ביאור:בדיקת חמץ על ידי אישה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


מהתלמוד משתמע שאישה נאמנת על בדיקת חמץ רק משום שהיא מדרבנן (מדאוריתא די בביטול חמץ).

התוספות הקשו: אם זה היה מדאוריתא היא לא היתה נאמנת? במה זה שונה מכשרות בשר שסומכים על אישה?

בתלמוד ירושלמי עונים:מתוך שהן עצלניות בודקות בכל שהן.

???

מסביר המאירי: רצונו לומר, עושות מלאכתן במתון ואינן טרודות בעסקים אחרים ובודקות כל שהן, רוצה לומר, בכל כוחן יפה יפה, ויש מפרשים בהיפך ואין דבריהם כלום.

כלומר, האישה מנקה ביסודיות רבה כל כך שאולי היה מקום לחשוש שהן אינם יכולות להעיד על כל הבית. למרות זאת, הלכה היא שהן נאמנות.

ואכן, המציאות אותה אנו מכירים היא שהנשים מרבות בניקיון אף יותר מהנדרש:

נהגו לגרר הכתלים (קירות) והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמכו
– ביאור:שולחן ערוך סימן תמב


אם הבעל מתעכב: האם עדיף שהאישה תבדוק בזמן או שתחכה לבעלה?

למרות ש"שמצוה בו יותר מבשלוחו", אם הוא יקיים את המצוה יותר מאוחר, היא צריכה לבדוק בזמן. גם בימינו הדירה רשומה על שם שני בני הזוג (וכמובן החמץ), ואפשר לומר שהחובה היא גם על האישה.
אם הדבר עלול לפגוע בבעל שרוצה לקיים את המצוה בעצמו, עדיף לחכות לו משום שלום בית.

מקורות[עריכה]