ביאור:בהעלותך - הדרך להתמודדות עם קשיהם של הגר והחוזר בתשובה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בהעלותך-הדרך להתמודדות עם קשיהם של הגר והחוזר בתשובה

מבוא:

בפרשת בהעלותך התורה מתארת את השלמת חנוכת המזבח, הסמכת הלוים, הנוהלים והסימנים של מסעות בני ישראל במדבר, והתחלת מסעם של בני ישראל מהר סיני לארץ ישראל "בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש" (במדבר, י', י"א). ה' יתברך חפץ להכניס את עם ישראל לארץ מיד, לפיכך ה' קיצר בעבור ישראל אף את הדרך של "אחד עשר יום מחרב" (דברים, א', ב'), כמובא ברש"י: "מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (רש"י-במדבר, י', ל"ג). התורה קטעה את תאור מסעם המהיר של כלל ישראל והכניסה באמצע את פרשת "ויאמר משה לחובב" אשר היא לכאורה ענין פרטי של משה רע"ה וחותנו. בדו-שיח הקצר מפציר משה רע"ה ביתרו חותנו להצטרף לעם ישראל, כפי שנאמר: "וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם. לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָך" (במדבר, י', כ"ט-ל"ב). לפי הפשט חובב השיב בשלילה לבקשתו של משה (בפס' ל'), אך למרות זאת משה המשיך לנסות לשדלו (בפס' ל"א-ל"ב) ותשובת חובב לשידול נוסף זה לא נאמרה בפרשת בהעלותך. נראה לכאורה כי דו שיח זה הוא מיותר וחסר תועלת מעשית במיוחד לנוכח העובדה שכבר בפרשת יתרו נאמר: "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו" (שמות, י"ח, כ"ז). אלא שהתורה באה ללמד את ישראל מתוכן דברי משה רע"ה לחובב חותנו, כי יש לעצור את המסע הגדול של כלל ישראל לצורך התמודדות עם הקשים הטבעיים של הגר והחוזר בתשובה בכל דור ודור, ואף יש לעשות מעשים אשר יקלו עליהם את ההצטרפות למחנה ישראל למרות אי הודאות של תוצאות המעשים, דהיינו, בפרשת "ויאמר משה לחובב" יתרו מהוה את הסמל לגרים, והתנהגות משה רע"ה כלפיו מלמדת את דרך התורה לאהבת הגר ומכל שכן את הדרך לאהבת החוזר בתשובה, כפי שמפורט להלן בהרחבה:

א. ייחודו של יתרו – המנהיג הראשון מבין העמים שהתגייר מתוך הכרה בייחודו של ה'.

ב. מורשת יתרו – הגר זכאי לאפליה מתקנת מצד ישראל.

ג. הכפילות והסתירה שבסיפור עזיבתו של יתרו – נובעת משני נימוקי יתרו בעת עזיבתו.

ד. בקשתו הראשונה של משה מיתרו – כוללת פניה רוחנית והבטחת הטבות גשמיות כלליות.

ה. סירובו של יתרו לבקשתו הראשונה של משה – נובע מחששו של הגר מסביבתו החדשה.

ו. בקשתו השניה של משה מיתרו – פניה בשם כלל ישראל המבטיחה ליתרו שוויון זכויות.

ז. תגובת יתרו לבקשתו השניה של משה – הלך לגייר את משפחתו וחזר עמהם.

ח. יחסה של התורה לגרים – יחס הופכי בהתאם לנסיבות הגיור.

ט. גיורה של רות – קבלה נפשית ומעשית מלאה של כל מערכת החובות המוטלות על היהודי.

י. יחס התורה לחוזר בתשובה – כבוד רב ומקום נכבד לשבי פשע ביעקב.

ייחודו של יתרו:

יתרו שימש כאחד משלשת יועציו הבכירים של פרעה, בעת שפרעה החליט לשעבד את ישראל יתרו התנגד לשעבוד ישראל ע"י המצרים ולכן עזב את משרתו הבכירה וברח, לפיכך נאמר בגמ': "יתרו שברח זכו בניו לישב בלשכת הגזית" (סנהדרין, קו.). בהמשך יתרו אירח בביתו את משה הנמלט מחרב פרעה למשך עשרות שנים, וגם נתן למשה את ציפורה בתו לאשה ואף הפקיד בידיו את מרעה צאנו. בהמשך לכך התורה מספרת כי יתרו נתן גם לאלעזר בן אהרן הכהן את אחת מבנותיו לאשה, ומובא בגמ': "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם" (סנהדרין, צט.). אך למרות פועלו העקיף של יתרו למען עם ישראל ומנהיגיו התורה התייחסה ליתרו כעובד ע"ז, כפי שפירש הרש"י (שמות, ו', כ"ה): "מבנות פוטיאל', מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה ומזרע יוסף שפטפט ביצרו" (ב"ב, ק"ט:), וזאת משום שיתרו עדין לא התגייר. לאחר מלחמת עמלק וקריעת ים סוף עזב יתרו כהן מדין את כבודו, רכושו, משפחתו, עמו ודתו, והתגייר מתוך אהבתו את ה' יתברך, שנאמר: "על כן עלמות אהבוך', בא יתרו לקול השמועה ונתגייר" (רש"י-שיה"ש, א', ג'). בטרם בואו שלח יתרו שליח למשה חתנו והביע דרכו את חששו מקבלת הפנים של משה רע"ה, באומרו: "אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה" (רש"י-שמות, י"ח, ו'). אך למרות חששו של יתרו קיבלוהו ישראל באהבה רבה והושיבוהו במחיצת משה ואהרן ושבעים הזקנים. וכן מובא במדרש שיתרו נתחבב גם על ה' עד שנקראו לו בתנ"ך שבעה שמות בכדי לציין את מעשיו הטובים: "יתר, יתרו, חובב, בן רעואל, חבר, פוטיאל, קני. 'יתר' שהותיר פרשה אחת בתורה, 'יתרו' שייתר במעשים טובים, 'חובב' שהיה חביב למקום, 'רעואל' שהיה כריע למקום, 'פוטיאל' שנפטר מעבודה זרה, 'קני' שקנא לשמים וקנה לו תורה, 'חבר' שנעשה כחבר למקום" (מכילתא, פר' יתרו, פרשה א). כלומר, יתרו היה הגר הבכיר וראשון שהצטרף לעם ישראל לאחר יציאת מצרים, ואף הצטרף מרצונו למסע בני ישראל במדבר סיני השומם, ואכל את המן, ושתה מבארה של מרים, וראה בעיניו את ענן ה' ההולך לפני מחנה ישראל לנחותם הדרך.

