לדלג לתוכן

ביאור:אמונה טהורה/השער החמישי: היחס לשאר ענייני מחשבה

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

השער החמישי: היחס לשאר ענייני מחשבה

אין פסיקה בענייני מחשבה

[עריכה]

בעולם הלכה דרכי הפסיקה ידועות. ישנם פוסקים, כללי פסיקה, ספרי פסיקה. ברור [1] שאין רשות לומר דבר נגד התלמוד [2], ידוע שבמקומות רבים אמרו: המחמיר תבוא עליו ברכה, ובמקומות רבים אמרו: נהרא נהרא ופשטיה.
אך בעולם המחשבה דרכי ההכרעה שונות, כפי שמפורש בדברי הראשונים והאחרונים במקומות רבים [3]. אכן, הרגיל בדרכי הפסיקה של עולם ההלכה יהיה כאיש נדהם אל מול ההבדלים העצומים בדרכי ההכרעה [4]. ורבים־רבים טעו בטעויות עמוקות ורחבות מחמת שלא שמו ליבם לחילוק זה.
יסוד ההבדל בין שני עולמות אלו הוא שההלכה באה לומר מה לעשות, והמחשבה באה לומר מה לחשוב, או ליתר דיוק: המחשבה באה לדון מה נכון.
לחילוק זה ישנן השלכות עצומות.
בעולם ההלכה דבר פשוט וברור הוא שאנו מחויבים לספרי ההלכה הידועים, שכמותם חוברו כבר מתקופת הראשונים, כידוע. והטעם שאנו מחויבים לפסקיהם הוא מפני קבלת עם ישראל [5].
לעומת זאת, בענייני מחשבה – פרט לעיקרי האמונה והדעות המחייבות – כתבו הראשונים שאין פסיקת הלכה מחייבת. חובת הלבבות כתב שענייני מחשבה אינם כלולים בציווי "כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" [6], ורבי שמואל הנגיד [7] והרמב"ם [8] הדגישו שלא נפסקה הלכה במחלוקות בעניינים אלה [9]. אכן, לעיתים פסקי ההלכה של הרמב"ם אינם מתאימים לטעמיו [10]. נדגיש שאף אחד מגדולי המקובלים כתב שאין פסיקה במחלוקות אלה [11]. יתרה מכך, כתבו רבים שאין מחויבים לקבל כל דברי חז"ל באגדה, גם במקרים שלא מצינו בהם בחז"ל מחלוקת [12].
הירושלמי הביא בעניין זה לכאן ולכאן. ואכן נחלקו בדעתו האחרונים. הרש"ר הירש הביא את דברי הירושלמי "אין למדין... מן ההגדות" [13], וביאר [14] שדברי האגדה מקורם רק באומד דעתו של החכם המגיד אותם, ולכן אינו מכלל חיוב הישראלי שלא לנטות מדברי חז"ל באגדה, ולא נאמר הלכה כדברי פלוני באגדה [15]. מאידך, הראי"ה קוק הביא שבסוגיית זקן ממרא, בתלמוד הבבלי דרשו "דבר זו הלכה [16]", ובירושלמי "דבר זו אגדה [17]", וביאר שבירושלמי הלימוד נסמך על שורשי הנבואה וסעיפיה, ובזה ההלכות מתאחדות עם האגדות [18], ולכן לירושלמי נאמר "לא תסור" גם על האגדה, ושייך גם בה פסק הלכה [19].
וכן מצינו דעה שאחד הגאונים כתב עליה שהיתה מקובלת על כל הקדמונים כולם, ובאו גאונים אחרים וחלקו עליה [20]. וכן דעה שאחד הראשונים כתב עליה שהיא קבלה פשוטה ביד כל ישראל, ובא הרמב"ם וחלק עליה [21].
בספר אור השם, לאחר שסיים לדון באמונות המחייבות [22], החל לדון בדעות וסברות שלא נתבארו בתורה בפירוש [23], וכתב על כך שאופן החקירה בהן הוא להציע את הראיות לשני צדדיהן, כדי שהמעיין יברור את הצד הצודק [24]. אף אתה עשה אוזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי אלו ואת דברי אלו [25], ודע להבחין אי זה יכשר [26].
גם אחד המקובלים [27] מתקופת האחרונים, נקט לגבי שאלה מהותית מסוימת [28], שכיוון שאין מופת חותך וראיה מכרחת לשום אחת מן הסברות, לכן כל אחד יבחר הסברה אשר תישר בעיניו [29].
ואכן, מעולם לא חוברו ספרים שנועדו לחייב את כל עם ישראל את כל פרטי המחשבה, פרט לעיקרי האמונה.
אעפ"כ, אי אפשר להתעלם מסברה פשוטה, שדבר שהסכימו עליו רוב בניינם או רוב מניינם של גדולי ישראל, בוודאי שהיתה לכך סיבה, ולאו מילתא זוטרתא היא .
והרבי מלובביץ' נקט שיש פסיקה גם בענייני מחשבה [30].

על הראשונים ועל האחרונים

[עריכה]

עובדה מעניינת היא, שבכמה סוגיות במחשבה ישנו חילוק גדול בין דעת רוב הראשונים לבין דעת רוב האחרונים. עד שבימינו דעת רוב הראשונים כמעט ואינה מוכרת להמון. כך בסוגיית השגחה על בעלי חיים [31] ובסוגיית מעשי הקב"ה כנגד חוקי ההיגיון [32].
יתכן שהטעם לכך הוא השפעת הפצת הקבלה והחסידות, ויתכן שהוא בבחינת "אכשור דרי ".
עכ"פ, אילו היתה פסיקה בענייני מחשבה ע"פ רוב הדעות, וכי היתה משתנה המציאות עם שינוי דעתם של רוב גדולי ישראל?

הטעם שאין פסיקה בענייני מחשבה

[עריכה]

נראה שהטעם לזה הוא, שבעולם ההלכה אפשר בהחלט לחייב אדם בפרטים מסוימים, מצד עצם קבלת עם ישראל [33], אע"פ שידוע שלא כל פרט הוכח בראיות גמורות [34]. לעומת זאת, בעולם המחשבה אין אפשרות לחייב את האדם להאמין בפרטים רבים שאין עליהם ראיות מוחלטות, ואין דרך לפסוק במחלוקות כאלו ע"י כללי פסיקה קבועים [35].
ניתן להוסיף שהמציאות שבה עולם המחשבה נשאר רחב, ללא מחויבות לכל פרטיו, הצילה את עם ישראל. אילו בתקופת הראשונים היו "פוסקים" שחובה להאמין בהשפעת הכוכבים על עתידו של האדם, כדברי התלמוד [36] וכפי שככל הנראה האמינו רוב הראשונים [37], מה היו עושים יהודים יראי שמיים רבים בדורות האחרונים, שבהם נמנע מהם להאמין בכך? האם היו "מחויבים" להאמין בדבר שידוע להם שאינו נכון? ואם כן, האם הייתה משמעות לחיוב כזה?
מאותה סיבה – של החילוק המהותי בין הלכה למחשבה – מובן שבענייני הלכה שייך שכל אחד ילך אחר רבותיו, ונהרא נהרא ופשטיה, ואין סתירה בכך שנורה לכל אחד לעשות כדעת רבו. אך בענייני מחשבה יש שאלות מהותיות שאין זה שייך לתלותן בדעת רב זה או אחר.
אין אפשרות הגיונית לומר שהשאלה האם כינים נוצרות מעצמן תיקבע על פי סגנון הישיבה שבה למד כל אחד, והשאלה האם הקב"ה משגיח על התולעת שנאכלת ע"י הדג תלויה האם האדם הוא מתלמידי הרמב"ם או מתלמידי הבעל שם טוב...
ומאותה הטעם אף אין להימנע מלהורות בעיקרי האמונה כדי להוציא עצמו ממחלוקת, אלא יש להורות ולהציל את ישראל מטעות ושיבוש בעיקרי האמונה [38].
לכן, חלק מההשלכות של לימוד מאמר זה, שלכאורה אין חשיבות להילחם על דעה מסוימת בענייני מחשבה, כאשר אין סיבה מוחלטת לומר שהיא צודקת יותר מדעות אחרות. בפרט לגבי סוגיות שבהן אין שום דרך אנושית לברר באופן מוחלט איזו דעה צודקת, למשל בענייני השגחה או צמצום [39].
אכן, ישנו קושי לחיות בחוסר ידיעה מהי האמת בשאלות מחשבתיות שונות. אך גם קשה לחיות בחוסר הידיעה "שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גהינום, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי [40]", וכן יש קושי בראש השנה, כאשר אין לנו הכרעה האם נידונים בו לעולם הזה [41] או לעולם הבא [42]. ואף על פי כן, אין בקשיים אלו בכדי להכריע את הספק. אכן, יוסיף דעת יוסיף מכאוב [43], שהמוסיף דעת הרבה, לרוב חידודו, על כל תשובה יוסיף קושיות [44].
ועם כל זה, מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין [45].

חשיבות סוגיות המחשבה

[עריכה]

אמנם ראינו שאין פסיקה במחלוקות במחשבה, אך אין להסיק מכך שאין חשיבות לשאלה איזו דעה נכונה. רבים מגדולי הראשונים העמיקו והרחיבו רבות בענייני מחשבה, הן בפרטים על סוגיות רבות במחשבה, והן בכללים כיצד עלינו להגיע לאמת בסוגיות אלה. ומוכח שבירור עניינים אלו היה חשוב בעיניהם. ואף הדעת נותנת שיש לך חשיבות רבה.
ובכלל, הרי טבע הנפש להשתוקק להתאמץ ולהשתדל להגיע לאמת [46], ואם כן, על אחת כמה וכמה שאדם ירא שמיים ישתוקק לדעת את יסודות האמונה והמחשבה. וכי אין חשיבות להוכחות לאחדות הבורא, אלא רק לדיני כף חולבת קטנה [47]?
וכן בתלמוד דנו בשאלות צדיק ורע לו רשע וטוב לו [48], שכר מצווה בעולם הזה [49], זמן הגאולה [50], האם גאולה תלויה בתשובה [51].
הראי"ה קוק הוסיף שאדם המאמין, אך לא העמיק באמונה, עלול להגיע לכך שלא ישאר מאומה מן האמונה האמיתית [52]. בדומה לדברי הרמב"ם על טעויות בענייני תיארי ה' [53].
עוד הוסיף, שמניעת העיסוק בסוגיות אלו יכולה להיגרם ע"י חיסרון ביראת שמיים, שבמקום להיות ירא מן החטא האדם ירא מן המחשבה, והרי הוא הולך וטובל בבוץ הבערות שמעיבה על רוחו [54].
לכן בוודאי שיש לברר את עניינים אלו בבירור שכלי עמוק מתוך לימוד דברי הראשונים, וכפי שעשו הראשונים עצמם. ומי שנמנע ממנו לעסוק בסוגיות אלו יקבל את דעת רבותיו שהם ביררו אותן בדרכים הללו. אלא שאין בכך פסיקה לכל עם ישראל.

הבעיה באמונה בדברים שאינם נכונים

[עריכה]

ואם תאמר, מה פסול בזה שאדם יאמין בדברים שאינם נכונים, אם הם לא בגדר כפירה? ומה בכך אם אדם יסבור שאין השמש עגולה [55]?
ראשית יש בזה בעיה עצמית, שראוי לאדם לדעת מה אמיתי ומה לא [56]. וכבר אמר הרב שך, שהעבירה הכי גדולה היא להיות טיפש [57].
בנוסף, כתבו הרס"ג והרמב"ם שיכול לצאת מכשול מערבוב של טעויות בענייני האמונה, שכאשר תתגלה טעות כזו, יבואו להשליך ממנה על היסודות האמיתיים ולזלזל בהם [58], כפי שאכן אירע בעבר [59], ומן המפורסמות שהדבר נפוץ בדורנו. ופעמים שאם אמונתו של אדם היתה נקייה מערבובי טעויות, לא היה מגיע לכפירה [60].
הרב יונה מרצבך [61] הוסיף על דבריהם וכתב בחריפות שאף יש בכך חילול השם, שיאמרו שיראי השם הם שוללי המציאות, ועושה אותנו ללעג ולצחוק בעיני אחרים [62]. אכן, מטענות הכופרים בדורנו, עפ"ל, שהאמונה נסתרת ע"י חשיבה ביקורתית [63], ואוי לאוזניים שכך שומעות.
לצורך המחשה נעיר על תופעה כואבת. בעבר נפוצו אמונות־הבל רבות, שמקורותיהן בעמים פרימיטיביים [64], ונדחו כליל זה מכבר מסברתו של כל אדם שעיניו בראשו. למרבה הצער ישנם המתעקשים עדיין להאמין בהן דווקא מתוך מה שנראה להם כיראת שמיים, ומתייחסים אליהן כאילו הן הן גופי תורה , כיוון שאמונות אלה או דומיהן הוזכרו לעיתים בדברי קדמונינו. ופלא, כיצד רעיונות שחלקם קרובים לדרכי האמורי, כי יחתו הגויים מהמה , השתרשו דווקא אצל יהודים שומרי מצוות [65]? וכמה חילול השם יש כאשר הבריות אומרות "אוי לו לפלוני שלמד תורה, ראו כמה מקולקלות מחשבותיו וכמה מכוערות אמונותיו ", "ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו ?".
וכבר כתב הרמב"ם שאמונה בשם התורה בדברים הנמנעים [66], מקורה בסכלות וריחוק מן המדעים, והיא מאבדת את הדר התורה, וגורמת שיאמרו "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה" [67]. ואם הרמב"ם כתב כך בזמנו, קל וחומר לימינו שנתרבו לאין־שיעור הידיעות הטבעיות והשכליות, ומצווה גדולה לשמור על כבודם של דברי חז"ל [68].
ועוד, שאמונה בדברי תוהו אשר לא יועילו, גורמת לאדם שיימנע מלעסוק בדרכים הטבעיות והמועילות [69], והרמב"ם אף תלה בעניין זה חורבן בית מקדשנו וגלותנו, כיוון שסמכו על דברי החוזים בכוכבים, ולכן נמנעו מלעסוק בלמידת מלחמה ובכיבוש ארצות [70].
בנוסף לכך, העיר הראי"ה קוק שלעיתים השקפות לא נכונות עלולות להביא למידות רעות ולטמטום הלב [71].
ואחרי ככלות הכל, הראי"ה קוק – שדרכו לראות את שורש האמת שבשני צידי המחלוקת – הדגיש שיש שמחמת סיבות נפשיות וכד' נצרכו לאמונה בפרטים שאינם נכונים, וכיוון שהאנשים והסיעות נבדלים זה מזה, יש שחלקם כבר אינם נצרכים לאמונה המוטעה ההיא, ובאים להיטהר ממנה, ולעומתם יש שעדיין לא זכו לכך, ובעיניהם זו נראית כפרצה ביסודות האמונה [72]. ויש שרעיון מסוים מחויב לצרכים חינוכיים בתקופה מסוימת, ובתקופה אחרת נעשה פסול ומזיק [73]. ובכלל, בפועל, אצל ההמון, מושגי האמונות מצוירים באופן משובש [74]. וראוי להיזהר מלבטא כל דיבור שיגרום רפיון והיזק לשום אדם על פי מצבו ותפיסתו [75], אפילו אם הדברים מצד עצמם נראים כנכונים [76]. ועוד, שלפעמים הבא להרוס את השקרים, הורס עמם בעל כורחו גם מן האמת, מפני שעדיין הם משולבים זה בזה [77]. אמנם הוסיף שככל שהשכל יותר צלול, מתמעטות סיבות חינוכיות כאלו, והאמונה מתמעטת בכמותה ומתגדלת באיכותה, ונשארת על יסודה האמיתי [78].
ועכ"פ, יש מקום לדון לכף זכות בייחוד לגבי טעויות שמקורן בכוונה ליראת שמיים, בבחינת "טועה בדבר מצווה".

האם מחויבים לקבל כל דברי חז"ל באגדה

[עריכה]

סוגיות רבות בעולם המחשבה מפורשות כבר בדברי חז"ל באגדה, ביניהן הגדות וסיפורים בחכמת האלוקות, או דברים נצרכים באמונה בסיפורים בעניין הגמול והעונש, בין בחיים ובין אחר המוות [79].
אין חולק על כך שאין ערך לגודל ורוממות החכמה והמוסר שבדבריהם, ועל כן פיארו ושיבחו חז"ל דברי האגדה [80] שערכם רב ועצום [81], ולימוד האגדה הוא הדרך להכיר את מי שאמר והיה העולם [82], והוא המביא ליראת חטא [83]. אלא שכמה וכמה גאונים וראשונים כתבו שבענייני מחשבה אין אנו מחויבים אפילו לדברי האגדה שבחז"ל:
גאונים רבים כתבו שאין סומכין על דברי אגדה, אין מביאין ממנה ראיה ואין מקשין ממנה [84]. שבניגוד לדברי הלכה, דברי אגדה הן "אומדנא", ונאמרו רק על דרך "אפשר", והרבה יש שאינו כן, ולפיכך אין אנו סומכין עליהן [85], ויש שדבריהם רחוקים מן הסברה [86], ולא יקובלו דברי הקדמונים במקום שיש מכחישים להם מן השכל [87], ודברי ההלכות הם סולת לעומת דברי האגדות [88].
גם בדברי הראשונים מצינו שאין ללמוד מן ההגדה אלא מה שיעלה על הדעת [89], ואין ראוי לאדם להניח דברים של דעת ושכבר נתאמתו בראיות, ויתלה בדברי יחיד מן החכמים, שאפשר שנתעלם ממנו דבר [90], ואפילו במקום שבו התלמוד דחה דעה מסוימת ב"תיובתא", אין זה מונע אותנו מלקבלה [91], שדברים שנאמרו בדרך אגדה אין אנחנו חייבים להאמינם [92], ולא נכתב בהם איך נודעו [93], וכבר יימצאו בהם דברים סותרים קצתם את קצתם [94].
גם מרש"י [95] ומתוספות [96] משמע שלעיתים אגדות חז"ל אינן על דרך הוודאות, אלא שמסתמא כך היה.
ויש מי שכתב שבענייני דרשות והגדות, גם האמוראים היו יכולים לחלוק על תנאים [97].
ויש מי שהוסיף וחידש, שאמנם צריך אדם להפוך ולהפוך בדברי אגדה אם יוכל בשום עניין להסכימו עם האמת, או למצוא בו עניין טוב. אך אם לא, נאמר שיש אגדות שחיברו סופרים שאינם מבעלי הדת ומחכמי התלמוד [98].
ואכן מצאנו שבמקומות רבים ראשונים [99] חלקו באגדה על חז"ל [100]. ואף לגבי המעשה של ארבעה שנכנסו לפרדס [101], יש מהגאונים שהכחישוהו ואמרו שאין זה הלכה [102]. יתר על כן, ראשונים רבים אחזו בדעות שבפשטות נסתרות מדברי התלמוד – ואף ממעשים שסופרו בו [103] – גם לגבי יסודות שונים בענייני מחשבה, כגון אגדות תמוהות שבחז"ל [104], השפעת הכוכבים על מזלו של האדם [105], פעולת האוב [106], השגחה פרטית [107], תכליתם של הכוכבים [108], מיתה בלא משפט [109], שינוי בציווי המצוות [110], היחס לחטאי גדולי ישראל שבמקרא [111], ביאת אליהו [112], משיח בן יוסף [113]. גם במקום שיישבו את דעותיהם עם דברי התלמוד, ניכר שהשתמשו בשינויי דחיקי [114].
וכן מצינו שאמוראים חלקו על תנאים בתחום זה [115].
גם בתקופת האחרונים מצינו שכתבו שלא נחויב לקבל דעת חז"ל בענייני אגדה, וראייה לכך, שהרי לא התקיימו כל דברי חז"ל בענייני שנות המשיח [116].
הרש"ר הירש הוסיף שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני, אלא רק על סברות ואומד הדעת, או דרך מוסר ויראה [117], וחלקן אינו אלא השערה [118], ולכן לא נכרתה עליהם ברית "נעשה ונשמע", ואין חיוב ללכת אחריהם [119], שהמישור של האגדה חופשי ונתון להעשרה בכל דור [120], ואינו אלא דעת יחידים [121]. משימת התחום האחד תהיה הבנת דברי התורה המסדירים את חיינו, כשלעצמם, וכן ההלכות הנדרשות מהם, שגם הן מסדירות את חיינו. מקור הידיעות שבתחום זה יהיה באורח כמעט בלעדי קבלת התורה שבכתב ושבעל פה והמצוות והתקנות של חכמינו, כפי שנמסרו מדור לדור}}. משימת התחום האחר תהיה בהתבוננות ובעיון בטעמי המצוות, ומקור התובנות אשר יעלו על דעת העוסקים בתחום זה יהיה, בשורה הראשונה, כוח החכמה והתבונה המאיר את עיני כל בעל מחשבה בעוצמה גדולה או קטנה. התחום הראשון הוא ה'שמעתתא' (מלשון שמע), שפרטי תוכנה הם דברים שנודעו לנו מפי השמועה}}. את התחום השני מוצאים אנחנו ב'אגדתא' (מלשון הגיד), והיא מורכבת מפירות המחשבה של כל אחד, מה שכל אחד ואחד 'הגיד'}}. כל מה ששייך לתחום הראשון מחייב, כי הוא נובע ממקור בעל סמכות מחייבת. כל מה ששייך לתחום השני אין לו תוקף מחייב, כי אינו אלא דעת יחידים, ואנו נדרשים לקבלו רק במידה שהוא מתאים וכפוף למה שמצוי בתחום הראשון}}. התחום הראשון, תחום ההלכה, על פרקיו וחלקיו, הושלם עם חתימת התלמוד בו כונסה ה'שמעתתא'. התחום השני, תחום האגדה, אינו סגור, ועשוי להתרחב עד סוף כל הדורות. פתיחותו של התחום השני אפשרית יותר ככל שהתחום הראשון סגור יותר, מבוסס יותר בתוך עצמו, ואינו סובל שינויים בהשפעת השני אלא להיפך: הראשון מווסת את השני"}}. עוד הוסיף, שהדעה שהאגדות מקובלות מסיני ואין חילוק ביניהן לבין ההלכות, היא דרך מסוכנת שעלולה להביא לכפירה [122]. בדרך זו כתב גם הרד"צ הופמן [123].
וכן דעת ר' גדליה נדל לגבי מעשי האגדה שבחז"ל, שאין זה מוכרח שכך היה, אלא שחז"ל הסיקום ממה שנראה ומסתבר מהכתוב [124].
עוד אמרו, כל מקום שאין הלכה, אין הכרעה [125].
גם בדברי הפוסקים מצאנו שאין משיבין מן האגדה [126].
על פי זה, אין מקום למשל לקושיה כיצד התלמוד מתאר את צורת המטבעות של אברהם אבינו [127], כאשר על פי הממצאים הידועים לנו, מטבעות בעלי צורה נוצרו לראשונה בתקופה מאוחרת בהרבה [128]. כך גם אין מקום לקושיה כיצד התלמוד אומר שהאותיות הכפולות של מנצפ"ך היו ידועות עוד לפני הנביאים [129], כאשר על פי הממצאים הידועים לנו, בכתב העברי העתיק [130] לא היו אותיות כפולות אלה.
אמנם יש ראשונים שמשמע מהם לכאורה שאנו מחויבים לכל דברי האגדה שבחז"ל:
שיש לסמוך אף על מדרשי אגדה, אם אינם סותרים את הנאמר בתלמוד [131], שכל הנכתב בתלמוד, בין בהלכות ובין במדרשות, הכל אמת ברור ודברי אלוקים חיים [132], ואנו חייבים להאמין באגדות [133], ואף האגדה ניתנה מן השמיים כשאר תורה שבעל פה, ואף היא נדרשת במידות שנמסרו למשה מסיני [134], והנוטה מדברי חז"ל אפילו באגדה הוא אפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא [135].
וכן כתבו כמה אחרונים שאנו חייבים להאמין באגדות [136], שהרי הן יצאו מפיו יתברך למשה בסיני [137], וקיבלו ישראל עליהם גם את האגדה [138], ואף האגדות נאמרו ברוח ה' אשר דיבר בם ומסוד ה' ליריאיו [139].
ויש מהאחרונים שהוסיפו שהאומר שהאגדות אינן דברי תורה כשאר התורה שנאמרה בסיני, אין לו חלק בעולם הבא [140], שמשורשי האמונה שכל הנאמר בגמרא, בין בהלכה ובין באגדה, הם דברים שנתגלו לנו ע"י כוח נבואי, והטלת ספק בדברי חז"ל בין בהלכה ובין באגדה היא כשמועה של גידוף, והנוטה מזה הוא ככופר ופסול לעדות [141], וכל הכופר בדרשה אחת מדרשות חז"ל, בין בהלכה ובין באגדה, הרי זה בכלל אפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא [142].

אמנם המעמיק בדברי שני הצדדים הללו יראה שהמחלוקת ביניהם אינה מהותית כפי שנראה בהשקפה ראשונה. שכן גם אלו שנקטו שאין אנו מחויבים בזה לדברי חז"ל, כתבו בפירוש שיש כמובן חשיבות לעסוק גם בדברי חז"ל אלו, להשתדל להשיבם אל המושכל [143], לכוף ראשינו לדעת חז"ל [144], ויש שכתבו שיש בדברי חז"ל אלו מסרים עמוקים [145], ועכ"פ ברור שיש לשמור על כבודם [146].
מאידך, גם לאלו שנקטו שאנו מחויבים לחז"ל בזה, ברור שלא כל פרטי האגדה ניתנו מסיני, ויש בהם מחלוקות, וחלק מפרטיהן בוודאי מסברה [147].
וברור שאין אפשרות לפרש את כל דברי האגדות כפשוטן, ולא נוכל להכריע מה היתה כוונתו האמיתית של האומרן. וכפי שכתב הרשב"ץ שם שדבריהם נאמרו על דרך הנסתר [148].
וגם אם כל הנאמר בגמרא הוא ע"י כוח נבואי, כהגדרת החזון איש, אין זה אומר שאנו מחויבים להם, שהרי לדעה זו בוודאי שגם הו"א ומחלוקות נאמרו ע"י כוח נבואי. ואכן ברור שגם להו"א שבגמרא יש קדושה, ואין מזלזלים בה, ואין מכניסים אותה למבואות מטונפות וכו'. ואעפ"כ, היא נדחתה למסקנה [149].

חשוב לציין שלגבי פרטים מדעיים שהובאו בש"ס, כבר כתבו רבים, ובראשם רב שרירא גאון והרמב"ם, שמדובר בידע שהיה נפוץ בזמנם, והיום ידוע לנו שאינו נכון. ואף לא ניסו להעמיס בעניינים אלו מסרים עמוקים [150].
ויש מי שהביא מכך הוכחה שאין הכרעה בענייני אגדה, שהרי על כורחנו יודו כל חכמי ישראל בכדוריות הארץ [151], נגד דברי חז"ל [152].

חשוב להדגיש שאפילו המאירי, שנקט את הלשונות החריפות ביותר נגד עניינים סגוליים שבתלמוד, לא נקט לשונות אלו נגד חז"ל חלילה, אלא ייחסם להמון שהיה מאמין בהם, וביאר שחז"ל הכניסום בתלמוד לצורך ההמון, ע"פ האמונות שרווחו בו בתקופתם [153].

דברים שאמרו לנו על צד הקבלה

[עריכה]

כתב הרמ"ה שאמנם יש מדברי חז"ל באגדה שמקורם בסברה, ועליהם יש רשות לחולק לחלוק, אך יש מדבריהם שהם דברי קבלה, ולא נכפור בקבלה שבידינו [154].
וכן כתב הרשב"א, שכאשר יש קבלה המפורסמת באומה ביד הזקנים, שקיבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו או עד הנביאים, כעניין תחיית המתים, הרי שחכמת ה' למעלה מחקירתנו, וחובה לפרש את המקראות כצורתן, ואין להשימם כמשל, אף אם החכמה סותרת אותם [155].
חלוקה זו מצאנו גם באחד האחרונים [156].
יש להעיר שאין בידינו לברר בהחלט מה קיבלו בקבלה ומה הסיקו מסברתם [157]. ואף לגבי סדר האירועים שלעתיד לבוא, לא היתה לחכמים קבלה, ולפיכך היתה להם מחלוקת בדברים אלו [158]. ואפילו במקומות שפירשו שמקורם מהלכה למשה מסיני, אין בידינו לברר זאת בהחלט [159].

האם יש בטענת "חשש כפירה" כדי להכריע במחלוקות?

