ביאור:בבלי מנחות פרק א - תוספות
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
ביאור לפירוש בעלי התוספות על תלמוד בבלי מנחות פרק א
תוספות
[עריכה]לדף ב עמוד א
[עריכה]- מתני' כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים כו'.
- עבודה קמייתא נקט - וה"ה נתינה בכלי והולכה והקטרה
- כדקתני סיפא: ד' עבודות יש בקומץ, כנגד ד' עבודות שיש בדם.
- כדאמרינן לקמן בפ"ב (ד' טז.) ובפ"ק דזבחים (ד' ד.)
- ובאותן ד' עבודות פסלה מחשבה שלא לשמן, ומחשבת פיגול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו
- אבל בתנופה והגשה: אין מחשבה פוסלת - אע"ג דבעי כהונה.
- ובפ"ק דזבחים (דף ד:) ילפינן מקראי - דמחשבה פוסלת בשלמים בד' עבודות, ושאר זבחים ילפינן משלמים בהיקישא: ד'זאת התורה' ומקרא ד'מוצא שפתיך'. ומצריך להו.
- ונראה דלמנחות נמי ילפינן למצוה משלמים מההיא היקשא גופה - כמו בזבחים.
- דמדרשא דר' שמעון דדריש בגמרא בסמוך
- קדשי קדשים היא כחטאת וכאשם,
- מנחת חוטא הרי היא כחטאת
- מנחת נדבה הרי היא כאשם
- לא מצינן למילף דלא עיקר דרשא היא כדאמרינן בפ"ק דזבחים (דף יא.)
- דעיקר קרא לכדר' יהודה בריה דרבי חייא בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת כו'
- ולעכב במנחת חוטא מפרש התם מדכתיב בה היא כמו בחטאת
- וכן מפרש נמי בפירקין (דף ד.) דגמר מנחת חוטא ומנחת קנאות דפוסלות שלא לשמן - דכתיב בהו 'היא'
- ואם תאמר - ועופות דבעו לשמן, כדאמרינן בגמרא וכדתנן בזבחים בפ' חטאת העוף (דף סו:)
- מנלן דאי מהיקשא ד'זאת התורה'?
- אי אפשר לומר כן לפירוש הקונט' דפ"ק דחולין (דף כב.) גבי עולת העוף
- דכתיב 'ואת השני יעשה עולה כמשפט' -
- דדריש התם כמשפט חטאת בהמה דאינו בא אלא מן החולין, וביום ובידו הימנית
- ש שהקשה
להרחבה שם הקונטרס דמהיקשא ד'זאת התורה' נפקא דדריש מיניה בסוף התודה (לקמן דף פג.) - מה חטאת אינו בא אלא מן החולין - אף כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין.
- ופירש בקונטרס (דמתוך כך) דעוף לא כתב בההוא קרא ולא אמרינן אלא בקרבן בהמה.
- ואין לתרץ דילפינן עופות מזבחים לענין לשמן
- דאיכא למיפרך 'מה לזבחים שכן טעונין כלים'
- דכי האי גונא פריך בפ' איזהו מקומן (זבחים דף מח:) גבי צפון
- ומיהו לפירוש הקונטרס דחולין - קשה:
- (א) דעל כרחיך 'עופות' כתיבי בקרא ד'זאת התורה'
- דמסיק התם - דביום דחטאת העוף מביום צוותו נפקא
- דכתיב בתר היקשא דזאת התורה
- (ב) וכן במגילה בפ' הקורא למפרע (דף כ:) גבי כל היום כשר למליקה דדריש בגמרא מביום צוותו
- (ג) ובפ' קמא דזבחים (דף ז:) גמרא 'חוץ מן הפסח' דריש 'פסח' לענין לשמן למצוה
- מדאיתקוש לשלמים מדכתיב 'ביום צוותו להקריב את קרבניהם' - זה בכור מעשר ופסח
- א"כ כיון דעופות נמי מ'ביום צוותו' נפקי - שמע מינה דעופות נמי אתיין בהיקשא דזאת התורה
- והוא הדין לענין שלא לשמן - למצוה, מדאיתקוש לשלמים ולעכב בחטאת העוף -
- דדרשינן בתורת כהנים מדכתיב 'היא'
- והא דאיצטריך לן כמשפט בפ' קמא דחולין (דף כב.)
