ביאור:אפלטון והתנ"ך: קבלת הדין

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ירמיה, כו': "11 ויאמרו הכהנים והנבאים אל-השרים ואל-כל-העם לאמר משפט-מות לאיש הזה כי נבא אל-העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם. 12 ויאמר ירמיהו אל-כל-השרים ואל-כל-העם לאמר יהוה שלחני להנבא אל-הבית הזה ואל-העיר הזאת את כל-הדברים אשר שמעתם. 13 ועתה היטיבו דרכיכם ומעלליכם ושמעו בקול יהוה אלהיכם וינחם יהוה אל-הרעה אשר דבר עליכם. 14 ואני הנני בידכם עשו-לי כטוב וכישר בעיניכם. 15 אך ידע תדעו כי אם-ממתים אתם אתי כי-דם נקי אתם נתנים עליכם ואל-העיר הזאת ואל-ישביה כי באמת שלחני יהוה עליכם לדבר באזניכם את כל-הדברים האלה".

בדיאלוג של אפלטון "קריטון" סוקרטאס מסביר, שעדיף לו לשתות מכוס התרעלה מאשר לברוח לגלות, שהרי הוא חי על-פי חוקי המדינה ואין זה מן הדין לעשות עוול גם כאשר נעשה לך עוול, לדעתך. כלומר - הוא מקבל על עצמו את הדין, כידוע לרוב.

והנה גם אצל ירמיה נביא ישראל אנו מוצאים את אותו הלך-רוח, כאשר הוא אומר את דבר ה' בלי התחשב בתוצאות גם אם הן יכולות להיות מוות.

מקרה נוסף דומה:

עמוס, ז': "12 ויאמר אמציה אל-עמוס חזה לך ברח-לך אל-ארץ יהודה ואכל-שם לחם ושם תנבא. 13 ובית-אל לא-תוסיף עוד להנבא כי מקדש-מלך הוא ובית ממלכה הוא. 14 ויען עמוס ויאמר אל-אמציה לא-נביא אנכי ולא בן-נביא אנכי כי-בוקר אנכי ובולס שקמים. 15 ויקחני יהוה מאחרי הצאן ויאמר אלי יהוה לך הנבא אל-עמי ישראל. 16 ועתה שמע דבר-יהוה אתה אמר לא תנבא על-ישראל ולא תטיף על-בית ישחק. 17 לכן כה-אמר יהוה אשתך בעיר תזנה ובניך ובנתיך בחרב יפלו ואדמתך בחבל תחלק ואתה על-אדמה טמאה תמות וישראל גלה יגלה מעל אדמתו".

ואולם אליהו בורח מפני אחאב פעם אחת.


מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-04-19.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t1126_1