ביאור:בבלי עירובין פרק שביעי משנה ד - מעומד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בבלי עירובין פרק שביעי משנה ד - מעומד

משנה עירובין פרק שביעי משנה ד

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גמרא עירובין פרק שביעי משנה ד

בכל מערבים חוץ ממלח

תנינא חדא זימנא תחילת פרק שלישי?!

בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח...

אמר רבה:

לאפוקי מדרבי יהושע, דאמר:

ככר - אין, מידי אחרינא - לא.

קמשמע לן - בכל.

איתיביה אביי:

בכל מערבין - עירובי חצירות, ובכל משתתפין - שיתופי מבואות,

ולא אמרו לערב בפת, אלא בחצר בלבד.

מאן שמעת ליה דאמר: פת - אין, מידי אחרינא - לא, - רבי יהושע!

וקתני 'בכל'!

אלא אמר רבה בר בר חנה:

לאפוקי מדרבי יהושע, דאמר: שלימה - אין, פרוסה - לא.

קמשמע לן - בכל.

פרוסה

ופרוסה - מאי טעמא לא?

אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי: משום איבה.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: עירבו כולן בפרוסות - מהו?

א"ל: שמא יחזור דבר לקלקולו.

ניטלה כדי חלתה

נבואת הזעם בבקעה (יחזקאל) וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר... וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם... וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ... וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי הִ': הַשֹּׁמֵעַ - יִשְׁמָע! וְהֶחָדֵל - יֶחְדָּל! - כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה. וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ לְבֵנָה, וְנָתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ, וְחַקּוֹתָ ותחקוק באבן עָלֶיהָ עִיר: אֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם. וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר חומה נוספת סביבה המונעת כניסה ויציאה אל העיר, וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק תעלת הגנה סביב חומותיה - Dike בלע"ז וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה גבעת עפר מלאכותית לצורך ניגוח החומות, וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב. וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת כלי טיגון מלבני ממתכת, ולו שני חלקים, הדומה לכלי לחביתיות בימינו. מלשון: חבת' הצליל המתקבל בעת טיגון בַּרְזֶל, וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל מקור הביטוי "וילון הברזל" בנאומו של וינסטון צ'רצ'יל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר, וַהֲכִינֹתָה והפנית אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ, וְהָיְתָה בַמָּצוֹר, וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. - אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל. {ס}
וְאַתָּה, שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו, מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָם: ...לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם... וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יְהוּדָה: אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה בדומה לבני ישראל במדבר סיני לאחר חטא המרגלים נְתַתִּיו לָךְ. וְאֶל מְצוֹר יְרוּשָׁלַ‍ִם שבדגם ירושלים, החקוק על גבי הלבנה תָּכִין פָּנֶיךָ תפנה את פניך, וּזְרֹעֲךָ חֲשׂוּפָה ללא בגד עליה, וְנִבֵּאתָ עָלֶיהָ: וְהִנֵּה נָתַתִּי עָלֶיךָ עֲבוֹתִים, וְלֹא תֵהָפֵךְ מִצִּדְּךָ אֶל צִדֶּךָ עַד כַּלּוֹתְךָ יְמֵי מְצוּרֶךָ. וְאַתָּה, קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים, וּפוֹל וַעֲדָשִׁים, וְדֹחַן וְכֻסְּמִים, וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד, וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם, מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תֹּאכֲלֶנּוּ. וּמַאֲכָלְךָ אֲשֶׁר תֹּאכֲלֶנּוּ בְּמִשְׁקוֹל עֶשְׂרִים שֶׁקֶל זהו משקל זעום של לחם, אמנם בשביל זהב זהו משקל רב לַיּוֹם, מֵעֵת עַד עֵת מזריחת השמש, ועד זריחתה למחרת, כלומר: ביממה תֹּאכֲלֶנּוּ. וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה בעזרת כלי מדידה, שמחלקת לחלקים (שררים) קטנים תִשְׁתֶּה מקור הביטוי בפרקי אבות (אולי המשך דבריו של רבי יהושע בן לוי): כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן... - שִׁשִּׁית הַהִין, מֵעֵת עַד עֵת תִּשְׁתֶּה. וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכֲלֶנָּה, וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם. {ס} וַיֹּאמֶר ה': כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם - טָמֵא, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם. וָאֹמַר: אֲהָהּ אֲדֹנָי ה'! הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה, וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה, וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל!! {ס} וַיֹּאמֶר אֵלַי: רְאֵה! נָתַתִּי לְךָ אֶת צְפִיעֵי הַבָּקָר תַּחַת גֶּלְלֵי הָאָדָם, וְעָשִׂיתָ אֶת לַחְמְךָ עֲלֵיהֶם. {ס} וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם! הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלַ‍ִם, וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ! לְמַעַן יַחְסְרוּ לֶחֶם וָמָיִם, וְנָשַׁמּוּ אִישׁ וְאָחִיו וְנָמַקּוּ בַּעֲו‍ֹנָם. {פ}

א"ר יוחנן בן שאול:

ניטלה הימנה כדי חלתה וכדי דימועה - מערבין לו בה.

והתניא: כדי דימועה - מערבין לו בה, כדי חלתה - אין מערבין לו בה?

לא קשיא. הא - בחלת נחתום, הא - בחלת בעל הבית.

דתנן:

שיעור חלה אחד מעשרים וארבעה -

העושה עיסה לעצמו, ועיסה למשתה בנו: אחד מעשרים וארבעה.

נחתום - שהוא עושה למכור בשוק, וכן האשה שעשתה למכור בשוק: אחד מארבעים ושמונה.