- יש לפרש אליבא דר' אליעזר דפ' התודה (לקמן דף פב:) דלית ליה היקשא דזאת התורה
- וצ"ע דההיא דרשא דמייתי בפ"ק דחולין (דף כב.) ד'משלו ולא משל ציבור, ולא משל מעשר'
- דריש לה בפרק התודה (לקמן דף פג.) אליבא דר' עקיבא - ודלא כר' אליעזר
- ועוד היכי ילפינן עופות - מחטאת בהמה
- הא חטאת בהמה דקאמר על כרחיך לאו מ'פרו של אהרן' קאי
- דמה עניינו לשם
- אלא מ'חטאת בהמה' דלעיל מינה קאי
- שמביא בעשירות שזו באה חליפין לה כדפי' שם בקונטרס
- וחטאת בהמה מ'פרו של אהרן' ילפא
- מדאיקרי 'חטאת'
- והיינו למד מן הלמד?
- ועוד קשה למה לי למדרש התם ב'פרו של אהרן' - 'משלו ולא משל מעשר'
- תיפוק לי' כדאמרינן בסיפרי בפרשת 'ראה אנכי' -
- בענין דממעט עולות משום דכתיב גבי מעשר 'ואכלת'
- ופרו של אהרן - לשריפה קאי?
- ומיהו בזה י"ל הא דכתיב 'אשר לו' - עיקר אתא למידרש 'משלו - ולא משל ציבור'
- ונראה לפרש דמיתורא דרשינן כל חטאות - דכתיב ב'פרו של אהרן': "את פר החטאת אשר לו"
- דהוה מצי למכתב "את הפר אשר לו"
- וכתיב 'החטאת' - למימרא דכל חטאות, בין חטאת בהמה בין חטאת העוף - משלו,
- דהיינו מן החולין ולא משל מעשר
- והשתא ניחא, דלא הוי היקש.
- ומיהו אכתי קשה למה לי 'כמשפט' - לענין חולין גבי עולת העוף
- תיפוק ליה מדרשא דסיפרי - דהא אינה נאכלת
- וי"ל דס"ד דאתא והקריבו לחלק לענין חולין כדדריש התם דחלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף מדכתיב 'והקריבו'
- מתוך כך ניחא ליה דלא הוה ילפינן לה מהקישא ד'זאת התורה' - משום דכתיב 'והקריבו'
- וא"ת אם כן מאי פריך התם 'ביום' - מ'ביום צוותו' נפקא
- דילמא הייתי מחלק מ'והקריבו'
וי"ל ד'ביום צותו' כתיב על 'זאת התורה' - לעולה
- דמשמע כל עולות ולוג שמן של מצורע - דבעי לשמן
- כדתניא לקמן בהקומץ רבה (דף כז:)
- (גמר) שבע הזאות שבפרה (דקתני בברייתא) ושבפנים ושבמצורע
- שלא לשמן פסולות
- פי' - להרצות, כדמסיק
- יש לפרש דנפיק מהקישא ד'זאת התורה'
- ד'ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם' (ויקרא ז)
- איירי נמי - בלוג שמן של מצורע, דאיקרי קרבן
- כדדרשינן בפ' ואלו מנחות (לקמן ד' עג.) לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע
- אבל אין לתרץ דהוי בכלל אשם מצורע
- דאם כן יפסל שלא לשמו לר' אליעזר - כאשם
- ולקמן בהקומץ רבה (דף כח.) מסקינן דלא מיפסיל, משום דהוי למד בהיקש
- ודבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש
- ומהא דדריש במגילה (דף כ:) מליקה - מ'ביום צוותו', ושחיטה - מ'ביום זבחכם'
- ולא דריש שחיטה - מ'ביום צוותו' כמליקה
- משום דשחיטה לאו עבודה היא:
שלא לשמן. לכאורה משמע דאיירי בשינוי קודש
- כדמפרש בסיפא לשם מנחת חוטא לשם מנחת נדבה
- והוא הדין שנוי בעלים כדמוכח בגמרא בפ"ק דזבחים (דף ד.)