[עריכה]

לגבי כמה וכמה מחלוקות בענייני מחשבה, אחד הצדדים טוען שהצד החולק נגוע באפיקורסות וכדומה. החשש להיכלל חלילה במי שאין לו חלק לעולם הבא ויינו אסור ועוד – בוודאי מעורר פחד בעיני הבא לדון בסוגיה כזו.
אלא שבעניין זה חשוב לשים לב לכמה הערות:
א. הפחד בעניין זה בוודאי אמיתי, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. אלא שהוא אינו דרך להכריע במחלוקות. כמו כל רגש אחר, הוא אינו נכלל בשלוש הדרכים לבירור האמת, כפי שמנאן הרמב"ם [160].
ב. במקרים רבים, גם בדעה הנגדית ישנם חששות כבדים. לעיתים האזהרה מ"כפירה" פשוט נאמרת בגלוי ע"י צד אחד, אבל היא קיימת, ברמה מסוימת, גם בצד השני [161]. ובכלל יש לשים לב, שגם כאשר מתפרסמת מחלוקת על אחד הגדולים, הרי שגם הוא חולק על הצד השני, ואף אפשר שיש לו תשובה ניצחת לדבריהם [162].
בוודאי שקיים החשש מהגעה לכפירה ע"י דעה פשטנית מידי. כאן המקום להעיר על כך שיש שמתוך יראת שמיים פשטנית, טועים בתארי הקב"ה, כגון לייחס לו כעס או צער, והדבר קרוב להגשמה ולפגיעה בייחוד השם [163].
ג. יתרה מכך, פעמים רבות עצם העלאת הטענה כנגד דעה מסוימת שהיא "כפירה", היא עצמה פגיעה באמונה לדעת רבים וטובים. הדבר מצוי בדעות המתבססות על המציאות וההיגיון, שהטוען כנגדן שהן בגדר "כפירה", מבליע בתוך דבריו שהאמונה סותרת את השכל. דבר שבוודאי יש בו פגם באמונה, עכ"פ לדעת רבים [164], ואף חילול השם [165].
ד. כבר מצינו כופרים שהאמינו שדעתם היא האמונה האמיתית, והאשימו דווקא את המאמינים – בכפירה במינות ובאפיקורסות [166].
ה. שוב, יש לעיין על מה מתבססת הדעה שמזהירה מ"כפירה".
יתכן גם שהדעה שמוגדרת כפסולה ע"י צד אחד, מתגלה כדעת גדולים {{הערה| האם באמת המאשימים ב"כפירה ואפיקורסות" לא היו שותים את יינו של המאירי, למשל?), וכיצד יתכן לפסול אדם שמחזיק כדעה אחת במחלוקת שלא הוכרעה [167].
למשל, ספר העיקרים כתב שהכתב האשורי התחדש רק לאחר שעלו מבבל, ועד אז היה רק הכתב העברי העתיק, ובו נכתבו גם הלוחות [168]. העין יעקב יצא נגד דבריו בחריפות, שדבריו הם מכשול, ורחמנא ליצלן מלומר כן, ולדברי הכל הלוחות נכתבו בכתב אשורי [169]. אמנם מפורש בירושלמי שיש דעה שהלוחות ניתנו בכתב עברי, ולא מ"ם וסמ"ך היו עומדות בנס, אלא עי"ן, שבכתב עברי צורתה עגולה [170].
דוגמא נוספת, העיתים לבינה {{הערה| תחילת מאמר א: "שלא בזמן קצר נחשבו דברים אלו כי אם אחר שנים רבות... והוא – בתחילה סברו לקבוע החודש של לבנה בסך כ"ט יום... אבל כשראו בסוך חודש השני שאיחרה הלבנה עוד יום אחד, אז הוסיפו על כל חודש י"ב שעות... עד שעברו שנים הרבה... וכך גם יצא להם זמן חודש לבנה בדקדוק כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג חלקים". ) כתב שבני יששכר למדו את אורך המולד הממוצע [171] בדרכים טבעיות, והחזון איש כתב על דבריו שהם מהכזבים שהיצר מחבבן, וכעין יצרא דעבודה זרה ומינות [172]. אמנם [173] ממש כדברי העיתים לבינה הללו נמצא במדרש מתקופת הראשונים [174], וכן כתבו אחרונים נוספים [175]. גם היסוד עולם [176], שהיה מן הראשונים, הביא אפשרות שאורך המולד הממוצע נתגלה לאבותיו של רבן גמליאל על פי מחקרם העיוני, ולא ראה בזה דעה פסולה [177].
דוגמא נוספת, המאור עיניים כתב שדברי האגדות אינם ודאיים אלא אומדנא בעלמא, וכתב בפירוש שהוא מסתמך בזה על דברי רב שרירא גאון ורב האי גאון [178]. המהר"ל יצא נגדו בחריפות [179], וטען שלא הבין את דברי רב שרירא גאון, ואף פקפק האם הדברים יצאו מרב שרירא [180]. גם החזון איש כתב בחריפות נגד דעה זו [181]. אמנם בדברי האשכול ועוד מובאים דברי רב שרירא ורב האי באריכות, ומוכח שהמאור עיניים הבינם ככוונתם [182]. לא זו אף זו, אלא שראשונים נוספים כתבו מעין זה [183].
גם מה שכתב המאור עיניים שבענייני צורת הארץ היו לחז"ל דעות שונות כיוון שעניינים אלה לא קיבלו בנבואה אלא מדעתם או מה ששמעו מאחרים [184]. והמהר"ל כתב נגדו בחריפות וטען שזהו זלזול בחכמתם של חז"ל [185]. אמנם הרמב"ם [186] ועוד ראשונים ואחרונים רבים כתבו כשיטת האמרי בינה [187].
וכן מה שכתב המאור עיניים שלשון חז"ל לגבי עונשן של עבירות מסוימות היא בדרך גוזמא, שהיה מי שיצא נגדו וכתב שהוא מתיר אסורים [188], ובא אחריו רבי חננאל ניפי והוכיח שחשבו כמוהו גדולים אחרים שצדקתם ויראת חטאם גלוי לכל בני עמנו, ושלא היו מתירי אסורים [189].
ו. כבר אירע שהיו גדולים שהתנגדו לספר מסוים ומאסוהו ואף ש דנוהו לשריפה, ודורות לאחר מכן באו בונים אחרים, מאי בנאים תלמידי חכמים שעוסקין בבניינו של עולם כל ימיהן [190], ועשאוהו לראש פינה, ומאת ה' היתה זאת . ויש שאף אותם שהתנגדו בעצמם חזרו בהם.
כך אירע לספר מורה נבוכים ואף לספר המדע של הרמב"ם, ששרפום [191], וזמן קצר לאחר מכן נשרפו ספרי התלמוד על אפרם של ספרי הרמב"ם [192], ובא רבינו יונה והודה ואמר "משה ותורתו אמת וכולנו בדאין" [193].
אף ספר מאור עיניים [194], שרבי יוסף קארו [195] והמהר"ל [196] כתבו שראוי לשורפו באש, וגם היעב"ץ יצא נגדו [197], וכן פסק בדורנו בספר חזון עובדיה שאסור לקרוא בו [198], וכבר רבים מגדולי ישראל לא חשו לאסור את קריאתו, ולא נמנעו לשאוב ממקור חכמתו, ולא היה נראה בעיניהם שיש דופי בספר זה, ואף היעב"ץ עצמו הביא מדבריו [199]. ויש מי שהוסיף שצריך לדעת את כל הכתוב בו, ותוכו נאכל וקליפתו נזרוק [200]. ויש מי שתלה זאת בהתנצלותו של רבי עזריה [201], ויש מי שתלה זאת בכך שמאת ה' היתה זאת שרבי יוסף קארו לא הספיק לחתום על כתב זה [202], ויש מי שכתב שגם המתנגדים לדבריו לא מצאו בו שמץ מינות ואפיקורסות חלילה, אלא שחששו שמא יגיע הספר הזה ביד איזה תלמיד שאינו הגון ויבוא לנטות מקבלת רז"ל ולכפור בעיקרי תורתנו הקדושים [203], ויש מי שכתב שתוכו נאכל וקליפתו נזרוק, כאשר עושים עם כמה ספרים הבאים לידינו חדשים גם ישנים [204].
ז. פעמים רבות אצל ההמון, דווקא הצד שמאשים את האחר ב"כפירה ואפיקורסות", הוא זה [205] שטענותיו אינן מוכחות כלל, לא למד את דברי הראשונים בסוגיה, עיקר דעתו נובעת רק מכך ששורשי דעתו נתקבעו בו מילדותו, ואף אינו בקיא בגדרי אפיקורסות [206]. בדומה לדברי הראשונים שהאנשים הטועים נוהגים להשתמש בצעקות השמצות והבהלות נגד החולקים עליהם, וכשבוחנים לעומק את טענותיהם לא מוצאים בהן ולא כלום [207]. וכן כתב הראי"ה קוק, שרוב המריבות בענייני אמונה שורשן דווקא באמונות שאינן אמיתיות [208], וככל שהשכל יותר צלול, מתמעטת הקנאות [209].
ח. עוד יש להזהיר את הבא לדון בסוגיות במחשבה, שאם הוא קבע בדעתו מראש שדעה מסוימת היא כפירה – מה שבדרך כלל לא מבוסס דיו, על כל פנים לא לכל הדעות – ברור שכבר ניטלה ממנו היכולת לדון לאמיתם של דברים [210].
ט. לעיתים האזהרה מדעה מסוימת על כך שהיא פוגעת ביראת שמים, מבליעה בתוכה מבלי־משים הנחת־יסוד כיצד אמורה להצטייר "יראת שמיים אמיתית", כאשר כמובן אין סיבה אמיתית שכך הוא [211].

האם להחמיר בענייני מחשבה

[עריכה]

במחלוקות וספיקות בענייני הלכה בוודאי שיש מקום להחמיר, ובכך להינצל מחשש איסור. אך בענייני מחשבה ואמונה קשה לומר שעדיף להחמיר, וזאת משלושה טעמים:
א. יש לנו ערך חשוב לדעת מה אמיתי. אם הדעה המחמירה אינה אמיתית, עלינו לדעת זאת. להאמין בדבר שאינו נכון – הוא איסור בפני עצמו, לפחות לכמה ראשונים שנביא בהמשך [212].
ב. במקרים רבים חומרא לדעה אחת היא קולא, ואפילו איסור, לדעה האחרת. יש מי שבעיניו תפילה על קברי צדיקים היא מעלה גדולה ואף לבקש מהצדיק עצמו [213], ולדעת השני מדובר בחששות לאיסורים חמורים. יש מי שבעיניו מחויבות לכל דברי חז"ל כאמת מוחלטת היא חובה יסודית, והשני מכיר ויודע שדעה זו מביאה לעיתים לכפירה. מצאנו זאת בצורה חריפה כבר בתקופת הראשונים, כאשר רבי משה תקוּ [214] כתב שמי שרוצה לומר שאין לקב"ה צלם ודמות – חיישינן שמא מין הוא [215], והיו עוד שאמרו כך [216]. ומאידך כידוע הרמב"ם פסק בי"ג העיקרים שאין לקב"ה שום צלם ודמות, והחולק על כך כופר בעיקר. וכבר הזהיר הרס"ג שיש שאדם נזהר מדעה מסוימת, ולכן הוא נכנס ביותר חמור ממה שנשמר ממנו [217]. וכן כתב הרמב"ם לגבי המפרשים את אגדות חז"ל התמוהות כפשוטן, שלדעתם הם מכבדים ומנשאים את החכמים, ובאמת הם משפילים אותם בתכלית השפלות [218].
ג. אם מתוך רצון להחמיר מאמינים בדבר שאינו נכון, נכנסים לעיתים לאיסור של "לשבחו במה שאין בו". למשל, המאמין בהשגחה פרטית על בעלי חיים וצמחים בוודאי יראה חשיבות לחפש ולשבח את הקב"ה על מקרים שנראים לו כהשגחה פרטית. אך לדעות רבות בראשונים אין שום השגחה כזו, והוא בבחינת "לשבחו במה שאין בו". חשש זה היה חמור מספיק בעיני הנביאים בשביל להשמיט תשבחות מסוימות מהתפילה [219], ובוודאי שיש לשקול אותו כאשר מחפשים במה לשבח את הקב"ה. יש להיזהר בנקודה זו גם בעניין סיפורי ניסים. בוודאי שיש חשיבות לשבח את הקב"ה על ניסיו, אך יש להיזהר שלא לשבחו במה שאין בו. לכן לדעות שמיעטו בהסברת ניסים, והעדיפו לתת הסברים טבעיים אפילו לניסים המתוארים בתורה [220], בוודאי שיש להיזהר מלהגדיר "נס" אירוע שיכול להיות מוסבר באופן טבעי [221]. הדבר נכון גם לגבי פרשנות למקרים סתמיים כ"גילויים משמיים" [222].
על כן, דווקא משום חשיבותן של סוגיות המחשבה והאמונה, שהן מלאכת שמיים, יש ליזהר בהן הן שלא לחסר בהן אות אחת, והן שלא לייתר בהן אות אחת, שנמצאת מחריב כל העולם כולו .

האם להכריע בענייני מחשבה ע"פ תוצאותיהן החינוכיות?

[עריכה]

יש סברה שעדיף לאחוז בדעות שיועילו יותר לחינוך ליראת שמיים, ולהתרחק מדעות שעלולות להביא חלילה לערעורים בענייני אמונה.
סברה זו בוודאי נכונה לגבי הנהגות, ויש לה מקום בשאלות האם להעמיק בראיות לאמונה, כפי שנחלקו ראשונים ואחרונים רבים [223], האם לעסוק בסיפורי צדיקים, להדגיש את האהבה או את היראה [224], סיגופים או שמחה וכדומה.
אך לגבי הדיונים על הדעות עצמן, כגון האם יש השגחה פרטית, האם התורה ניתנה בכתב אשורי, האם פרשיות שונות בתורה הן כפשוטן – הרי מדובר בשאלות מציאותיות, האם המציאות היא כזו או כזו, ולא שייך לשנות את המציאות האמיתית לצרכים חינוכיים.
בנוסף לזה חשוב לדעת שלא תמיד נדע מה באמת חינוכי. יש שדעה מסוימת נראית לעינינו שומרת יותר על כבוד חז"ל וכד', ומאידך, יש בעומקה חשש של פגיעה קשה עוד יותר [225], וכפי שכבר העיר הרס"ג על אלו שהשתדלו להישמר לגבי יכולתו של הקב"ה אף נגד המושכלות הראשונות [226], ונכנסו במה שהוא יותר רע, ותיארוהו במה שהוא שווא [227].
עם זאת, נראה שהיו גדולי ישראל שהכריעו בשאלות על פי תוצאותיהן החינוכיות, או לכל הפחות פרסמו הכרעות כאלה. ומה שבליבם של אחרים הוא מהדברים המכוסים מבני האדם . ואפשר שקרה ולא העמיקו להבחין האם ההכרעה אמיתית או שהיא לצרכים חינוכיים בלבד.
וכן לגבי מחלוקות רבות בעולם המחשבה, נראה ששורשן בשאלה האם ללכת אחר בירור האמת או אחר המטרה החינוכית. וראוי ללומד לשים אל ליבו האם הדעה מבוססת על בירור האמת או שהדבר מכוון לתועלת חינוכית [228].
גם הראי"ה קוק הביא שיש שמחמת סיבות נפשיות וכד' נצרכו לאמונה בפרטים שאינם נכונים {{הערה| אורות האמונה, מהות האמונה, אות ב (עמוד 74): "כל האמונות הינן נחלקות לשתי המערכות שכבר העיר עליהם הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק כח) – לאמונות אמיתיות ואמונות מוכרחות. האמונות האמיתיות הינן היסוד המקיים את כללות האמונה, והמוכרחות הינן כמו קליפה ושומר לפרי. לפי הערך של כל עם וכל קיבוץ המתאחד תחת דגלה של איזה אמונה, כפי המידה שהאמונה היסודית היא יותר נשגבה נצחית ואמיתית, כפי זה הערך עצמו, יהיו גם הדברים הנלווים אליה יותר צחים חזקים ברורים ומושכלים, מתאימים לדרישות המוסר היותר טהורות, ולאור המדע היותר בהיר.
לפעמים יבוא זמן, שיגלה כוח הכרחי לסלק איזה דבר מהאמונות המוכרחות מתוך חוג האמונה, מפני שכבר הגיע מצב הקיבוץ ההוא למידה זו, שאיננו צריך עוד להיות נסעד בצד ההכרחי ההוא של ציור אמונה זו. אז תוחל איזה מין תסיסה, מצד אחד נראה הדבר כפרצה ביסוד האמונה, ומצד השני כהארה והזרחת אור על האופק האמוני, והוספת כוח ליסודה.
ובאמת שני הצדדים הינם דברי אמת. לא כל האנשים ולא כל הסיעות יבוכרו בפעם אחד ובתקופה אחת, ויזדמן הדבר, שחלק אחד כבר בא עד אותה המידה בפתוח הכרתו ותרבותו, עד שאיננו צריך עוד לאותו ההכרח של איזה צד מן האמונה המוכרחת, וכיוון שכן, הרי העניין ההוא דבר יתר אצלו, שהוא מעכב על מהלך רוחו וקדושת נשמתו ותעופתה. אבל באותו החוג שלא בא עדיין למדה זו, וההכרח הוא עומד לו בעינו, סילוק ענין מוכרח זה היא קציצה בנטיעות והריסת האמונה."). אמנם הוסיף שככל שהשכל יותר צלול, מתמעטות סיבות חינוכיות אלו, והאמונה מתמעטת בכמותה ומתגדלת באיכותה, ונשארת על יסודה האמיתי [229].
יש להעיר שאחת מטענות הכפירה בדורות האחרונים היא, שגם אם אמונות מועילות, אין בכך ראיה שהן אמיתיות [230].

האם יש מקום להמשיך לאחוז בדעה שנסתרת ע"י המציאות?

[עריכה]

הרס"ג [231] הרמב"ם [232] ובעל העיקרים [233] הדגישו שאין מקום להחזיק בדעה שנסתרת ע"י המציאות, שכל מה שיושג בחוש הוא אמת ללא ספק [234]. עיקרון זה כונה במפרשים ובפוסקים רבים "המוחש לא יוכחש" [235]. גם הרבי מלובביץ' חזר את עיקרון זה [236].
אמנם במהלך הדורות, מתקופת הגאונים [237], דרך תקופת האחרונים [238] והדורות האחרונים [239] ועד ימינו [240], היו שהתעקשו שלא להכיר במציאות הנראית לעיניים. ויש לעיין באחד מראשוני האחרונים שמשמע מדבריו שהחזיק בדרך זו [241]. כמו כן יש מבני הדור האחרון שכתב שכך סבר הראי"ה קוק [242], אמנם בוודאי שלא היתה כוונתו לכך, אלא שהחשיב מאוד את מסקנות השכל כמו מציאות [243]. עכ"פ גדולי הראשונים כבר קדמו ודחו את אלו שאמרו כך, והסכימו שהדעות נמשכות אחר המציאות [244].
יסוד זה מוכח גם מדברי התלמוד, שמקשה קושיות מהמציאות על סברות חזקות במחשבה, ולעיתים מחמת כך גם הוציא פסוק מפשטו ואף שינו תפיסה יסודית, ולא נזכרת טענה שיש להתעלם מהמציאות הנראית לעיניים [245]. ובמקומות רבים הקשו בתלמוד "הא קא חזינן וכו' [246]", "הרבה עשו כן ולא הועיל להם [247]", וכן "בא הרוג ברגליו", שכמובן שאין מתעלמים ממנו, אף על פי שכבר נפסק על פי בית דין שלכאורה כבר מת [248].
גם הרמב"ן העיד על עצמו שחזר בו ממה שפירש לגבי מקום קבורת רחל, כאשר ראה את המציאות בעיניו והוכחש פירושו הקודם [249].
ומצינו שהאחרונים השתמשו בעיקרון זה אף בסוגיות הלכתיות [250], והיה מהם שהוסיף שאי אפשר לחכם שישתבש בחטא החוש, דהיינו בהתעלמות מהמוחש [251].
וכן אירע אף בענייני הגאולה עם בר כוזיבא, שכיוון שנהרג נודע להם שאינו מלך המשיח [252]. ואכן, אם יש מי שסובר שיש לגלות פנים בתורה שלא כמציאות, הרי שיתקשה בשאלה מה יעשה תלמיד שרבו חישב קיצין [253], והגיע אותו הקץ והמשיח לא הגיע – וכי יהיה לומר שעליו להאמין שהמשיח כבר הגיע, כיוון שכך עולה מדברי רבו?
ואכן לגבי הסגולה שסנדקאות מעשירה, דחאה הגר"א שמעולם לא ראינו סנדק שמתעשר [254]. ולגבי הסגולה שספר רזיאל המלאך מציל מן השריפה [255], דחאה רבי נחמן מברסלב מתוך המציאות, שכבר אירע שהספר עצמו נשרף [256].
אמנם היה מגדולי בעלי המוסר שאמר שדרשת חז"ל אף באגדה, משמעותה שהקב"ה אומר כן, ולכן אם נסתרת ע"י החוש הגשמי, הרי שהחוש הטעה [257]. ואפשר שגם הוא לא אמר כן אלא בדרך המוסר.
אדם הסובר שאמונתנו מחייבתנו להתעלם מהמציאות, מלבד שפוגע בערך של כל האמיתות שבתורה [258], הרי שתורף דבריו הוא שהאמת סותרת את אמונתנו, ואין לך חילול השם גדול מזה [259]. כמה גרוע אדם זה שמשנה סדרי בראשית , שהאדם מאכיל את הנחש בפרי העץ שאין בו דעת. ושרא ליה מריה .
וכבר תמהו על המתעלמים מן המציאות, שהם סותרים את עצמם, שהרי גם הם סומכים על המציאות בתחומים רבים [260], והרי לא מצינו עני שמועיל לו לחשוב שהוא עשיר [261], ואף לא מצינו מי שטען שכיוון שאין לו שום הסבר כיצד היתה השואה, הרי שלא קרתה באמת [262]. ולא זו אף זו, שהרי גם דעותיהם, שמכוחן הם מתעלמים מהמציאות, נתייסדו על סמך מציאות מסוימת. ומדוע לא יתעלמו ממנה, ומה נשתנתה זו מזו.
יש להעיר שבדורנו נתחדשו פרטים רבים בידיעת המציאות, כאלו שלא היו ידועים בדורות הקדומים, וכמובן שגם לגביהם נאמר שהמוחש לא יוכחש [263].
אמנם יש להיזהר מלטעון שאחד הפוסקים טעה במציאות שניכרת בקלות לעיני כל, שהרי טענה כזו פוגעת בקדושת אותו פוסק [264].

אלו ואלו דברי אלוקים חיים

[עריכה]

בסוגיות רבות בענייני מחשבה לא שייך לומר "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ו"נהרא נהרא ופשטיה", כיוון שמדובר על מחלוקות במציאות – הגם שאלו מציאויות רוחניות – למשל, האם יש השגחה על בעלי חיים או לא, או האם יש שדים כפשוטם. ובמחלוקת במציאות הרי לא שייך לומר "אלו ואלו" [265].
בידיעה זו יש לחייבנו לעמול ולברר את האמת בסוגיות אלו, עד כמה שידינו מגעת.
אמנם יש מחלוקות במחשבה שאינן נוגעות למציאות אלא להנהגת האדם, כגון דרכים שונות לעבודת המידות, או השאלה האם לברר את האמונה ע"י בירור שכלי או לאחוז באמונה תמימה. בעניינים אלו שייך לומר "אלו ואלו", מבחינה זו שתלוי בסגנונו של האדם ובנסיבות המקום והזמן, וכדברי רבי ישראל סלנטר [266] והראי"ה קוק [267], וכפי שנביא לקמן [268] שהיו שחילקו בעניין הדרך לאמונה בין הדורות השונים.

להאמין רק בגלל שכך אמרו גדולים מאיתנו

[עריכה]

כמה וכמה ראשונים כתבו שיש לעיין בדעות מצד אמיתתן ולא מצד האומר אותן [269], שהרי ראוי לאדם לדעת מה אמיתי ומה לא [270], ולכן כתבו בחריפות שאין לקבל את דעת הקדמונים בלי עיון והבנה, כאשר ידוע לנו שאינה נכונה, ודבר זה נאסר גם מדרך התורה וגם מדרך השכל [271], וכן כתבו במעלת האדם שמשליך מעל פניו את השקר ובוחר באמת גם נגד דברי חכמי ישראל [272], שאין השלמות נמצאת בנבראים שלא יהיו אחרונים רשאים לחלוק עליהם בקצת דברים [273], והזמן מועיל להוצאת האמת [274]. ודברי אמת לא יתחזקו בהסכמת כל העולם עליהם, ולא יחלשו אם יחלקו כל אנשי הארץ עליהם [275]. ועוד כתבו, שהאמת גדולה מכל בני קדם, ואהבת האמת גדולה מאהבת החכמים, שאילו תעדר האמת – הכל יעדר [276]. וכן כתבו גם מהאחרונים [277].
הבן איש חי כתב שגם דבריהם של גדולי המקובלים, אלו שאין להם הכרח והוכחה מדברי קבלה האמיתית אלא נאמרו מהשערת שכלם – יש לנו רשות לדבר ולטעון עליהם מה שנראה לנו לטעון, ואם לדין יש תשובה [278].
וכבר אירע שגדולים וטובים ממנו טעו בעניינים הנוגעים ב עיקרי האמונה [279].
ולא עוד, אלא שאף בענייני הלכה, מה שדרשו שיש לשמוע לבית דין הגדול אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל [280] – אין הכוונה שתמיד האמת איתם, אלא שאפילו אם יטעו באחד מהדברים, טוב לנו לסבול טעות אחת ולא שיעשה כל אחד ואחד לפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת חלילה [281].
ועוד יש לבר הדעת לשים אל ליבו, שלרוב, רוב בניינם ורוב מניינם של דעותיו ושיטותיו של האדם, לא התחדשו לו ע"י חכמתו, אלא מסיבות טבעיות פשוטות, ורק לאחר מכן בא וחיזק את דעותיו אלו ע"י חכמתו. והדבר נכון לרוב גם אצל אנשים גדולים בחכמה.
ואף בענייני הלכה אמרו, שתלמיד והוא ראוי להוראה, וידע שבית דין טעו, והלך ועשה על פיהן, הרי זה חייב, שלא היה לו לסמוך עליהם [282], ואין מצווה לשמוע דברי חכמים במקרה זה [283].
ורבי נחמן מברסלב אמר, שהעיקר והיסוד הוא לקבל את כל דברי הצדיק שבדור, ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל בלעדי אשר יקבל מהצדיק [284].

דעות שהתקבלו בעם ישראל

[עריכה]

אמרו בתלמוד, הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן [285]. וקבלת עם ישראל מחייבת בענייני הלכה [286]. וה' מסיר מכשול מדרכיהם של ישראל, שלא יטו כולם אחר סברה דחויה [287]. ומה שהסכימו רוב בני העולם הוא אמת ברורה [288]. אכן יש מי שדחה דעה מסוימת בטענה שכלל ישראל לא קיבל אותה [289]. ויש מי שהוסיף שכאשר דעת תורה של כלל ישראל מצטרפת להיגיון הישר, בוודאי יש גם סייעתא דשמיא [290].
אמנם מוכח שאין בדבר זה הוכחה מוחלטת בענייני דעות, שהרי היו תקופות ומקומות שבהם רבים־רבים שגו בענייני מחשבה [291], ולא מצינו שיש חיוב לקבל את דעותיהם. ואף היו דורות שכמעט כל העם הסכימו לעבוד עבודה זרה [292].
אחד האדמו"רים הפריז על המידה בעניין זה, וכתב שסיפרו לו בשם אחד מגדולי החסידות, שדבר שמקובל בין המון ישראל – למשל שאומרים העולם שנשמות המתים שכיחות בבית הכנסת [293] – אע"פ שלא נכתב בשום מקום, מי שאינו מאמין בו נקרא אפיקורוס [294]. אלא [295] שאם יהיה עלינו להאמין בכל אמונה שנתפשטה בתקופות מסוימות במקומות מסוימים, אין לדבר סוף [296]. ובוודאי שמדעותיהם של רבים מהראשונים מוכח שלא סברו שיש חובה כזו [297].

הוכחות מפסוקים

[עריכה]

בסוגיות רבות באגדה, ואף בסוגיות יסודיות בעניינים אלו, הביאו ראיות מפסוקים. הדבר נמצא כבר בחז"ל [298].
אמנם בוודאי שלא נסמכו על לשון הפסוקים בלבד, ודרכם של כל חכמי תורתנו החסידים, שבמקום שפשטי המקראות נסתרים מן הסברה, הרי שמשימים עניין המקראות כמשל [299], וישנם מקראות שבעיון ראשון פשוטן מראה עניין אחד, והסברה מוכיחה שאינו כן, ואף פסוקים אחרים מוכיחים כנגדם [300]. ובוודאי שאנו מוציאים מקראות מפשוטן על מנת שלא יתפרשו חלילה כהגשמה, כגון "יד ה'".
גם במקום שהסתמכו על פשטי הפסוקים, בוודאי שאין בכך ראיה מוחלטת, שהרי מצינו שנחלקו תנאים, וזה וזה הסתמכו על פסוקים שונים [301]. ומצינו שגם לגבי סדר האירועים שלעתיד לבוא, שנסמכו בו על הכרע הפסוקים, נפלו מחלוקות [302].
ודוגמה לדבר, שבספר העיבור [303] הוכיח מהפסוקים "יקוו המים" ו"ויקרא אלוקים ליבשה ארץ" שמידת היבשה על כדור הארץ זהה בשטחה למידת הים. והוסיף שלאחר ראיות אלו, אין צורך להביא ראיה נוספת מן החכמות החיצוניות [304].

