ביאור:ביקורת על הספר "מלכים ג'" מאת יוכי ברנדס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


ביקורת לספר "מלכים ג'" מאת יוכי ברנדס

זהירות – מכיל ספוילרים!

זה עתה סיימתי לקרוא (באיחור) את "מלכים ג'" של יוכי ברנדס ואני מוצא את הספר מעניין מאוד, גם אם לאדם מסורתי קשה יהיה לעכלו ולקבלו – ובאמת היו רבים שהתרעמו עליו. אולם מדובר במלאכת מחשבת של עיבוד הסיפור, הכולל את פשט הכתוב, מדרשים עתיקים ופרשנויות מודרניות. ולאיחוד כל אלה לתמונה מגובשת אחת מגיע כל הכבוד! 

בתחילה חשבתי לפרט לגבי כל סיפור מה המקור שלו, כשירות לציבור, עד כמה שאני יכול, אך דומני שתקצר לכך היריעה וגם איני רוצה לכתוב רשימות מכולת. תחת זאת אנסה לכתוב כמה נקודות מרכזיות שאני מוצא לנכון לומר לגבי ספרה זה.

באופן כללי אני אומר, שאני מעדיף אותה היכן שהיא פותרת את הכתובים ולא כשהיא פוטרת אותם. 

למשל, היא מספרת על אלחנן בית יערי, שטוען שהוא הרג את גוליית ודוד גנב לו את הראש... והרי יש פסוק עליו בתנ"ך: שמואל ב כא יט: "ותהי עוד המלחמה בגוב עם פלשתים ויך אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי את גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים", הגם שכבר בדברי הימים מתקנים: דברי הימים א כ ה: "ותהי עוד מלחמה את פלשתים ויך אלחנן בן יעור את לחמי אחי גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים" (ודומני שהיא מרפררת בטעות דווקא לכתוב בדברי הימים, אך אולי יש להבין 'דברי הימים' באופן כולל ולא כשם הספר בדבריה). זו דוגמא לפתרון הכתובים, וזה יפה.

לעומת זאת, היא מספרת על אונס תמר על-ידי אמנון שכלל לא התרחש, אלא שהייתה זו מזימה של אחיתופל, כדי להמליך את שלמה בנו ולא את אמנון הבכור, שבוודאי ינקם. ובכן, זו תוכנית כל-כך מסורבלת ולא הגיונית, שאפילו אחיתופל הפיקח לא היה מעלה אותה בדעתו. ולמה שתמר תסכים לשתף פעולה עם תוכנית זו? זו דוגמה לפטירת הכתובים שצורמת. לא שיש בעיה, לדעתי, עם הוספה על הטקסט התנ"כי, והרי זה סיפור דמיוני, אך כאן היא צורמת כי היא מגמתית וכפויה.

בכלל בספר - ובעיקר בחלק ב' העיקרי והמוצלח יותר, לעומת פרק א' הלא-מובן, שכמעט גרם לי להפסיק לקרוא באמצע, ולפני פרק ג' החלש יותר, אם כי עדיין מעניין - היא מנסה להאדיר את בית שאול על חשבון בית דוד, וזה לגיטימי. לרגעים אף עלה במוחי הרעיון שאולי היא גלגולו של מישהו מבית שאול, אולי של מיכל בעצמה, שבא לעשות צדק היסטורי – ואם חשבתי כך זו הצלחה מבחינת המחברת. זה לגיטימי למרות שזה יכול להיות לצנינים לאוהבי דוד הרבים, שכן בספר הוא מצטייר באור לא מחמיא, בלשון המעטה. אך הנה כבר התנ"ך – שלא מסתיר את מעללי הדמים הרבים שלו – מספר על אנשים (שמעי בן גרא, אך אולי הוא לא היחיד) שהיו קוראים לו "איש הדמים". זו גם הסיבה שאינו בונה את בית המקדש, על פי הנביא. גם את הצטרפותו לאכיש מלך גת הפלישתית ופלישתו לנגב (הישראלי/העמלקי?) ונכונותו (המדומה/האמיתית?) אחר-כך לצאת ביחד איתו למלחמה נגד ישראל צריך הרבה התפתלויות בכדי להסביר. ואת הסברה שדוד הרג את שבעת צאצאי שאול לא לשם כפרת פניהם של הגבעונים, כדעת הכתוב, אלא במגמה פוליטית למחוק את בית שאול המהווה איום עליו – זאת אנו מוצאים אצל הפרשנים המודרניים ולא רק בספר. עם זאת, אני מוצא בעיה בהצגה הדיכוטומית של העניין, שאעמוד עליה בהמשך.