למרות זאת חזרה התורה להתיחס ליתרו באופן הופכי כפי שדבר בא לידי ביטוי בפירוש הרש"י (שמות, י"ח', ט'): "ויחד יתרו' וישמח זהו פשטו, ומדרש אגדה: נעשה בשרו חדודין חדודין מיצר על אבוד מצרים" (סנהדרין, צד:). אף יתרו התייחס להצטרפותו בהופכיות, דהיינו, מחד גיסא יתרו הצטרף לישראל מתוך שיכנוע פנימי עמוק עד שהכריז בריש גלי: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים", ומאידך גיסא סירב יתרו באופן חד משמעי לבקשת משה להמשיך ללכת עם ישראל כדי להכנס לארץ ישראל, מבלי שיחשוש שמא בגין מעשה זה יתרחקו גרים מישראל ויתמעט כבוד שמים. כמובא במדרש שמשה אמר ליתרו: כסבור אתה שאתה מרבה כבוד המקום? ואין אתה אלא ממעט, כמה גרים ועבדים אתה עתיד להכניס תחת כנפי השכינה?! (ילקוט שמעוני, במדבר,פר' י', סי' תשכו). לפיכך פנה משה ליתרו בכפל לשון: "אל נא תעזב אתנו". כלומר, מחד גיסא: אל תעזוב בלשון צו, ומאידך גיסא: נא השאר בלשון בקשה, משום שלנגד עיני משה עמדה החשיבות שהתורה מיחסת לקרוב גרי הצדק ולהטמעתם בתוך עם ישראל.

מורשת יתרו:

יתרו זכה שפרשת יתרו הכוללת בתוכה את תיאור קבלת התורה נקראה על שמו לנצח משום שבטרם קבלת התורה נתן יתרו לתורה השמיימית את הצד האונברסלי, ע"י שיתר שתי פרשיות הכתובות בתורה למפרע, דהיינו, יתרו יתר את פרשת "ואתה תחזה" שעניינה מינוי דיינים רבים כדי לקצר לישראל את תהליך המשפט, ובכדי לברר את הדין בסדרי משפט מן הקל אל הכבד ע"י שרי עשרות, שרי מאות, וכו'. כמו כן נלמדה מיתרו ההלכה: "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה...גמ': מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן דאמר קרא: 'ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל" (ברכות, נד.). וכן "אמר דוד: גר אחד היה יתרו בין שש מאות אלף, ואמר: 'ברוך ה' אשר הציל אתכם', גנאי גדול הוא זה לכל ישראל, ואני הריני מוסיף לברך את הקב"ה יותר מיתרו" (רש"י-דבה"י א', כ"ט, י'). למרות שהפרשיות שיתרו הוסיף הן פשוטות ומחויבות המציאות, התורה זיכתה את יתרו הגר ליתר פרשה בתורה אף על פי שיתרו הציג את הצעתו לשינוי סדר הדין בהופכיות, דהיינו, מחד גיסא בדרך של ענוה ויראת שמים, באומרו: "איעצך ויהי אלהים עמך', אמר לו: צא המלך בגבורה (בה')" (רש"י-שמות, י"ח, י"ט). ומאידך גיסא יתרו נימק את הצעתו בדרך של הפחדה והתנשאות, באומרו: "וצוך אלהים ויכלת עמוד', המלך בגבורה (בה'), אם יצוה אותך לעשות כך תוכל לעמוד (מכילתא), ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד" (רש"י-שמות, י"ח, כ"ג). נמצאנו למדים כי למרות ההופכיות שבגישות יתרו הגר שהתפצלו בין ענוה להתנשאות, התורה אימצה את החיוב שבו והתמודדה עם השלילה שבתכונותיו באמצעות חיבה יתרה, וע"י כך התורה מלמדת כי הגר זכאי לאפליה מתקנת מצד ישראל.