בעלי החקירה ובעלי הקבלה

[עריכה]

מן המפורסמות שבסוגיות רבות במחשבה ישנן מחלוקות [305] בין בעלי החקירה לבעלי הקבלה [306].
בעלי החקירה, מן הגאונים ומן הראשונים, ייסדו את עולם המחשבה על אדני השכל [307] והזהירו שאין להתעלם ממנו [308], ואף אין להאמין בדבר שלא נובע ממנו [309].
בעוד בעלי הקבלה וגדולי החסידות [310] ייסדו את עולם המחשבה על קבלה מרבותיהם [311] שלמעלה מכל שכל [312], על עולם הנסתר והעל־טבעי, הגבילו את השכל [313], ואף החשיבו את האמונה המנוגדת לו [314]. לא זו אף זו, אלא שהזהירו שאין ללמד קבלה לאדם שיבוא בביקורת על ספיקות ודברים תמוהים [315].
אלה לעומת אלה.
אלה אומרים "בספר זה ייושבו הספיקות החמורים [316] למאמין בתורה שאינו רוצה לפרוש משכלו" [317], ואלה אומרים "בספר זה יצאו ישראל מן הגלות ברחמים" [318]. מאלה התנגדו לספרם של אלה וערערו על ייחוסו [319], ומאלה התנגדו לספרם של אלה [320] ואף היה מי שערער על ייחוסו [321].
זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה.
אלו ואלו טוענים שמי שלא לומד בדרכם, הרי שיש בתורתו חיסרון מהותי. בעלי הקבלה אומרים שבלי ידיעת חכמת הקבלה לא יגיע לשלמות הנפש [322], והרי הוא כבהמה, ועשיית מצוותיו כמצוות אנשים מלומדה [323], וכל תורתו מן השפה ולחוץ כדואג [324], ומניעת העיסוק בקבלה גורם לעיכוב בניין המקדש [325], וחכמים המואסים בחכמת הקבלה, עליהם נאמר "חכמים המה להרע", ותקלות רבות יוצאות מתחת ידיהם [326]. ובעלי החקירה אומרים שמי שלא התעמק ביסודות הדת כדרכם, ולא השיג השקפות נכונות כדרכם, עדיין רחוק מהמלך [327], ולא הגיע אל תיקון הנפש [328].
אלו ואלו טוענים שמתנגדיהם לוקים בגאווה. מבעלי הקבלה טענו שהעוסקים בחקירה הם על הרוב גסי רוח וחכמים בעיני עצמם [329]. ומבעלי החקירה טענו שהעוסקים בקבלה הם על הרוב גאים ורמים בהיותם מציירים בדעתם שזכו לעמוד בסוד ה' [330].
אלו ואלו, תלמידיהם האחרונים המשיכו והוסיפו על דבריהם. אצל בעלי הקבלה, גדולי הקבלה [331] והחסידות הוסיפו חידושים מגילויים רוחניים שהשיגו. אצל בעלי החקירה, הוסיפו לתאם את התורה עם תפיסות מדעיות ומוסריות חדשות [332].
אלו ואלו הסכימו שהדבר קשור גם לנטיותיהן של הנפשות, על סגנונותיהן השונים. בעלי החקירה כתבו שנטיית נפשם להשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, לעומת החולקים עליהם שנטיית נפשם להרחיק ביניהם [333]. ובעלי הקבלה כתבו שנולדו בקדושה, לעומת החולקים עליהם שנולדו במזג רע [334]. אכן ידוע שלאנשים שונים מועילות דעות שונות [335].
לעיתים, בין המצדדים בצידי מחלוקות אלו נאמרו אף האשמות חמורות [336] וביטויים קשים, לכאן [337] ולכאן [338]. לא זו אף זו, שבעלי הקבלה, אף מתקופת האחרונים, התירו לעצמם לנקוט לשונות חריפות אף נגד גדולי הראשונים שעסקו בחקירה [339].
ויש מי שנקט בעניין זה, שרבתה השנאה בין בעלי החקירה לבעלי הקבלה, עד שנעשתה כמעט כשתי תורות [340].
למרבה הפליאה, גם לגבי שורשן של מחלוקות אלו אין הכרעה שכלית מוחלטת .
בעלי החקירה טוענים שדעתם כדעת הקדמונים – הגאונים והראשונים, וכיצד בתקופה מאוחרת יותר באו וחלקו עליהם. מאידך, בעלי הקבלה טוענים שמקור דעותיהם קדום עוד לפני הגאונים, ולא זו בלבד אלא שבתלמוד אנו מוצאים עיסוק במזלות שדים עין הרע וכו'. ואידך , בעלי החקירה טוענים שבמקומות שהוזכרו רעיונות אלו בתלמוד, הם רמזים לרעיונות שכליים, או דעת יחיד, או דעות שנדחו, ועוד, שהתלמוד הירושלמי מיעט מאוד [341] בהזכרת רעיונות אלו [342].
בעלי החקירה ערערו על חלק מיסודות בעלי הקבלה שמבוססים על גילויים רוחניים שיסודותיהם בכוחות הדמיון והרגש, וטענו שהללו מטעים את האדם [343]. ובעלי הקבלה ערערו על חלק מיסודות בעלי החקירה שמבוססים על כוחות השכל, וטענו שאף השכל יש בכוחו להטעות את ההולך אחריו.
הללו והללו טוענים שברי הפלוגתא טועים בתפיסתם השכלית, ודעותיהם הן דעות אומות שונות. בעלי החקירה טוענים כנגד בעלי הקבלה, שדעותיהם נובעות ממיעוט ידיעתם בטבע העולם [344], ובחלקן [345] אלו דעות הגויים הקדמונים [346] הסכלים [347] וההבלים ההמוניים [348] של הערביים והפרסיים [349]. ובעלי הקבלה טוענים כנגד בעלי החקירה [350], שדעותיהם נובעות מהשפעת הפילוסופיה [351] ומכך שהרבו לקרות בספרי נוכרים [352]. אמת, שבעלי החקירה הביאו רבות מדברי חכמי יוון [353] והחשיבו את דבריהם [354], ובעלי הקבלה ראו בהם כופרים ורשעים [355].
הללו והללו טוענים שברי הפלוגתא נצרכו לדבריהם רק מטעמים חינוכיים [356]. בעלי החקירה טוענים שבעלי הקבלה נצרכו לסגנונם מושך־הלבבות [357] כדי לעורר לב ההמון [358], ולאחריהם הגיעו בעלי החסידות שהמשיכו בדרכם כדי להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים לעמוד להם בשעת דחקם. ובעלי הקבלה טוענים שהרמב"ם וחבריו חיו במקומות שבהם פשתה השפעת הפילוסופיה, ולכן נצרכו להשיב את האפיקורוס [359], לחזק את דתינו [360] ולבאר לבני מקומם את התורה בדרך החקירה [361], כמענה לבעלי דעות נפסדות [362] ולתלמידים נבוכים שצריכים להניח את דעתם לעת עתה [363], ולהעלות נשמות שנפלו בחקירה [364], וגם הוא וגם ההולכים בדרכו הכירו בעצמם שאין אלו הפירושים האמיתיים [365].
ולגופן של המחלוקות, בעלי החקירה טוענים, כיצד אפשר לקבל איזה רעיון שיכחיש את השכל [366]. ובעלי הקבלה טוענים שכיוון שכך קיבלו במסורת, ורבים מהמקובלים קיבלו מפי אליהו שנגלה אליהם [367], וחידושיו של האר"י הגיעו אליו ברוח הקודש [368], הרי שיש לכל דבריהם מקורות, ואם קבלה היא תקבל אף אם תכחיש את השכל.
בעלי הקבלה הוסיפו ונסמכו במקומות רבים על עדויות מפי ספרים וסופרים על מעשים נפלאים. ובעלי החקירה אמרו "פתי יאמין לכל דבר" [369].
אינהו בדידהו ואינהו בדידהו .
חשוב לשים לב שגדולי בעלי החקירה השתדלו והתאמצו להסתיר מן ההמון דעות מחודשות שיכולות להזיק לאמונתם של התמימים [370].

הוכחות מהמציאות בסוגיות אלה

[עריכה]

אלא שגם אם עיני השכל כהו מלהכריע בשאלה זו באופן מוחלט, יש מהראשונים והאחרונים שבאו להכריע בשאלות אלו על ידי עיני הגוף, שהרי המוחש לא יוכחש [371], ובחנו במציאות [372] את סוגיות המופתים [373], גן עדן התחתון וגיהנום התחתון [374], אסטרולוגיה [375], עין הרע [376], שדים [377], השפעת הטומאה על המציאות [378], חישובי קיצין [379], ניסיונות לדחוק את הקץ בדרכים רוחניות [380], קבלה מעשית [381], רוח הקודש בת קול ומגיד [382], דעת תורה [383], פרטי האירועים לעתיד לבוא [384]. והמשותף לכל אלה, שהדעות הללו לא הוסקו באופן שכלי.
בדיקות כאלו לא יכלו להיעשות – או עכ"פ לא יכלו להיעשות היטב – בדורות הקדומים, ואילו היו נעשות, בוודאי שהיתה נמנעת המחלוקת, שהרי לא נאמין שהחכמים ז"ל היו טועים בחטא החוש [385].
אמנם שאלות מופשטות כעולמות רוחניים, ושאלות שלעתיד לבוא, לא נוכל לברר עדיין. ולגבי חלקן אפשר ששייך לומר "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר [386]".
אם כן אפוא לא הגיעה לידינו ראיה מוחלטת על ידע אמיתי וברור שהגיע באופן על־טבעי, למעט נבואה [387], וכן לא הגיעה לידינו ראיה מוחלטת שיש בדרכים על־טבעיות יכולת לשנות את המציאות. ואדרבה, לא רק שלא מצאנו מקרים שדרך זו הועילה [388], אלא שמצאנו מקרים רבים שלא הועילה ובחלקם אף הטעתה את הסומכים עליה [389].

פרסום הדעות בעם ישראל

[עריכה]

מעניין לשים לב שבמשך דורות רבים, דעותיהם של בעלי הקבלה נפוצו יותר מדעותיהם של בעלי החקירה, וזאת מסיבות שונות: התלמוד הבבלי נפוץ יותר מן התלמוד הירושלמי, דבריהם של הגאונים לא הגיעו אלינו בקלות, לעומת בעלי התוספות [390] שזכו להיכלל בדפי התלמוד, המאירי היה גנוז במשך מאות שנים, והזוהר זכה לתפוצה כמעט בכל קהילות ישראל.

