספר "ועבד הלוי" שהוסיף למנין אותיות התורה (304,801) גם את מספר האותיות הנעלמות (כגון: האות א היא החלק הגלוי, ואילו לף הן החלק הנעלם של האות אל"ף), והוסיף גם את כפל 10 אותיות מנצפ"ך והוסיף 12 כמנין שבטי ישראל והגיע כך למספר 600,000 בדיוק.

קשר שלישי: בפרשת במדבר נמנה שבט לוי לראשונה בתולדותיו, הן במנין כל זכר (22,300), והן במנין יוצאי הצבא של שבט לוי (8,580). תפקידו המרכזי של שבט לוי הוא להורות את התורה לישראל. כפי שכתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל, פי"ג, הל' י"ג): "מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו, ולהורות דרכיו ישרים, ומשפטיו הצדיקים לרבים. שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים, ל"ג, י'). וכן כתב הרש"י: מבן חדש ומעלה – משיצא מכלל נפלים, הוא נקרא שומר משמרת הקדש (במדבר, ג', ט"ו). וכן מצאנו שלכל אחד משבטי ישראל נקבע דגל, שצבעו היה כצבע האבן אשר על שמו בחושן. לעומת זאת לשבט לוי לא ניתן דגל, משום ששבט לוי מיצג את התורה שהיא שייכת לכל השבטים. מטעם זה חולק שבט לוי לארבע רוחות המשכן, כדי שיהיו קרובים להורות את התורה למחנות הסמוכים להם.

קשר רביעי: בחג השבועות ישראל היו מביאים את קרבן שתי הלחם, העשויות מחיטים. כאשר החיטים מבטאים את קבלת הדעת, שהיא התורה. וישראל נמשלו לחיטים לפיכך מנה אותם ה'.

וכן מובא במדרש: "התבן והקש אינן נמנים ולא נמדדין, כך או"ה נמשלו כתבן וכקש. שנאמר: (תהלים פ"ג) כקש לפני רוח, וכן (עובדיה א') ובית עשו לקש. למה? שאין להקב"ה הנייה מהם. שנאמר: (ישעיה מ') כל הגוים כאין נגדו. אבל ישראל יש להקדוש ברוך הוא הנאה מהם: קורין שמע, מתפללין, ומברכין שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בכל יום. לפיכך נמנים בכל שעה. לכך נמשלו כחטים שנאמר: בטנך ערימת חטים (מד"ר, במדבר פר' א').

ודע, שבניגוד לכל עבודה אחרת, אין התורה צריכה כח גופני אלא חכמה ותבונה. כפי שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים, ד', ו').

בענין זה מספרים על חסידים שנסעו ברכבת, והגבאי הכין עבורם לאכל דגים מלוחים, חתך הגבאי את ראשי הדג, עטפם בחתיכת נייר ע"מ לזורקם. ראה אותו גוי אחד, ושאל אותו לפשר מעשיו: "מה אתה עושה עם ראשי הדג"? ענה הגבאי: "ודאי ידוע לך, שאנחנו היהודים חכמים גדולים וחכמתינו באה לנו כתוצאה מאכילת ראשי הדג". שאל הגוי: אם כך אתה מוכן למכור לי אותם"? אמר לו הגבאי: בבקשה, תן לי מאה דולר לכל ראש". שמח הגוי על המציאה וקנה את כל ראשי הדג, ומיד החל לאכל ראש דג אחד בעוד עצמות הדג בין שיניו. פנה הגוי אל הגבאי ואמר לו: איזה טפש אני. במקום לקנות ממך ראש דג במאה דולר, יכולתי לקנות אצל הדייג דג שלם בעשרה דולר"! ענה לו הגבאי: הוא אשר אמרתי לך, מאכילת ראש דג נעשים חכמים, אתה רואה בעצמך שמאכילת ראש הדג נתפקחת.

חשיבות היחיד והשבטים המרכיבים את כלל ישראל:

הטעם שכפל הכתוב את מקום הדיבור שנאמר: במדבר סיני באהל מועד. ללמדנו שנצטווה משה בפרשה זו למנות ארבעה סוגי אנשים, בשני מנינים, ובאותו הזמן בשני מקומות. המנין הראשון היה למנות את יוצאי הצבא של בני ישראל, וגם את בכורי ישראל שחנו במחנה ישראל אשר במדבר. דהיינו, במדבר סיני. והמנין השני היה למנות את הלוים מבן חודש, וגם את צבא הלוים שחנו במחנה הלוים המקודש מסביב למשכן. דהיינו, באהל מועד. סדר המנינים נכתב בתורה מן הגדול (מדבר) לקטן (אהל מועד). דהיינו, תחילה נאמר מנין יוצאי הצבא בישראל (603,550), לאחר מכן נאמר מנין כל זכר בשבט לוי (22,300), לאחר מכן נאמר מנין בכורי ישראל (22,273), ולבסוף נאמר מנין יוצאי הצבא של שבט לוי (8,580).