הכפילות והסתירה שבסיפור עזיבתו של יתרו:

בפרשת יתרו נאמר: "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו', לגייר בני משפחתו" (רש"י-שמות, י"ח, כ"ז), לעומת זאת בפרשת בהעלותך מבקש משה מיתרו: "אל נא תעזב אתנו', אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו: לא נתגייר יתרו מחבה סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו" (רש"י-במדבר, י', ל"א). כלומר, לדעת הרש"י שתי עמדותיו הסותרות של משה אירעו באותו מעמד ואין מוקדם ומאוחר בתורה (רש"י-בראשית, ו', ג'), וכן כתב הרש"י: "שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה, שהרי נאמר כאן: 'וישלח משה את חותנו', ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר, י', כ"ט): 'נוסעים אנחנו אל המקום' וגו', 'אל נא תעזוב אותנו'. ואם זו קודם מתן תורה מששלחו והלך, היכן מצינו שחזר? וא"ת שם לא נאמר יתרו אלא חובב, ובנו של יתרו היה!? הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב (שופטים, ד', י"א): 'מבני חובב חותן משה" (רש"י-שמות, י"ח, י"ג).

את הסתירה בעמדות משה שנאמרו ליתרו באותו הזמן לדעת הרש"י, ניתן לתרץ בכך שדברי משה נאמרו בהתאם לשינויים בנימוקיו של יתרו. שכן מצאנו שיתרו נימק את סירובו בשני נימוקים: "אל ארצי ואל מולדתי', (ספרי) אם בשביל נכסי אם בשביל משפחתי" (רש"י-במדבר י', ל"א). כלומר, יתרו נמק את רצונו לעזוב את ישראל בשתי סיבות: הסיבה הראשונה היתה גשמית "בשביל נכסי", דהיינו, רצונו לחזור לחיי שלווה ועושר בביתו אשר בארצו ובמולדתו. והסיבה השניה היתה רוחנית "בשביל משפחתי", דהיינו, רצונו לגייר גם את בני משפחתו (ש"ח). לפיכך לסיבתו הרוחנית של יתרו משה הסכים מיד ואף שלח את יתרו לגייר את בני משפחתו, אך לסיבתו הגשמית של יתרו אשר בקש לשוב לנכסיו כאמור בפרשת בהעלותך משה התנגד, ובקש מיתרו שלאחר גיור בני משפחתו יחזור ויצטרף למסעם של עם ישראל לארץ ישראל ע"מ להראות לישראל שגיורו נבע מאהבת ה' התורה וישראל, ולא למען קבלת חלקת אדמה בארץ ישראל. לפיכך התורה הדגישה את הפיצול בנימוקיו של יתרו באמצעות כתיבתה הכפולה של פרשת עזיבת יתרו אשר חייבה את משה להגיב שתי תגובות מנוגדות כביכול. כלומר, התורה מלמדת שאין להתיאש מהרהוריו השליליים של הגר "מפני שסורו (רש"י-יצה"ר ששר לו) רע" (ב"מ, נט:), אלא יש צורך לחזק את הגר כדי שיאמץ את הרהוריו החיוביים ויביאם לכלל מעשים טובים.

בקשתו הראשונה של משה מיתרו:

בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים "בחודש השני בעשרים בחדש" (במדבר, י', י"א), לאחר קבלת התורה, בנית המשכן, ההתארגנות וסידור שבטי ישראל בארבע מחנות, כשיתרו והערב רב ממוקמו במחנה נפרד מחוץ למחנות ישראל, החל מסעם של כל המחנות לארץ ישראל המובטחת. ברגע היסטורי זה פנה משה לחותנו יתרו בבקשה: "לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל" (במדבר, י', כ"ט). פניתו הראשונה של משה ליתרו מורכבת משני חלקים: החלק הראשון פניה רוחנית אשר בה בקש משה מיתרו להצטרף למסעם של עם ישראל לא"י ללא כל תמורה, שנאמר: "לכה אתנו", והחלק השני פניה גשמית אשר בה בקש משה מיתרו להצטרף למסעם של עם ישראל בעבור הטבות גשמיות כלליות שיקבל מישראל כאשר תתגשם הבטחת ה' לישראל, שנאמר: "והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל". כלומר, בשל חששו של משה שיתרו ימאן להצטרף לבני ישראל מטעמים רוחניים בלבד, הוסיף משה לפנייתו הבטחה חומרית ליתרו אשר לפיה יתרו יקבל מן הטוב המובטח לעם ישראל מפי ה' בכבודו ובעצמו, דהיינו, משה רע"ה נקט בגישה כפולה בעת בקשתו מיתרו: מחד גיסא פניה לרוחניותו של יתרו ומאידך גיסא הצעה חומרית נדיבה ומובטחת. משה נקט בגישה זו על מנת להבטיח את הצטרפותו של יתרו למסע, בין אם הדבר יעשה לשמה ובין אם הדבר יעשה מתוך שלא לשמה, או במשולב. בגישה זו הוכיח משה כי עם ישראל אוהב את הגרים ושמח לצרפם אליו אף במחיר חומרי גבוה.