  1. ^ יש להעיר שישנם יוצאים מן הכלל הזה:
    תוספות ברכות יח ע"א ד"ה למחר: "דאנו סומכים על מסכת שמחות... ואף על פי שהגמרא חולק עליו, יש דברים שאנו מניחין הגמ' שלנו ואנו עושין כספרים החיצונים".
    אור זרוע חלק ב הלכות ערב שבת סימן טז: "וכן משמע מדברי רב שרירא גאון... מיהו מכח הספר [הגמרא ברכות כז ע"ב] איני מבין דבריהם... ומשמע מפשט הלכה [מדברי הגמרא] שאם קבל עליו שבת בטעות שמותר במלאכה, כדאביי דשרא לכברויי סלי. מיהו אין לנו כח לחלוק על דברי רבותינו [הגאונים] השלום עליהם".
    וכן כתב בסוגיה זו דרכי משה הקצר אורח חיים סי' רסג ס"ק ז: "[אבל] באור זרוע (הלכות ערב שבת סי' טז) כתב, אף על גב דבגמרא נראה דציבור שקבלו עליהם שבת בטעות לא הוי קבלה, מכל מקום כן הורו הגאונים ואין לחלוק עליהם"
  2. ^ שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא אבן העזר תחילת סי' עט: "דע תלמידי החביב ויהיו דברים הללו חקוקים על לוח ליבך לזיכרון: הכלל הגדול שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד, והאומר דבר לסתור קוצו יו"ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל".
    ביאור הגר"א חושן משפט סי' כה ס"ק ו: "דעל הגמרא אין רשות להוסיף ולא לגרוע, כ"ש לחלוק, כמ"ש בפרק הפועלים [בבא מציעא פו ע"א] רבינא ורב אשי סוף הוראה"
  3. ^ ושורש העניין, שמה שאנו מחויבים לדברי חז"ל הוא מכללי פסיקת ההלכה, ואינו שייך לתחומים אחרים, כדלקמן ‎פרק נט
  4. ^ ויש לדון איזה מקום יש לכללי הכרעות במחלוקות בהלכה, לגבי שאלות באגדה.
    למשל, דברי האגרות משה (יורה דעה ח"ג סי' קלח): "הנה בדבר שאלתך אם נפלים יקומון כשיבוא זמן תחיית המתים במהרה, הנה רבינא דהוא בתרא שהלכה כמותו, אמר בסנהדרין דף ק"י ע"ב על קטן מאימתי בא לעוה"ב שהוא משעה שנזרע ופרש"י משעה שנקלט הזרע במעי אישה אפילו הפילה אימו ונמחה יש לו חלק לעתיד...
    ולכן תהא בטוח שבמהרה שיעלה רצון השי"ת שהוא הזמן לתחיית המתים, יהיו לך אחים צדיקים שלא טעמו טעם חטא מעולם"
  5. ^ בית ישי (לרב שלמה פישר) דרשות סי' טו: "ודבר זה, שקבלת הרבים מחייבת דורות, מפורש הוא בתורה נביאים וכתובים"
  6. ^ חובת הלבבות הקדמה ד"ה האחד: "ממה שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וגו'... שלא הזכיר בכללם עניין מן העניינים אשר יושגו מצד השכל, כי לא אמר, כשתסתפק בעניין הייחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמידותיו ובשורש משורשי הדת... והדומה לזה, ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד, אבל [אלא] אמר שתשוב אל דעתך ותשמש בשכלך במה שדומה לזה, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה, שהיא כוללת כל מצוות התורה ושורשיהן ופרקיהן, ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושקול דעתך, עד שיתברר לך האמת וידחה השקר, כדכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'"
  7. ^ מבוא התלמוד (נדפס לאחר מסכת ברכות) בסופו: "כל מחלוקת שלא חייב המחלוקת במעשה אלא בדעת לבד – לא נגדור בו הלכה כפלוני"
  8. ^ כך כתב הרמב"ם בשלושה מקומות בפירוש המשנה:
    א. סנהדרין פ"י מ"ג (לגבי מחלוקת התנאים האם עשרת השבטים עתידים לחזור): "כבר הזכרנו לך כמה פעמים שכל מחלוקת שתהיה בין החכמים ואינה תלויה במעשה אלא קביעת סברה בלבד אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם".
    ב. סוטה פ"ג מ"ג (לגבי המחלוקת האם זכות תולה במים המרים): "וכבר אמרתי לך לא פעם שאם נחלקו חכמים באיזה השקפה ודעה שאין תכליתה מעשה מן המעשים הרי אין לומר שם הלכה כפלוני".
    ג. שבועות פ"א מ"ד (לגבי המחלוקת על מה מכפרים קורבנות מסוימים): "וכבר ביארנו שכל סברא מן הסברות שאין בה מעשה מן המעשים שנחלקו בה חכמים לא נאמר בה הלכה כפלוני".
    ובאגרותיו כתב (אגרות הרמב"ם, אגרת תחיית המתים): "וכל דבר שיש בו מחלוקת [בין חכמי התלמוד] ולא יביא מעשה, אפשר להכריע בו אחד משני המאמרים על חבירו. וכבר זכרנו זה בפירוש המשנה פעמים"
  9. ^ שו"ת לב אברהם (רבי אברהם ויינפלד) חלק א סי' קל ד"ה ג' תשובות: "רק בענייני הלכה למעשה יש החלטה ובירור, אבל באמונות ודעות לא הכריעו רבותינו הלכות קבועות"
  10. ^ אגרות הראיה חלק א, איגרת שב: "אין זה שולל שהחומש הנוסף יהי' דווקא בענייני קודש, אלא שהרמב"ם אינו סובר כן להלכה. וישנם עוד מקומות שטעמיו אינם מכוונים לפסקיו, עי' רש"ט בפמ"א בענין עין ת"ע, ופמ"ח בענין האומר עק"צ, ושיטתו היא שבדעות אין פסק הלכה כחד מ"ד, ואפשר לכ"א להכריע, אבל לא במעשים, שע"ז אנו מצווים בלא תסור"
  11. ^ חסד לאברהם (רבי אברהם אזולאי, סב סבו של החיד"א) מעיין שני נהר א: "עם היות כי כל עיקרי ענייני התורה הם צורך האמונה, וכל שלא יאמין אפילו בשום אות מאותיות התורה ויכחישה הוא יקרא כופר, וה"ה בתורה שבע"פ וכן בדרשותיה אחר שהוחזקו העניינים ההם בתורה שבע"פ המכחיש יקרא כופר, זולתי אם נחלקו רז"ל בעניין מן העניינים שיוכל לתפוס הלכה כמו פלוני אם לא נפסק ההלכה בתלמוד.
    וע"כ בעניינים שאינם הלכה אלא מדרשים והעניינים התלויים בתורה ונחלקו רז"ל במדרש זה אומר בכה וזה אומר בכה, ויתקרב לשכל האדם עניין מאותן עניינים כדעת אחד מאותן החולקים ויתפוש כדעת א' מהם – זהו לא יקרא כופר. המשל בזה, שנחלקו רז"ל בעניין איוב, י"א היה וי"א לא היה י"א ישראל היה וי"א גוי היה [בבא בתרא טו ע"א־ע"ב], הרי הבחירה ביד האדם לתפוס כדעת אחד מדעות הללו, בתנאי שלא יעלה בדעתו שיש בו כח להכריח הדעות מן הסברא או מדעת הפילוסופים וכיוצא, וזמש"ל"
  12. ^ נאריך בכך לקמן ‎פרק יז
  13. ^ ירושלמי פאה פ"ב ה"ד: "ר"ז בשם שמואל אין למידין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד"
  14. ^ יש להעיר שאין זה ברור שכוונת הירושלמי לא ללמוד כלל מענייני אגדה, שכבר פירש הגרי"מ גאלדשלאק (נדפס בסוף המסכת): "פירוש, שאין למדין מכל אלו שחושב, אלא מאותן שהובאו בתלמוד, ולא מאותן שלא הובאו בו"
  15. ^ מאמר הרש"ר הירש על אגדות חז"ל (נדפס בהמעיין טבת תשל"ו עמוד 4 ואילך, ובאוצרות גדולי ישראל (לרב משה צוריאל) ח"ג הרש"ר הירש סעיף 10): "גדר גדול גדרו חז"ל בין דברי השמועה וההלכה, וכלל גדול מסרו לידינו: 'אין למדין הלכה מן דברי האגדה' (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) ואין משיבין מהם ועליהם. וכן בדין לענ"ד, דהא מלבד, שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני שעליה נכרת ברית הנעשה והנשמע אלא רק סברת [החכם] המגידה באומד דעתו, ואף שוודאי מי שיש לו מוח בקודקודו ולב אדם להבין ולהשכיל בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם, מ"מ אינו מכלל חיוב הישראלי, וגם לא כמין וכופר יחשב מי שסברתו נוטה מסברת אחד מחכמינו ז"ל בעניין מה השייך להאגדה, בפרט שגם בהרבה (דברים גם) [מקומות] דעתם שונה זו מזו, ולא נאמר כלל הלכה כדברי פלוני באגדה כמו בשמעתתא"
  16. ^ תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פו ע"ב – פז ע"א: "תנו רבנן: כי יפלא ממך דבר, במופלא שבבית דין הכתוב מדבר. ממך, זה יועץ, וכן הוא אומר: ממך יצא חשב על ה' רעה יעץ בליעל. דבר – זו הלכה..."
  17. ^ ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ג: "כתיב כי יפלא ממך דבר למשפט, מגיד שבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר. ממך – זה עצה, דבר – זו אגדה..."
  18. ^ אגרות הראיה חלק א, איגרת קג, ד"ה והנה (עמוד קכד): "ונראה לע"ד, דיסוד הדבר תלוי בחילוק שבין בבלי וירושלמי בסוגיא דזקן ממרא בסנהדרין, בפירוש 'דבר' האמור בפרשה, דהבבלי מפרש 'זו הלכה' וירושלמי מפרש 'זו אגדה'.
    דבהקדמה לחוה"ל כתב, דענייני הדעות (שבאמת הן הן ענייני האגדה העיקריים) לא נזכרו במקרא 'וכי יפלא', וזה ראי' דאין זה שייך לחכמי הסמך והמסורת כ"א אפשר לברר ע"פ השכל, וכמה מהגאונים אמרו ע"פ זה שאין האגדות כ"כ מיוסדות להלכתא. אבל היו מהם, כפי הנראה מתשובת רב האי גאון בענייני החכמות, שהיו מחזיקים לעיקר ג"כ ענייני ההגדות.
    והחילוק הוא פשוט, דסדר־לימוד שהוא נסמך על שרשי הנבואה וסעיפיה, ההלכות עם האגדות מתאחדות על ידו, ויש ענייני קבלה ומסורת בדעות כמו במעשים, וזאת היא דעת הירושלמי שלא כד' חוה"ל, אבל בסדר לימוד שבחו"ל, שאינה ראויה לנבואה וממילא אין ענפי רוה"ק מתלכדים עם ההלכה וניתוחיה, הדעות הינן רק מה שאפשר להוציא מתוך השכל ההגיוני, ואין לענייני האגדות שייכות להלכה ולא שייך עליהם לא־תסור, וזה החילוק טבע את חותם ההבדל בין בבלי לירושלמי"
  19. ^ אגרות הראיה חלק א, איגרת שב: "ושיטתו [של הרמב"ם] היא שבדעות אין פסק הלכה כחד מ"ד, ואפשר לכ"א להכריע, אבל לא במעשים, שע"ז אנו מצווים בלא תסור. וזוהי שיטת חוה"ל בהקדמתו, ד"ה האחד, שפרשת לא תסור כוללת רק דברים מעשיים, בין דם לדם, בין דין לדין, וזהו כפי שיטת הבבלי ס"פ הנחנקין דפ"ח, שמתפרשת שם כל הפרשה בדברים מעשיים, אבל שיטת הירושלמי, שם ה"ג דבר זו אגדה, ואגדה היא כולה מענייני דעות. ולפ"ז גם ע"ז נאמרה אזהרת ל"ת, ושייך בה פסק הלכה"
  20. ^ תשובות הגאונים מוסאפיה (ליק) סוף סימן צט (מדברי רב האי גאון): "ודע, כי דבר זה היה מקובל אצל הראשונים כולן יחדיו, ולא היה אחד מהם מכחש בו, כי אומרים היו כי הקדוש ברוך הוא עושה אותות ונוראות על ידי הצדיקים וכמו שהוא עושה ע"י הנביאים, ומראה את הצדיקים מראות נוראות כדרך שהוא מראה את הנביאים, כי תקנות יש לעולם בדברים הללו ואין בהם הפסד כל עיקר, כי יודע אלוקים שאין טוענין בו טענה בטלה וכל מה שנאמר שנעשה לר' חנינא בן דוסא וזולתו מאמינים בו ולא מכחישין.
    ומר רב שמואל גאון ז"ל וכיוצא בו שהרבו לקרות בספרי נכרים אומרים אין המראות הללו נראות אלא לנביאים ולא יעשה נס אלא לנביא ומכחישין בכל מעשה שנאמר כי נעשה בו נס לצדיקים, ואמרו כי אין זה הלכה. ואף במעשה של ר' עקיבא שצפה בהיכלות ומעשה ר' נחוניא בן הקנה ור' ישמעאל וכיוצא בהן – על כל אלה אומרים אינם הלכה"
  21. ^ יד רמ"ה סנהדרין צ ע"א ד"ה ועניין וד"ה ויש: "והרי ביארנו מפשוטן של פסוקים וכח המשניות והשמועות שהעה"ב שמשלמין בו שכר לצדיקים ונפרעין בו מן הרשעים אי אפשר בלא גוף וכן קבלה פשוטה ביד כל ישראל איש מפי איש הלכה למשה מסיני וכ"כ רבינו סעדיה ז"ל בספר האמונות וכן כתבו כל הגאונים בספריהם...
    ויש מגדולי הדור שמודים בתחיית המתים שתהיה בימות המשיח ואומרים שמתים שחיין בימות המשיח חייהן ארוכים מאוד בחיים הארוכים ההם שעתידים להיות בימות המשיח ואח"כ מתים. אבל חיי העוה"ב אחר ימות המשיח שמשלמין בו שכר לצדיקים ואין בו מוות ונפרעין בו מן הרשעים – אין בו גוף ולא גויה אלא נפשות הצדיקים בלא גוף כמלאכי השרת... וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בהל' תשובה בפ"ח"
  22. ^ מאמרים א עד ג
  23. ^ ביניהן: אם העולם נצחי, אם הגלגלים מדברים, קמיעות, שדים, גלגולים
  24. ^ אור השם תחילת מאמר ד: "ולפי שלא התבאר בתורה בפרוש המשפט הצודק באלו הדרושים, אם החיוב והשלילה, הנה אופן החקירה בהם כשנראה פנים בכל אחד מהם לשני [הצדדים] הסותרים, כדי שיהא נקל למעיין לברור הצודק מהבלתי צודק".
    אמנם בסיום כל אחד מהדרושים הללו הוא נוטה להכריע בעצמו, ולא השאיר את ההכרעה רק למעיין
  25. ^ ע"פ חגיגה ג ע"ב: "אף אתה עשה אוזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין"
  26. ^ ע"פ רש"י שם ד"ה עשה: "מאחר שכולן ליבן לשמים, עשה אוזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר – קבע הלכה כמותו"
  27. ^ שם הגדולים (לחיד"א) מערכת ספרים אות א [קז]: "'אמונת חכמים'. חיבר הרב הפילוסוף המקובל ותוכ"ן רב ותשבורת ושאר חכמות, בקי ומופלג בהן מהר"ר אבי עד שר שלום באזילה אב"ד ור"מ בקק"י מנטובה"
  28. ^ האם יש גלגולים
  29. ^ ספר אמונת חכמים (רבי אביעד שר שלום באזילה) בפתיחת הספר: "אמר המחבר. מחלוקת היא בין הפילוסופים אם הנשמה הולכך מגוף לגוף. ולפי שאפשר שלא באה דעתי בחיבור הזה מבוארת ככל הצורך, אומר אני באמת וישר שלא מצאתי בפילוסופיאה שום מופת חותך וראיה מכרחת לשום אחת מן הסברות, ולכן כל אחד יבחר בפילוסופיאה הסברא אשר תישר בעיניו"
  30. ^ תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג חלק ג יום ב' דחג השבועות, עמודים 1574-1575: "ישנם אמנם גדולי ישראל שכתבו שענייני הטבע שהובאו בתורה (רפואה ותכונה וכיו"ב) אינם מפי המסורה כו'...
    אבל לאחרי שנפסקה ההכלה ברמב"ם שכל ענייני התורה (תושב"כ ותושבע"פ) כולם נאמרו למה מסיני, הרי מובן ופשוט שגם ענייני הטבע שהובאו בתורה (רפואות וכיו"ב) נאמרו למשה מסיני, ובמילא, גם עניינים אלו נצחיים הם, ככל ענייני התורה"
  31. ^ לרוב הראשונים ההשגחה על בעלי חיים היא מינית ולא פרטית. ולאחרונים רבים היא פרטית. כדלקמן ‎פרק מב
  32. ^ לרוב הראשונים הקב"ה לא יכול לעשות מעשים שנוגדים את חוקי ההיגיון. ולאחרונים רבים הוא יכול לעשות זאת. כדלקמן ‎פרק לח
  33. ^ לכן גם בהלכה שייכים הכללים "לא פלוג" ו"כל מידות חכמים כן, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול בהן" (משנה מנחות יב ד)
  34. ^ רמב"ן בהקדמה לספר מלחמת ה': "יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבון התשבורת וניסיוני התכונה. אבל נשים על כל מאודנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות"
  35. ^ לכן מעניין לשים לב שבסברות בלימוד בענייני הלכה רגילים לנקוט לשונות "ונלענ"ד", "ולולי דמיסתפינא", "ויש עוד לעיין בזה", ודווקא בסברות בעניינים שבמחשבה, שרחוקים הרבה יותר מהשגותינו, נוקטים לשונות ודאיות ומוחלטות, ולעיתים אף פוסקים על פיהם להלכה..
  36. ^ גם דברי הגמרא (שבת קנו ע"א) "אין מזל לישראל", פירושם הוא שע"י תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה (רש"י שם ד"ה אין מזל לישראל), ולא שחולקים על עצם השפעת הכוכבים, וכמו שמוכח מהמעשים שבהמשך הגמרא שם
  37. ^ נדון בכך לקמן ‎פרק קיט
  38. ^ דברי יואל (האדמו"ר מסאטמר) יתרו, עמוד כג ד"ה ולדרכנו: "דמדבריהם יוצא שורש גדול בעיקרי האמונה, ואין ראוי למנוע מזה בכדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא, ואף אם כל העולם יחלקו לנגדו אל יחוש ואל יימנע מלהורות דרך האמונה האמיתית, ולהציל את ישראל מטעות ושיבוש בעיקרי האמונה"
  39. ^ לגבי חלק מהסוגיות לכאורה יכולות להיות דרכים טבעיות לברר את האמת, ע"פ סטטיסטיקה, למשל לגבי עין הרע
  40. ^ ברכות כח ע"ב: "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם התחיל לבכות... אמר להם... ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי – ולא אבכה?"
  41. ^ שער הגמול לרמב"ן פרק א אות ב: "זה הדין שאמרו חכמים זיכרונם לברכה שכל אדם נידון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או יתחייב לגיהנם ואבדון.
    שאין אדם נידון בראש השנה אלא לענייני העולם הזה, אם ראוי לחיים ולשלווה או למיתה ויסורין. כך אמרו חכמים בראש השנה (כז א') 'זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות'.
    אלא כך היא המידה: בראש השנה שוקלין מעשיו שלאדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו בעולם הזה וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות"
  42. ^ ראש השנה טז ע"ב: "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה".
    תוס' שם סוף ד"ה ונחתמין לאלתר לחיים: "וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים, כלומר: לחיי העולם הבא".
    הגהות מיימוניות על הרמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ג: "פירשו התוספות (ראש השנה טז ע"ב ד"ה ונחתמין) דחיים אלו [שנידונים בראש השנה] פירוש לחיי עד, ומיתה זו פירושה לגיהנם. אבל הרמב"ן (בשער הגמול) כתב וז"ל: אין אדם נידון בר"ה אלא לענייני העולם הזה, וזה שאמר לחיים ולמיתה אינם בימים בלבד אלא כל העונשים שבעולם הזה נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהם כינו אותם חכמים בלשון מיתה, וכינו השכר והגמול הטוב בלשון חיים"
  43. ^ קהלת א יח
  44. ^ אלשיך קהלת א יח: "כי אשר אין שכלו גדול מאוד, ישיש כי ימצא תשובה מה לתקן כל ניגוד ואז יניח לו. אך המוסיף דעת הרבה, על כל תשובה יוסיף מכאוב וקושי, כי לרוב החידוד ירבה הניגוד וקושיות ומכאובות וחייו אינם חיים, ונמצא הולך בחושך"
  45. ^ עירובין צה ע"ב
  46. ^ רמח"ל בתחילת ההקדמה לספרו דרך תבונות: "חמדת ידיעת האמת הוא עניין טבעי אל הנפש השכלית הזאת אשר בנו, עד שלא יימָצא אדם בריא בשכלו שלא יתאמץ וישתדל כפי כוח השכל שבו לגלות אותה"
  47. ^ עשרה כלי כסף (ר' יוסף אבן כספי) חלק ב, ספר המוסר, פרק יד: "ולמה לא ישווה פסק או הוראה מידיעת הבורא או אחדותו, ככף חולבת קטנה?"
  48. ^ ברכות ז ע"א
  49. ^ קידושין לט ע"ב
  50. ^ סנהדרין צז ע"א
  51. ^ סנהדרין צז ע"ב
  52. ^ אורות האמונה (הראי"ה קוק), כפירה, עמוד 48: "יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כל־כך משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה...
    ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות"
  53. ^ מורה נבוכים חלק א פרק ס: "המחייב לו [לקב"ה] תואר, אינו יודע מאומה פרט לשם בלבד. אבל הדבר אשר נדמה לו כי שם זה נאמר עליו הוא עניין בלתי מצוי, אלא הוא המצאה כוזבת, וכאלו הניח שם זה על עניין נעדר, לפי שאין במציאות דבר שהוא כן.
    והמשל בזה, לאדם אשר שמע שם הפיל, וידע שהוא בעל חי, וביקש לדעת תבניתו ואמיתתו. ואמר לו הטועה – או המטעה: הוא בעל חי בעל רגל אחת, ושלש כנפים, שוכן במעמקי הים, גופו שקוף, ויש לו פנים רחבים כפני האדם וצורתו ותבניתו, ומדבר כמו האדם, ופעמים מעופף באוויר ופעמים שוחה כדג.
    הרי איני אומר כי זה צייר את הפיל הפך מכפי שהוא, ולא שאינו משיג היטב את הפיל, אלא אומר אני כי הדבר הזה אשר דימה לעצמו בתואר זה המצאה כוזבת, ואין במציאות דבר שהוא כן, אלא זה דבר נעדר...
    וכך הוא הדבר כאן בדיוק, והוא, שה' יתרומם שבחו הוא מצוי. הוכחה מציאותו שהיא חיובית, ותוצאת חיוב המציאות הפשטות המוחלטת כמו שאוכיח. אבל שאותה העצמות הפשוטה חיובית המציאות כפי שאמרנו, היא בעלת תארים ועניינים אחרים נספחים לה, הוא דבר בלתי מצוי כלל, כפי שהוכח"
  54. ^ אורות הקודש (הראי"ה קוק) ח"ג ראש דבר עמוד כו: "החיסרון היותר גדול שיש בתכונתה של יראת שמיים, שאינה מחוברת יפה באורה של תורה, היא מה שבמקום יראת חטא, היא מתחלפת על יראת המחשבה, וכיוון שהאדם מתחיל להיות מתיירא לחשוב, הרי הוא הולך וטובל בבוץ הבערות, הנוטלת את אור נשמתו, מכשלת את כוחו, ומעיבה את רוחו"
  55. ^ ספר האמונות (לרבי שם טוב אבן שם טוב הראשון) שער א סוף פרק א: "אין ספק שלא עלה על דעת אדם להעניש בדין שמיים מי שיטעה שאין השמש עגול"
  56. ^ ספר העיקרים מאמר א פרק כב: "האמונה שראוי שתשים את האדם מצליח היא האמונה בדבר האמיתי שהוא אמיתי בלבד, לא האמונה במה שאינו נמצא – שהוא נמצא, ובמה שהוא נמצא – שאינו נמצא"
  57. ^ פניני רבינו האבי עזרי עמוד ריט: "וויל די גרעסטע עבירה איז זיין אַ נאר, העבירה הכי גדולה היא להיות טיפש"
  58. ^ אמונות ודעות לרס"ג הקדמה ד"ה ואסמיך: "ראיה חלושה [שאינה נכונה], שמע אותה מאחד מן המייחדים, והוא חושב כי הכל הוא כן ויהיו משחקים עליהם ומלעיבים בם".
    מורה נבוכים ח"ב פרק ט"ז: "האדם אומר שעשה מופת על שאלה אחת בהטעאות [ראיה שאינה נכונה], אינו מחזק אצלי האמנת המבוקש ההוא [אינו מחזק את מטרתו], אבל מחלישו ומדריך לטעון עליו, כי כשיתבאר הפסד הראיות ההם תיחלש הנפש להאמין כאשר נעשה עליו הראיה"
  59. ^ מאמרי הראיה ח"א "לאחדותו של הרמב"ם" ד"ה והנה (עמ' 117): "והנה מה שתפס הרב המחבר ז"ל [רבי זאב יעבץ ז"ל בספרו תולדות ישראל] את רבינו [הרמב"ם] בדבר תכלית הבריאה, שהרמב"ם כתב שאין לצייר שהכל הוא רק בשביל האדם אלא שיש מגמה עליונה של ההוויה כולה הידועה רק ליוצרה, הרי אנחנו צריכים להחזיק טובה לרבינו על אשר גילה את דעתו, שהיות כל ההוויה כולה בכללותה רק לצורך האדם אין זה יסוד שהתורה עומדת עליו. כי הלא כל הכופרים שנתרבו בעולם, ביחוד מאז שנתרחבו הגבולים הקוסמיים על פי שיטתו של קופרניקוס והבאים אחריו, לא יסדו את כפירתם כי אם נגד זה היסוד, שחשבו שכל עיקר האמונה מושרש הוא רק על היות האדם מרכז היש כולו.
    ובעת שהציור היה שהארץ עומדת באמצע והגלגלים סובבים עליה, היה ציור זה נח להתקבל, אבל עכשיו שהציור נתרחב עד כדי התפיסה שכל הכדור הארצי כולו לא נחשב כ"א כמו גרגיר קטן בתהום אין סופי, באו מזה לכפירה מוחלטת.
    ועל כן צריכים אנו להתפאר בהשקפתו של רבינו שהציל את מעמד האמונה בכללותו במה שהורה שגם אם נאמר שהתכלית של כל ההוויה הוא כולל יותר ממין האדם, בכל זאת יש מקום לתורה ואמונה. וכן הוא דרכו של רבינו תמיד, לבנות את יסודות האמונה על בסיסים חזקים מה שאי אפשר לפחות מהם..."
  60. ^ ע"פ קידושין לט ע"ב: "אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה [ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא, ו'למען ייטב לך' – לעולם שכולו טוב, ו'למען יאריכון ימיך' – לעולם שכולו ארוך], לא חטא.
    ואחר מאי הוא? איכא דאמרי: כי האי גוונא חזא; ואיכא דאמרי: לישנא דחוצפית המתורגמן חזא דהוה גריר ליה דבר אחר, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? נפק חטא"
  61. ^ ראש ישיבת קול תורה
  62. ^ דגלנו, תשל"ו, הובא בחזון שמיים (לרב איתן ציקינובסקי (ציקוני)) עמוד יא, בספר עלה יונה, ובקובץ אור ישראל מונסי ניו יורק שנת תש"ע גיליון נ"ט: "מסתיר הוא את פניו מהמציאות ומאשים אחרים בגילוי פנים?
    ולא בגלל הבערות שיש בקנאת ה' הזאת כועס ולועג אני, ואף לא בגלל מה שע"י כן קורא הוא למאמינים וחרדים מינים ואפיקורסים וכו', אלא חוששני משום שלושה דברים: משום חילול השם שע"י כן עושה אותנו ללעג ולצחוק בעיני אחרים שלועגים על ששוללי המציאות הם היראים, ומשום טהרת האמונה שע"י כן הוא מבלבל מושגי אמונה במה שהתורה וחז"ל אמרו במה חייבים להאמין ובמה לא, ומשום סיכון הרבים שע"י כן הוא מסכן את אמונתם של אלה מבני הנוער שיצאו פעם וישמעו מאחרים שיפתחו עיניהם וילמדו בנין אב ממה שבדבר זה לימדונו בערות להגיב ח"ו על כל מה שלימדונו כך"
  63. ^ במאמר שפורסם (27 באפריל 2012) בכתב העת סָיֶינס (אחד מכתבי העת המדעיים הנחשבים בעולם), תחת הכותרת "חשיבה אנליטית מקדמת חוסר־אמונה דתית", נטען שחמישה מחקרים שהתבססו על ניסויים, תומכים בטענה שחשיבה אנליטית (בניגוד לחשיבה אינטואיטיבית) גורמת לריחוק מהאמונה.
    מחקרים אלו בדקו את היחס בין שני אופני החשיבה (אנליטית ואינטואיטיבית) לבין האמונה. המחקרים נעשו הן ע"י שימוש בהשפעות לא־מודעות שמעודדות אופני חשיבה שונים (למשל: צפייה בתמונה של אדם חושב, או קריאת המילה "היגיון", גורמת לאדם לחשוב באופן אנליטי יותר) והן ע"י שאלות שבוחנות את תשובותיו של האדם במקרים של סתירה בין שני אופני חשיבה אלו (למשל: "אם כדור ומחבט עולים יחד 1.10 דולר, והמחבט עולה דולר יותר מהכדור, מה מחיר הכדור?", "אם 5 מכונות מייצרות תוך 5 דקות 5 מוצרים, כמה זמן ייקח ל־100 מכונות לייצר 100 מוצרים?", "חלקת החבצלות באגם מכפילה את גודלה כל יום, אם ייקחו 48 יום לכסות את כל האגם, כמה ימים ייקחו על מנת לכסות את חציו?")
  64. ^ כדוגמה בעלמא נזכיר את דברי הרמב"ם בפירושו למשנה עבודה זרה פ"ד מ"ז: "הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה' בליבו מן החכמה, והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה העניינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה"
  65. ^ יוסף בן מתתיהו מספר (בספרו נגד אפיון מאמר ראשון אות כב) בשם הקטיוס, כי גם בתקופתו של אלכסנדר מוקדון, במאה הרביעית לפנה"ס, היו יהודים שזלזלו בניחושיהם של היוונים: "כאשר ירדתי אל הים האדום יצאו איתנו רוכבים לשולחינו, וביניהם נמצא גם איש יהודי ושמו משולם, והוא אמיץ לב וכביר כח וכל היוונים והלועזים אשר איתנו הודו כי הוא הטוב שבכל רובי הקשת.
    ולעת אשר נמצאו האנשים הרבים האלה במסע, הביט מנחש אחד [אָאוּגוּר, כהן דת הבודק את אישורם של האלים לפני עשיית מעשים, ע"פ מעוף הציפורים] במעוף הציפורים וציווה את כל הנוסעים לעמוד על מקומם. והאיש הזה (משולם) שאל אותם למה הם מתמהמהים. וכאשר הראה לו המנחש את הציפור ואמר כי הכל חייבים לעמוד כל העת אשר לא תמוש ממקומה, ואם תפרח הציפור ותעוף אל עבר פניה – עליהם ללכת לפנים, ואולם אם תעוף לאחור – גם עליהם לשוב לאחור, לא ענה האיש (משולם) דבר, רק הוציא את קשתו ודרך אותה וקלע אל הציפור והמיתה.
    המנחש ועוד אנשים רבים קצפו עליו מאוד וקיללוהו, אך הוא קרא אליהם: 'למה תהלו, אומללים?' ואחרי זאת לקח את הציפור בידו ואמר: 'הן הציפור הזאת לא ידעה כי עליה להציל את נפשה, ואיך תעוץ לנו עצה נכונה בדבר מסענו? הן אילו יכלה לדעת עתידות, לא באה אל המקום הזה, ביראתה את משולם היהודי, פן יורה בה חץ וימיתנה'"
  66. ^ לגבי המפרשים אגדות חז"ל התמוהות כפשטן
  67. ^ רמב"ם בפירושו למשנה בהקדמה לפרק חלק: "רוב [האנשים] אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [את אגדות חז"ל] כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [מקרים בלתי אפשריים] – מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים...
    רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה...
    ומי יתן ושתקו כיוון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מילה במילה"