בנוסף לזאת, המחברת מספרת את הסיפור מעיניה של מיכל, וזו עמדה פמיניסטית. לדעתי גם כל צורת ההסתכלות של 'רגשות ויצרים' נוטה לנשי, לעומת הקורקטיות התנ"כית הגברית ולכן צורת סיפור זו היא יותר מלגיטימית. אני אולי חוטא כאן במהותנות, אך גם גבר יכול לכתוב באופן נשי ועל כן זו לא באמת מהותנות. למשל, כתוב שלאחר בריחת דוד שאול נתן את מיכל לפלטי בן ליש (שמואל א כה מד). אבל איך מיכל הרגישה ביחס לזה? האם היא עדיין אהבה את דוד? (זה חשוב גם להסברת לעגה לריקודיו מאוחר יותר) האם היא אהבה את פלטי? כל זה הכתוב לא אומר לנו. ממש מזכיר לי גבר טיפוסי, או שמא קריקטוראלי, שעונה בקורקטיות? איך היה היום? טוב. כן, אבל מה עשית? מה אתה אומר על התמונה הזו? יפה. כן, אבל באיזה אופן? במקרה הטוב הוא מצליח להוציא מדל שפתיו את משפט המחץ – "אני אוהב אותך" ומשתומם שגם לזה יש המשך – כן, אבל באיזה אופן? וכיצד זה מתבטא? וכן הלאה. סליחה מראש לגברים שלא מתנהגים כך ואולי עוד יותר לאלה שאכן מתנהגים כך. אז בספר הכותבת מרחיבה את התמונה: מתברר שפלטיאל היה אהוב נעוריה של מיכל, לפני שהתאהבה בדוד ובכל אופן הנישואים האלה היו למורת רוחה והיא נמנעה מלממשם מינית (עד שדוד חזר לאחר 14 שנה והרג את בית אביה, אז היא שכבה עם פלטיאל ואף נולד להם ילד, בניגוד למה שאומר הכתוב, שלא היה לה ילד, אף כי גם חז"ל טוענים שילדה במותה וכדומה. היא גם מסכימה עם המדרש האומר שמיכל גידלה את ילדי מירב ועל כן נקראו בכתוב [המשובש – שמואל ב כא ח] בניה).

בכך המחברת הולכת בעקבות חז"ל, ילקוט שמעוני לשמואל א כו, סימן קל"ו: "ולמה נקרא שמו פלטיאל? שפלטו אל מעבירה. מלמד שנעץ חרב בינו לבינה, ואמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב". אותי, עם המוח הגברי שלי, הדבר עורר לחשיבה סטנדרטית יותר: ברור שהמדרש אומר זאת כדי לא לערער את חוקי התורה, אף כי זו טענה מפוקפקת מאוד ולא פחות פרשנות סובייקטיבית. ואולם עולה השאלה, גם אם פלטי לא נגע בה הרי שאול חיתן אותה בעודה נשואה ובדעתו היה שיממשו את נישואיהם – כיצד יתכן הדבר? מישהו התייחס לזה בעבר? אשמח לדעת. מכאן אני יכול ליצור נרטיב אלטרנטיבי אחר, שאומר ששאול בעצם לא שמר כל-כך על התורה ולכן גם קרא לילדו איש-בושת, שהוא שינוי של איש-בעל, כמו מפיבושת שהוא מפיבעל. אולי אפשר להוסיף לזה שבנה מזבח היכן שאסור, מלבד חטאיו הידועים - שלא חיכה לשמואל, שלא השמיד את עמלק וגם ששאל באוב, אף שהכריתו. למחברת, לעומת זאת, לפי התרשמותי, חשוב יותר הצד הרגשי של העניין ועובדה שלבסוף היא כן שוכבת עם פלטי בספר בעקבות מאורע רגשי.