סירובו של יתרו לבקשתו הראשונה של משה:

בתגובה לפנייתו הראשונה של משה הגיב יתרו נחרצות: "ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במדבר, י', ל'). כלומר, תגובת יתרו מתייחסת לשני חלקיה של בקשת משה: לפניתו של משה להצטרפות יתרו למסע על בסיס רוחני וללא כל תמורה הגיב יתרו: "לא אלך" עם ישראל אלא אלך לגייר את משפחתי אשר במדין. לפניתו של משה להצטרפות יתרו למסע על בסיס הטבות גשמיות שערבות ה' בצדן, הגיב יתרו: "אל ארצי ואל מולדתי אלך", לפיכך פירש הרש"י: "אל ארצי ואל מולדתי, (ספרי) אם בשביל נכסי, אם בשביל משפחתי" (רש"י-במדבר י', ל"א). כלומר, גם בסירובו זה של יתרו ניתן להבחין בגישתו ההופכית של יתרו: מחד גיסא מגלה יתרו כי הסבה העיקרית לסירובו להצטרף למסע עם ישראל היא חומרית, דהיינו, מחמת החשש של יתרו לחיות את עתידו בחיים עלובים ודחוקים שינתנו לו מתוך ההטבות המובטחות לעם ישראל. מטעם זה העדיף יתרו לחזור לחיי שלוה ולחיי כבוד עם נכסים עצמאיים בארצו, אשר הם כוללים שתיית יין מכרמו דוקא ולא מכרמם אחרים, וכן מובא במדרש: "ויאמר אליו לא אלך', אמר לו: אם מפני ארץ ונכסים איני בא, יש לך אדם שיש לו ארץ ואין לו נכסים, יש לו נכסים ואין לו משפחה. אבל אני יש לי ארץ ויש לי נכסים ויש לי משפחה ודיין הייתי בעירי. ואם איני הולך מפני ארצי אלך מפני נכסי, ואם איני הולך מפני נכסי אלך מפני מולדתי! אמר לו: למחר כשתיחלק ארץ ישראל לשבטים איזה שבט מכם שיתן לי כרם אחד בתוך שלו? אלא הריני הולך לארצי ואוכל פירות ושותה יין מכרמי! (ילקוט שמעוני, במדבר, פרק י', סימן תשכו). מאידך גיסא מוסיף יתרו לטענתו החומרית סיבה רוחנית אשר לפיה שובו לארצו יאפשר לו להפיץ את התורה ויראת ה' למשפחתו, תוך כדי ויתור מצידו על ההטבות והמעלות הרוחניות העתידיות אשר הובטחו לו ע"י משה חותנו. נימוקי יתרו לדחיית בקשתו של משה מלמדים כי בתוך עמקי נשמתם של הגרים או של חוזרים בתשובה קיימת התמודדות פנימית מתמדת, וחששות מיחס הסביבה החדשה אליהם, לפיכך נאלץ משה לשנות את נוסח בקשתו הראשונה מיתרו, והוסיף לבקשו בקשה שניה משופרת יותר.

בקשתו השניה של משה מיתרו:

בקשתו השניה של משה רע"ה מיתרו נועדה להתמודד עם סירובו הראשוני של יתרו אשר כלל בעיקרו את הנימוק החומרני המיידי. כלומר, משה לא נרתע ולא התיאש מנימוקו החומרני של יתרו לבקשתו הראשונה אלא משה הוסיף נימוקים אחרים, והפציר ביתרו: "ויאמר אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך". כלומר, משה זיהה שעיקר טענתו של יתרו נובעת מהפגיעה הרגשית של יתרו בעקבות חלוקת ישראל לשבטים, דגלים ומחנות, כשהגרים כולל יתרו מוקמו מחוץ לשלשת מחנות ישראל. לפיכך הדגיש משה ליתרו כי בקשתו השניה היא גם בשמם של כלל ישראל וגם תוספת לבקשתו הראשונה מיתרו. בנוסף לכך נסה משה לשכנע את יתרו באמצעות טיעונים נוספים:

בתחילה הפנה משה את תשומת לבו של יתרו להבט הציבורי ולמסר השלילי שמובנה בנטישתו של גדול הגרים את העם במדבר, באומרו: "אל נא תעזב אתנו', אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמרו לא נתגייר יתרו מחבה סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו" (רש"י-במדבר, י', ל"א). לאחר מכן הדגיש משה בפני יתרו שההבטחות העתידיות שנאמרו לו בבקשה הראשונה הם בטוחות יותר מנכסיו הקיימים במדין, באומרו: "כי על כן ידעת חנתנו במדבר', כי נאה לך לעשות זאת על אשר ידעת חנותנו במדבר וראית נסים וגבורות שנעשו לנו" (רש"י-במדבר, י', ל"א), למרות ש"כל החניות היו בתרעומות ומחלוקת" (רש"י-שמות, י"ט, ב'), דהיינו, ה' מבטיח את טובתם העתידית של עם ישראל כשם שה' הטיב עם ישראל במן, בבאר, בענני כבוד, בהשראת שכינה, וכו', למרות התנהגותם של ישראל. בהמשך הדגיש משה את אהבתם של ישראל ליתרו בעבר אשר היא מבטיחה יחס דומה גם בעתיד, כפי שנאמר: "והיית לנו לעינים', לשון עבר כתרגומו, דבר אחר: לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר: שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר (דברים, י', י"ט): 'ואהבתם את הגר" (רש"י-במדבר, י', ל"א). כלומר, משה בקש מיתרו שמתוך עברו ילמד את דייני ישראל אף את דרכי הע"ז כדי שיוכלו לדון בה, כמובא בגמ': "לא תלמד לעשות' (דברים, י"ח, ט') אבל אתה למד להבין ולהורות" (שבת, עה.), ועוד מובא במדרש שמשה הבטיח ליתרו: "לא דייך אלא שתהא יושב עמנו בסנהדרין ותהא מורה בדברי תורה...כל דבר ודבר שנתעלם מעינינו תהא מאיר עינינו בהן" (ילקוט שמעוני, במדבר, פרק י', סימן תשכו), דהיינו, משה שהיה סבור "שהוא נכנס" (רש"י-במדבר, י', כ"ט) לארץ ישראל לפיכך הציע ליתרו את המשך השותפות בהנהגת עם ישראל.