  68. ^ מי מנוחות (לרבי אליעזר ליפמן נויזץ), מאמר "לא נחש ביעקב" ד"ה ולדעתי (דף מ ע"ב), לגבי אמונה בכשפים: "ואם הרמב"ם לזמנו כתב כן ונשבע על זה בחיי השם יתברך ע"ש – ק"ו לזמננו שיש בהם מריבוי הידיעה והדרישה בטבעיות [חוכמות הטבע], ומפורסם בבירור השכל שפעולות הקסמים הבל המה, ודאי מצווה גדולה בהטריח לסתום פיות המתחכמים מבני עמנו ומשארי אומות מדבר עתק על דברי חז"ל המצודקים והתמימים"
  69. ^ האריך בכך בספר "נר באישון לילה" (הרב שלמה אבינר) ערך "אם לא יועיל לא יזיק" (עמודים 36–39) וסיכם זאת כך (בעמוד 39): "לסיכום: הטענה שכל רע אינו נגרם מאמונה בהבלים אינה נכונה ואף מסוכנת. אמונות תפלות וחשיבה פסידו מדעית מזיקות למין האנושי בדרכים ישירות ועקיפות, פרטיות וכלליות, ולא ניתן להקל ראש בהערכת השפעתן"
  70. ^ איגרת הרמב"ם לחכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו שאותן הדברים יועילו להם.
    ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים.
    ודאי סכלים ואווילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו".
    [נראה שכך הרמב"ם ביאר את דברי הגמרא יומא ט ע"ב: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים"]
  71. ^ עין איה ברכות ב פרק ט אות כג (ברכות נה ע"א): "מושג כוזב כזה ביחש המשפט האלוקי לא ייתן פרי טוב להשכיל את האדם ולשפר מעשיו, כ"א להביאו לידי מידות רעות ומושגים כוזבים רבים אחרים המטמטמים את הלב, ומביאים אותו לרדת לכיעור טבעו והזכרת עונותיו. כי הפעולה המוסרית הפועלת מהבנה ישרה בהדיעות האמוניות תסתלק בהתערב בה מושגים גסים מכוערים כאלה"
  72. ^ אורות האמונה, מהות האמונה, אות ב (עמוד 74): "כל האמונות הינן נחלקות לשתי המערכות שכבר העיר עליהם הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק כח) – לאמונות אמיתיות ואמונות מוכרחות. האמונות האמיתיות הינן היסוד המקיים את כללות האמונה, והמוכרחות הינן כמו קליפה ושומר לפרי. לפי הערך של כל עם וכל קיבוץ המתאחד תחת דגלה של איזה אמונה, כפי המידה שהאמונה היסודית היא יותר נשגבה נצחית ואמיתית, כפי זה הערך עצמו, יהיו גם הדברים הנלווים אליה יותר צחים חזקים ברורים ומושכלים, מתאימים לדרישות המוסר היותר טהורות, ולאור המדע היותר בהיר.
    לפעמים יבוא זמן, שיגלה כוח הכרחי לסלק איזה דבר מהאמונות המוכרחות מתוך חוג האמונה, מפני שכבר הגיע מצב הקיבוץ ההוא למידה זו, שאיננו צריך עוד להיות נסעד בצד ההכרחי ההוא של ציור אמונה זו. אז תוחל איזה מין תסיסה, מצד אחד נראה הדבר כפרצה ביסוד האמונה, ומצד השני כהארה והזרחת אור על האופק האמוני, והוספת כוח ליסודה.
    ובאמת שני הצדדים הינם דברי אמת. לא כל האנשים ולא כל הסיעות יבוכרו בפעם אחד ובתקופה אחת, ויזדמן הדבר, שחלק אחד כבר בא עד אותה המידה בפתוח הכרתו ותרבותו, עד שאיננו צריך עוד לאותו ההכרח של איזה צד מן האמונה המוכרחת, וכיוון שכן, הרי העניין ההוא דבר יתר אצלו, שהוא מעכב על מהלך רוחו וקדושת נשמתו ותעופתה. אבל באותו החוג שלא בא עדיין למדה זו, וההכרח הוא עומד לו בעינו, סילוק ענין מוכרח זה היא קציצה בנטיעות והריסת האמונה".
    על הדיון בגדרי "אמונות הכרחיות", עיין לקמן ‎פרק פז
  73. ^ פנקסי הראי"ה, חלק ראשון, תקופת יפו (תרס"ד־תרע"ד), פנקס ה – פנקס יפו, אות נ: "שתי דרכים לאמונה, האחת האמיתית המוחלטת והשנית ההסברית.
    האחרונה משתנה היא לפי הזמנים. ישנם זמנים שאם יהיה איזה עיון מתפרסם ומוחזק, היה מזיק ליסוד דברי אמונה ברורים מצד האמת המוחלטת. ואחרי אשר העולם המדעי קבל צורה אחרת – בהמשך הזמן – אבדה האמונה ההסברית ההיא את ערכה, וכבר לא מזיק כלל לשום רעיון אמוני מוחלט, הפרסום של אותה ההנחה בעצמה שהיתה בזמן העבר מזקת בפרסומה.
    והדברים הולכים עוד יותר, שמזדמן הדבר שצורה הסברית אחת היתה מחוייבת באיזה פרק מפרקי הזמן, עד שקבעה לה אז האמונה ההסברית את צורתה באופן מיוחד, ואח"כ יזיק דווקא אופן זה להאמונה המוחלטה, ויש חיוב אז לפרסם את ההפך מהאמונה המוסברת אז.
    יסוד החילוק בין שני חלקי האמונה כבר רמז הרמב"ם [כוונתו ככל הנראה למורה נבוכים ח"ג פרק כח]. אמנם צריך אומץ לב מיוחד לעמוד בניסיון בעת חליפה כזאת"
  74. ^ פנקסי הראי"ה – חלק ראשון, תקופת בויסק – (עד שנת תרס"ד), פנקס ג – פנקס יד: אחרון בבויסק ("בויסק קטן"), אות ג: "המושגים הרוחניים שנוגעים באמונות ועיקרי תורה, הם ע"פ רוב מצויירים בשיבוש אצל המון רב, ומ"מ הם ממשיכים את ההדרכה הטובה. ובאמת אין זה שיבוש החלטי, מאחר שהכל יודעים שאמיתת האמת בדברים הנשגבים אין לצייר, 'כי לא יראני האדם וחי'"
  75. ^ למשל, ההבנה שיש בדברי חז"ל ידיעות שאינן מדויקות, עלולה לפגוע באהבת התורה ובכבוד תלמידי חכמים אצל מי שלא זכו להעמיק במהותה האמיתית של התורה ובגדלותם האמיתית של חז"ל
  76. ^ אורות הקודש ח"ג מוסר הקודש אות יח "בירור הדיבורים": "ראוי להיזהר מלבטא כל דיבור שיגרום רפיון שיטת המוסר בחיי שום איש. אפילו אם הדברים מצד עצמם נראים כנכונים, הרי הם מזיקים להשומע, אם הוא קשור בחוגו המוסרי, בתוכן מנוגד מהדברים הנשמעים לו, באותו פרק"
  77. ^ שמונה קבצים (לראי"ה קוק) קובץ א אות תרטז: "כל דעה של אמת, מסבבת ע"פ שילוב הרעיונות של חסרון שכלול שכל האדם, כמה דעות של שקר. ולפי הערך ששכל היחיד והרבים ונטייתם לטוב ולצדק היא לקויה, ככה יגדל הערך של הסיפוח של השקר בנחלת האמת. העלייה העולמית, שהיא מגמת כל העבודה האלוקית, היא שואפת להסיר תמיד, מעט מעט, את הזיקוק של השקרים אל האמת.
    לפעמים יש, שאחד חושב שכבר הפריד בין חלקים של שקר לשורש האמת, ויוצא להרס את השקרים, והוא מהרס בעל כרחו את האמת, מפני שעדיין הם משולבים זה בזה. הננו תמיד מכוונים להפריד לגמרי את כל השקר מהאמת במחיית עמלק, ויהיה השם שלם והכיסא שלם"
  78. ^ פנקסי הראי"ה, חלק רביעי, פנקס הדפים ד, אות קכח: "כל מה שהשכל יותר צלול, מתמעט ההכרח של האמונות, והינן נשארים על יסודם האמיתי. ואז הקנאות מתמעטת. והאמונה, המתמעטת בכמותה, מתגדלת היא מאוד באיכותה"
  79. ^ ספר פיאה (לר' משה אבן תיבון) סוף ההקדמה (עמודים 45–46): "וידוע כי כל דין ומשפט שנכתב בתלמוד על אחת מהמצוות עשה או לא תעשה אם ביאור על הכתוב בתורה או הלכה למשה מסיני או שנלמוד באחת מן הדרכים שהתורה נדרשת בהם או שנאמר בסברא או יעשו תקנה או גזירה ולא בא בו מחלוקת או שנפסקה הלכה בביאור או בכללים שניתנו לדעת מי ומי הלכה כמותו בדברים שיש בהם מחלוקת הוא אמת וקיים אין לסור ממנו ואין להרהר עליו והכל כאילו נכתב בתורה בביאור והכל כתוב באמת על פי התורה אשר יורוך כי הכל מקובל בידינו מהם.
    אמנם ההגדות והסיפורים שנכתבו בתלמוד או בחכמת הטבע והתכונה או האלוקות או דברים נצרכים באמונה בסיפורים בעניין הגמול והעונש אם בחיים או אחר המוות או בעניינים זולת אלו, לא נכתב בהם איך נודעו, ולא איך ראוי להכריע בהם אם יהיה בהם מחלוקת, גם אם מחויב להאמין בכל מה שנכתב על אלו הדברים ולא בא מחלוקת, ואפי' יהיה רחוק משכל האדם נמנע על פי הטבע כפשוטו"
  80. ^ אלו דברי הרש"ר הירש בתחילת מאמרו על אגדות חז"ל (הודפס ב"המעיין" טבת תשל"ו, עמוד 4) – הגם שבמאמר זה הוא מאריך בכך שהאגדות אינן מחייבות (כדלקמן): "ראש דבר אני אומר, הלא באין ספק, אין ערך לגודל ורוממות החכמה והמוסר אשר המציאו לנו חז"ל בדברי אגדותם ומדרשיהם, וודאי כל מי בינה ודעת ששאבה רוחם הטהור והנעלה ממעייני התורה והמצוות נטעו נאמנים בתוך ערוגת פרדסיהם. ועל כן פיארו ושיבחו חז"ל דברי האגדה שהם מושכין לב האדם ומביאין אותו לאהוב את אביהו שבשמיים"
  81. ^ מאמרו של הרש"ר הירש שם אות ב ד"ה ומה שמראה (עמוד 13): "וכי דברי אגדה דברים בטלים ושיחת חולין המה?! הלא ערכם רב ועצום, ודאי גם המה שייכים לעיקר כוונת [נותן] התורה והמצווה ב"ה"
  82. ^ ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מט: "ולדבקה בו... דורשי הגדות אומרים: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומידבק בדרכיו"
  83. ^ ספר הרוקח הלכות שבת סימן קיד: "אמרינן באבות דר' נתן מי שלא ראה אגדה לא טעם יראת חטא".
    באבות דרבי נתן (פכ"ט מ"ז) שלפנינו הגירסה היא: "רבי יצחק בן פנחס אומר: כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא". אכן פירשו המפרשים שהכוונה לאגדה, וכן משמע מתוך העניין
  84. ^ רס"ג ורב האי גאון (באוצר הגאונים חגיגה מילואים לצד 60): "ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה ואין מקשין מדברי אגדה... ואין סומכין על דברי אגדה"
  85. ^ ספר האשכול (אלבק) הלכות ספר תורה דף ס ע"א: "ואמר מר [רב] שרירא: הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה אומדנא נינהו... והרבה יש שאינו כן, כגון מה שאמר ר' עקיבא דמקושש היינו צלפחד [שבת צו ע"ב], וכגון שאמר ר' שמעון שצום העשירי זה עשרה בטבת, והם הזכירו דעתו של כל אחד ואחד, ואנו לפי שכלו יהולל איש... וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן, ולכך אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם... ונשאל ממר רב האיי ז"ל... והשיב... הגדה ומדרש אף על פי שכתובין בתלמוד אם לא יכוונו ואם ישתבשו אין לסמוך עליהם, כי כללינו הוא אין סומכין על ההגדה, אלא מה שקבוע בתלמוד שאנו מוצאין להסיר שיבושן ולחזקן יש עלינו לעשות, כי לולא שיש בו מדרש לא נקבע בתלמוד. ומה שאין אנו מוצאין דרך לסלק שיבושו נעשה כדברים שאין הלכה".
    ובאוצר הגאונים חלק הפירושים חגיגה יד (סי' סז, ובסי' סח וסט שם הביא גם מדברי האשכול דלעיל) הביא מדברי רב האי גאון "הוו יודעים כי דברי אגדה לאו כשמועה הם, אלא כל אחד דורש מה שעלתה על ליבו כגון 'אפשר', 'ויש לומר', לא דבר חתוך, לפיכך אין סומכים עליהם. ועוד כתב: והמדרשות הללו לא דבר שמועה הם ולא דבר הלכה אלא 'אפשר' בעולם קאמר".
    אמנם באר הגולה (למהר"ל, באר שישי פרק טו ד"ה אמנם) כתב על דברי רב שרירא הנ"ל: "כי הגאון ז"ל בא לומר, שאל יאמר כי כאשר דרשו דבר מן המקרא, והם באמת רחוקים מן לשון המקרא, ועל זה אמר כי הם אומדנא, רוצה לומר הסברא מחייב זה, רק שסמכו העניין על הכתוב. ואם לא היה הדעת והסברא מחייב אותם, לא היו דורשים אותם מן המקרא. וזהו לשון 'אומדנא נינהו', ופשוט הוא".
    אלא שדבריו אינם מתיישבים עם המשך דברי רב שרירא שם (כגון "והרבה יש שאינו כן") כפי שהבאנו
  86. ^ שבת יב ע"ב: "כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי".
    אוצר הגאונים שבת פרק א עמוד 6, על הגמרא שם: "ומרחק מימריהון [של רב ורבי יוחנן] מן סבארא נמי, אטו מלאכים שהם ממונים לכתוב שיחת אדם, מי לא ידעין בלשון ארמית?".
    אמנם שם בתחילת דבריהם נסמכו גם על כך שהוכיחו מגמרות אחרות שחולקות על מימרות אלו: "ואיכא בגמרא נמי מילי דהוה מיתשאעו עם מלאכים ומשתאעו מלאכים עמהון בלשון ארמי... ומן אילין מימרי ומן מעשים דקא חזינן רבנן דלא שמיע לן דאיכא דחש לה להא דרב ולהא דרבי יוחנן, גמרינן דפליגי רבנו עליהון"
  87. ^ רד"ק שמואל־א כח כד: "זהו פירוש רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל, ואמר: אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האישה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל".
    וכן באוצר הגאונים חגיגה חלק התשובות עמוד 4, מתוך לשונו של רבי יהודה בן בלעם בפירושו לשמואל א סוף כח: "דע כי רב שמואל בן חפני גאון ז"ל יכחיש כי החיה [החייתה את] שמואל... האשה אשר הערימה על שאול ועשתה כל זאת בעצמה... ואמר בזה הלשון: כי דברי הקדמונים אם הם סותרים להשכל אין אנו חייבים לקבלם"
  88. ^ מכתב מר' שמואל בן חפני גאון, הובא בגנזי הגאונים בבא בתרא (חלק א) ח ע"ב (עמוד צט) ובספר תקופת הגאונים וספרותה עמוד רפג: "היו ראשונינו הגאונים הקדושים מצעם בעדן נוהגים לכתוב מכתביהם דברי הגדות וריצויים ופיתויים לרצותכם להתנדב ולפתותתכם להנדב. אכן אנחנו סללנו דרכים אחרות לכתוב הלכות ושמועות ואלה הם הסולת ודברי ההגדות פסולת, וגם אלה הם הדגן וזולתן נעגן, ואלה הם יין העסיס וזולתם שמרי רסיס. ואף כי כתבנו אלה לכמה עניינים, הראשון – להסליל דרכי החכמים בתלמודם ולהורותכם דרישתם, והשני – להודיעכם כבוד חכמי התלמוד הנמצאים לכם להצליחכם"
  89. ^ מבוא התלמוד לרבי שמואל הנגיד (הודפס לאחר מסכת ברכות) ד"ה והגדה: "והגדה הוא כל פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצווה, זו היא הגדה, ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת. ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בעניין מצווה שהיא מפי משה רבינו ע"ה שקיבל מפי הגבורה אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו, ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים הללו – לומדים אותם, והשאר – אין סומכין עליהם"
  90. ^ איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "שכל דברי החוזים בכוכבים שקר הן אצל כל בעלי מדע. ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מן החכמים בתלמוד ובמדרשות שדבריהם מראים שבשעת תולדתו של אדם יגרמו לו הכוכבים כך וכך. אל יקשה זה בעיניכם, שאין הדרך שיניח אדם הלכה למעשה ויהדר אפירכי ואשינויי, וכן אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת ושכבר נתאמתו בראיות וינער כפיו מהן, ויתלה בדברי יחיד מן החכמים, שאפשר שנתעלם ממנו דבר, או שיש באותן הדברים רמז, כלומר שאינם לפי פשוטם, או אמרן לפי שעה ומעשה שהיו לפניו... ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, שהעיניים לפנים הן ולא לאחור"
  91. ^ מאירי שבת נה ע"א (לגבי סוגיית אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עוון) "ואף על פי שנשאר דעת האומר כן בתיובתא, אין עיקרי האמונות תלויות בראיות של פשוטי מקראות ואגדות, וכבר ידעת שאין משיבין באגדה".
    גם המורה נבוכים ח"ג פרק יז הביא את לשון הדעה שנדחתה שם: "ואנחנו סוברים שכל המצבים האנושיים הללו הם כפי מה שהאדם ראוי לו, וחלילה לא־ל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא שחייב עונש, זהו אשר אמרה אותו תורת משה רבינו שהכל הולך כפי מה שראוי. ועל פי השקפה זו נמשכים דברי (שיא) המון חכמנו, שאתה מוצא אותם אומרים בפירוש, אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון"
  92. ^ מלחמת מצווה לרשב"ץ (בעל שו"ת התשב"ץ) ההקדמה הב': "דברים שאמרוה דרך אגדה למשוך לב הבריות וקטני התלמידים כאשר היו יגיעים ומתעסקים בדברים על דרך זה המשל והחידה, לתת לפתאים עורמה לנער דעת ומזימה, ועל זה וכיוצא בו אמר שלמה בחוכמתו להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, ודבריהם בזה אין אנחנו חייבים להאמינם, אבל איש חכם לב ישתדל להשיבם אל המושכל ויברכם כי כל דבריהם בזה אינם על דרך נגלה אלא על דרך הנסתר"
  93. ^ ספר פיאה (לר' משה אבן תיבון) סוף ההקדמה (עמודים 45–46): "וידוע כי כל דין ומשפט שנכתב בתלמוד על אחת מהמצוות עשה או לא תעשה אם ביאור על הכתוב בתורה או הלכה למשה מסיני או שנלמוד באחת מן הדרכים שהתורה נדרשת בהם או שנאמר בסברא או יעשו תקנה או גזירה ולא בא בו מחלוקת או שנפסקה הלכה בביאור או בכללים שניתנו לדעת מי ומי הלכה כמותו בדברים שיש בהם מחלוקת הוא אמת וקיים אין לסור ממנו ואין להרהר עליו והכל כאילו נכתב בתורה בביאור והכל כתוב באמת על פי התורה אשר יורוך כי הכל מקובל בידינו מהם.
    אמנם ההגדות והסיפורים שנכתבו בתלמוד או בחכמת הטבע והתכונה או האלוקות או דברים נצרכים באמונה בסיפורים בעניין הגמול והעונש אם בחיים או אחר המוות או בעניינים זולת אלו, לא נכתב בהם איך נודעו, ולא איך ראוי להכריע בהם אם יהיה בהם מחלוקת, גם אם מחויב להאמין בכל מה שנכתב על אלו הדברים ולא בא מחלוקת, ואפי' יהיה רחוק משכל האדם נמנע על פי הטבע כפשוטו...
    ולא ידענו אם אנחנו חייבין להאמין בכל. אמנם לפי מה שכתב הרב ז"ל על גלגל קבוע ומזלות חוזרים (פסחים צד ע"ב) שהביא רבי באומרו נראין דבריהם מדברינו (שם) עם היותם נמשכים לדעתם אחר דעת הנביאים, אין אדם מחויב להאמין בכל מה שאמרו אם הם בדברים טבעיים או לימודים או אלוקיים או זולתם, שאין בו דין או מצווה או אמונה כאשר ימצאהו רחוק מן השכל או שהביאו הם החכמים מופת כנגדו"
  94. ^ רלב"ג בראשית כט א: "שבאלו העניינים ובכיוצא בהם לא נביט למאמר אומר, כמו שהורנו הרב המורה, אבל נימשך אל מה שיאות על שורשי התורה והעיון, והוא מבואר שאין ההאמנה בכל מה שאמרוהו רז"ל מחוייבת לנו, כי כבר יימצאו בהם דברים סותרים קצתם קצת, ולזה לא נרחיק היות בהן דברים בלתי צודקים בכמו אלו הדברים"
  95. ^ רש"י סנהדרין קג ע"א ד"ה עד כאן: "מסתמא לפי עניין הברכות יש לידע סידור ברכות... לפיכך קא דריש לפי העניין"
  96. ^ תוס' פסחים פז ע"א ד"ה אמר: "ממה שאמר לו לקחת אשת זנונים דריש שמסתמא כך אמר לו וכך השיבו"
  97. ^ תחילת חכמה (ר' יעקב חאגיז) כלל מ (והובא גם בקיצור כללי התלמוד שבסוף מסכת ברכות, ד"ה כתב ת"ח, בדפוסי וילנא הישנים עמוד 88 טור ב): "נראה שכל שהוא מעניין דרשות והגדות, אין להקפיד אם האמורא חולק עם התנא"
  98. ^ ספר פיאה (לר' משה אבן תיבון) סוף ההקדמה (עמוד 46): ואמנם צריך אדם שיהפוך ויהפוך בו אם יוכל בשום עניין להסכימו עם האמת או למצוא בו עניין ותוך או טוב בכל דרך שיוכל. ואם לא, יאמר כי נאמר לצורך שעה או כן היה דעת אנשי זמנו, או סברתו, לא שבזה מצווה להאמין אותו. כי כמה מדברים אלו זה אומר בכה וזה אומר בכה, או בזמן אחד, או אחר זמן. ורבים [אינם] מחכמי התלמוד כי ההגדות חברו הסופרים בתלמוד ובספרי ההגדות שאינם מבעלי הדת"
  99. ^ בספר ויכוח הרמב"ן, היום הראשון, ד"ה חזר, ד"ה ואען, ד"ה אמרתי, כתב הרמב"ן: "חזר פראי פול [המומר] וטען כי בתלמוד אמרו שכבר בא המשיח, והביא אותה הגדה שבמדרש איכה בההוא גברא דהוא (רדי) וגעת תורתיה... אמר ליה, אסור תורתך אסור פדנך אסור קנקנך, דאיתיליד משיחכון.
    ואען [הרמב"ן] ואומר: 'איני מאמין בהגדה זו (כלל) אבל ראיה היא לדבריי'.
    אז זעק אותו האיש (ואמר): 'ראו שהוא מכחיש בספרים שלהם'.
    אמרתי: 'באמת שאיני מאמין שנולד המשיח ביום החורבן, וההגדה הזאת או שאינה אמת או שיש לה פירוש אחר מסתרי החכמים...'".
    אלא שאין מכך הוכחה גמורה, שהרי מדובר בוויכוח מול כופר, ובכגון זה כבר אמרו חז"ל "אמר ר' שמלאי: כל מקום שפרקו המינין תשובתן בצידן... חזרו ושאלו אותו מה אהן דכתיב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו? אמר להן: ויבראו אלוקים את האדם בצלמם אין כתיב כאן, אלא ויברא אלוקים את אדם בצלמו. אמרו לו תלמידיו: לאלו דחיתה בקנה, לנו מה אתה משיב?" (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א ובעוד מקומות)
  100. ^ בית ישי (לרב שלמה פישר) דרשות סי' טו ד"ה וגוף: "ובדברי אגדה נחלקו אף הראשונים על דברי רז"ל, וכל דברי רש"י והרמב"ן מלאים מזה".
    הבאנו דוגמאות כאלו ב‎פרק ס
  101. ^ חגיגה יד ע"ב
  102. ^ תשובות הגאונים הוצאת ליק (מוסאפיה) תחילת וסוף סי' צט: "ודשאלתון הא דתנו רבנן ארבעה נכנסו לפרדס... ומר רב שמואל גאון ז"ל וכיוצא בו, שהרבו לקרות בספרי נכרים, אומרים: אין המראות הללו נראות אלא לנביאים, ולא יעשה נס אלא לנביא, ומכחישין בכל מעשה שנאמר כי נעשה בו נס לצדיקים, ואמרו כי אין זה הלכה. ואף במעשה של ר' עקיבא שצפה בהיכלות, ומעשה ר' נחוניא בן הקנה ור' ישמעאל וכיוצא בהן, על כל אלה אומרים: אינם הלכה"
  103. ^ באופן שעל מעשים אלו צריך לומר "לא היו דברים מעולם". וכפי שהגמרא עירובין מ ע"א דחתה בלשון זו קושיה ממעשה מסוים
  104. ^ בבא בתרא עה ע"א, סנהדרין ק ע"א: "דיתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן, כולי האי משכחינן? לימים הפליגה ספינתו בים, חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וחקוק בהן עשר ברום עשרים, אמר להו: הני למאן? אמרו ליה: שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: דרוש, רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר לו: ריקא! אלמלא (לא) ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".
    אך הרמב"ם ועוד ראשונים התנגדו בחריפות להסברת אגדות אלו כפשטן, כדלקמן ב‎פרק סב
  105. ^ שבת קנו ע"א – ע"ב אריכות רבה ומעשים שונים על השפעת זמן הלידה והכוכבים על עתידו של האדם, וכן בירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ח המעשה במלחמת עמלק בעניין מזל יום הלידה.
    אך הרמב"ם ועוד ראשונים דחו בחריפות את רעיון זה, כדלקמן ב‎פרק קיט
  106. ^ חגיגה ד ע"ב: "רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אתי. ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין, אנו – על אחת כמה וכמה! שמואל מאי היא? דכתיב ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עלים, עלים – תרי משמע, חד – שמואל, ואידך – דאזל שמואל ואתייה למשה בהדיה. אמר ליה: דלמא חס ושלום לדינא מתבעינא, קום בהדאי דליכא מילתא דכתבת באורייתא דלא קיימתיה".
    אמנם הרד"ק שמואל־א כח כד הביא על כך: "וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה, וכולם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והיתול... ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך... זהו פירוש רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל. ואמר: אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האישה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל".
    וכן באוצר הגאונים חגיגה חלק התשובות עמוד 2 מתוך מאמר רבנו סעדיה גאון ז"ל בעניין אשת בעלת אוב בסוף פרשת קדושים ומאמר רבנו האיי גאון ז"ל בעניין אשת בעלת אוב: "נשאל רבינו שמואל בן חפני על הסיפור מן בעלת אוב ואם החייה השם את שמואל באותו מעמד. והשיב על זה בתשובה ארוכה ואמר כי באמת לא החייה אותו, אבל בעלת האוב רימתה את שאול".
    וכמותו סבר באגרת ההשתקה (לר' יוסף ב"ר יהודה אבן שמעון, תלמיד הרמב"ם) השגה ה (הובאה בספר תורת התחייה עמוד שעה): "אני לא אצא מאשר זכר אותו ר' שמואל בן חפני בזה העניין, והוא שאשת בעלת אוב לא החייתה את שמואל, כי אין לה יכולת על זה... ואמרתי, זאת היא אמונתי בו"
  107. ^ ירושלמי שביעית פ"ט ה"א: "לסוף תלת עשר שנין [של הסתתרותו במערה] אמר [רשב"י]: לינה נפיק [איני יוצא] חמי מה קלא עלמא? נפיק ויתיב ליה על פומא דמערתא. חמא חד צייד צייד ציפרין, פרס מצודתיה, שמע ברת קלא [בת קול] אמרה 'דימוס' [פני משה: חסד] ואישתיזבא ציפור. אמר: ציפור מבלעדי שמיא לא יבדא, כל שכן בר נשא [ויכול לצאת מהמערה]".
    אך הרמב"ם ועוד ראשונים כתבו שאין השגחה פרטית על בעלי חיים, כדלקמן ‎פרק מב
  108. ^ ברכות לב ע"ב: "אמר לה הקדוש ברוך הוא [לכנסת ישראל]: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלושים רהטון ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלושים גסטרא ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלוש מאות וששים וחמישה אלפי ריבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך...".
    אך הרמב"ם כתב שלא יתכן שתכלית כל הכוכבים לתועלת האדם, וכן דנו לגבי תכלית שאר פרטי הבריאה, כדלקמן ‎פרק מ
  109. ^ הגמרא חגיגה ד ע"ב – ה ע"א מאריכה בביאור הפסוק "ויש נספה בלא משפט", ומביאה על כך מעשה שבו אישה מתה בגלל טעות של שליחו של מלאך המוות.
    רבינו חננאל כתב על כך (חגיגה ה ע"א): "יש נספה בלא משפט, מעשה דמרים מגדלא נשיא ומרים [מגדלא] דרדקי דאתחלף ליה לשליחא ואייתי מרים מגדלא שער נשיא. ויש מי שאומר כעניין חלום ראה דברים הללו. ולא עוד אלא רב ביבי בן אביי היה מתעסק בראיית השדים לפיכך יש לומר כדרך הזה ראה, ואין סומכין עליו. ופתרון יש נספה בלא וגו' כגון אדם שהרג חבירו"
  110. ^ גמרא סנהדרין נט ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל".
    והרלב"ג דחה בחריפות את האפשרות שהקב"ה יחזור ויתיר מה שאסר (בראשית א כט): "ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' – היא בריאה ונתינת טבע, לא מצווה, והעד הנאמן אמרו בסוך העניין 'ויהי כן', ואופן הבריאה הזאת הוא שנתן בכח האדם שיהיו הצמחים מזו לו עם היותם רחוקים מאוד מטבעו, וכן נתן זה הכח לשאר בעלי חיים.
    ומזה המקום יוסר זה הספק אשר יסופק בזה המאמר, וזה שהוא מבואר מצד העיון ומצד התורה שהרצון האלוקי לא ישתנה, וכבר יחשב [היה מי שחשב] שיחוייב מזה המאמר שישתנה רצון השם במה שיצווהו מהמצוות, וזה שכבר יחשב שהשם יתברך מנע בזה המאמר אכילת בשר לאדם ואחר כך התירו לנח אמרו כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה.
    וזהו שקר עצום, ראוי שיברח ממנו כל בעל דעת, וכבר אמרו זה בדרש קצת רז"ל, אלא שבאלו העניינים ובכיוצא בהם לא נביט למאמר אומר, כמו שהורנו הרב המורה, אבל נימשך אל מה שיאות על שורשי התורה והעיון, והוא מבואר שאין ההאמנה בכל מה שאמרוהו רז"ל מחוייבת לנו, כי כבר יימצאו בהם דברים סותרים קצתם קצת, ולזה לא נרחיק היות בהן דברים בלתי צודקים בכמו אלו הדברים"
  111. ^ אברבנאל שמואל־ב יא יב ד"ה ומאשר: "ואמנם הפועל הזה [מעשי דוד בפרשת בת שבע ואוריה] פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאוד [מעשי דוד] מחמישה צדדים... כל הפשע והגנות הזה יכלול עוון דוד וחטאתו. אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (דף נ"ו ע"א) אמרו 'אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'... והדברים האלה לחכמינו ז"ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם"
  112. ^ בגמרא עירובין מג ע"א – ע"ב מפורש שאליהו יבוא יום אחד קודם ביאת משיח בן דוד: "תא שמע: הריני נזיר ביום שבן דוד בא... שאני התם, דאמר קרא הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו', והא לא אתא אליהו מאתמול".
    ברמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב מפורש שדבר זה אינו מוחלט: "יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'... ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו. וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו"
  113. ^ בגמרא סוכה נב ע"א מפורש שיבוא משיח בן יוסף, וברמב"ם הל' מלכים פי"ב לא הוזכר כלל
  114. ^ הדבר מזכיר את דברי הבית ישי (לרב שלמה פישר) דרשות סי' טו ד"ה ובזה: "ובזה תבין עניין הדוחקים והאוקימתות שעושים האמוראים כשמקשים עליהם מדברי התנאים, שרבים תמהו על זה. דהואיל והאמוראים יודעים שהאמת עמהם, ורק האיסור לחלוק [על התנאים] הוא העומד בפניהם, לכן דוחקים בלשון התנאים להתאים דבריהם עם האמת"
  115. ^ סנהדרין צט ע"א: "תניא, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר ארבעים שנה אקוט בדור. רבי אלעזר בן עזריה אומר: שבעים שנה, שנאמר והיה ביום ההוא ונשכחת צר שבעים שנה כימי מלך אחד. איזהו מלך מיוחד – הוי אומר זה משיח, רבי אומר: שלושה דורות, שנאמר ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים...
    תניא אידך, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה, כתיב הכא ויענך וירעבך ויאכלך, וכתיב התם שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה. רבי דוסא אומר: ארבע מאות שנה, כתיב הכא ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, וכתיב התם: שמחנו כימות עניתנו. רבי אומר: שלוש מאות ושישים וחמש שנה, כמניין ימות החמה, שנאמר כי יום נקם בליבי ושנת גאולי באה...
    תני אבימי בריה דרבי אבהו: ימות המשיח לישראל שבעת אלפים שנה, שנאמר ומשוש חתן על כלה (כן) ישיש עליך (ה') אלוקייך. אמר רב יהודה אמר שמואל: ימות המשיח – כמיום שנברא העולם ועד עכשיו, שנאמר כימי השמים על הארץ. רב נחמן בר יצחק אמר: כימי נח עד עכשיו, שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי"
  116. ^ בחינת הדת (ר' אליהו דילמדיגו), וינה תקצ"ג עמודים 55-57: "התלמוד נחלק לב' חלקים: חלק בהודעת הדינים כולם, וחלק במדרשות ואגדות.
    והחלק הראשון – אין ספק אצל כל בעל דת מאנשי אומתנו, שאין ראוי לחלוק עליו כלל, כאשר כבר נאמר.
    אולם החלק השני הוא אשר יתכן לפעמים שלא נסכים בו, ולא יקרה בזה חטא... והם הדברים אשר אמרום על צד הסברא, לא כמורי התורה, לא נחויב בלי ספק להאמינם כאשר יראה לנו היותם חולקים על האמת...
    ויסייענו בזה מה שנמצא ב[מסכת] עבודה זרה [ט ע"א] תאנא דבי אליהו שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים משיח, וכאשר לא נתאמתה בעוונותינו נודע שאין העניין כן, כאשר גם כן נאמר שם. וכאלה רבות"
  117. ^ מאמר הרש"ר הירש על אגדות חז"ל, אות ב (נדפס ב"המעיין" טבת תשל"ו, עמוד 13): "אלה [ההלכות] נאמרו איש מפי איש ותחילת מקורם שמיעת אוזן מפי משה מסיני, ואלה [האגדות] אף שנאמרו איש מפי איש (כמו דברי אגדה שאמר תלמיד מה ששמעו מרבו ורבו מרבו) תחילת מקורם מה שהגיד החכם מדעתו ומסברת נפשו, כפי מה שהבין מרוחב בינתו מדברי תנ"ך ומדרכי העולם ומנהגו, או שאמר דרך מוסר ויראה למשוך לב שומעיו לתורה ומצווה"
  118. ^ מאמר הרש"ר הירש על אגדות חז"ל, אות א, ד"ה ואודה (נדפס ב"המעיין" טבת תשל"ו, עמוד 8): "ואודה ולא אבוש כי מעולם לא טרחתי לדרוש ולחקור על מהות עניינים אלה [כישוף וכו'], כמו שלא מצאתי את נפשי נוטה לדרוש ולשאול ולחקור על מהות העוה"ב ועולם התחיה וכיוצא. כי אמיתת דברים אלה ואלה נעלמים מעיני כל חי ואי אפשר לעמוד כלל על בוריים במופת חותך, וכל הנאמר עליו אינו אלא השערה לכל היותר קרובה לאפשרות האמת, ואין חוב כלל בתוך [החוג?] הישראלי לדעת דברים אלה וכיוצא בהם. ות"ל אינם צריכין כלל ואין שום תועלת צומחת מידיעתם למלאות תפקידם עלי האדמה בשמירת התורה והמצווה ובעשייתם, כמו שאין חיסרון למי שאינו יודע השערות האלה ואינו מתעסק בחקירתם"
  119. ^ מאמר הרש"ר הירש על אגדות חז"ל (נדפס בהמעיין טבת תשל"ו עמוד 4 ואילך, ובאוצרות גדולי ישראל (לרב משה צוריאל) ח"ג הרש"ר הירש סעיף 10): "גדר גדול גדרו חז"ל בין דברי השמועה וההלכה... שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני שעליה נכרת ברית הנעשה והנשמע אלא רק סברת [החכם] המגידה באומד דעתו, ואף שוודאי מי שיש לו מוח בקודקודו ולב אדם להבין ולהשכיל בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם, מ"מ אינו מכלל חיוב הישראלי, וגם לא כמין וכופר יחשב מי שסברתו נוטה מסברת אחד מחכמינו ז"ל בעניין מה השייך להאגדה"
  120. ^ מאמר הרש"ר הירש על אגדות חז"ל (נדפס ב"המעיין" טבת תשל"ו עמוד 2): "כל הנמצא במפעל השני (אגדתא) אינו מחייב, היות והוא מייצג השקפות של יחידים... המישור של האגדתא הוא חופשי ונתון (להמשך) [להעשרה] בימים יבואו. חופש יצירתו הולך וגדול במידה שהמפעל הראשון (השמעתתא) הוא עצמי ומבוסס יותר, הושלם ועומד ברשות עצמו"
  121. ^ חורב (הרש"ר הירש), הקדמת המחבר למהדורה הראשונה, ד"ה ובכן, עמוד כו (הוצאת תשס"ז): "ובכן, העיסוק בתורה יתנהל בשני תחומים, ששניהם דנים באותם הנושאים, אך נבדלים זה מזה במקורות מהם הם שואבים
  122. ^ מאמר הרש"ר הירש על אגדות חז"ל, תחילת אות ב (הודפס ב"המעיין" טבת תשל"ו, עמוד 12): "אודות עניין האגדות, אשר לפי דעת מכתנ"י מקובלות הנה מסיני ואין חילוק ביניהם לעניין זה ובין דברי ההלכות הנאמרים מפי השמועה, במחילת כבודו נ"י, לפי קוצר השג יד שכלי המך, דרך מסוכן וסכנה עצומה לפני התלמידים שיתגדלו על ברכי סברה זו, וכמעט ח"ו שערי מינות נפתחו בזה תחת רגליהם"
  123. ^ פירוש הרד"צ הופמן (הרב יונה מרצבך, ראש ישיבת קול תורה, למד אצלו) על התורה, הערות מוקדמות כלליות, ד"ה בכוונה: "בכוונה אני מזכיר כאן תמיד רק את ההלכות, ז"א אותן הקבלות שבאו לקבוע כללים בשימוש המצוות (הלכה – קו – הכיוון, כלל, מלשון "הלך" בצירוף אל "אחר", היינו כלל שעל פיו אנו נוהגים). שכן אותם פתגמים, סיפורים, דברי חכמה ומוסר, הכלולים בשם 'אגדה' ושעניינם הוא להביע משל, חכמה ומוסר, או ביאור לכתובים שאין בהם חוקים – אין לומר עליהם שניתנו מסיני ואין עלינו שום חיוב לקבלם. בעניין זה עלינו להחזיק בדברי ר' שמואל הנגיד במבוא התלמוד שלו, וז"ל: 'והגדה הוא כל פירוש שיבוא בתלמוד על שום ענין שלא יהי' מצווה זו היא הגדה, ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת, ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בעניין מצווה, שהוא מפי מרע"ה שקיבל מפי הגבורה, אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו, אבל מה שפרשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו, לפי מה שיעלה על הדעת, מן המפרשים האלו למדים אותם והשאר אין סומכים עליהם'"
  124. ^ בתורתו של רבי גדליה עמודים קלג – קלה: "מניין למדו זאת חז"ל [שהרן הושלך לכבשן האש]? חז"ל לא היו שם, ולא ראו מה היה. תמיד צריך להבין, שמה שחז"ל אומרים, הם מצאו בתורה. גם כאן חז"ל בנו את הסיפור ממה שכתוב, כלומר, ממה שנראה ומסתבר מהכתוב, גם אם אינו מוכרח (ולפיכך אנו מוצאים מחלוקות במדרשים בעניינים כאלה)...
    כאמור, כל הסיפור נבנה על הכתובים, לפי המסתבר, גם אם אינו מוכרח"
  125. ^ זכר דוד (רבי דוד זכות מודינא) מאמר ב פרק ג: "וכבר אמרו חכמי עירנו ז"ל: כל מקום שאין הלכה אין הכרעה".
    אמונת חכמים (רבי אביעד שר שלום באזילה) תחילת פרק ה: "עוד נאות יחד במה שכתבו חכמי מודונה ובראשם כמהר"ר נתנאל טראבוט בהקדמת ספר כנף רננים, שבהגדה כשם שאין הלכה אין הכרעה" [אמנם ספר אמונת חכמים עצמו בהמשך הוסיף הסתייגות על כך]
  126. ^ תוספות יום טוב ברכות פ"ה מ"ד: "והנה בספרי בספר לחם חמודות [לאחר מכן נקרא 'דברי חמודות'] בפרקין סעיף נ"ב כתבתי דמשום שהראו לי במדרש רבה פרשת כי תבוא דלמדונו רבותינו שעונה אמן באם הבטחתו וכו' לכך חזרתי לומר דמתני' לרבותא דהפסק גדול כמו נשיאת כפים רשאי באם הבטחתו וכ"ש לעניית אמן. אך עתה שבתי וראיתי שאין למדין הלכה ממדרש רבות [מלשון 'מדרש רבה']. שהרי ברבות פרשת בראשית סוף פרשה ח' מייתי למתניתין דסוף פרק ו' דיבמות דריב"ן אמר שעל שניהם הוא אומר פרו ורבו וקאמר עלה ר' ירמיה ורבי יצחק בר מריון בשם רבי חנינא דהלכה כותיה ואנן לא קי"ל הכי. וכן בירוש' פ"ב דפאה הלכה ד' רבי זעירא בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ'".
    שו"ת חכם צבי סי' מט: "דמשהגדיל הרי הוא בן כרת. והסמך שסמכו עליו מפרק ר' עקיבא [שבת פט ע"ב] "דל עשרין שנין דלא ענשת עלייהו" – דברי אגדה הם, ואין משיבין מן האגדה".
    מקורה של לשון זו בדברי רס"ג ורב האי גאון שהבאנו לעיל.
    אמנם בספר יש סדר למשנה (ברכות פ"ה מ"ד) לא הכיר את דברי הגאונים הללו, ולכן תמה על החכם צבי "ולקוצר דעתי לא ידעתי ראיה מפורשת אנה מצא דאין משיבין מן האגדה, וכל דברי האגדה מסורין או מטעמא או מקבלה דהכי גמירי להו, רק בדברים שאינם פשוטים אמרינן דיש לה סוד נעלם, וכמה וכמה דינים למדין מן האגדה וכו'"
  127. ^ בבא קמא צז ע"ב: "ואיזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקינה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר"
  128. ^ המאה ה־7 לפנה"ס. אמנם אסימונים, ששימשו ככל הנראה למסחר, נמצאו בארך (עיר בשומר) כבר במאה ה־37 לפנה"ס
  129. ^ מגילה ב ע"ב – ג ע"א (וכן שבת קד ע"א): "ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים [נביאי הדורות] אמרום... אלה המצוות, שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה! אלא שכחום וחזרו ויסדום"
  130. ^ המכונה: כתב דעץ, או: כתב רעץ
  131. ^ ספר הישר (לרבינו תם), חלק התשובות סי' מו אות ב: "שכל דבר סתום בתלמוד שלנו ומדרשי אגדה מאריכין בו, עליהם יש לסמוך".
    שם סי' מה אות ג: "וכל שאינו בקי בסדר רב עמרם ובהלכות גדולות ובמסכת סופרים ובפרקי דרבי אליעזר ובדרבה ובתלמוד ובשאר ספרי אגדה – אין לו להרוס דברי הקדמונים ומנהגם, כי יש עליהם לסמוך בדברים שאינם מכחישין תלמוד שלנו אלא שמוסיפין"
  132. ^ שבילי אמונה (רבי מאיר אבן אֶלְדָבִּי, מן הראשונים) הנתיב השמיני ד"ה ודע כי ערך התלמוד: "ודע והאמן אמונת אמת ואמונה כי כל הנכתב במשנה ובתלמוד הכל אמת ברור ודברי אלוקים חיים, ואעפ"י שתראה החכמים חולקין בהלכות או במדרשות זה אומר בכה וזה אומר בכה, אל תחשוב שיש בהם דבר נאמר לריק חלילה חס ושלום אלא כולם מראים טעמים גדולים ועמוקים"
  133. ^ מנורת המאור (רבי יצחק אבוהב) נר שני, כלל ראשון, חלק שני, תחילת פרק שני: "כל מה שאמרו ז"ל, במדרשות ובהגדות, חייבין אנו להאמין בו כמו בתורת משה רבינו, עליו השלום, ואם נמצא בו דבר שייראה לנו שהוא דרך גוזמא או חוץ מן הטבע, יש לנו לתלות החיסרון בהשגת דעתנו, אבל לא במאמרם.
    והמלעיג על שום דבר מיכל מה שאמרו ז"ל, נענש, כדגרסינן במסכת עירובין, פרק עושין פסים (כא, ב): אמר רב פפא משמיה דרבה בר רב עולא: כל הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת"
  134. ^ שו"ת רדב"ז ח"ד סי' רלב (אלף שג) ד"ה תשובה: "חס ליה לר' יהושע בן לוי שיאמר שאין האגדה אמת ועיקר וניתנה מן השמיים כשאר תורה שבעל פה, וכמו שתורה שבעל פה נדרשת בשלוש עשרה מידות כן האגדה נדרשת בשלושים ושש מידות. וכל המידות האלו נמסרו למשה רבינו מסיני"
  135. ^ דרשות הר"ן "דרוש ה בסגנון אחר": "וכמו שנצטווינו לילך אחר הסכמתם במשפטי התורה, כן נצטווינו לכל מה שאמרו לנו על צד הקבלה מהדעות ומדרשי הפסוקים, יהיה המאמר ההוא מצווה או לא יהיה, ישראל הנוטה מדבריהם אפילו במה שאינו מביאורי המצוות, הוא אפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא...
    כי ישראל החולק על דברי רבותינו ז"ל, כחולק בעיקר התורה..."
  136. ^ ראשית חכמה (דבריו כמעט זהים לדברי מנורת המאור דלעיל) שער הקדושה פרק יב ד"ה ולכן ראוי (ורשה תרצ"ז עמוד 289): "תניא אידך, כי דבר ה׳ בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר תורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו אמרו זהו דבר ה' בזה...
    וכמו שאנו חייבים להאמין בכל תורת משה, כן אנו חייבין להאמין בכל דברי סופרים ומה שאמרו במדרשות ובהגדות. ואע״פ שיראה שהוא דבר חוץ מן הטבע יש לנו לתלות החיסרון בהשגת דעתנו ולא במאמרם והמלעיג על שום דבר מדבריהם נענש כדאמרינן (עירובין פ"ב) א״ר פפא משמיה דרבה בר עולא כל הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. וכן אמרו בגיטין (פ"ה) וכן מצינו שנענש איזה תלמיד על שלגלג על דברי ר' יוחנן שאמר עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות שלושים על שלושים אמות וכו' כדאיתא בב"ב פ"ה"
  137. ^ נפש החיים שער ד פרק ו: "וכל דין והלכה מתורה הקדושה, הוא רצונו ית' שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין, ג"כ הוא דבוק בדיבורו של הקדוש ברוך הוא. כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה, ואפי' מה שהתלמיד קטן שואל מרבו, הכל יצא מפיו ית' למשה בסיני, כמ"ש רז"ל סוף פ"ב דמגילה"
  138. ^ עשרה מאמרות (הרמ"ע מפאנו), ח"ד פרק ח (ונציה שנ"ז דף לז ע"ב): "והנה כאן קיבלו ישראל עליהם גם תורה שבעל פה העיונית, כגון מדרש ואגדה, והמעשית, כגון מצוות ואזהרות דרבנן... אלה (איפה) [אפוא] הן גופה של תורה שבע"פ, הכל מבית דינו של משה מפ"י גבור"ה שהוא בגימטריא מדרבנן" [יש לשים לב שהוא כולל בעניין זה גם מצוות דרבנן, ולכן מסתבר שכוונתו "מבית דינו של משה" היא על סמכות חז"ל, ולא על כל פרט ופרט מדבריהם]
  139. ^ לשם שבו ואחלמה (רבי שלמה אלישיב, מגדולי המקובלים), ספר הדע"ה, חלק שני, דרוש ד, ענף יט, סימן ו ד"ה והעיקר (דף פא ע"א): "והעיקר המחויב לכל מי אשר בשם ישראל יכונה, להאמין באמונה שלימה שכל מה שנמצא בדברי רז"ל בהלכות ואגדות בש"ס ומדרשים, הם כולם דברי אלוקים חיים, כי כל מה שאמרו הוא ברוח ה' אשר דיבר בם ומסוד ה' ליריאיו"
  140. ^ ספר באר הגולה (למהר"ל) באר השישי פרק טו ד"ה אמנם מה: "אבל שלא יהיו האגדות דברי תורה כמו שאר תורה שנאמרה מסיני – האומר כך אין לו חלק בעולם הבא"
  141. ^ קובץ אגרות (חזון איש) ח"א איגרת טו: "והנני שב לאמונה הפשוטה בתורה שבעל פה, ואינני נכנס להשיב 'מפני מה', רק רצוני להיות כישראל הדיוט המספר 'מה' שקיבל...
    משורשי האמונה שכל הנאמר בגמרא בין במשנה ובין בגמרא בין בהלכה ובין באגדה הם הם הדברים שנתגלו לנו ע"י כוח נבואי שהוא כוח נשיקה של השכל הנאצל עם השכל המורכב בגוף בזמן שהנבואה היתה חזון נמצא...
    נרתעים אנחנו לשמוע הטלת ספק בדברי חז"ל בין בהלכה בין באגדה כשמועה של גידוף רח"ל, והנוטה מזה הוא לפי קבלתנו ככופר בדברי חז"ל ושחיטתו נבילה ופסול לעדות ועוד"
  142. ^ משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") חלק ה סי' קסה: "חילקתי הדברים לפי סעיפים:
    א) אמונה והיחס לדברי חז"ל בין בהלכה ובין באגדה...
    ואבוא על ראשון ראשון וזה החלי בס"ד. הנה פשוט וברור דמחוייבים אנחנו להאמין בכל דברי חכמינו ז"ל ומדרשיהן כבתורה שבכתב ממש, וכל הכופר בדרשה אחת מדרשות חז"ל, אפילו מאמין בכל שאר התורה, הרי זה בכלל אפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא"
  143. ^ כדברי הרשב"ץ שם: "אבל איש חכם לב ישתדל להשיבם אל המושכל ויברכם"
  144. ^ כדברי הרש"ר הירש שם: "ראש דבר אני אומר, הלא באין ספק, אין ערך לגודל ורוממות החכמה והמוסר אשר המציאו לנו חז"ל בדברי אגדותם ומדרשיהם, וודאי כל מי בינה ודעת ששאבה רוחם הטהור והנעלה ממעייני התורה והמצוות נטעו נאמנים בתוך ערוגת פרדסיהם. ועל כן פיארו ושיבחו חז"ל דברי האגדה שהם מושכין לב האדם ומביאין אותו לאהוב את אביהו שבשמיים...
    שוודאי מי שיש לו מוח בקודקודו ולב אדם להבין ולהשכיל בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם...
    וכי דברי אגדה דברים בטלים ושיחת חולין המה?! הלא ערכם רב ועצום, ודאי גם המה שייכים לעיקר כוונת [נותן] התורה והמצווה ב"ה"
  145. ^ וכן כתב בפירוש רב האי גאון שם: "כי לולא שיש בו מדרש לא נקבע בתלמוד"
  146. ^ בחינת הדת (ר' אליהו דילמדיגו), וינה תקצ"ג עמוד 58: "אבל מ"מ אין ראוי לבזות את האומרים ההמה [חז"ל, כאשר הוברר שטעו בענייני אגדה, כשיטתו שהובאה לעיל], כי הם ראשי העם ושופטיו, וכאלו הם השלימו התורה, והמבזה אותם ראוי שיהיה בכלל האפיקורסים מבזי החכמים"
  147. ^ שהרי הרדב"ז שם כתב שמה שנמסר מסיני הוא המידות היאך האגדה נדרשת, ודימה זאת לי"ג מידות של הדרש בהלכה, וברור וידוע שיש מידות שהתורה נדרשת בהן ע"פ סברה, כמו ק"ו ובניין אב, ויש בהן מחלוקות
  148. ^ שו"ת רדב"ז ח"ד סימן רלב (אלף שג) ד"ה תשובה: "דע כי יש באגדה דבר נגלה ונסתר. והנגלה מושך את הלב, והנסתר לא נתן אלא ליודעים חן, והם כבשונו של עולם וראוי להסתירם ממי שאינו ראוי להם, דכתיב דבש וחלב תחת לשונך"
  149. ^ וכן יש להעיר על דברי השל"ה (תולדות אדם בית חכמה (תליתאה) סוף אות רעז): "שכל דברי חכמים שבכל דור ודור, ומה שמחדשים, וכל פלפולם, הוא מסיני, ולא שכל אנושי רק שכל אלוקי, רק שהם הוציאו מכח אל הפועל".
    וגם בזה יש לומר, שאף אם דברי החכמים שבכל הדורות הם משכל האלוקי, הרי ברור שאין זה מונע מלחלוק עליהם
  150. ^ רב שרירא גאון סי' שעו, הובא באוצר הגאונים גיטין עמוד 78: "צריכין אנן למימר לכון דרבנן לאו אסיתא אינון [אינם רופאים], ומילין בעלמא דחזונין בזמניהון [מה שראו בזמנם] וכחד חד קצירא אמרונין ולאו דברי מצווה אינון, הילכך לא תסמכון על אילין אסותא [אל תסמכו על רפואות אלו] וליכא דעביד מנהון מידעם אלא בתר דמיבדק וידע בוודאי מחמת רופאים בקיאים וכו'".
    רמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק יד: "ואל תבקשני לתאם כל מה שאמרו מענייני התכונה [אסטרונומיה] עם המצב כפי שהוא, לפי שהמדעים באותו הזמן היו חסרים, ולא דיברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים, אלא מצד שהם ידעני אותם הדורות באותם המקצועות, או שמעום מידעני אותם הדורות".
    עוד כתב (שם ח"ב ח): "כי הדברים העיוניים לא דיבר בהם כל מי שדיבר אלא כפי שהביאו אליו העיון, ולפיכך צריך לסבור מה שנתקיימה ההוכחה עליו".
    נאריך בזה לקמן ‎פרק סה
  151. ^ אמונת חכמים (רבי אביעד שר שלום באזילה) תחילת פרק ה: "עוד נאות יחד במה שכתבו חכמי מודונה ובראשם כמהר"ר נתנאל טראבוט בהקדמת ספר כנף רננים, שבהגדה כשם שאין הלכה אין הכרעה, ושעל כורחין יודו כל חכמי ישראל בכדוריות שמיים וארץ יע"ש" [אמנם ספר אמונת חכמים עצמו בהמשך הוסיף הסתייגות על כך]
  152. ^ מפשט הסוגיה פסחים צד מוכח שהארץ שטוחה, וכן כתבו כמה אחרונים בפירוש. הארכתי בזה לקמן בסוף ‎פרק סו
  153. ^ מאירי שבת סז ע"א (לגבי לחשים): "וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם [מהלחשים] בסוגיא זו ובמקומות אחרים, הם נעזרו בדבר זה בצירוף בשני דברים:
    האחד – שלא היה שם דבר כדאי להטעות אלא הבלים המוניים וכזבי הנשים כמו שתראה ברובם שהיו מיחסים אותם על שם הנשים המיניקות והמגדלות את הילדים ומגדלות אותם בלימוד הבליהם והוא אמרם אמרה לי אם וכו'.
    והשני – שמצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם העניינים היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם.
    מאירי שבת קג ע"א (לגבי קמיעות): "בקמיעין ובאלו ההבלים שמקצת המוניים כותבים בלחישות והוא הנקרא בגמרא גילטורי בעלמא".
    מאירי פסחים קט ע"ב (לגבי זוגות): "שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברים המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות, וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי לא חששו בהם חכמים לעוקרם, וכל שכן במה שהיה הרגילות אצלם בו כל כך שהיה טבעם מקבל בעניין חיזוק או חולשה, וכמו שהעידו בסוגיא זו "דקפיד קפדינן ליה דלא קפיד לא קפדינן ליה", וממין דברים אלו הוא שהיו רגילים להיזהר מן הזוגות, וכשתיקנו חכמים ארבע כוסות שלא לגרוע או להוסיף, מצד אותם ההבלים הוצרכו לרוב רגילותם לתת טעם לדבריהם"
  154. ^ יד רמ"ה סנהדרין צ ע"א (הקדמה לפרק חלק) סוף ד"ה והתמה: "ועוד יש ללמוד משם שאין דברי הברייתא הזאת דברי קבלה אלא דברי סברא בעלמא, שאילו היו דברי קבלה היאך היה עולה על דעתנו ללמוד ממתים שהחיה יחזקאל, וכי מפני שמתו אלו נכפור בקבלה שבידנו במתים שעתידין לחיות בימות המשיח ונתחייב לומר שכל המתים שעתידין לחיות סופן למות? ומאחר שאמרו שיש ללמוד מן המתים שהחיה יחזקאל, נראה שדברי התנא מסברא הם, שיש רשות לחולק לחלוק על ברייתא זו ולומר שמתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן לימות המשיח חוזרין לעפרן..."
  155. ^ שו"ת הרשב"א ח"א סי' ט ד"ה ודע: "ודע כי כל חכם מחכמי תורתנו החסידים כשיראה דברי הפילוסופים וישר בעיניו דרכם, כשהוא מגיע אצל הכתובים המורים כהפכם פרש אותם בעניין שיהיה נאות לחקירה הפילוסופית ומשים עניין המקראות משל. לפי שאין דוחק אותו ענין נבואי או מצווה.
    אבל כשהוא מגיע אצל חכמי ישראל, יפרש המקראות כצורתן ואף על פי שהחכמה הפילוסופית סותרת אותם. כעניין תחיית המתים שאין הכתובים מוכרחים בו הכרח נחתך ויש לפרש כל המקראות בדרך משל. כעניין המקראות שבאו יותר מבוארים בעניין מתי יחזקאל. ואלא שהכריחם הכרח הקבלה המפורסמת באומה. ובמקום הזה יודה שהקבלה תבטל החקירה הפילוסופית. ואז תהיה לנו הוראה ממנו שאין משגיחין בחקירה כנגד הקבלה. לפי שחכמת השם למעלה מחקירתנו.
    וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו. ולא נסתור קבלתם רק אחר הקיום שאינו באיפשר חלילה. ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים. ופעמים יהיה העניין ההוא נרמז בכתוב. ולא שיהיה הרמז ההוא מוכרח רק תכריחנו הקבלה ויתאמת העניין הכתוב עם הקבלה וכעניין שאמרתי בתחיית המתים הרואה אתה. והיה אחד מחכמי ישראל דורש מעצמו ענין תחיית המתים מן התורה ממה שבא בכתוב הנך שוכב עם אבותיך וקם. אלא שעם הקבלה האמיתית נודע אצלנו שנרמז העניין במקום ההוא"
  156. ^ אמונת חכמים (רבי אביעד שר שלום באזילה) תחילת פרק ה: "וע"כ נראה, שכל עוד שנראה בבירור שחז"ל אמרו דבר אחד מסברתם לבד, בלי שום קבלה – החולק עליהם אינו פוגם אמונתו כלל. אך ורק לפי דעתי כאן צריך ליזהר שהגם שאינו פוגם אמונתו, עם כל זה, אם הדבר מוסכם לגמרי ביניהם – הוא טועה בוודאי, לפי שדעתם רחבה מדעתנו ואנחנו תלמידי תלמידיהם..."
  157. ^ לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק יג: "אין לנו קבלות ברורות על פרטי ההלכות איזה מהן הן הלכה למשה מסיני, ואיזה מהן הן דברים שנתקנו ונדרשו על פי בתי דינים שבדורות"
  158. ^ רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב: "אמרו חכמים, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד, יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין ליבם... וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו"
  159. ^ כפי שנביא לקמן ‎פרק עב
  160. ^ כדלקמן ‎פרק כט
  161. ^ לדוגמא, מאמר הרש"ר הירש על אגדות חז"ל, תחילת אות ב (הודפס ב"המעיין" טבת תשל"ו, עמוד 12): "אודות עניין האגדות, אשר לפי דעת מכתנ"י מקובלות הנה מסיני ואין חילוק ביניהם לעניין זה ובין דברי ההלכות הנאמרים מפי השמועה, במחילת כבודו נ"י, לפי קוצר השג יד שכלי המך, דרך מסוכן וסכנה עצומה לפני התלמידים שיתגדלו על ברכי סברה זו, וכמעט ח"ו שערי מינות נפתחו בזה תחת רגליהם"
  162. ^ בן יהוידע (לבן איש חי) פסחים נד ע"א ד"ה עיבר: "[לשון הגמרא] עיבר [חזקיה המלך] ניסן בניסן ולא הודו לו [חכמים]... ונ"ל בס"ד דהנך תרתי, ע"פ שהם לא הודו לו, מ"מ הוא וסיעתו עמדו בדבריהם ולא הודו לחכמים על דבר ערעור שערערו בזה, יען כי הוא היה לו תשובה ניצחת בזה..."
  163. ^ רמב"ם הל' יסודי התורה פ"א הי"א־הי"ב: "וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוייה יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות... ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות... והואיל והדבר כן הוא, כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר יושב בשמים ישחק, כעסוני בהבליהם, כאשר שש ה' וכיוצא בהן, על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם... אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה".
    וכן כתב במורה נבוכים (ח"א פרק נ): "ושכשם שנמנע היותו גוף, כך נמנע היותו בעל תואר עצמי... וכאשר תתפשט מן התאוות וההרגלים, ואתה בעל תבונה, ותתבונן במה שאומר בפרקים אלו אשר יבואו בשלילת התארים, יתאמת לך הדבר בהכרח, ואז תהיה ממי שמשכיל יחוד השם, לא ממי שאומרו בפיו ואינו מבין לו עניין, ויהיה מכלל אשר נאמר בהם 'קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם'"
  164. ^ כדלקמן ‎פרק לז
  165. ^ דברי הרב יונה מרצבך [ראש ישיבת קול תורה] שהובאו בדגלנו, תשל"ו, הובא בחזון שמיים (לרב איתן ציקינובסקי (ציקוני)) עמוד יא, בספר עלה יונה, ובקובץ אור ישראל מונסי ניו יורק שנת תש"ע גיליון נ"ט: "מסתיר הוא את פניו מהמציאות ומאשים אחרים בגילוי פנים?
    ולא בגלל הבערות שיש בקנאת ה' הזאת כועס ולועג אני, ואף לא בגלל מה שע"י כן קורא הוא למאמינים וחרדים מינים ואפיקורסים וכו', אלא חוששני משום שלושה דברים: משום חילול השם שע"י כן עושה אותנו ללעג ולצחוק בעיני אחרים שלועגים על ששוללי המציאות הם היראים, ומשום טהרת האמונה שע"י כן הוא מבלבל מושגי אמונה במה שהתורה וחז"ל אמרו במה חייבים להאמין ובמה לא, ומשום סיכון הרבים שע"י כן הוא מסכן את אמונתם של אלה מבני הנוער שיצאו פעם וישמעו מאחרים שיפתחו עיניהם וילמדו בנין אב ממה שבדבר זה לימדונו בערות להגיב ח"ו על כל מה שלימדונו כך"
  166. ^ תחילת מאמר תחיית המתים (באגרות הרמב"ם): "אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות פסקו לגמרי שהוא [הקב"ה] גוף, והחזיקו לכופר מי שהיה מאמין חילופה [מי שמאמין שלקב"ה אין גוף וצורה] וקראוהו מין ואפיקורוס".