מכאן לבעיה המרכזית שאני מוצא בספר. אולי אפשר לחשוב שהבעיה היא אנכרוניזם, כי בתקופת התנ"ך התחתנו כתוצאה משידוך ולא מסיפורי התאהבות כמסופר בספר, אך דווקא מיכל היא האישה היחידה בתנ"ך שמסופר עליה שאהבה גבר (שיר השירים הוא עניין בפני עצמו) וגם, כמסתבר, שניתנה לדוד במקום מירב אחותה – כפי שמפליאה לספר ולהסביר המחברת בספרה – ועל-כן הסתכלות כזו במקרה זה היא אפשרית ביותר. ואולם הבעיה היא חד-צדדיות והצגה דיכוטומית של הדמויות כטובים מול רעים; בית שאול הוא כולו טוב ואין בו מתום, שלא לדבר על מיכל עצמה, המושלמת. אמנם היא נאלצת לעזוב את פלטי אלוף נעוריה, אך אין הדבר נזקף לחובתה. גם אי שמירת האמונים לדוד לא נזקפת לחובתה. אפילו את לעגה המפורסם לדוד בעת ריקודו מסבירה הכותבת כעלילת שקר של דוד, למרות שהדבר היה יכול להסביר יפה מאוד את טיב היחסים ביניהם לאחר שובו. אך שמיכל הטהורה והזכה תלעג למישהו? לא ייתכן. לעומת זאת, דוד הרי מסוגל לכל ולכן מעליל עליה. כי היא טובה והוא רע. זו הסתכלות מגמתית ואפילו קצת ילדותית. כאן נקודת הזכות היא דווקא לטובת התנ"ך, שכן הוא משרטט דמויות מורכבות ותלת ממדיות, כך שגם הצדיק ביותר חוטא. גם שאול חטא וגם דוד חטא – בבת שבע. אין צדיק שלא יחטא. אף כי נכון שגם התנ"ך, בייחוד לגבי המלכים, מכתיר אנשים בכינוי צדיק ורשע, או עשה הטוב בעיני ה' או הרע בעיני ה'. אמנם המחברת בחרה מראש בנקודת ראות אחת, של מיכל (בפרק השני), אך דא עקא בכך היא מפספסת את התמונה הכללית. ועוד, הגבר האידיאלי שלה הוא זה שנמנע מלשכב עם אשתו במשך 14 שנה – מצב דמיוני בעליל וגם טהרני. והמורד האידיאלי הוא זה שאינו רוצה לשפוך אפילו טיפת דם אחת, אף כי כך אכן קרה כפי המסופר. נראה שהכותבת מפחדת מאותם 'יצרים ורגשות' אנושיים כל-כך יותר מאשר מבטאת אותם. על כן נראה שזה יותר כתב תעמולה, שלא לומר כתב פלסתר, מאשר סיפור עלילה, ריאליסטי או דמיוני. 

עם זאת, אחזור לשבח. מדובר בסיפור מקורי ויצירתי, אשר מנער את האבק מסיפור עתיק-יומין ומרענן את אופן הסתכלותנו עליו. לא כמו כל אותם ספרים החוזרים על עצמם ומספרים לנו 'עוד מאותו דבר ובאותו האופן'. בכך הספר משתלב בגל היצירה היהודית החופשית השוטף את ארצנו בשנים האחרונות ובכך יש בו ברכה.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה בhagaihof @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2013-02-24.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sig_9_9