- ושמא פשיטא ליה להש"ס בכל דוכתי דשנוי בעלים כשנוי קדש כתירוצו של רבה
- דמשני בגמרא: 'כאן בשנוי קדש כאן בשנוי בעלים'
- אי נמי ממתני' דפרק בית שמאי (זבחים דף מו:)
- לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח:
לשמן ושלא לשמן. בפ"ק דזבחים (דף ב:) מסקינן דסתמן כלשמן קאמר: קרי ליה נדר וקרי ליה נדבה -
- משמע מהכא דכל היכא דכתיב 'נדר' - נדר דוקא, ו'נדבה' - נדבה דווקא
- וכן בפ"ק דר"ה (דף ו.) לענין בל תאחר
- ואפילו לר"מ דפ"ק דחולין (דף ב. ושם: ד"ה אבל) דדריש 'טוב אשר לא תדור' -
- טוב מזה ומזה - שאינו נודב כל עיקר
- אלמא קרי ל'נדבה' - נדר
- שאני הכא דדריש מדשני קרא בדיבוריה
- אי נמי, בחולין דריש דכיון דחייש קרא לתקלה, לא שנא נדר ולא שנא נדבה
- דבתרוייהו איכא למיחש
- אי נמי, משום דנדר נפקא לן מ'כי תחדל' - שמע מינה דטוב אשר לא תדור לנדבה אתא:
ואם לאו יהא נדבה.
- אע"ג דבפ"ק דראש השנה (דף ו.) דריש ליה לענין בל תאחר - דלא שייך לאחר שחיטה
- הכא דריש מפשטיה דקרא דמשמע דקרי ליה לנדר נדבה:
לדף ב עמוד ב
[עריכה]פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שחיטה אחת לכולן. לקמן פריך דחלוקים בשחיטתן דיש בצפון ויש בדרום והא דלא קתני הולכה אחת לכולן משום דאיירי הכא אליבא דרבי שמעון דלא חייש בהולכה בפ"ק דזבחים (דף יד:) משום דהויא עבודה שאפשר לבטלה ורבי שמעון דפליג אהילוך בזבח לא איצטריך לפלוגי בהילוך דמנחות (לקמן דף יב.) אבל תימה קצת אמאי לא פליג בקבלה דמנחות דאיפשר נמי לבטלה לר"ש כדלקמן פרק הקומץ רבה (דף כו.) מאי טעמא דרבי שמעון בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת א"כ לא בעו קבלה:
זריקה אחת לכולן. ואע"ג דיש במתנה אחת ויש במתן ארבע פי' בקונטרס דתנן אם ניתנו כולן במתנה אחת כיפר ומיהו קשה דהניתנין במתן ד' שנתנן לשם ניתנין במתנה אחת לירצו דמעשיהן מוכיחין כשיתן השניים וי"ל דבשעה שנתן הראשונה שלא לשמו עדיין אין מעשיהן מוכיחין עד שיתן האחרון ובשניה אין מחשבה פוסלת כדתנן בפ' בית שמאי (זבחים דף לו:) דבמתנה אחת כיפר אבל קשה מחטאת לשם עולה דחטאת למעלה בקרנות ובאצבע ועולה למטה ביסוד ובזריקה מן הכלי ועוד קשה מקבלה דאשם קבלתו אף בשמאל וחטאת בימין ואף לרבי שמעון בפ"ב דזבחים (דף כד.) ולקמן בפירקין (דף י.) ונראה דודאי היה יכול להקשות כן לקמן:
מנחת חוטא הרי היא כחטאת. אין זה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש דאע"ג דחטאת ילפי' למצוה משלמים בפ"ק דזבחים (דף ח.) מכל מקום הא כתיב ביה היא לגופיה לעכב אבל קשה הא דיליף מנחת נדבה מאשם דאינו מרצה ואשם גופיה משלמים ילפינן בפ"ק דזבחים (שם) וי"ל דהך דרשא דהכא אסמכתא בעלמא כדמפרש בזבחים דעיקר קרא לכדר' יהודה בריה דר' חייא [אתי] וילפינן מנחה משלמים בהיקישא דזאת התורה:
מכדי מחשבה דפסל רחמנא הקישא הוא. דאע"ג דהקישא דכחטאת וכאשם לאו עיקר מ"מ אתיא בהקישא דזאת התורה וכיון דהקישא הוא מה לי שינוי קודש מה לי שינוי בעלים וא"ת מה מקשי אביי לרבה תיקשי ברייתא גופה דמוכחא שיש חילוק מדמפרש טעמא משום דמעשיה מוכיחין וי"ל דיכול ליישב הברייתא כהני אמוראי דלקמן א"נ קסבר אביי דכיון דשינוי קודש לא פסול משום דמעשיה מוכיחין הוא הדין שינוי בעלים דילפינן משלמים כי ה"ג דמה שלמים לא חלקת לפסול אף מנחה לא תחלוק להכשיר דכי ה"ג דריש תנא דבי חזקיה בפ' אלו נערות (כתובות דף לה.) גבי מכה אדם ומכה בהמה והך סברא דלא חלק אשכחן בפרק קמא דזבחים (דף ז.) גבי שלמים:
עולת העוף שמלקה למעלה. קס"ד אע"ג דכשירה כחטאת מכל מקום אין דרך לעשות למעלה שלא יפול הדם לארץ קודם שיבא למטה למצוה:
לדף ג עמוד א
[עריכה]מיצה דמה בכל מקום במזבח כשירה. אע"ג דכתיב בה יסוד כדכתיב (ויקרא ה) ימצה אל יסוד המזבח האמרינן בפרק חטאת העוף (זבחים דף סה: ושם) דמיצוי לא מעכב אפי' לא מיצה כלל ופלוגתא היא בפ"ב דמעילה (דף ח:):
חטאת העוף שהזה דמה. לפי שהתחיל להקשות ממיצוי והזאה מקשה כמו כן עתה אבל כמו כן (עתה) היה יכול להקשות ממליקת חטאת שמלקה למטה לשם עולה דמליקת עולת העוף למעלה כדאמרי' בזבחים בפרק קדשי קדשים (דף סה. ושם) מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה:
דאי קדשים קלים בדרום הוה עביד להו. ס"ד משום דלא ליתי למיטעי ולומר שהם קדשי קדשים:
ומיעבר הוא דעבר ושחטינהו בדרום. הא דלא משני הכי לעיל גבי קושיא דחטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף פי' בקונטרס משום דאיכא תרתי ולא טעי שיעשה הזאה ולמטה ולפירושו קשה דא"כ תקשי לו מחטאת בהמה לשם עולה דאיכא תרתי שינויי כדפרישנא לעיל ונראה דהשתא חוזר בו משינויא דלעיל דלזבחים ולא לעופות דאכולהו איכא לשנויי דאמרי' מיעבר עבר:
אלמא קביעותא דמנא לאו כלום הוא. ובפרק בתרא (לקמן דף קד:) תנן פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא חמשתן ומוקי לה בגמרא כר"ש והיכי אתיא כוותיה דר"ש הא לר"ש אפי' פירש מחבת והביא מרחשת יצא ושמא התם בבא לצאת ידי שמים ואי נמי כגון דאיכא חדא דמייתי וקאמר אם זו נדרתי תהא לנדרי ואם לאו תהא נדבה:
לא שנא אמר עלי ולא שנא אמר זו. הקשה הרב ר' יצחק בן הר"ר מאיר תינח מחבת לשם מרחשת אלא חריבה לשם בלולה אמרי הא בלולה היא ומיעבר הוא דעבר ועביד לה חריבה וכן בלולה לשם חריבה ויש לומר דבהא לא טעי אינש שיעשה חריבה בלולה ובלולה חריבה ועוד י"ל דניחא בלאו הכי בין למ"ד מנחה קדושה בלא שמן בין למ"ד אין מנחה קדושה בלא שמן לקמן צ"ע:
כיון דאיכא שעיר נשיא. ואם עולה זו איל אמרי שעיר נשיא הוא כדאמרינן בסמוך אמרי דיכרא אוכמא הוא:
אמר לשם אשם גזילות לשם אשם מעילות מאי איכא למימר. וא"ת אכתי אמרי דאי עבר עבר ומייתי ליה בן שנה דהאמר בתמורה בפרק אלו קדשים (דף יט:) אשם בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשירה אלא שלא עלו לשם חובה ויש לומר דרבי שמעון לטעמיה דאמר התם כל עצמה אינה קדושה:
דהאי צמר והאי שיער. צמר לבן כדכתיב (ישעיה אם יאדימו כתולע כצמר יהיו שיער שחור כדמשמע בריש המוציא יין (שבת דף עז:) מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרי כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא והיינו דקאמר הכא אמרי דיכרא אוכמא הוא ובקונטרס לא פירש כן:
