ביאור:אפלטון והתנ"ך: מקור הדעת; דעת הנשמה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בדיאלוג של אפלטון "אלקיביאדס א'" השאלה היא מנין הוא יודע מהם צדק ועוול וממתי? האם יודע מעצמו, האם פעם לא ידע, או שלמד מאחר? ונענה – "מכל המון העם" (כל כתבי אפלטון, כרך ה', עמ' 217). ונענה זה – אך אלה אף אינם מסכימים איש עם רעהו. ועל-כן – אינך בקי בזה ואינך יכול לייעץ. וסוקרטס אומר בהמשך – "שוב נתברר לנו, אפוא, שיפה וטוב – היינו הך!" (שם, עמ' 228), לעיוננו הקודם. והצדק מועיל. ומשום שמנסה אתה לדעת מה שאינך יודע הנך שרוי במבוכה. עניין אחר – הגוף הוא אינו האדם, אלא ברשותו, והנשמה שולטת בו. "הלא האוהב את גופך מסתלק לכשתפוג פריחתו... ואולם האוהב את נשמתך לא יעזוב, כל עוד זו הולכת ומשתפרת" (שם, עמ' 255). וכדי שהנשמה תכיר את עצמה עליה להסתכל בעצמה, כמו עין המביטה באותה העין.

למידת צדק ועוול מפי המון העם מופיע בתנ"ך בפסוקים - איוב כא כח-כט: "כי תאמרו איה בית-נדיב ואיה אהל משכנות רשעים. הלא שאלתם עוברי דרך ואתתם לא תנכרו". ומעניין שדווקא דעתם הפשוטה והלא משוחדת נתפשת כאמינה ביותר. הרעים לעומת זאת סוברים כי דעת זו מצויה רק אצל חכמים, כבפסוק - איוב ח ח: "כי שאל נא לדר רישון וכונן לחקר אבותם". את השתקפות הנשמה בעצמה נדמה שמזכיר הפסוק - משלי כז יט: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", כלומר – האדם רואה את השתקפות עצמו דרך ליבו.


מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-07-01.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t2721_0