    כתב תמים (לרבי משה תקוּ), נדפס בתוך אוצר נחמד ח"ג, עמודים 59–60: "שמי שמפרש 'בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו' חיישינן שמא מין הוא – כלומר מי שעושה פסק אצל 'בצלם', משום שרוצה לומר שאין הקב"ה צלם".
    ר' משה בן שלמה מסלרנו (המפרש הראשון של המורה נבוכים) בפירושו למורה נבוכים חלק א פרק א (מכתב יד): "הדברים מגיעים לקצת בני עמינו, ואינם קצתם שלא יהיו רבים, שהאמינו שהשם גשם כגשם בני אדם, ולו עיניים וידיים ורגליים כאדם. ויותר קשה מזה, שהמשכיל הבא לדבר אליהם ולאמר שאין הכתובין כמשמען וכפשוטיהן, אכן יש פירוש לכל אחד מהם, יחזיקוהו מין ואפיקורוס ויקראוהו כופר בשם ובתורתו. וכל זה לרוב הימשכם אחרי פשוטי הכתובים ולקוצר ידם בחכמות... ומפני זה התחייבה להם ההגשמה הגמורה לכאורה בדעתם, שהם אם יפרדו מזאת האמונה, כלומר שלא יאמינו כן, יכזיבו הכתוב שאומר 'נעשה אדם כצלמינו' 'ויברא אלוקים את האדם כצלמו'..."
  167. ^ מעין דברי מאמרי הראי"ה ח"א "פרק בהלכות ציבור" עמ' 58: "בדעות שהרבנים הללו חלוקים ביניהם – פשיטא דלא שייך שום עונש אפילו למי שטועה בעיונו".
    וביתר אריכות שם "לאחדותו של הרמב"ם" עמ' 112: "כמו בגופי הלכותיה של תורה ישנם פנים שונים וחילוקי דעות, ואנו נוהגים לקיים בהם את מידת התורה של עשה אוזנך כאפרכסת ושמע דברי המטהרים ודברי המטמאים, דברי המזכים ודברי המחייבים, דברי הפוסלים ודברי המכשירים, מפני שכולם נתנו מרועה אחד, אע"פ שלעניין ההלכה למעשה ישנה הכרעה מיוחדת לאחת מן הדעות, כך מידה זו עצמה נוהגת בהלכות הדעות והאמונות שהעלו חכמי ישראל המוחזקים לאבות האומה גדולי התורה ואנשי הקודש, חלילה לנו להקל ראש נגדם, ולהחליט על אחת מדעותיהם שהם דברים חיצונים, ושהם נדחים מגבול ישראל, וקל וחומר שאסור לנהוג מנהג זה נגד דעותיו של אביהם של ישראל המאיר עיני הדורות בתורתו חוכמתו וקדושתו, רבינו הרמב"ם ז"ל.
    וגם באילו הדעות אשר אנו מוצאים שרבים מחכמי הדורות חולקים עליהן, יכולים אנחנו רק לומר שהננו מוכרעי מוכרעים להחזיק בהדעות שרוב גדולי ישראל נטו אליהן, אבל חס לנו להחליט על דעותיו של רבינו הגדול שהן דעות חיצוניות, חלילה!
    ואחרי שרבינו הרמב"ם, שתורת ד' היתה מקור חייו, מצא את לבבו נאמן לד' ולתורתו ועמו באלה הדעות, הלא זה הדבר בעצמו הוא הצד המכריע, שאין בהן דבר שיוכל להטיל טינא בלב או לדחות את מי שהוא מקדושת התורה וקדושת ישראל"
  168. ^ ספר העיקרים מאמר ג פרק טז ד"ה וכאשר וד"ה ומה: "וכאשר עלו מבבל ראו לעשות זכר לגאולה השנית ועשו זה בשני דברים, האחד שהניחו כתב עברי ובחרו להם כתב אשורי זכר שגלו אל אשור ונגאלו משם...
    ומה שאמרו רבותינו ז"ל מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, אפשר שאמרו כן לפי דעת רבי שסובר שהלוחות היו כתובים בכתב אשורית, או לפי שסברתם היא גם כן שהלוחות היו כתובים בכתב אשורית אף על פי שהכתב הנהוג באומה אז היה עברי. ואולי לא אמרו כן על מ"ם וסמ"ך שבידינו היום, אבל לפי שבכתב עברי שהלוחות היו כתובות בו היו המ"ם והסמ"ך סתומות או אותיות אחרות דומות למ"ם וסמ"ך כמו שהן בכתב אשורית שבידינו היום, אמרו כן. תדע שהרי רב חסדא שאמר מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין הוא עצמו אמר שנשתנה הכתב, ואולי כי מה שאמרו וביררו להם כתב אשורי לא על כל הכתב אמרו כן אלא על קצתו, שלקחו ממנו והשאירו ממנו ונשארו מ"ם וסמ"ך סתומות כאשר היו בלוחות, ולקחו קצת כתב אשורית זכר לגאולה השנית ואף על פי שאין זה נראה"
  169. ^ עין יעקב מגילה ג ע"א, פירוש "הכותב": "ומזאת ההקדמה תתחייב תולדה צודקת, והיא האמונה הב', שזה הכתב אשר אנחנו כותבין בו היום ספר תורה וכל דבר שבקדושה, הנקרא כתב אשורי, הוא עצמו היה הכתב שבלוחות העדות וספר תורה המונח מצד ארון ברית ה'.
    ואשתומם על המראה כשעיינתי במה שכתב הר"י אלבו ז"ל [בעל העיקרים] בפרק ט"ז ממאמר ג' אשר בו שם מכשול... ורחמנא ליצלן מלומר כן, כי הלא זאת הסברא נמשכו ממנה כמה ביטולים...
    לכן זו היא דרך ישרה שיבור לו כל בעל סברא זכה וטהורה, שפירוש מאמר 'בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי' הוא כדברי הריטב"א, שהכוונה בו על כתיבת ספר תורה שכל איש מישראל כותב לעצמו. ורחמנא ליצלן מלחשוב שנאמר גם כן על כתב הלוחות וספר תורה שבארון, כי לדברי הכל נכתבו בכתב אשורי אשר בתיקון אותם אותיות ובזיוּנם ובקשרים שהיה הקב"ה קושר להם נרמזים סודות נפלאים"
  170. ^ ירושלמי מגילה פ"א ה"ט: "מאן דאמר בדעץ [כתב עברי] ניתנה התורה – עי"ן מעשה ניסים [בכתב עברי עי"ן נכתבת כעיגול], מאן דאמר אשורי ניתנה התורה – סמ"ך מעשה ניסים"
  171. ^ כ"ט יום, י"ב שעות, תשצ"ג חלקים
  172. ^ חזון איש או"ח־מועד סי' קלח ס"ק ד ד"ה ודע: "ומש"כ בספר עתים לבינה דשמואל לקח שיטה ישנה של התוכנים, וכן י"ב תשצ"ג לא נולד בב"א – הם מהכזבים שהיצר מחבבן, וכעין יצרא דע"ז, ואם כי המחבר היה יר"א אבל שגה וחשב שמותר לומר כן ועבד את המינות בשוגג"
  173. ^ ומעניין לעניין שלא באותו עניין, העיתים לבינה גם כתב שאפשר להחזיק בשיטת קופרניקוס, שהארץ נעה סביב השמש (פתיחה למאמר ב סוף ד"ה הנה), ובספר נברשת ח"ב "השמטות לנברשת" "תשובה לעיתים לבינה" דף ל ע"ב והלאה יצא כנגדו באריכות ובחריפות רבה. וזה מכבר הוכח שצדקו דברי העיתים לבינה
  174. ^ סמ"ק מצוריך מצווה קג: "במדרש שאל איך ידע רבן גמליאל? ואומר כי מבית דוד למדו, ובני דוד מבני יששכר שהיו באוכלי שולחנו... מאי עשו? ראו לבנה בחידושה כי מטא ירחא אחרינא אשכחן כ"ט יום בינתייהו, לירח שלישי אשכיו ל' יום, אמרו נחלק אותו יום לשני החודשים, מנו כ"ט יום וחצי לכל חודש... המתינו עוד ל' שנה... עוד ל' שנה... עוד ל' שנה... אז מנו בני יששכר כ"ט יום וחצי ושתי ידות שעה וע"ג חלקים בחודש, וסימן כ"ט י"ב תשצ"ג".
    בכתב היד (שם בסוף המבוא עמוד יב ד"ה מצווה) הדגיש שקטע זה אינו מבעל הסמ"ק מצוריך עצמו, אלא דברי המעתיק כפי שקיבל מרבותיו. עכ"פ שנת ההעתקה היא ככל הנראה שנת ה'קס"ב (המבוא שם ד"ה בפתח), וא"כ המעתיק עצמו, ואף המדרש שהביא בשם רבותיו – הינם מתקופת הראשונים. מדרש זה הובא גם בקובץ שיטות קמאי ראש השנה כה. עמוד שיד
  175. ^ ספר העברונות (ע"פ סדר הדורות ח"ג ערך עברונות, חיברו ר' יעקב מרקריאה בשנת שכ"א, דהיינו תחילת תקופת האחרונים) בתחילת הספר.
    תפארת צבי שער א דף לב ע"א ד"ה והטעם
  176. ^ לרבי יצחק הישראלי, תלמיד הרא"ש
  177. ^ יסוד עולם מאמר שלישי סוף פרק יב: "ודע כי יש לומר שאבותיו של רבן גמליאל נתגלה להם סוד זה ע"פ מחקרם העיוני מצד לקיות [ליקויי] הירח או לקיות החמה, כמו שעשו חכמי האומות, אבל בדיוק וכיוון גדול יותר מהם כפי שכלם הזך וליבם הרחב, או משום צד אחר מדרכי המחקר והביקור שהיה ידוע אצלם, או שמא מפי נביאי צדק היה זה קבלה בידם, והוא הנכון לומר, ובשביל זה היתה זאת המידה בידם כ"כ נכונה ומצומצמת".
    במאמר "האם כללי הלוח ניתנו מסיני וכיצד טעות בסיפרה אחת שינתה תפיסה שלימה" פרק ח הבאנו שהתיבות "והוא הנכון לומר" לא מופיעות בכל הדפוסים, ואף לא בכל כתבי היד
  178. ^ אמרי בינה פרק טו ד"ה ואמנה (מאור עיניים חלק ד): "ואמנה אשר יוציאנו מן המיצר הזה יהיה הגאון האמיתי רב שרירא ז"ל וגם בנו ההולך בדרכיו הגאון רב האי ז"ל... וזה כי רב שרירא ז"ל במגילת סתריו על דבר האגדות כתב, וז"ל: הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרו מדרש ואגדה אומדנא נינהו. ורב האי בנו, כאשר נשאל מה בין המדרש והאגדה הנכתבים בגמרא והכתובים חוצה לה, השיב כי הנקבע בגמרא הוא מחוור ממה שלא נקבע בה. אשר מאלו ניקח שהאגדות בלי ספק אינם הלכה ודאית ומקובלת אבל אומדנא בעלמא מן הממציא אותה"
  179. ^ אגב, המהר"ל יצא בחריפות גם נגד הרד"ק והאברבנאל בסוגיית קרי וכתיב, כדלקמן ‎פרק צב
  180. ^ ספר באר הגולה (למהר"ל), באר השישי פרק טו: "אמנם אשר רצה לתלות באילנא רברבא קדישא, שנמצא בשם רב שרירא גאון, הנה לא הבין דברי הגאון. שאם היה כוונת רב שרירא כמו שהבין, כי דברי אגדה אינם ברורים, רק הם לפי המחשבה, למה היה לו לומר 'הני מילי דנפקא מגו פסוקא', וכי לא נמצא אגדות רק אותם שיוצאים מן הכתובים, ולמה לא כלל כל אגדה לומר אומדנא הוא. ולכך לא הבין את דבריו.
    כי הגאון ז"ל בא לומר, שאל יאמר כי כאשר דרשו דבר מן המקרא, והם באמת רחוקים מן לשון המקרא, ועל זה אמר כי הם אומדנא, רוצה לומר הסברא מחייב זה, רק שסמכו העניין על הכתוב. ואם לא היה הדעת והסברא מחייב אותם, לא היו דורשים אותם מן המקרא. וזהו לשון 'אומדנא נינהו', ופשוט הוא.
    וגם לא מר בריה דרבינא חתם על הא מילתא, שיעשה האיש הזה דבר זה ראש ותכלית לדבריו לתלות באילן גדול בחבלי שווא"
  181. ^ קובץ אגרות (חזון איש) ח"א איגרת טו: "והנני שב לאמונה הפשוטה בתורה שבעל פה, ואינני נכנס להשיב 'מפני מה', רק רצוני להיות כישראל הדיוט המספר 'מה' שקיבל...
    משורשי האמונה שכל הנאמר בגמרא בין במשנה ובין בגמרא בין בהלכה ובין באגדה הם הם הדברים שנתגלו לנו ע"י כוח נבואי שהוא כוח נשיקה של השכל הנאצל עם השכל המורכב בגוף בזמן שהנבואה היתה חזון נמצא...
    נרתעים אנחנו לשמוע הטלת ספק בדברי חז"ל בין בהלכה בין באגדה כשמועה של גידוף רח"ל, והנוטה מזה הוא לפי קבלתנו ככופר בדברי חז"ל ושחיטתו נבילה ופסול לעדות ועוד"
  182. ^ ספר האשכול (אלבק) הלכות ספר תורה דף ס עמוד א: "ואמר מר [רב] שרירא: הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה אומדנא נינהו... והרבה יש שאינו כן, כגון מה שאמר ר' עקיבא דמקושש היינו צלפחד [שבת צו ע"ב], וכגון שאמר ר' שמעון שצום העשירי זה עשרה בטבת, והם הזכירו דעתו של כל אחד ואחד, ואנו לפי שכלו יהולל איש... וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן, ולכך אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם... ונשאל ממר רב האיי ז"ל... והשיב... הגדה ומדרש אף על פי שכתובין בתלמוד אם לא יכוונו ואם ישתבשו אין לסמוך עליהם, כי כללינו הוא אין סומכין על ההגדה, אלא מה שקבוע בתלמוד שאנו מוצאין להסיר שיבושן ולחזקן יש עלינו לעשות, כי לולא שיש בו מדרש לא נקבע בתלמוד. ומה שאין אנו מוצאין דרך לסלק שיבושו נעשה כדברים שאין הלכה".
    ובאוצר הגאונים חלק הפירושים חגיגה יד (סי' סז, ובסי' סח וסט שם הביא גם מדברי האשכול דלעיל) הביא מדברי רב האי גאון "הוו יודעים כי דברי אגדה לאו כשמועה הם, אלא כל אחד דורש מה שעלתה על ליבו כגון 'אפשר', 'ויש לומר', לא דבר חתוך, לפיכך אין סומכים עליהם. ועוד כתב: והמדרשות הללו לא דבר שמועה הם ולא דבר הלכה אלא 'אפשר' בעולם קאמר"
  183. ^ כדלעיל ‎פרק יז
  184. ^ אמרי בינה פרק יא ד"ה ואמת: "הרי כי בדרוש צורת הארץ נמצאו להם דעות שונות, הן בינותם ז"ל, הן בינם לחכמי האומות כמו שזכרנו, וזה להיות כי מהם ומאיתם יצאו הדברים, בלתי מסורת נבואה, רק איש ואיש כפי מה שליבו ראה הרבה חכמה, או שמע מזולתו והנאהו"
  185. ^ ספר באר הגולה (המהר"ל) באר השישי פרק י ד"ה והיה ראוי: "וגילה פנים בהם שלא באמת, ונתן אותם כבלתי יודעים שום חכמה, וכאילו חס ושלום הם נבערים מדעת, ואחר כך היה מתנצל בעדם לומר שאין עליהם אשמה אם לא ידעו שום חכמה, כי לא דברו בהם מפי הנבואה, ואמרו דעתם כפי הנראה להם"
  186. ^ מורה נבוכים ח"ג פרק יד: "ואל תבקשני לתאם כל מה שאמרו מענייני התכונה [אסטרונומיה] עם המצב כפי שהוא [במציאות], לפי שהמדעים באותו הזמן [בזמן חז"ל] היו חסרים, ולא דיברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים, אלא מצד שהם ידעני אותם הדורות באותם המקצועות, או שמעום מידעני אותם הדורות".
    שם ח"ב פרק ח: "כי הדברים העיוניים לא דיבר בהם כל מי שדבר אלא כפי שהביאו אליו העיון, ולפיכך צריך לסבור מה שנתקיימה ההוכחה עליו".
    האמרי בינה עצמו הביא את דברי הרמב"ם הללו בדבריו שם
  187. ^ כדלקמן ‎פרק סה. הארכתי בעניין זה בקונטרס "הידיעות המדעיות של חז"ל – תוקפן ומקורן"
  188. ^ ליקוטים מכתבי הרב חננאל ניפי עמוד 11: "ומצאתי... השגות על כל ספר מאור עיניים הנ"ל בכתב יד מכונים למהר"ם פרובינצאלי דשפך חמימי וחמימי דחמימי על רבינו המחבר בכל פינה ופינה, ובפרט על מה שכתב בחלק אמרי בינה פרק כ דף פ"ו, שמה שהגדילו רז"ל עונש הרבה עבירות הוא דרך גוזמא. והר"ם פרובינצאלי נחלק עליו וכתב עליו 'אוי לו לבעל דעת זו שביקש להתיר אסורים'"
  189. ^ ליקוטים מכתבי הרב חננאל ניפי שם עמודים 11–12: "אלא דמה שכתב בזוהר דעוון הוצאת שז"ל חמור מכל העבירות ואין לו תשובה, וכן מ"ש רז"ל שהוא כשופך דמים, לא דיברו בדווקא ממש אלא נתכוונו לומר דחמור מאוד ממה שהדעת חושב. ובוא וארך דאינו יחיד בדעת זו, יען מצאתי להרב בעל בית שמואל מפרש שולחן ערוך אה"ע (סי' כ"ג) שהביא מה שכתב בספר חסידים...
    וכן מה שכתב עוד מהר"ר עזריה מאדומים וז"ל, דומה למה שהפליגו פרק יש בערכין על בעל לשון הרע לומר שהוא גדול מן השלוש החמורות וכאלה לאין קץ, אשר אמרו בהבאי וגוזמא כדי להרחיק אדם מן העבירה, ע"כ גם בזה מצאתי לו חבר גברא רבא...
    אין כוונתי אלא להוכיח שסברת הר"ר עזריה מאדומים איננה סברה כוזבת ופסולה, בהיות שעינינו הרואות שחשבו כמוהו גדולים אחרים שצדקתם ויראת חטאם גלוי לכל בני עמינו, ושלא היו מתירי אסורים"
  190. ^ שבת קיד ע"א
  191. ^ איגרת הרד"ק (באגרות קנאות עמוד 4) מביא את דברי מתנגדי הרמב"ם: "והוא שב עד הפסילים, ולעובדי אלילים... לדברי רבינו משה ממצרים אשר כתב ספרי מינות, ואתם [הנוצרים] מבערים את המינים שלכם, בערו את שלנו. וצוו לשרוף הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה".
    סדר הדורות ח"א ד"א תתקכז (עמוד 206): "וכבר ידעת מה שאירע לספר המורה והמדע ששרפו אותם"
  192. ^ אגרת רבי הלל החסיד אל רבי יצחק הרופא, ד"ה אחי שאל נא לימים ראשונים, נדפס בתוך "אגרות קנאות" דף יד ע"א: "ולכן אחי אל תתמה אם השם יתברך ענש את תורת בני צרפת לכבוד רבינו משה ולא נשא פנים לספרי התלמוד שלהם, וישקף עליהם בעמוד אש וענן עד שהרעיש עליהם כל הגלחות ואז נתחדשו הגזירות הגדולות, את הקהילות הרגו יותר משלושת אלפים, ואת ספרי התלמוד שלהם כולם ניתנו לשריפה ולמאכולת אש ואז יצאה הגזירה שלא ילמדו עוד ספרי תלמוד בגלוי עד היום הזה.
    ואם תשאל, מי יודע שאותם הגזירות היו בעניין שריפת המדע והמורה, אענך, הנה האות והמופת, שלא הפסיקו ארבעים יום בין שריפת ספרי רבינו לשריפת ספרי התלמוד, ובאותו מקום עצמו נשרפו כל הסדרים והפירושים שנמצאו בפריש [פריז], ונתערב אפשר ספרי התלמוד באפר ספרי המדע והמורה, כי עדיי היה האפשר במקום. וזה דבר אמת גלוי ומפורסם לכל העמים יהודים וגוים, ולאלתר ידעו הכל כי דין שמיים היה, וממרום שלח אש על אשר שלחו יד בספרו הקדוש"
  193. ^ אגרת רבי הלל החסיד אל רבי יצחק הרופא, ד"ה והר' יונה, נדפס בתוך "אגרות קנאות" דף יד ע"א: "והר' יונה הגדול מברצלונה זצ"ל היה ראש וקצין על כל אותם הרעות הגדולות שנעשו בצרפת, ואז נמס לבבו ולבב כל עוזריו, וקיבל עליו ללכת ולהשתטח על קבר רבינו במניין עשרה ולבכות על קברו שבעה ימים שימחול לו על אשר מעל בספריו, והודה בפיו בפני כל העם ואמר בלשון זה: 'הנני מכה על פני ובוש ומתחרט על אשר פערתי פי נגד רבינו הקדוש הר' משה בן מיימון וספריו, והנני מודה מלב ומנפש ואומר, משה ותותרו אמת וכולנו בדאין'... כלשון הזה אמר בבית הכנסת של פריש [פריז] לפני הקהל הנותרים מן הגזירה"
  194. ^ לרבי עזריה מן האדומים
  195. ^ מחזיק ברכה (לחיד"א) קונטרס אחרון סי' שז ס"ק ה: "מצאתי בגנזי רב גדול זלה"ה פתקא אחת שכתב הרב הגדול מהר"ר אליזע גאליקו זלה"ה וגם אשו"ר נלווה עימו הרב הגדול מהר"ם אלשיך והעתקתיה אות באות וז"ל:
    'למען לא תהיה האמת נעדרת, אודיע נאמנה איך הובא לפני ספר שחיבר ה"ר עזריה מן האדומים הנקרא 'מאור עיניים' ובפתחי עמדתי מרעיד, כי בלי ספק המקיימו עובר משום בל יראה ובל ימצא, ובכן הובא לפני מופת הדור והדרו הרב הגדול כמהר"ר יוסף קארו זלה"ה, ואחר ימים שלח אחרי וציווה אותי לסדר כתב אחד אשר יחתום בו, ותורף המכוון היה שהיה ראוי לשרוף ולהעביר באש את הספר הנזכר בכל מקום, ושתמה על הרבנים אשר במקומו איך הניחו להדפיסו ולא חשו לכבוד התורה ועיקריה.
    ובהיות כי אני החמצתי בדבר וביני ביני חלה הרב הגדול [ר' יוסף קארו] את חוליו אשר בו נתבקש בישיבה של מעלה, ולא יכול לחתום בידו, הודעתי את דבריו זצ"ל באמת, ובכל חכמי ישראל מחזיקי האמת אדברה שלום.
    נאום הצעיר אלישע גאליקו. ככל הדברים האלה שמעתי גם אני מפי מהר"ר זצלה"ה [ר' יוסף קארו] נאום הצעיר משה בה"ר חיים אלשיך זלה"ה'"
  196. ^ ספר באר הגולה (למהר"ל) באר השישי פרק י ד"ה והיה: "ויותר מזה, כי נתנו דבריו בדפוס לפרסם דברים כאלו, אשר הם ראוים להשרף, כמו ספרי מינים וספרי קוסמים, והם יותר גרועים מהם... והנה בפרק י"א מאמרי בינה [זהו שמו של אחד החלקים בספר 'מאור עיניים']..."
  197. ^ מגדל עוז (ליעב"ץ), מגורה א אוצר א (זיטומיר תרל"ד עמוד 38): "שמו הנאה לו 'מעור עיניים', וכלה שעיניה טרוטות כל גופה צריך בדיקה כסוטות, ושמעתי שגם חכמי הדור באותו זמן שנדפס הספר ההוא גזרו לבער אותו ספר, שכל עסקו בדרשות של דופי"
  198. ^ חזון עובדיה (הרב עובדיה יוסף) הל' שבת חלק ו, הל' קריאה בשטרי הדיוטות סוף ס"ק ה (עמוד סט): "ספר מאור עיניים שחיבר ה"ר עזריה מן האדומים, אין לקרות בו אפילו בימות החול (מחזיק ברכה בקונטרס אחרון סי' ש"ז סק"ה בשם מרן)"
  199. ^ לוח ארש (ליעב"ץ) עמוד סח (מהדורת תשס"א): "ועיין בזה בספר אמרי בינה [שהוא חלק מספר מאור עיניים] לר' עזריה מהאדומים (פרק נ"ה)".
    לוח ארש בשו"ת סי' תעט (מהדורת תשס"א עמוד קעו): "ובספר אמרי בינה, על אחד שהיה קורא באיוב (לט יד) 'כי תעזוב לארץ ביציך' [במקום: 'ביציה']".
    אמנם יש שכתבו שכנראה חזר בו בסוף ימיו וכתב עליו "לא תתעב אדומי", והוסיפו שאולי חזר בו לאחר התנצלותו בספרו מצרף לכסף (אוצר ישראל חלק ח, ערך "עזריה מן האדומים", פרק "נוסח איסור הקריאה של מאור עיניים"), אך יש מי שערער על כך וכתב שלא חזר בו, ולא היו דברים מעולם (ספר מכלכל חיים בחסד (ר' חיים קרויס, ירושלים תשמ"א) עמוד יז בהערה)
  200. ^ שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש) חלק ב אורח חיים סי' רמח (אוצר המכתבים סי' אלף ריג): "אודות הספר מאור עיניים... והן אמת שיש איסור עליו ממרן ז"ל, כמו שכתב בספר מחזיק ברכה להגאון חיד"א ז"ל בקונטריס אחרון בסי' טז ס"ה, ע"ש.
    מכל מקום מצינו להגאון בעל תוס' יו"ט ז"ל שנשתמש בו בפירושו למנחות פרק יו"ד משנה ג', ע"ש. ועוד הרבה גאונים שנשתמשו בו ושאבו ממנו, אשר מהם ידעתי שיש הספר הזה בעולם, ובכן צריכים לדעת את כל הכתוב בו, ותוכו נאכל וקליפתו נזרוק, כאשר עושים עם כמה ספרים הבאים לידינו חדשים גם ישנים"
  201. ^ אוצר ישראל חלק ח, ערך "עזריה מן האדומים", פרק "החכמים שהזכירו ספר מאור עיניים": "אחרי התנצלות של ר' עזריה בחוברת 'מצרף לכסף' לא חשו עוד החכמים לאסור את קריאתו, כי כנראה נוכחו לדעת כי כוונתו רצויה ואין בו שמץ אפיקורסות. ואף כי עוד נמצאו מחברים שיראו להזכיר את שם ר' עזריה מן האדומים, לא נמנעו לשאוב ממקור חכמתו, כמו בעל שלשלת הקבלה והרב חיד"א, אמנם נמצאים גם כאלה אשר הזכירו את שם ר' עזריה לתהילה, כמו ר' דוד גאנס בצמח דוד ובספר נחמד ונעים, ובעל תוי"ט (מנחות פ"י ג), ור' שלמה ידידיה נורצי במנחת שי (זכריה י"ד ה), ור' שלמה דילמידיגו במצרף לחכמה (ת' ע"ב), ור' יהודה אריה ממודינא, ור' מנשה בן ישראל בספרו דה־פראגילידאד דף פ', אך בספר "תשועת ישראל" לקח רוב ענייני פ"ג מהספר מאור עיניים מבלי הזכיר שמו. ר' יעקב יהודה אריה הדפיס בסוף ספרו תבנית היכל, 'מה שהועתק על ידי לשון הזהב והאדרת ר"ע מן האדומים בספרו מאור עיניים'. גם הזכירו ר' יצחק למפירונטי בספר 'פחד יצחק' ערך כליות, ר' מלאכי הכהן בספר יד מלאכי כללי שני התלמודים, סי' י"ב, ר' ישעיה ברלין בספר מיני תרגומא בסופו, ר' אליעזר פליקלש בספר מלאכת הקדש דף ב' ע"ג"
  202. ^ ספר המעלות לשלמה (לר' שלמה חזן), מערכת הגדולים, אות ע, סעיף ב "מוהר"ר עזריה מן האדומים": "מזה מוכח בבירור שהרב הכנה"ג ז"ל קרא ספר מאור עיניים... ולא זו אף זו אלא שהעלה אותו על ספרו... וכזאת וכזאת יש להפליא על הגאון חיד"א ז"ל [שקרא בו]... ושו"ר בספר לקט הקמח [שהביא מדבריו]... וגם בכמה ספרים אחרים ראיתי שמביאים דברי ספר מאור עיניים הנזכר, נלאיתי לכותבם.
    ועל כל אלין דהוו, בהכרח צריך לומר שכל הרבנים שלמדו בספר מאור עיניים וציינו אותו הלא בספרתם המה בחכמתם לא נראה בעיניהם שיש דופי בספר הנזכר, אפשר להליץ בעדם ולומר שקסברי מרבנן שמאחר שלא נכתבה ההסכמה הנזכרת ולא חתם עליה מרן ז"ל רק בפה הוא דאמר להרב כמוהר"א גאליקו ז"ל לכותבה... כל כי האי מאת ה' היתה זאת דלא אסתייעא מילתא, ולא בדרך מקרה... שלא סייעו מן השמיים בההסכמה הנזכרת. כנלענ"ד להליץ בעד הרבנים הנזכרים"
  203. ^ ליקוטים מכתבי הרב חננאל ניפי, עמוד 10: "ונראה לע"ד דכל כי האי ריתחא דרתחו עמודי וגאוני עולם הנ"ל על הספר הנזכר, אינו פני שנמצא בו שמץ מינות ואפיקורסות ח״ו, יען וביען כל הקורא בו יחכם ויבין דתמיד מרומם ומשבח ומפאר חכמת רז״ל וצדקתם ומשתדל לבאר דבריהם ומאמרים סתומים שלהם, אלא מפני שבדרוש ימי עולם התעורר לחקור על מספר שנות העולם ואמר שיש ספק במספרם, אע״ג דמסיק דלכל הפנים גם המספר הנהוג אצלנו נכון, והליץ בעד חכמינו ז״ל ע"ש.
    מכל מקום חשו רבנן שמא יגיע הס׳ הזה ביד איזה תלמיד שאינו הגון, וישתה מים הרעים של הרבה דעות שונות מכמה מחברים שהביא שם בעניינים האלו ויעשו רושם כדעתו ויבוא לנטות מקבלת רז"ל בזה ולכפור בעיקרי תורתנו הקדושים, והילכך נראה בעיניהם דראוי להסיר מכשול מדרך עמינו"
  204. ^ שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש) שהובא לעיל
  205. ^ עלי שור (הרב וולבה) חלק ב עמוד תקכג: "האמת אינו זקוק לתמיכה מבחוץ, לא בחייל ולא בכוח. אנשי אמת אמרו 'אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה' כו' (שמואל־א ב ג), או 'לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני (תהילים קלא א). כי אפילו דיבורים במילים גבוהות ומפוצצות זרים לאמת. לכן 'שקרא שכיח, קושטא לא שכיח', כי ההמון רץ אחרי המילים הגבוהות ואחרי הקישוט החיצוני. מעטים אנשי אמת החודרים לעומק הדברים ורואים את הריקנות בשקר ואת המילוי באמת"
  206. ^ לרוב נראה שהם לא עיינו בדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ז וה"ח) להבנת גדרי אפיקורסות, ועאכו"כ שהם לא מכירים את גדרי "טועה בעיונו"
  207. ^ מורה נבוכים ח"א פרק נ"א: "כפי שאתה יודע, ויודע כל מי שאינו מטעה את עצמו, מוגנים [אלו שסברותיהם חלושות] בריבוי הדברים ובמשלים מטעים, ומתאמתים בצעקות ובהשמצות [על הצד שכנגדם] ובאופנים רבים מורכבים מוויכוחי סרק והשאה. וכאשר יחזור אומרם ומקיימם בדרכים אלו עם עצמו אל דעותיו [יעיין לעומק בטענותיהם], לא ימצא מאומה פרט למבוכה וחוסר ידיעה, מפני שהוא מדמה להמציא מה שאינו מצוי... אלא שהזקיקם לכך מה שאמרנו מאימוץ הדמיונות".
    מלחמות השם (לרלב"ג), הקדמה, ד"ה דע כי הסידור: "ואולם לפעמים יהיה זה לתחבולה מן המחבר. וזה כי בשערו במום מאמריו או בחולשתם, יתקן להם לשונות עמוקים וצחים ויחבר להם עוד עניינים יבהילו המעיין הבהלה חזקה, עד שיסתיר זה ממנו מה שבמאמרים ההם מן המום או מן החולשה במה שהוטרד עיונו בהבנת הלשונות ההם, והעניינים עם מה ששם בהם המחבר מן ההעלם ומשיכת הלבבות למה שירצהו מבהילים אותם"
  208. ^ פנקסי הראי"ה, חלק רביעי, פנקס הדפים ד, אות קכח: "ע"פ רוב, רק בגינם של האמונות המוכרחות [שמטרותיהן לצרכים חינוכיים בלבד], שהן מתחלפות הרבה בין הקיבוצים השונים של בני אדם, באה כל המריבה הגדולה שבכיכר האמונה, מפני שאין בנ"א מכירים להבחין בין האמונות בחילוקם זה, וסוברים הם שכל אמונה היא אמיתית, ואמת הלא לא יוכל לסתור אמת, א"כ על כרחם, אמונה המנחת, יסודות סותרות את אמונתם, היא אמונה של שקר, ואוייבת מוכרחת לאמיתת אמונתם. אבל כשתתפתח התרבות השכלית, יכירו בנ"א, שכל החילופים באים רק באמונות המוכרחות, וההכרחים משתנים הם, ודווקא בשינויים, נושאים הם כולם יחד את האמונה של האמת שאינה משתנית כלל"
  209. ^ פנקסי הראי"ה, חלק רביעי, פנקס הדפים ד, אות קכח: "כל מה שהשכל יותר צלול, מתמעט ההכרח של האמונות, והינן נשארים על יסודם האמיתי. ואז הקנאות מתמעטת. והאמונה, המתמעטת בכמותה, מתגדלת היא מאוד באיכותה"
  210. ^ ומעין זה העיר באגרות הראי"ה ח"א קלד ד"ה ובכלל: "זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא ביטחון להילחם עליה ג"כ"
  211. ^ דוגמה מעין זה מצאנו כבר בתקופת הראשונים, באיגרתו של המאירי נגד החרם על לימוד הפילוסופיה (הובאה באוצרות הרלב"ג עמוד 33) כתב: "רבים עוררו חנית שכלך והניעו כוונתך עם כוונת אדונינו הרב [הרשב"א] לבטל ענין החכמה [הפילוסופיה] ולגרשה מהסתפח בנחלתנו. והוסיפו על דבריהם פשע לאמור: 'כי מיום התפשט החכמה בארץ בטלה חסידות ויראת חטא עד שלא נמצא אחד מיודעיה ירא את ה׳ מנעוריו'. אכן יש ה׳ במקום הזה ואתה ידעת..."
  212. ^ לקמן ‎פרק כג
  213. ^ ליקוטי תפילות (ר' נתן מברסלב תלמידו של ר' נחמן מברסלב) חלק ב תפילה מז אותיות תצט־תק: "רבי רבי רבי, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, נהירו דבוצינא דאורייתא, עורה למה תישן, איך תוכלו לסבול צרות ישראל, קומו והתעוררו עם כל הצדיקי אמת להסתכל ולראות במרירות צרות נפשנו, הקיצו ורננו שכני עפר, קומו ישני מכפל לסעדנו צדיקי יסודי עולם, קומו בעזרתינו בעת צרה הזאת, חוסו וחמלו על כל עדת בני ישראל, ובתוכם עלי החוטא והפגום המלא...