לדף ג עמוד ב
[עריכה]כאן בקומץ מנחה לשם זבח. בחנם נקט רבא ענין זה דלא איירי ביה בשום דוכתא דתירוץ זה עצמו שמחלק משום דכתיב זאת תורת המנחה היה יכול לתרץ כמו שתירץ רבה כאן בשינוי קודש כאן בשינוי בעלים בשינוי קודש כשר משום דתורה אחת לכל המנחות ושמא לפיכך שינה לשונו של רבה דהוה משמע אם היה אומר כאן בשינוי קודש דשינוי קודש כשר אפי' במנחה לשם זבח ועוד יש לומר דדייק לישנא דברייתא דמשמע ליה קמצה שלא לשמה פסולה בשינוי קודש ולקמן דקאמר כולהו כרבה לא אמרי ולא מפרש טעמא זה ניחא לו למימר טעם השוה לכל האמוראים:
אע"ג דמחשבה דלא מינכרא היא ותיפסל. הרבה יש לתמוה למה שינה לשונו מלישנא דלעיל בריש שמעתא דמה שקורא לעיל מינכרא קורא הכא לא מינכרא וחד פירושא לתרוייהו דמינכרא היינו שניכר שמחשבתו שקר ולא מינכרא דהכא היינו דאין ניכר שיהא כמו שהוא מחשב אלא אדרבה ניכר שאינו כמו שהוא מחשב ושמא שינה הלשון לפי שהוא כמו נתינת טעם דתיפסל לפיכך ניחא ליה למינקט הכא ולעיל על פסול לשון לא מינכרא ובסוף שמעתא דקאמר כולהו כרבה לא אמרי אדרבה מחשבה דמינכרא פסל רחמנא משום דקאי ארבה נקט לשון מינכרא על פסול:
לר"ש ה"נ. משמע דרבנן לא דרשי זאת תורת החטאת אע"ג דבפ' דם חטאת (זבחים ד' צב.) גבי דם חטאת שניתז על הבגד טעון כיבוס דרשינן תורה אחת לכל החטאות וליכא מאן דפליג במידי דכתיבא בחטאת גופיה דרשי ליה כ"ע כגון הני דפרק דם חטאת אבל שינוי קודש לא כתיב בחטאת ועוד דכיבוס בגדים כתיב בההיא פרשתא דזאת התורה וא"ת דבפ"ק דזבחים (ד' ט:) אמר רב משמיה דמבוג חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון כשירה דתורה אחת לכל החטאות ופריך רב משרשיא לרבא מברייתא דר"ש טעמא דמעשיה מוכיחין עליה הא אין מעשיה מוכיחין עליה לא לימא זאת תורת המנחה ומאי קושיא הא רבא הוא דמפרש הכא טעמא דר"ש מזאת תורת ואומר ר"ת דהתם גריס רבה ורבה לטעמיה דמשני לעיל כאן בשינוי קודש כאן בשינוי בעלים ועוד י"ל דאפילו גריס התם רבא רוצה ליישב דברי רב ככולהו אמוראי דהכא ולפר"ת קשיא דנראה דרב משרשיא תלמידו של רבא היה ולא של רבה ועוד יש לומר שרוצה רבא ליישב שם דברי רב משמיה דמבוג אפילו כרבנן דפליגי עליה דר"ש דלית להו זאת תורת ורב משרשיא כשהקשה לו מר"ש היה יכול להקשותו ממתני' אלא ניחא ליה לאקשויי מברייתא דאפילו ר' שמעון דמכשר לאו מזאת תורת מכשר וכן משמע שם פירוש הקונטרס:
לשם חטאת דם לשם חטאת עבודת כוכבים כשירה. הך מילתא איתא בפ"ק דזבחים (ג"ז שם) בשמעתא דמבוג ובלאו קרא דזאת תורת מכשר חטאת לשם חטאת כדקאמר התם רבא (לעיל) אאידך מילתא דושחט אותה לחטאת אמר רחמנא והרי חטא' לשם חטאת נשחטה אבל לשם עולה ודאי פסולה והוא הדין לשם חטאת נזיר ומצורע דכעולות דמו כיון דאין באין על חטא ואע"ג דר"ש הוא דאמר דחטאת נזיר באה לפי שציער עצמו מן היין אין זה על חטא כיון דאצער יין לא מייתי חטאת אלא דרך נזירות ועוד דמשום חטא זוטרא כי האי לא מיקרי חטאת:
כאן בקומץ מחבת לשם מרחשת גרסינן. ואית דגרסי כאן בקומץ מנחת מחבת לשם מרחשת ושניהם יש ליישב: