ביאור:אסטרולוגיה והצופן המקראי - התיחסות חז"ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

אסטרולוגיה היא חכמה שבאמצעותה יכול האדם המאמין בה והמכיר אותה לדעת את העתיד. '

קיימות שיטות נוספות לניבוי העתיד כגון :

העלאה באוב.
התבוננות בעופות.
כשפים.
ניחוש, קסמים וכו'.

בדורות האחרונים נוספו גם התחומים הבאים: קריאה בכף היד ובקלפים, התבוננות בספלי קפה ועוד שיטות.

לאחרונה נוסף גם הצופן המקראי   – השיטה מתבססת על רמזים במקרא המתגלים על ידי חוקי הדילוגים של אותיות, מילים או פסוקים במקרא. בשיטה זו מתגלה לכאורה העתיד, לאחר שהמאורע התרחש, אולם לדעת התומכים בשיטה זו הרי שהרמז מצוי כבר במקרא מקדמת דנא.

מה התייחסות חז"ל לנושא זה? במקורותנו     יש דעות לכאן ולכאן.

 

אבן עזרא והרמב"ן מקבלים את האסטרולוגיה (חכמת האצטגינות), אולם גם הם אוסרים את השימוש בהם מטעמים של עבודה זרה.   במקרים רבים קיים גבול דק ביותר בין ההיתר ההלכתי מבחינתם,   לבין ע"ז.

 

הרמב"ם   רואה בכל השיטות הללו הבל   ורעות רוח.

 

הרמב"ן   -   הכיר את חכמת הנסתר והאמין בה – הוא מפרש הרבה מקומות בתורה ע"פ הקבלה והסוד.

כבסיס לתורת הקבלה מונח העיקרון – כי מלכות הרקיע כמלכות הארץ וקיים יחס גומלין והשפעה הדדית ביניהם. יסוד הרעיון הוא – שישנם שלשה עולמות, השפל – הוא עולמנו, האמצעי - כוכבים ומזלות והעליון הוא הרקיע – מקום מושבו של הקב"ה.

העולם האמצעי שולט בעולמנו על ידי עצם התנועה של גרמי השמים שלו. למה הדבר דומה?   לעליונותם של בעלי החיים על הדומם בעולמנו השפל, כך הכוכבים והמזלות עליונים עלינו.

 

הרמב"ם

(בעיקר בספרו מורה נבוכים) שלל מכל וכל תפיסה זו (למרות שחי בימי הביניים). בתשובה לשאלה של חכמי הקהל בעיר מרשיליא הוא כותב שלמד את כל ספרי האסטרולוגיה שתורגמו לערבית ואין בעולם מאמר בנושא זה שהוא לא קרא. ומסקנתו היא: האסטרולוגיה אינה דבר חוכמה אלא טיפשות ורק פתי יאמין לכל דבר.

הערכתו המסוימת לאסטרולוגים – נבעה רק מתוך ידיעתם לערוך את החישובים של תנועות הכוכבים. חישובים אלו היו נחוצים בין השאר גם לקביעת הלוח העברי.

 

הצופן המקראי

שיטה זו שונה בתכלית השינוי מהאסטרולוגיה מאחר והיא מבוססת על התורה עצמה – כפי שניתנה ע"י הקב"ה לישראל במעמד הר סיני, אולם השאלה המרכזית היא   -   האם גילה ה' את סודו ליראיו (או ליתר דיוק - לבעלי המחשב המתאימים) או לא?

 

הבעיה המרכזית ביסוד שיטת הצופן המקראי היא בהיותה מבוססת על חוקיות מסוימת (לפי נושא) של הספרים, הפרקים והפסוקים, מילים ואותיות, כולל יתרות וחסרות כפי המתואר במקרא.

אולם הרי ידוע שהמקרא כפי המסורת שבידינו אינו כפי שניתן בהר סיני . במהלך הדורות התחוללו בו שינויים, מוטציות (במקביל לצופן הגנטי). אם אכן גילה ה' את סודו בדרך הדילוגים, מדוע הוטמן הצופן דווקא במוטציה שבידנו ולא במוטציה אחרת? '

אם יש משמעות לשיטת הדילוגים, היו צריכים ממציאי השיטה   להתייחס לבסיס הנתונים כפי שניתנו בסיני והרי איננו יודעים מהו .

 

העובדה שהיו שינויים במסורה – אנו לומדים מחז"ל

 

(א)

"לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים האות ו' במילה "גחון"   (ויקרא י"א) – זהו   חציין של אותיות בתורה. "דרש דרש" (ויקרא י) –   חציין של תיבות. "והתגלח" (ויקרא י"ג)     חציין של פסוקים. "יכרסמנה חזיר מיער" (תהילים ע"ח) האות   ע' במילה יער – חציין של תהילים.                                 (מסכת קידושין ל.)

 

בגמרא – מובאת שאלת ר' יוסף האם אכן ו' דגחון – היא חציין של אותיות, אמרו ניקח ספר תורה ונמנה ולא נמצא מתאים. '

אמרו שם חכמים, אותם סופרים היו בקיאין "בחסרות ויתרות" ואילו אנו לא בקיאין.

אח"כ באופן דומה הגמרא אומרת בהמשך ש"גם בפסוקים אנן לא בקיאין", כדוגמא מביאים את הפסוק:

"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן..."

(שמות י"ט, ט')

 

רב אחא בר אדא אומר שבארץ ישראל חלקו פסוק זה ל- 3 פסוקים, לעומת בבל ששם הוא היה יחידה אחת.

כלומר, שינו את מספר הפסוקים מפני שהמסורה השתבשה עם הדורות.

(ב)

יתרה מכך, ע"פ המסורה שבידנו כיום, גם ו' דגחון אינה אמצע התורה באותיות וקיימת סטייה ניכרת.

נביא מספר דוגמאות לשינוי מספר האותיות בתורה כפי שמופיע בגמרא:

בשאלה האם חטא פנחס (מבני עלי הכהן), עוסקת הגמרא מסכת שבת (נ"ה:).

בשמואל א' (יד', ג') נאמר "ואחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי הכהן...". שואלת הגמרא (שם) אם אכן פנחס חטא, מדוע הכתוב מייחסו? שהרי בד"כ מי שחטא הכתוב לא מונה את שמו בייחוס, כפי שנאמר:

"יכרית ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות"                                (מלאכי, ב', י"ב)

 

אם ישראל הוא – לא יהי לו ער (1) ] בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה בן מגישי מנחה. והיות והכתוב (בספר שמואל) כן מנה את פנחס בייחוס הכוהנים, מובן שפנחס בן עלי הכהן לא חטא. שואלת הגמרא, והרי בכל זאת הכתוב מתאר את חטאם "אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד" (שמואל א', ב', כ"ב)

אלא מתקנת הגמרא צריך להיות כתוב "ישכבן" –בלשון יחיד (אחיו השני - חופני). מקשה הגמרא והרי כתוב (שמואל א', ב', כ"ד):

"אל נא בני כי לוא טובה השמעה אשר אנכי שמע מעברים עם ה' "

על כך משיב אמר ר' נחמן "בני" כתיב בלשון יחיד ולא "בני" בלשון רבים וכן מופיעה שם המלה "מעברים" וצ"ל מעבירם".

באופן כזה מספר האותיות מסיני אינו ברור ותלוי במסורה.

 

כן מצינו באברהם:

" ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברם מתנות..."

         (בראשית כ"ה, ו').

כותב רש"י על המילה "הפלגשים":

" חסר כתיב שלא היתה אלא פלגש אחת...".

וכן במנורה:

"ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה..."

כותב ה"אבן עזרא" שבספרי ספרד וצרפת מופיעה המילה "תיעשה" ללא יוד, כלומר "תעשה" .

מסקנה

ברור אם כן שהמסורה עברה גלגולים רבים ולכן אין משמעות לצופן המקראי ויש להתייחס לכך כמו פרפראות לתורה, כגון גימטריות שאינם משמשות להוכחת דברים אלא לשם הקלה ללומד בזכרון הדברים.  

מכאן שממצאי הדילוגים הן לכל היותר כמו גימטריות החסרות כל משמעות נבואית.

 

"תרגום השבעים"

נושא   דיוקם של הפסוקים, מבחינת התחביר, כתיב חסר ומלא   והמשמעות מכך , כבר בא לידי ביטוי עם תרגום התורה - ליוונית , מה שידוע כתרגום השבעים ' .   התרגום נעשה לבקשת ינאי המלך ולפי איגרת אריסטאס , היה הדבר במאה ה-2 לפני הספירה, וב- ח' בטבת כמופיעה במגית תענית   (2) ]   , "...אמר ר' שמעון בן גמליאל – אף בספרים (תנ"ך ) לא התירו לכתוב אלא לשון יונית ...מהכתוב ...יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם..." (3) ] שתהא יפיפותו של   יפת באהלי שם, אומר רש"י : "הוא לשון יוון " וממשיכה הגמרא "...ומשום מעשה דתלמי המלך, דתניא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים (שלא יראו אחד את השני)   ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר   להם: כתבו לי תורת משה רבכם (ביוונית) . נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת " כלומר   , כולם תרגמו את התורה ליוונית בסגנון אחיד   (באופן טבעי זה בלתי אפשרי , אלא שנעשה נס מהשמים וכולם תרגמו בדיוק אותו דבר ) ושינו   מהכתוב ב- 13 פסוקים ,   למשל במקום "...את הארנבת..." כתבו   "את צעירת הרגלים..." (כי ארנבת הוא שם אשת תלמי)   וכן "אלקים ברא בראשית " ולא "בראשית ברא אלוקים"   וכו' . במסכת מגילה – חז"ל   מדגישים את הנס משמים , וכן מופיע ששני בניו של תלמי נימולו בעקבות לימוד ספר התורה ביוונית וכן נראה שתלמי עצמו התגייר (4) ]   , אולם המעניין שבמקורות אחרים חז"ל רואים בתרגום   השבעים שלילה ורואים בו "...יום קשה לישראל כיום שעשו בו את העגל..."!   שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.   וראה את דבריו החריפים של החתם סופר (דרשות החת"ס ד' ק"א,ע"ב)   המדבר על ג' ימי חושך שהיה בעולם כשהעתיקו את התורה ליוונית.   השאלה היא: איך הוליד תרגום התורה ליוונית שתי עמדות קטביות כ"כ? אולי ניתן לומר כך: בשביל עם ישראל – התרגום   שנעשו בו שינויים ב-13 פסוקים – פסול.   בשביל עמי העולם – היה זה מהפך.   עד   אז התורה הייתה בחזקת עם קטן בלבד ואיך יתקיים הפסוק "כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים ...אשר ישמעון את כל החוקים האלו ואמרו   רק מה חכם ונבון הגוי הגדול הזה..." עם תרגום התורה ליוונית , נפוצו חוקי התורה בעולם כולו ועוררו הערצה לעם ישראל ולתורתו . אפשר להניח , שלדבר זה הייתה גם השפעה עקיפה על המוני הגויים   והחל המעבר מאלילות -   לאמונה באל אחד ומכאן אולי היחס החיובי לתרגום השבעים.

(1) ] כלומר, לא יהיה אדם מזרעו שיהיה בין תלמידי חכמים ובמידה והוא כהן- לא יהיו מזרעו כהנים. כלומר הייחוס נפגע.

(2) ] מגילת תענית פרק א הל' ז'. וראה גם בבלי מגילה ח:, ט.

(3) ] בראשית ט',כ"ז

(4) ] בראשית רבה פרק מ"ו

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של ד"ר מנחם צוקר שפורסם לראשונה בספר "שיעורים" וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-06-03.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/sofrim/zuckm/20