לדעת הרמב"ן משה הציע ליתרו אף את ההנהגה הצבאית: "תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה" (במדבר, פרק י', כ"ט), ובתמורה לעבודתך זו תקבל אחוזה בארץ ישראל למרות שלגרים אין חלק בארץ ישראל. כלומר, משה החמיא ליתרו על כי למרות שראה את הנסים והגבורות שעשה ה' עם ישראל, הוסיף יתרו את תרומתו האנושית לישראל בעבר הן בתחום המשפט, והן כמורה דרך בשטח המדברי והן בחיזוק לבם של קטני האמונה מישראל. לפיכך הכרתו של יתרו גם את נפלאות דרכי ה', ואף את השטח המדברי וגם את עם ישראל לגווניו, מכשירה אותו לשמש גם בעתיד כ"עינים" לעם ישראל.

לסיום הבטיח משה ליתרו הצעה שיוויונית הכוללת הבטחה עתידית ממוקדת: "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך', מה טובה הטיבו לו? אמרו: כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דושנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה והניחוהו מלחלוק, אמרו: מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר (שופטים, א', ט"ז): 'ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים" (רש"י-במדבר, י', ל"ב).

נמצאנו למדים כי בבקשתו השניה מיתרו משה סתר את עיקרי טענותיו הרגשיות והחומריות של יתרו, כפי שבאו לידי ביטוי בנימוקי סירובו של יתרו להמשיך ולצעוד יחד עם ישראל לאחר בקשתו הראשונה של משה. כלומר, בבקשתו השניה של משה מיתרו, משה רע"ה לא שלל את נימוקו הרוחני של יתרו שעיקרו היה: רצונו העז של יתרו לגייר את בני משפחתו, לפיכך שילח משה את יתרו אל ארצו כדי שיגייר את בני משפחתו וישוב.

תגובת יתרו לבקשתו השניה של משה:

בפרשת בהעלותך התורה אינה כותבת במפורש מה היתה תגובתו של יתרו לבקשתו השניה של משה, לדעת הרמב"ן יתרו התרצה ונשאר, ולעומת זאת לדעת האברבנאל וה"ספורנו" יתרו לא נעתר לבקשותיו של יתרו והלך. נלענ"ד שהסתירה בדעות הנ"ל מתיישבת בפירושו העקבי של הרש"י, דהיינו, האמור בפרשת יתרו אינו כתוב כסדר (רש"י-שמות, י"ח, י"ג) אלא היה צריך להכתב בסיום פרשת "ויאמר משה לחובב", משום שבאותו מעמד יתרו הלך לגייר את בני משפחתו וחזר והצטרף לעם ישראל בימי יהושע, כפי שפירש הרש"י בפרשת יתרו: "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו', לגייר בני משפחתו" (רש"י-שמות, י"ח, כ"ז). וכן מובא במדרש (מכילתא, פר' יתרו, פר' ב'): "אמר לו (יתרו): כלום הנר מהנה אלא במקום החושך! וכי מהנר נהנין חמה ולבנה? אתה חמה ואהרן לבנה! מה יעשה הנר בינכם? אלא הריני הולך לארצי ואגיד לכל בני מדינתי, ואביאם לתלמוד תורה ואקרבם תחת כנפי השכינה. יכול שהלך ולא עשה? תלמוד לומר: 'ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים' (שופטים, א', ט"ז), ואומר: 'וילך וישב את העם' (שופטים, א', ט"ז), ואין עם אלא חכמה". וכן פירש הרש"י: "ונתנוה לבני יתרו ארבע מאות ארבעים שנה, והתלמידים שבהם הניחוה והלכו אצל עתניאל בן קנז הוא יעבץ במדבר יהודה אשר בנגב ערד ללמוד תורה...'וישב את העם', עם התלמידים היושבים לפניו: הוא בקש מאת הקב"ה שיזמין לו תלמידים הגונים, שנאמר (דברי הימים-א, ד', י'): 'ויקרא יעבץ לאלהים' וגו', וזימן לו החסידים הללו" (רש"י-שופטים, א', ט"ז). לפיכך נתקנא בלעם הרשע בבניו של יתרו, שנאמר: "וירא את הקיני'...נסתכל בגדולתם של בני יתרו שנאמר בהם: 'תרעתים שמעתים שוכתים' (דבה"י-א, ב', נ"ה), 'איתן מושבך', תמה אני מהיכן זכית לכך? הלא אתה עמי היית בעצת 'הבה נתחכמה לו' ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל" (רש"י-במדבר, כ"ד, כ"א). כלומר, בקשותיו של משה מיתרו הועילו לטווח הארוך, שכן מצאנו שיתרו הוכיח במעשיו שאכן גייר את בני משפחתו בשובו למדין, ואף השפיע עליהם כל כך עד שהכניסם תחת כנפי השכינה ועלו ללמוד תורה בבית מדרשו של יעבץ. ולא זו בלבד אלא שבני יתרו חותן משה ויתרו על דושנה של יריחו בטענה: "כל עצמנו לא באנו והנחנו כל מה שהיה לנו אלא כדי ללמוד תורה, ועכשיו אנו זורעים וקוצרים, אמתי אנו לומדים תורה"? (תנחומא, פר' יתרו, סימ' ד) לפיכך נקראו בני יתרו חסידים.

יחסה של התורה לגרים:

יחסה של התורה לגרים הוא יחס הופכי לכאורה כי מחד גיסא נאמר: "ואמר ר"א: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר: 'וזרעתיה לי בארץ', כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין" (פסחים, פז:). ומאידך גיסא נאמר: "א"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת, דכתיב: 'ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (יבמות, מ"ז:).

נלענ"ד לישב את הסתירה בין דברי ר"א לדבריו של ר' חלבו בפשטות, דהיינו, דברי ר"א מכוונים לגר הבא להתגייר מתוך מניעים רוחניים על אף היות ישראל נרדפים בגלות ובצער, גר שכזה התורה אוהבת ומחבקת לחיכה, כיתרו, אונקלוס, שמעיה ואבטליון, וכו', משום שעומק עניין הגיור הוא: בירור וגאולת הניצוצות הקדושים אשר נפלו בין האומות בזמן הגלות. לפיכך התורה הקדישה לטובת הגר מספר מצוות שנועדו לקרבו ולהגביר את רוחניותו, שנאמר: "וגר לא תלחץ" (שמות, כ"ג, ט'), "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים, י', י"ט), "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך" (ויקרא, י"ט, ל"ג), "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים, כ"ג, ח'), "לא תטה משפט גר" (דברים, כ"ד, י"ז). וכן "תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה התורה בל"ו מקומות ואמרי לה במ"ו מקומות בגר מפני שסורו רע" (ב"מ, נט:). יתרה מזאת מצאנו ששבחו של הקב"ה מתבטא באהבת הגר, שנאמר: "עושה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים, י', י"ח). לעומת זאת דברי ר' חלבו מכוונים לגר הבא להתגייר מתוך מניעים גשמיים בעת שישראל שרויים בשפע כלכלי בארצם, לפיכך גר שכזה התורה מציעה לא לקבל, כמובא בגמ': "ת"ר, אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה" (יבמות, כד:). כלומר, רק לגרים מסוג זה התכוון ר' חלבו באומרו: "קשים גרים לישראל כספחת", הנימוק לכך מובא ברש"י (יבמות, מז:): "שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים מהם לישראל", לפיכך הם כ"ספחת", דהיינו, כנגע צרעתי (ויקרא, י"ג, ב') אשר הוא תוספת רעה לגוף, כאמור בגמ': "כל יתר כנטול (כחסר) דמי" (חולין, נח:).

וכן מצאנו שמשה רע"ה היה צריך להחליט בעצמו האם לגייר את הערב רב או לדחותם, מצד אחד עמדה לנגד עיניו המלצתו של הקב"ה שלא לגייר את הערב רב, ומצד שני עמד לנגד עיניו נסיונו האישי ומצוות התורה שאותה עתיד הוא להנחיל את ישראל. משה רע"ה החליט על דעת עצמו לגייר את הערב רב מארבע סיבות, הסיבה האחת היא: משום שמשה רע"ה עצמו חש את תחושתו הנפשית של הגר, שנאמר: "גר הייתי בארץ נכריה" (שמות, ב', כ"ב, י"ח, ג'), הסיבה השניה היא: משום שמשה רע"ה בעצמו גרם לגיורם המוצלח של ציפורה ויתרו (זבחים, קטז.) למרות שיתרו היה בעברו אחד משלשת יועצי פרעה (סוטא, יא.) וכהן לעכו"ם. והסיבה השלשית היא: משום שמשה כמנהיג עם ישראל לא היה יכול להרשות לעצמו לזות שפתיים אשר לפיה משה מגייר או לא מגייר לפי צרכיו האישיים, כמאמר זמרי: "אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך"? (סנהדרין, פב.). והסיבה הרבעית: היא משום שמשה למד מפי הגבורה את חשיבות המצוות האמורות בגר. לפיכך משה רע"ה לא נענש על שגייר את הערב רב למרות המלצתו של ה' שלא לעשות כן, משום שנאמר: "לא בשמים היא...אין אנו משגיחין בבת קול" (ב"מ, נט:). כלומר, משה רע"ה מסר את עצמו למען קרוב הגרים בעקביות, כפי שמצאנו גם בפרשת בהעלותך אשר בה התורה מפרטת את השתדלותו של משה למען צירופם של יתרו ומשפחתו לעם ישראל ההולך במדבר.

וכן מצאנו שהלל אמץ את דרכו של משה רע"ה וזכה לקרב גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה, כפי שמבארת הגמ' בשלשה מעשי גיור רצופים: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו שתים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני ע"מ שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה (רש"י-הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו). בא לפני הלל גייריה (רש"י-וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו). יומא קמא אמר לו: א"ב ג"ד למחר אפיך ליה (רש"י-כגון תשר"ק), אמר לו: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי (רש"י-מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית? אלא שלמדתיך וסמכת עלי. דעל פה נמי סמוך על דברי).

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו (רש"י-מקל שהוא אמת אורך). בא לפני הלל גייריה, אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד (רש"י- אל תעבור על דברי הקב"ה, שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך) זו היא כל התורה כולה, ואידך (רש"י-שאר דברי תורה) פירושה הוא זיל גמור (רש"י-לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע).

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר (רש"י-מלמד תינוקות) שהיה אומר: 'ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד', אמר: הללו למי? אמרו לו לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות (רש"י-תיקוני צרכי המלך לפי הכבוד). הלך וקרא, כיון שהגיע 'והזר הקרב יומת', אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם 'בני בכורי ישראל', כתיב עליהם: 'והזר הקרב יומת', גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה? בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה: 'והזר הקרב יומת'!. בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה. לימים נזדווגו שלשתן (רש"י-הגרים הללו) למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה" (שבת, לא.).

גיורה של רות:

דיני הגיור נלמדו מרות מואביה אשר קבלה על עצמה באופן נפשי ומעשי לקיים את כל מערכת החובות המוטלות על היהודי במלואם, דהיינו, בניגוד ליתרו רות המואביה הצהירה בראשית דרכה: "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה לי ה' וכה יסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות, א', ט"ז-י"ז), במשפטים קצרים אלה בטאה רות את הקבלה המלאה של עיקרי היהדות, והצטרפה בגופה ובנפשה לברית שכרת ה' עם ישראל בהר סיני. לפיכך למדו חז"ל מדברי רות את דיני הגיור, כמובא בגמ': "אמר רבי אלעזר: מאי קראה דכתיב: 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה'? אמרה לה: אסיר לן תחום שבת, 'באשר תלכי אלך'. אסיר לן יחוד, 'באשר תליני אלין'. מפקדינן שש מאות וי"ג מצוות, 'עמך עמי'. אסיר לן עבודת כוכבים, 'ואלהיך אלהי'. ארבע מיתות נמסרו לבית דין, 'באשר תמותי אמות'. שני קברים נמסרו לבית דין (אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין-רש"י-רות, א', ט"ז), 'ושם אקבר'. מיד 'ותרא כי מתאמצת היא" (יבמות, מז:). כלומר, רות מסמלת לדורות עולם את אופן הגיור האמיתי משום שרות קבלה על עצמה מרצונה החופשי את הפרט והכלל של מצוות התורה, דהיינו: גם את שמירת השבת, ואף את מצוות הצניעות, וגם את קיום תרי"ג המצוות, וגם את איסור עבודה זרה, וקבלה עליה את מרות בתי הדין, ואף הסכימה לקבלת עונשי מיתה הנקבעים ע"י בתי הדין. לפיכך זכתה רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ואף זכתה לכך שהמלך המשיח העתיד לגאול את ישראל בגאולה העתידית יצא מזרעה. וכן מובא במדרש שהקב"ה הראה למשה רע"ה את זרעה של רות, שנאמר: "מערבות מואב', מלמד שהראהו הקב"ה (למשה) שלשלת המלכים שעתידים לעמוד מרות המואביה זה דוד וזרעו" (ספרי, וזאת הברכה, פסקא שנז).

יחס התורה לחוזר בתשובה:

היחס המועדף שהתורה מצווה לתת לגר מלמדת את ישראל קל וחומר ליחס המועדף שנדרש מישראל לתת לחוזרים בתשובה מבני עמנו, הן ע"מ לסייע להגדלת שם שמים בעולם ע"י הסיוע לחוזרים בתשובה להתעלות למעלת קדושים וטהורים על ברכי התורה והמצוות כרבי עקיבא, והן בכדי שלא ישובו לדרכם הרעה ויתמעט כבוד שמים בעולם כדברי משה רבנו ליתרו, דהיינו, יש להתייחס בכבוד רב לשבי פשע ביעקב, ולסייע ברוחב לב ובסבלנות לחוזרים בתשובה שלמה אשר עזבו את עברם ואת כל אשר להם ובאו לחסות בצל השכינה, ובנוסף לכל מצוות התורה קיימו גם את מצות התשובה בהידור, וכן אמר רבי "אבהו: במקום שבעלי תשובה עומדין שם צדיקים אינן עומדין שם, שנאמר: 'שלום שלום לרחוק ולקרוב" (סנהדרין, צט.). וכן מצאנו שגדולי ישראל הבטיחו לתת לפושעי ישראל את אחותם או אף את בתם בתנאי שאותם פושעים יחזרו בתשובה, כמסופר בגמ': "יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא, אמר ליה: שופרך לנשי, אמר ליה: אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי, קביל עליה" (ב"מ, פד.),... "איקלע רבי לאתריה דרבי טרפון אמר להו: יש לו בן לאותו צדיק שהיה מקפח את בניו? אמרו לו: בן אין לו בן בת יש לו, וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה, אתיוהו לקמיה אמר ליה: אי הדרת בך יהיבנא לך ברתאי, הדר ביה" (ב"מ, פה.).

וכן מצאנו שאף בימינו קיים הצורך להוכיח את אותו חלק מהחברה "החרדית" ומהחברה "החסידית" אשר נצלו בנס מ"שואת אירפה" ומתייחסים לחוזרים בתשובה כאל "ספחת", דהיינו, יש להחזיר בתשובה גם את היהודים "הכשרים למהדרין" אשר אינם מקבלים את החוזרים בתשובה ביחס מועדף, ואף לא כשווים בין שווים בכל התחומי החיים: הן בשידוכים, והן בקבלה למוסדות חינוך, והן בהנהגת אפליה על רקע עדתי, וכו', ובכך עלולים הם למעט שם שמים בעולם ולהרחיק את הגאולה השלמה מעם ישראל ח"ו. וכן מובא בגמ': "אמר ר' יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר: 'אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד', וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו, שנאמר: 'ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה" (ב"מ, פה.), ו"מכלל הן אתה שומע לאו" (רש"י-דברים, י"ז, כ'). וכן פסק הרמב"ם (תשובה, פ"ז, ה'): "כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר: 'והיה כי יבואו עליך' וגו' 'ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך" (דברים, ל',א-ב). דהיינו, בזכות החוזרים בתשובה עתידים כלל עם ישראל להגאל. לפיכך על "החרדים" לכבוד עצמם ולא לכבודם של עם ישראל והקב"ה, הנביא צווח: "ויאמר אדני: יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (ישעיה, כ"ט, י"ג).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי פרשת "ויאמר משה לחובב" אינה עניינם פרטי של משה וחותנו בלבד, אלא תכליתה היא ללמד את כלל ישראל לדורותיו את הדרך להתמודדות עם קשיהם של הגר והחוזר בתשובה, דהיינו, בבחינת "שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד" (סוכה, כא:). כלומר, יתרו חותן משה זכה ליתר גם את הפרשה הזו בתורה משום שמתוך הדו שיח בין משה ליתרו התגלה לישראל מכלי ראשון עד כמה נפשו של הגר חצויה, דהיינו, מתוך דברי משה רע"ה ומתגובת יתרו גדול הגרים נודע לכלל דורות ישראל, כי בתוך עמקי נשמתו של הגר או חוזר בתשובה קיימת התמודדות מתמדת וחששות מסביבתם החדשה, לפיכך נדרש מישראל להבין את נפש הגר ולהתמודד עם קשיי הגר מתוך גישה של אהבת הגר. וכן מובא בגמ': "תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה התורה בל"ו מקומות ואמרי לה במ"ו מקומות בגר מפני שסורו (רש"י-יצה"ר ששר לו) רע" (ב"מ, נט:), ונפסק בגמ': "רבי יוסי אומר: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות, מח:) לפי שכך היא הרגשתו הפנימית של הגר. מטעם זה התורה הקדישה לקבלת הגר מצוות רבות, והתורה אף עצרה את תאור מסעם הראשון של כלל עם ישראל לארץ ישראל ע"מ לעסוק בשיכנוע יתרו, וכן מצאנו שהתורה פירטה בכפילות ובהרחבה את סיפורו של יתרו הגר הראשון, למרות העובדה שמכל "קוץ וקוץ" של אותיות התורה נדרשים "תלין תלין של הלכות" (מנחות, כט:) חמורות הנוהגות בכל דור ודור. ללמדנו שהתורה מיחסת לקרובו ולאהבתו של הגר חשיבות עליונה, כפי שנאמר: "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך" (ויקרא, י"ט, ל"ג), לפיכך צריך כל איש ישראל לכבד, לקרב ולאהוב את גרי הצדק כדרך שהתנהגו: משה רע"ה עם הערב רב ויתרו, והלל עם שלשת הגרים, ומכאן למדנו קל וחומר ליחס המועדף שנדרשים ישראל לתת לחוזרים בתשובה מבני עמנו, ועוד למדנו כי יש להשתדל ואף לפתות את הרשעים לחזור בתשובה כפי שמצאנו בדרך התנהגותם של רבי יוחנן ורבי (ב"מ, פד., פה.), וכשם שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא, י"ט, י"ח) זה כלל גדול בתורה" (מד"ר, בראשית, פר' כד).

יה"ר שה' יסייע בידינו לחזק את גרי הצדק, ולקרב את כלל ישראל לחזור בתשובה שלמה ולקיים את כל מצוותיו באהבה ובאמונה רבה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב בהפטרת פרשת בהעלותך: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'. ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך" (זכריה, ב', י"ד-ט"ו).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-06-23.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_16