תפירה בקיסם

אמר רב חסדא: תפרה בקיסם - מערבין לו בה.

והא תניא: אין מערבין לו בה?

לא קשיא הא דידיע תיפרה, הא דלא ידיע תיפרה.

פת מאורז או מדוחן, ועדשים

דוחן, דגן מדברי, המוזכר פעם אחת בתנך בלבד - לפי המסורת מזוהה עם אסופת צמחים זו

א"ר זירא:

אמר שמואל: מערבין בפת אורז ובפת דוחן.

אמר מר עוקבא: לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל:

בפת אורז - מערבין, ובפת דוחן - אין מערבין.

אמר רב חייא בר אבין:

אמר רב: מערבין בפת עדשים.

איני הן היא? כלומר כן היא? האמנם כך?? - והא ההיא דהואי בשני דמר שמואל, ושדייה לכלביה ולא אכלה!

- ההיא? - דשאר מינים הויא! דכתיב: (יחזקאל - נבואת הבקעה)

...וְאַתָּה, קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים, וּפוֹל וַעֲדָשִׁים, וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וגו'

רב פפא אמר:

- ההיא? - צלויה בצואת האדם הואי! דכתיב (שם)

...וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם.

מאי: וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכֲלֶנָּה?

אמר רב חסדא: לשיעורים לא בפעם אחת. מלשון זמנים קצובים ומשוערים. ורש"י פירש: עקומה - לא עגולה ויפה, מלשון גדלים משתנים. פעם כך ופעם כך

רב פפא אמר: עריבתה הטעם שלה, או השובע אחריה - כעריבת שעורים חמוץ, או לא משביע, ולא כעריבת חטים:

בבלי עירובין משנה ה

מתניתין משנתנו:

נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום - כדי שיזכה לו עירוב.

- דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: לא זכו לו מעותיו.

ומודים בשאר כל האדם - שזכו לו מעותיו,

- שאין מערבין לאדם אלא מדעתו.

אמר רבי יהודה:

במה דברים אמורים? בעירובי תחומין.

אבל בעירובי חצירות - מערבין לדעתו ושלא לדעתו,

לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו.

בבלי עירובין גמרא על משנה ה

גמרא

זכיה בלא משיכה, שיטת רבי אליעזר

מאי טעמא דרבי אליעזר? הא לא משך?

אמר רב נחמן:

אמר רבה בר אבהו:

עשאו רבי אליעזר כד' כמו ארבעה פרקים זמנים בשנה...

סוגיית ארבעה פרקים (תקופות) ההכרח לשחוט

דתנן:

בד' פרקים אלו - משחיטין את הטבח מכריחים את השוחט לשחוט בהמה בעל כרחו מעבר לצורך, או: נגד רוחו ודעתו. ופירושו: בכח:

אפילו שור שוה אלף דינר,

ואין ללוקח אלא דינר אחד, כופין אותו לשחוט.

לפיכך - אם מת, מת ללוקח.

מת ללוקח?! הא לא משך?!!

אמר רב הונא: בשמשך.

אי הכי - אימא סיפא:

בשאר ימות השנה - אינו כן, לפיכך, אם מת - מת למוכר!!

אמאי? הא משך?!

אר שמואל בר יצחק:

לעולם - בשלא משך.

הכא במאי עסקינן? בשזיכה לו על ידי אחר...

בד' פרקים אלו - דזכות הוא לו: זכין לו שלא בפניו.

בשאר ימות השנה - דחוב הוא לו: אין חבין לו אלא בפניו.

ורב אילא - אמר רבי יוחנן -

בד' פרקים אלו - העמידו חכמים דבריהן על דברי תורה.

דאמר רבי יוחנן:

דבר תורה מעות קונות.

ומפני מה אמרו: משיכה קונה?

גזירה - שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה.

משנתנו: ומודים (חכמים) בשאר כל אדם

ומודים בשאר כל האדם שאינו חנווני כו':

מאן שאר כל אדם?

אמר רב: בעל הבית.

וכן אמר שמואל - בעה"ב -

דאמר שמואל: ל"ש לא שנו אלא נחתום, אבל בעה"ב - קונה.

ואמר שמואל: ל"ש אלא מעה, אבל כלי - קונה.

ואמר שמואל: לא שנו אלא דאמר לו זְכֵה לי. אבל אמר ערב לי! שליח שויה - וקני:

משנתנו: אמר רבי יהודה במה דברים אמורים

משנתנו:
אמר רבי יהודה:
במה דברים אמורים? בעירובי תחומין.
אבל בעירובי חצירות - מערבין לדעתו ושלא לדעתו,
לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו.

הלכה כרבי יהודה בעירובין

אמר רבי יהודה בד"א וכו':

אמר רב יהודה:

אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה.

ולא עוד - אלא: כל מקום ששנה רבי יהודה בעירובין - הלכה כמותו!

אמר ליה רב חנא בגדתאה לרב יהודה:

אמר שמואל אפילו במבוי שניטלו קורותיו או לחייו?!

אמר ליה: בעירובין - אמרתי לך! ולא במחיצות!!

אמר ליה רב אחא בריה דרבא, לרב אשי:

הלכה! - מכלל דפליגי?

והאמר ר' יהושע בן לוי:

כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה במשנתנו -

אינו אלא לפרש דברי חכמים!

ולא פליגי?!

והא אנן תנן אנו שנינו, כלומר: במשנתנו:

נתוספו עליהן - מוסיף ומזכה, וצריך להודיע?

התם - בחצר שבין שני מבואות!

והאמר רב שיזבי:

אמר רב חסדא: זאת אומרת חלוקין עליו חביריו, על רבי יהודה!

אלא

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.