התורה מתארת את ארבעת הספירות בהרחבה, כדי להדגיש את חשיבותו של היחיד, השבט, והמחנה. אשר הם מרכיבים את כלל עם ישראל. דהיינו, על אף החשיבות של היחיד, השבט והמחנה, נדרש כל אחד מן המרכיבים לעמם את אישיותו בפני הכלל. לפיכך כתבה התורה את סיכום מספרם של כלל ישראל, למרות שהדבר ניתן לחישוב פשוט.

ודע, שבספירת ישראל ישנם שני צדדים: מחד גיסא, הספירה היא ביטוי של הוקרה והערכה. כפי שנאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר, א',ב', כ"ו, ב'). ומאידך גיסא, הספירה מורה על מוגבלות הנספר. לפיכך "אמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין...תנא דבי ר' ישמעאל אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו" (תענית ח:). מורכבות הספירה באה לידי ביטוי בהפטרת פרשת במדבר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" (הושע, ב', א'). וכן מובא בגמ': "ר' יונתן רמי: כתיב, והיה מספר בני ישראל כחול הים, וכתיב: אשר לא ימד ולא יספר. לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום" (יומא, כב:). כלומר, בענינינו ה' ציוה את משה למנות את יחידי ישראל וכלל ישראל, בעת שבא להשרות שכינתו עליהם, כהבעת נחת רוח על תרומתם למשכן, ומתוך חיבתן לפניו.

וכן הדגיש הרש"י: "מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה". למרות שבפועל הרש"י מונה רק שלושה מנינים. אלא שהרש"י רומז שה' מונה את ישראל "כל שעה" מתוך חיבתן. משום שישראל עוסקים בתורה החביבה על לומדיה כל שעה ושעה. כמובא בגמ': "דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה" (עירובין נד:). וכן "דרש רבי אבהו: מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל (במדבר, כ"ג, י')? מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע. אמר: מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה? מיד נסמית עינו. דכתיב: נאם הגבר שתום העין" (מסכת נדה דף לא.).

מרכזיותו של שבט לוי בתוך עם ישראל:

"וידבר ה' אל משה, במדבר סיני באחד לחדש", מפרש הרש"י: "מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם" (במדבר, א', א'). הטעם שהרש"י מסביר כאן את הסיבה למנין בני ישראל אחרי חטא העגל, משום שאחרי העגל נמנו בני ישראל במחצית השקל לכפר על נפשותיהם, אך בני לוי שלא חטאו בעגל לא נמנו שם, משום שמבני לוי לא נהרגו בעוון העגל. לעומת זאת בפרשת במדבר נמנו גם שבט לוי. לפיכך מסביר הרש"י: מדוע כאן נמנו גם שבט לוי ולאחר חטא העגל לא נמנה שבט לוי. והסברו הוא: משום שהמנין לאחר חטא העגל נבע מן הצורך "לידע את מנין הנותרים". והמנין כאן היה לצורך קורבנות ציבור שאף שבט לוי חייב בהם.

הטעם שמנין שבט לוי נבדל ממנין יתר שבטי ישראל, משום שכל שבט לוי קידש שם שמים ברבים, בעת חטא העגל. שנאמר, ויאספו אליו כל בני לוי … ויעשו בני לוי כדבר משה (שמות ל"ב). לפיכך נתן ה' להם את שכרם, ומינה אותם להיות משרתיו הקרובים במקום בכורי ישראל. שנאמר, מילאו ידיכם היום לה'. על ידי כך הפריד ה' את שבט לוי מיתר שבטי ישראל, ובכך גם הוציאם מן הגזירה שהוא עתיד לגזור על ישראל בעוון המרגלים. לפי שה' מכבד את כל יראיו בכך שאין שמם נכרת מן העולם. וכן מצאנו אצל בני רכב, שאף על פי שהיו גרים, כשעשו את רצון אביהם, הבטיחם ה' שלא יכרת איש ליונדב בן רכב עמד לפני כל הימים (ירמיה ל"ה), כל שכן ישראל העושים את רצון אביהם שבשמים. משום כך הבדיל ה' את שבט לוי מישראל לדורות עולם, על ידי כך שציוה את ישראל לתת לשבט לוי מעשרות. שנאמר, לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל … ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו (דברים י"ח).

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל, פי"ג, הל' י"ב-י"ג) מסביר: "ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת א"י ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו, ולהורות דרכיו ישרים, ומשפטיו הצדיקים לרבים. שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים, ל"ג, י')...ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מבאי עולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו...הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז, דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים ללוים". מטעם זה חולק שבט לוי לארבע רוחות המשכן, כדי שיהיו קרובים להורות את התורה למחנות הסמוכים להם.

חשיבותם של ישראל בעיני ה':

כתב הרש"י: "מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה". משום שכאשר מונים את ישראל המנין מרומם אותם. כפי שנאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר, א',ב', כ"ו, ב'). דהיינו, כשישראל יצאו ממצרים והתרוממו מתוך זוהמת מצרים, ה' מנאם. כשישראל עלו למדרגה חדשה לאחר שקבלו את התורה, משה מנאם. ועתה כשישראל בנו משכן לשכינה, והשכינה שרתה נצטוה משה לשוב ולמנותם. וכן מובא במדרש: "התבן והקש אינן נמנים ולא נמדדין, כך או"ה נמשלו כתבן וכקש. שנאמר: (תהלים פ"ג) כקש לפני רוח, וכן (עובדיה א') ובית עשו לקש. למה? שאין להקב"ה הנייה מהם. שנאמר: (ישעיה מ') כל הגוים כאין נגדו. אבל ישראל יש להקדוש ברוך הוא הנאה מהם: קורין שמע, מתפללין, ומברכין שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בכל יום. לפיכך נמנים בכל שעה. לכך נמשלו כחטים שנאמר: בטנך ערימת חטים (מד"ר, במדבר פר' א').

ודע, שלמרות חטא העגל לא פסקה חיבתו של הקב"ה לישראל. כפי שדייק הרש"י לומר: "וכשנפלו בעגל מנאן, לידע מנין הנותרים". כשם ש"אמר ר' עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב" (ב"ק, צ:).

הפרדת הגורמים השלילים מתוך עם ישראל:

פרט לצורך לדעת את מספרם של ישראל, כלל מנינים של ישראל גם מהלך נוסף, והוא בירור מספרו של כל שבט ושבט בתוך כלל מנינם של ישראל, ע"פ ספרי יוחסין. וחלוקתם לארבע מחנות מסביב משכן ה'. כתוצאה מספירת השבטים נתאפשרה חלוקתם לשבטים, ולמחנות. בכך הושגה המטרה של הרחקת הערב רב מתוך ישראל, משום שלפני שנערך המפקד, היו הערב רב שוכנים בתוך ישראל, ומסוגלים להשפיע עליהם לרעה, ולעכב את השראת השכינה במחנה ישראל, כפי שאכן קרה בחטא העגל. לאחר חלוקת השבטים והמחנות, נקבעו סדר חדש. אשר קבע כי בתוך המחנה ישכנו רק מי שנתייחסו לשבטי בני ישראל, וכל הגרים והנספחים שכנו מחוץ למחנה. כך שאפילו מי שאמו מישראל אך אביו לא היה ישראלי, לא היה יכול לשכון בתוך המחנה. כפי שמתואר על ידי חז"ל בפרשת המגדף (ויקרא כ"ד, י'), שהיה בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי ולא נתנו לו לטעת את אהלו בתוך מחנה דן. לפיכך נסמכו הפרשיות שבהם מתוארים מפקד בני ישראל ומפקד הלוויים (פרקים א – ד), לבין פרשת שילוח טמאים, וההמשך הדן בענייני גזל הגר (פרק ה').

ודע, שחז"ל קבעו: "קשים גרים לישראל כספחת" (קידושין ע, ב), כפי שמסביר ר"י (בתוס' ד"ה קשים): "ור"י פירש דלפיכך קשים, שנטמעו בישראל ואין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת", וכן גם פירש הרש"י: שהגרים קשים לישראל כי הם מלמדים אותם ממעשיהם.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי בפרשת במדבר שלובים זה בזה "ג' שנקראו קנין למקום. ואלו הם: תורה, וישראל ובית המקדש" (סיפרי, פר' האזינו, פיסקא ש"ט). לפיכך לכל יחיד מישראל ישנו ערך רב, וכל שכן לכל עדה מעדות ישראל, על צבעם ודגלם. השיתוף של כולם יוצר פסיפס מרהיב המיחד את תורת ישראל. כאשר כלל ישראל פועלים ע"פ כללי תורה אחידים המיוצגים על ידי שבט לוי. לפיכך אמר ה': "אהבתי אתכם אמר ה'...ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי" (מלאכי א', ב'-ג').

יה"ר שיזכנו ה' לאחדות שבקדוש, ויסיר מתוכינו את מעכבי השראת השכינה ונזכה לחזות בקנין השלישי של ה', בבנין ביהמ"ק השלישי במהרה בימינו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף, ובחנתים כבחן את הזהב, הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו, אמרתי עמיהוא, והוא יאמר ה' אלהי (זכריה, י"ג, ט').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)


תגובות[עריכה]

ההסבר והתיאור יפיםלמרות שיש הרבה פירושים אחרים

-- יגאל גניש, 2013-05-10 18:32:48

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-05-31.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_13