    ריבונו של עולם, תן בלב הצדיק הקדוש והנורא הזה (אם יזכה להיות בא"י על קבר רשב"י יאמר: השוכן פה) ובלב כל הצדיקים אמיתיים לבל יסתירו פניהם ממני, ויעמדו בעדי למליצי ישר, להפוך בזכותי ולבקש ולמצא בי נקודות טובות, וימליצו טוב בעדי שתקרביני אליך ברחמים"
  214. ^ מוזכר בראשונים בכמה וכמה מקומות בשמו "רבי משה בר חסדאי" או בשמו "רבי משה תק"ו". חיבר פירוש למשנה ותוספות על הש"ס, כפי שהובא בספר אוצר הגדולים חלק ז אות תשלח (עמודים קנז־קנט)
  215. ^ כתב תמים לרבי משה תקוּ (נדפס בתוך "אוצר נחמד" חלק ג) עמוד 59 למטה: "שמי שמפרש... חיישינן שמא מין הוא... משום שרוצה לומר שאין הקב"ה צלם"
  216. ^ ר' משה בן שלמה מסלרנו (המפרש הראשון של המורה נבוכים) בפירושו למורה נבוכים חלק א פרק א (מכתב יד): "הדברים מגיעים לקצת בני עמינו, ואינם קצתם שלא יהיו רבים, שהאמינו שהשם גשם כגשם בני אדם, ולו עיניים וידיים ורגליים כאדם. ויותר קשה מזה, שהמשכיל הבא לדבר אליהם ולאמר שאין הכתובין כמשמען וכפשוטיהן, אכן יש פירוש לכל אחד מהם, יחזיקוהו מין ואפיקורוס ויקראוהו כופר בשם ובתורתו. וכל זה לרוב הימשכם אחרי פשוטי הכתובים ולקוצר ידם בחכמות... ומפני זה התחייבה להם ההגשמה הגמורה לכאורה בדעתם, שהם אם יפרדו מזאת האמונה, כלומר שלא יאמינו כן, יכזיבו הכתוב שאומר 'נעשה אדם כצלמינו' 'ויברא אלוקים את האדם כצלמו'..."
  217. ^ אמונות ודעות לרס"ג הקדמה פרק ה: "ושמא יאמר אדם, איני סובר כך בגלל כך, ותמצא שהוא נכנס ביותר חמור ממה שנשמר ממנו"
  218. ^ הקדמת הרמב"ם לפרק חלק: "וממה שאתה צריך לדעת כי דברי חכמים ז"ל נחלקו בם בני אדם לשלוש כיתות: הראשונה והוא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חיבוריו ומה ששמעתי עליו – הם מאמינים אותם על פשטם, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות כולם הם אצלם מחויבות המציאות...
    וזו הכת עניי הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם, והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינין זה"
  219. ^ יומא סט: "אתא משה אמר הא־ל הגדול הגיבור והנורא, אתא ירמיה ואמר: נוכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נוכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גיבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו"
  220. ^ כפי שנביא ב‎פרק צו
  221. ^ כפי שנביא ב‎פרק צו בכותרת "עיון בהגדרת נס"
  222. ^ למשל, הקישורים בין פרשות השבוע למעשים שאירעו באותו שבוע, או עניינים שהוזכרו בדף היומי, מתוך אמונה שמדובר בסימן משמיים. כיוון שמספר הנושאים שמוזכר בפרשה או בדף הוא גדול, וכן מספר האירועים שמתרחשים – טבעי שיימצאו קישורים כאלה. ניתן לבדוק זאת בקלות אם מחפשים קישורים כאלו לפרשה אחרת, או לדף אחר, ואכן מוצאים אותם.
    ומעניין לעניין באותו עניין, ישנן "תורות חסידיות" המשלבות מקורות שונים המתקשרים זה לזה וכך מדגישים מסרים מסוימים. אמנם יש בכך יופי וגם כמובן תועלת להחדרת המסרים (כפי שיש תועלת בהחדרת מסרים ע"י משל, חריזה, לשון נופל על לשון וכד'), אך עצם היכולת ליצור הקשרים בין מקורות רבים – הוא טבעי. כיוון שכל נושא כולל בתוכו עניינים רבים, ושיטות־הקשר רבות (כולל גימטריות, משחקי לשון וכו').
    תופעה זו מכונה "פרדוקס יום ההולדת", על שם הנתון המעניין שבין כל 23 אנשים, רוב הסיכויים שיהיו שניים מהם בעלי יום הולדת זהה. מה שנראה במבט ראשון כצירוף מקרים בלתי סביר
  223. ^ כפי שנביא ב‎פרק לו
  224. ^ וכפי שהרמב"ם כתב בהקדמתו לפרק חלק: "ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה העניין [עבודת ה' מאהבה] קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו... ולכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצוות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלימוד כמו שהבאתי המשל ['קרא ואתן לך אגוזים']"
  225. ^ וכפי שכתבנו ב‎פרק יח
  226. ^ נאריך בזה לקמן ב‎פרק לח
  227. ^ אמונות ודעות לרס"ג הקדמה פרק ה: "ושמא יאמר אדם, איני סובר כך בגלל כך, ותמצא שהוא נכנס ביותר חמור ממה שנשמר ממנו. כדרך שנזהרו מקצת המייחדים מלומר שאין ה' יכול להחזיר את אתמול, כדי שלא יתארוהו בחוסר יכולת. והרי נכנסו במה שהוא יותר רע, ותיארוהו במה שהוא שווא"
  228. ^ גם אם לעיתים היא מנוסחת כדעה שמבוססת על בירור האמת. בבחינת "אל תתייראי בתי לא מאלו ולא מאלו, אלא מן הצבועין שדומין וכו'"
  229. ^ פנקסי הראי"ה, חלק רביעי, פנקס הדפים ד, אות קכח: "כל מה שהשכל יותר צלול, מתמעט ההכרח של האמונות, והינן נשארים על יסודם האמיתי. ואז הקנאות מתמעטת. והאמונה, המתמעטת בכמותה, מתגדלת היא מאוד באיכותה"
  230. ^ המאמר "שני כשלים נפוצים בלוגיקה של הדת", הודפס בכתב העת לפילוסופיה, פסיכולוגיה ושיטות מדעיות (אחד מכתבי העת הנחשבים בתחום זה), כרך 14 מס' 24 (22 בנובמבר 1917), עמ' 653–660: "[הקדמה:] שני כשלים נפוצים בלוגיקה של הדת הם שני כשלים שנתקלים בהם לעתים קרובות כל כך בספרות הפילוסופיה של הדת, עד שהם ראויים להתייחסות מפורשת.
    הראשון, הנובע מבלבול בין הערך והאמת של אמונות דתיות, מאפיין כל כך את דרך החשיבה המעשית בתחום הדת, עד כי ניתן להגדירו ככשל הפרגמטי...
    [פרק 1:] כאשר מבחינים בין ערך ואמת, וכאשר ניתן לראות שבמקרים רבים לאמונות שהן שגויות בבירור יש עדיין ערך ברור עבור אלה המחזיקים בהן כנכונות, אז הטיעון הנפוץ כל כך, שמכיוון שאמונות דתיות מסוימות יש להן ערך עבור מאמינים, לפיכך הם נכונים – נתפס כאינו תקין. האמת ניתנת להגדרה במונחים של עקביות בין אמונות או הצעות, או של התאמה עם עובדות... אמת היא משהו ששייך לנושא ההיגיון, בעוד שלערך יש תחום משלו"
  231. ^ אמונות ודעות לרס"ג בהקדמה ד"ה והדעה: "והחכם המשובח הוא מי ששם אמיתות הדברים [ראיות מהמציאות] ליסוד, ומשתית על כך את דעותיו... והסכל המגונה מי ששם דעותיו ליסוד, ומדמה שאמיתות הדברים (המציאות) תהיינה כפי דעותיו".
    שם מאמר א ד"ה השיטה האחת עשרה: "השיטה האחת עשרה שיטת העיקשים. אלה עושים את כל המציאות קדומה מחודשת ביחד, כי אמיתות כל דבר אצלם אינה אלא כפי שהאדם קובע בדעתו. והם יותר סכלים מכל מי שקדם זכרו [בדבריו שם לעיל].
    וראשית מה שאני מבאר בו את סכלותם, שאין הדברים נעשים כפי שאנו קובעים אותם בדעתנו, אלא קביעת הדעה היא אשר נעשית בגלל הדברים כדי להשיגם כפי אמיתותם. והסכלים האלה הפכו את העניין, ועשו כל דבר הולך אחרי הדעה"
  232. ^ מורה נבוכים ח"א אמצע פרק עא: "וכלל אני אומר לך... אין המציאות נמשכת אחרי הסברות, אלא הסברות הנכונות נמשכות אחר המציאות"
  233. ^ ספר העיקרים מאמר ד תחילת פרק לה: "וכל דבר שהעיד עליו הניסיון, ראוי להאמין אותו אף אם לא יגזרהו ההיקש [הסבר הגיוני], כמו שמציאות אבן תמשוך הברזל [מגנט] הוא אמת גמור אף על פי שלא יגזרהו ההיקש, הואיל והעיד עליו הניסיון"
  234. ^ מילות ההיגיון (הרמב"ם) שער ח: "וכל מה שיושג בחוש שלם, יהיה המגיע ממנו אמיתי בלי ספק"
  235. ^ ובלשון אחרת: "אין להכחיש המוחש"
  236. ^ תורת מנחם התוועדויות חלק יא (שנת תשי"ד חלק שני) עמוד 160: "הרמב"ם כותב 'אין המציאות נמשכת אחר הדעות, אבל הדעות האמיתיות נמשכות אחר המציאות'. והיינו, שכאשר יש לאדם שיטה מסוימת, והוא רואה שהמציאות היא אחרת – עליו לשנות את דעתו על פי המציאות, ולא לנסות 'לחתוך' את המציאות כדי שתתאים לדעתו"
  237. ^ מורה נבוכים חלק א פרק עא: "וכאשר עיינתי בספרי ה'מתכלמין' הללו כפי מה שנזדמן לי, כמו שעיינתי גם בספרי הפילוסופים כפי יכולתי, מצאתי דרך ה'מתכלמין' ['כת המדברים', היא כת מהיוונים שהתנצרו ומן המוסלמים, ונקראו בערבית: כַּלָאם, או: מֻתַכַּלִמוּן] כולם דרך אחת בסוג, אף על פי שהן שונות במין, והיא, שבסיס הכל שאין להתחשב במציאות כפי שהיא, מפני שהוא נוהג שמתקבל על הדעת הפכו, ועוד שהם במקומות רבים הולכים אחרי הדמיון, וקוראים אותו שכל".
    פירוש המילים הזרות שבמורה נבוכים (ר' שמואל אבן תיבון, בסוף המורה נבוכים שבתרגומו), אות ד: "המדברים. שם לכת מן המתחכמים בלא חכמה, גוזרים בנמצאות לא לפי השכל ולא לפי המציאות רק לפי דמיונם"
  238. ^ אבולוציה ויהדות (ר' אברהם קורמן) עמוד 313: "לילה אחד (10.1.1610) השקיף גליליאו במשקפת אל הכוכב צדק והבחין כי מסביב לו שלושה כוכבים קטנים ובהירים ועד מהרה גילה גם מלווה רביעי. הוא התלהב מאוד מתגלית זו, כי היא הוכיחה את אמיתות התורה הקופרניקית, ומובן מאליו שביקש להעביר תגלית זו לחביריו הפרופסורים, שגם הם יכירו בעובדה זו.
    אולם למרבה תמהונו הם סירבו להשתמש במשקפת, בטענה שהיא אינה יכולה להשפיע במאומה, כי עובדת מציאותם של שבעה כוכבי לכת ותו לא – מוכחת ללא ספר. אין כל טעם להשתמש במשקפת...
    נשתמש מכתב של גליליאו אל קפלר בנושא זה, המדבר בעד עצמו: 'קפלר היקר שלי, כמה חפץ הייתי שתתייחד איתי בצחוק לבבי פעם אחת. כאן בפדואה נמצא הפרופסור הראשי לפילוסופיה, שחזרתי וביקשתי אותו והפצרתי בו להסתכל בירח ובכוכבים דרך משקפת, והוא סירב בעקשנות. מדוע אינך כאן? כמה היינו צוחקים על פתיות מזהירה זו, כיצד הפרופסור לפילוסופיה של פיזה עמל לפני הדוכס בנימוקים הגיוניים, כאילו יכלו השבעות מסתוריות לנדות את כוכבי הלכת החדשים מן השמיים'"
  239. ^ בשנת 1847 טען רופא הנשים היהודי איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס ששטיפת ידיים בחומר מחטא בבתי יולדות מקטינה מאוד את תמותת היולדות. מדובר בתקופה שבה הרופאים היו מנתחים גופות של נשים שמתו בלידתן, ומייד לאחר מכן מטפלים ביולדות, ללא שטיפת ידיים. בשנת 1950 הוא הרצה על כך באולם ההרצאות של החברה המדיצינית של וינה.
    התוצאות היו ברורות מאוד: במחלקתו, שבה ציווה לשטוף ידיים – תמותת היולדות ירדה מ־13%-18% ל־0.85%. למרות זאת, עד סוף חייו, בשנת 1865, עדיין רופאים רבים לגלגו דעתו.
    היום הוא מכונה, בעקבות כך, "מציל האימהות"
  240. ^ באפריל שנת 1982 פרופסור דני שכטמן הביט במיקרוסקופ אלקטרוני על גביש חדש שהפיק במעבדה. הוא זיהה שלגביש זה סימטריה מחומשת, והבין מייד שהתבנית שלפניו בלתי אפשרית ע"פ חוקי מדע הגבישים (קריסטלוגרפיה), שלפיהם סימטריה מחומשת בלתי אפשרית...
    על כך הוא סיפר "אנשים התחילו לצחוק עלי", "המנהל האדמניסטרטיבי של קבוצת המחקר שלי חייך חיוך של כבשה, הניח ספר לימוד על השולחן שלי ואמר 'בוא תקרא מה כתוב פה'. אמרתי לו שאני מלמד את הסטודנטים שלי מה שכתוב בספר הזה, ואני יודע שיש כאן משהו שחורג מתחום ההבנה של הספר". יממה לאחר מכן חזר אליו המנהל וביקש ממנו לעזוב את קבוצת המחקר, משום שהוא "ממיט חרפה" על הקבוצה.
    29 שנה מאוחר יותר, בשנת 2011, זכה בפרס נובל על תגלית זו
  241. ^ עין יעקב חלק ה, מבוא, מערכה ראשונה, ד"ה תמצית (מהדור תרפ"ב עמוד 12): "עצם השכל הם הם החוקים הכוללים המיוסדים בהמציאות".
    הערה שם בתחתית העמוד: "לדבר הזה מצאתי דברי חכם מחכמי האחרונים אשר ירה פינת דעתו, שאין השכל נמשך אחר המציאות, כי אם להיפך. ודבריו מסכימים לדברי אחר העיון היטב"
  242. ^ פירוש דרך אמונה (הרב דוד כהן, "הרב הנזיר") על אמונות ודעות (לרס"ג) חלק א עמודים שיח־שיט: "כלל הוא למדע: הדעת הולכת אחר המציאות, ולא המציאות אחר הדעת. וכ"כ רס"ג... וכן הרמב"ם... אמנם מרן הרב [הראי"ה קוק] זצ"ל הולך בזה כדעת המדברים... 'כל מה שהוא מושכל, מציאות ממש היא' [מתוך דברי הראי"ה קוק שיובאו לקמן]. לפי זה, המציאות אחר הדעת, לעומת כלל הפילוסופיא האסכולית, [שלשיטתה] הדעת אחר המציאות"
  243. ^ אורות הקודש (הראי"ה קוק), חלק א אות מה (עמוד ריג): "כל מה שנולד מהשכלת השכל – מציאות ממש הוא. וכל מה שהוא מושכל ביותר בירור, מציאותו יותר חזקה, ויותר פועלת"
  244. ^ כדלעיל
  245. ^ קידושין לט ע"ב: "רבי יעקב היא, דאמר: שכר מצווה בהאי עלמא ליכא... הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך – לעולם שכולו ארוך. ודלמא לאו הכי הוה! ר' יעקב מעשה חזא".
    כך גם השאלה (ברכות ז ע"א) "מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו?".
    כך מצינו גם בראשונים, בקושיית הראב"ד על הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ב): "אדם שעוונותיו מרובין על זכיותיו, מייד הוא מת ברשעו. א"א לא כמו שהוא סובר שכשאמרו רשעים נחתמין לאלתר למיתה שמייד מתים, ואינו כן, כי יש רשעים חיים הרבה. אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו"
  246. ^ ברכות סא ע"א: "אלא מעתה, בהמה דלא כתיב בה וייצר – לית לה יצרא? והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא!".
    שבת קנא ע"ב: "אמר רב יוסף: נקיטינן, האי צורבא מרבנן לא מיעני. והא קא חזינן דמיעני!".
    עירובין כט ע"א: "דאמר רב חסדא: סילקא חייא קטיל גברא חייא. והא קא חזינן דקא אכלי ולא מייתי!".
    ובעוד מקומות רבים
  247. ^ נידה ע ע"ב: "מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו... מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהעושר שלו... מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? אמר להם: ישא אישה ההוגנת לו, ויקדש עצמו בשעת תשמיש. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהבנים שלו".
    יומא מז ע"א: "תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. אמרו לה: הרבה עשו כן, ולא הועילו" [אמנם לא מדובר כאן בדברי אחד התנאים או האמוראים, אך מכך שחכמים הם ששאלו אותה "מה עשית שזכית לכך", מוכח שראו חשיבות בדעתה, לולי שהדבר נסתר מהמציאות]
  248. ^ בבא קמא עד ע"ב: "בבא הרוג ברגליו"
  249. ^ רמב"ן בראשית לה טז: "זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לא־ל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל. והנה הוכחש הפירוש הזה"
  250. ^ שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן מה ד"ה הנוגע: "והוא דבר נפלא שבאמת כל שנמצא סירכא נמצא מחט או יתר, אין א' יוצא מן הכלל, וכמה מאות כבר ראו עיני. א"כ הרי קמן דהסירכא יש לה שייכות עם המחט, ואם אין כאן מכה קורט דם מניין. והניסיון הוא עד נאמן יותר מכל הסברות הבנויות על ראיות"
  251. ^ תוספות יום טוב כלאיים פ"ה מ"ה ד"ה ומעתה: "ותימה, האם לא היה לו [לר"ש] מחוגה לחוגג עגולה ל"ב על ל"ב ולסמן בה שורות גפנים נטועים על ה' ה', ועין בעין היה רואה שאי אפשר שיפלו מ"ה גפנים בעגולה הזאת?... אבל אין ספק שלא עשה לו צורה מוחשת לראות בה, שאילו היה רואה אין ספק שהיה חוזר מדבריו, כי לא היה מכחיש גם החוש. כי לא אאמין שהיה החכם ז"ל משתבש בטעות המדברים מעניין חטא החוש [התעלמות מהמציאות]"
  252. ^ רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ג: "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיוון שנהרג נודע להם שאינו"
  253. ^ הרי היו גדולי ישראל שעשו כך במהלך הדורות, כפי שנפרט לקמן ב‎פרק קלו
  254. ^ ביאור הגר"א יורה דעה סימן רסה ס"ק מו: "דבריו אין להם שחר, דא"כ מ"ט מאדם אחד דוקא ואחד לא יעשה ב' פעמים סנדק לעולם. ולעולם לא ראינו סנדק שמתעשר אלא המנהג הוא ע"פ צוואת ר"י החסיד סי' מ' ע"ש"
  255. ^ מתוך שער הספר: "איתא בספר המלבוש דף ד וז"ל: אף מי שאין זוכר ללמוד בו, רק שהוא בביתו גנוז אצל כספו וזהבו, בוודאי יינצל מן שריפה ומן שוד ושבר, עכ"ל"
  256. ^ חיי מוהר"ן אות תעח: "אמר: ספר רזיאל אינו מאדם הראשון, ולא זהו הספר שנתן המלאך לאדם הראשון, ואין בו כח להציל משריפה. וכבר אירע שהספר בעצמו נשרף, והאריך בזה בראיות ברורות"
  257. ^ אור יהל (רבי יהודה לייב חסמן) חלק ב פרשת ויחי "מקרא אני דורש": "שנינו במסכת תענית... יעקב אבינו לא מת אלא חי הוא לעולם... וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש...
    וראה זה פלא, שר"נ תמה ושואל וכי בכדי חנטו חנטייא, משיב לו ר"י מקרא אני דורש. ומה תשובה היא זו נגד המציאות, הא ראינו שמת חנטוהו וקברוהו... צא וראה האיך למדו חז"ל תורה שאם נסתר חוש הגשמי ע"י מה שמצאנו בתור"ק איפכא, ע"כ מסיקים מזה שחוש הגשמי הטעה, ורק נראים כחונטים, כי מכיוון שמקרא אני דורש עפ"י הכללים האמיתיים שניתנו לנו מסיני הרי שהקב"ה אומר כן, וממילא ברור שרק נדמה להם שמת, אבל חי היה.
    ומכאן ההבדל הגדול והריחוק הנורא שבין דעתנו לדעת חז"ל, מן ההיפך אל ההיפך, שאצלנו בעניותנו העוד"ז הוא מציאות והתורה נדרשת. משא"כ חז"ל בעיני קודשם המה ראו את התורה בחושיהם כמציאות, וכשמקרא אני דורש בטלים ומבוטלים כל החושים ועיני הבשר, כי שקר המה, טועים ומטעים. ורק נראה להם שחונטים".
    וכן הביא את דבריו בשו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן צח ד"ה ונראה לפרש בהקדם
  258. ^ דברי הרב יואל כַּהַן בשבועון "כפר חב"ד" ז שבט תשס"ז (גיליון מספר 1221) עמוד 22: "מכיוון שאמונה כזאת [בדבר הסותר את המציאות], חוץ מזה שהיא הפך השכל, היא גם שקר גמור, ורוב אלו שדוגלים באמונה הזאת, הרי בעומק ליבם יודעים שזה שקר, ורק מנסים לשכנע את עצמם שהם כביכול מאמינים בזה, הרי מביא לפחיתות הערך של כל ענייני התורה. כלומר שאובד כל המשקל של האמיתות שבתורת אמת"
  259. ^ חילול השם שבזה מפורש גם בדברי הרב יונה מרצבך [ראש ישיבת קול תורה] שהובאו בדגלנו, תשל"ו, הובא בחזון שמיים (לרב איתן ציקינובסקי (ציקוני)) עמוד יא, בספר עלה יונה, ובקובץ אור ישראל מונסי ניו יורק שנת תש"ע גיליון נ"ט: "מסתיר הוא את פניו מהמציאות ומאשים אחרים בגילוי פנים?
    ולא בגלל הבערות שיש בקנאת ה' הזאת כועס ולועג אני, ואף לא בגלל מה שע"י כן קורא הוא למאמינים וחרדים מינים ואפיקורסים וכו', אלא חוששני משום שלושה דברים: משום חילול השם שע"י כן עושה אותנו ללעג ולצחוק בעיני אחרים שלועגים על ששוללי המציאות הם היראים, ומשום טהרת האמונה שע"י כן הוא מבלבל מושגי אמונה במה שהתורה וחז"ל אמרו במה חייבים להאמין ובמה לא, ומשום סיכון הרבים שע"י כן הוא מסכן את אמונתם של אלה מבני הנוער שיצאו פעם וישמעו מאחרים שיפתחו עיניהם וילמדו בנין אב ממה שבדבר זה לימדונו בערות להגיב ח"ו על כל מה שלימדונו כך"
  260. ^ קובץ משיח וגאולה חלק ג עמודים 24-25: "ושאלה נוספת לבעלי שיטת הדמיון, שכל מציאות שאינה עולה בקנה אחד עם שיטתם הופכת אוטומטית מ'מציאות' ל'דמיון': היכן הוא הגבול בין המציאות להדמיון?
    מיהו הרשכבה"ג שהחליט (ועל סמך מה החליט) שרק ההסתלקות בג' תמוז אינה מציאות אלא דמיון בעלמא, ואילו המאורע דכ"ז אדר למשל הוא מציאות ולא דמיון?...
    ושמא 'טעינו' בכך שנדחקנו במשך תקופה ארוכה במערב ביהכנ"ס, כיוון שהי' נדמה לנו ששם יושב הרבי, בה בשעה שהאמת היא שהרבי ישב במקומו הקבוע בקרן דרומית מזרחית (כמו שיודעים היום אחרי ג' תמוז ששם הוא מקומו של הרבי) והתוועד במקומו הקבוע כמקדמת דנא, אלא שרק עינינו לא ראו ואזנינו לא שמעו, ותו לא מידי?
    ולמה לא ירחיקו לכת לאמר שכולם מאמינים באמונה פשוטה שמשיח כבר בא, ביהמ"ק כבר בנוי, ונדחי ישראל כבר נתקבצו, וכל מה שאנו רואים בעינינו אינו אלא דמיון בעלמא שאין לו שום אחיזה במציאות...
    הרי באותה מידה שמביאים הוכחות מדברי הרבי שעכצ"ל שגם עכשיו הוא חי בגוף כפשוטו ממש, יכולים להביא גם הוכחות שעכצ"ל שמשיח כבר בא בשבת פלונית..."
  261. ^ אמונות ודעות (לרס"ג) הקדמה: "והסכל המגונה מי ששם דעותיו ליסוד, ומדמה שאמיתות הדברים תהיינה כפי דעותיו...
    ובהקשר לעניין זה אזכיר תמיהתי על אנשים שהם עבדים, והם בדעה שאין להם אדון, והחזיקו בכך שכל מה שהם מכחישים אותו יבטל, וכל מה שמקיימים אותו יתקיים, אלה השוקעים במצולות הסכלות וכבר הגיעו למעמקי האבדון.
    ואילו היו צודקים, הרי כל מי מהם שאין לו ממון יחשוב בדעתו כי ארגזיו ואמתחותיו מלאים ממון, ויראה אם זה יועיל לו, או יקבע בדעתו שהוא בן שבעים שנה בעודו בן ארבעים, יוכח אם זה יטיב לו, או יחשוב בדעתו שהוא שבע בזמן שהוא רעב, או רווי אם היה צמא, או שהוא לבוש אם היה ערום, ואז יראה היאך יהיה מצבו. או מי מהם שיש לו אויב קשה ויקבע בליבו שכבר מת אויבו ואבד ולא ישמר מפניו, ומה מהרה יבואהו מה שלא פחד ממנו"
  262. ^ דברי הרב יואל כַּהַן בשבועון "כפר חב"ד" ז שבט תשס"ז (גיליון מספר 1221) עמוד 22: "לשיטת בעלי הדמיון [שמתעלמים מהמציאות על סמך דעותיהם], הרבי היה צריך לומר: מכיוון שאין שום הסבר מדוע עדיין משיח לא בא, הרי יוצא שעל־פי תורה משיח היה כבר צריך לבוא, ואם כך הרי זו הוכחה ברורה שהוא כבר בא. ומה שנראה בעיני בשר שאנחנו עדיין בגלות עם כל הצרות שיש בגלות – זה רק דמיון...
    באותה התוועדות בליל ט"ו בשבט תשל"ט (מובא בשיחות קודש עמ' 146) הרבי גם הביא את דברי אדמו"ר האמצעי ש'לא תקום פעמיים צרה', שלא יהיו יותר השמדות, והרבי התבטא בכאב רב שלפי זה אין שום הסבר איך היתה יכולה להיות השואה. לכאורה הרבי היה יכול לומר פשוט מאוד: כיוון שאדמו"ר האמצעי אמר במפורש שלא יהיו עוד השמדות, אז בטוח שהשואה לא היתה, ומה שראינו בעיניים אלו סתם דמיונות"
  263. ^ כמו כן אין להתכחש לכך שבמישור המציאות (וכן טבע נפש האדם) ישנם חילוקים בין הדורות השונים (אלא שאין זה אומר שההלכה תשתנה משום כך, מסיבות שונות)
  264. ^ שו"ת דברי יציב, אורח חיים סימן קיג ד"ה וכיוון: "וכיוון שר"ת והגאונים שדבריהם דברי אלוקים חיים הם יכלו לחלוק איזה כוכבים משווי לילה ובמה תליא מציאות לילה, ואם יבוא בזמנינו אלה ויאמר שאחד הפוסקים טעה בהמציאות, הוי בכלל אפיקורוס שפוגע בקדושת הפוסקים שפסקו אחרת.
    יכולים לומר שהמנהג במקום זה או אחר הוא כהנך פוסקים, וכמ"ש בשבת ק"ל ע"א במקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמין וכו' עיין שם ובכמ"ק, אבל ח"ו לומר שהמנהג נשתנה במקום זה שלא כפוסקים האחרים משום דהמציאות שאנו רואים בעינינו הטרוטות היא אחרת, והיינו שהם טעו בהמציאות, שהרי ע"כ הב"י והפר"ח ומהר"ח אלפנדרי וכו' ראו מציאות הכוכבים בירושלים בצפת ובטבריא ופסקו מה שפסקו"
  265. ^ כדברי רש"י כתובות נז ע"א ד"ה הא: "דכי פליגי תרי אליבא דחד, מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני – חד מינייהו משקר"
  266. ^ ספר חיי המוסר (ישיבת בית יוסף באוסטרובצה) ח"א עמוד 7 ד"ה מוסרים: "מוסרים בשם הגאון ר' ישראל סלנטר שאמר שאין כלל בעבודת ה', וכלל זה גם כן אינו כלל, כי רוב ההבדלים בשיטות קשורים עם נסיבות המקום והזמן, ואין שייך לומר על איזו שהיא דרך ושיטה 'כזה בלבד ראה וקדש'"
  267. ^ מאמרי הראיה ח"א "לאחדותו של הרמב"ם" עמוד 112: "וההכרעה בזה [בין שיטתו של הרמב"ם לאלו החולקים עליו] היא נתונה לפי המצב הנפשי ותפיסת הציורים הרוחניים של כל אחד לפי תכונתו, והכל לפי מה שהוא אדם.
    אין שום ספק שישנם אנשים שדעות מיוחדות פועלות עליהם פעולה טובה, לקשר את לבבם לקדושה ולטהרה, לאמונה ולעבודה, לתורה ולמצווה, וישנם אנשים אחרים שדווקא דעות אחרות הן מסוגלות לקרב את לבבם לכל הדברים הקדושים והנשגבים הללו"
  268. ^ ב‎פרק לו
  269. ^ רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר אודות דרשות חז"ל: "כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטין אותם, אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו, יהיה מי שיהיה"
  270. ^ ספר העיקרים מאמר א פרק כב: "האמונה שראוי שתשים את האדם מצליח היא האמונה בדבר האמיתי שהוא אמיתי בלבד, לא האמונה במה שאינו נמצא – שהוא נמצא, ובמה שהוא נמצא – שאינו נמצא"
  271. ^ רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר אודות דרשות חז"ל: "כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה [בגלל שאומרה הוא אדם גדול], ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לעניין אותו דעת אם אמת איתה אם לא – שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה [לא תהדר פני גדול] וגם מדרך השכל".
    סוף הקדמת הרמב"ן להשגותיו לספר המצוות לרמב"ם: "והנני עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לעשות אותם לצווארי רביד ועל ידי צמיד, לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד. אבחר דרכם ואדע ערכם. אך באשר לא יכילו רעיוני אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה. כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים. לא ימנע טוב להולכים בתמים".
    ספורנו דברים כח יד (לגבי המחזיק במנהגים שאין בהם תועלת, רק לכבוד הקדמונים שהנהיגו אותם): "אין לך ללכת אחרי אלוהים אחרים גדול מזה, בחידוש דת לכבוד קדמונים אשר נחשבו אלוהים שופטים בארץ".
    אם הבנים שמחה (הרב ישכר שלמה טייכטל, רב, אב"ד, ראש ישיבה, מחבר שו"ת משנה שכיר), מהדורת תשמ"ג עמוד כא: "ואין אני מבטל דעתי דעת תורה משום גדול או רבי בזמנינו, רק אם יתווכח עימי בדרך משא ומתן של תורה בראיות מדברי חז"ל – אז אודה על דבריו אם יצדקו, אבל לא בסברות כרסיות לחוד"
  272. ^ מאמר אודות דרשות חז"ל (רבי אברהם בן הרמב"ם): "והכריע [רבי כ]דעת חכמי אומות העולם... ואמרו 'ניצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל'. ובאמת נקרא אדון זה רבינו הקדוש, כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו, ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הופכה, אין ספק כי קדוש הוא.
    והנה נתברר לנו, כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטין אותם, אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו, יהיה מי שיהיה"
  273. ^ מאירי, פתיחה למסכת אבות, סוף ד"ה ועם כל זה: "שאין השלימות נמצא בנבראים ואפי' במובחרים שבהם עד שלא יהיו אחרונים רשאין לחלוק עמהם בקצת דברים"
  274. ^ מלמות השם (לרלב"ג), הקדמה, ד"ה דע כי הסידור: "שאיננו מחויב במה שנעלם מן הקודמים שיעלם מן הבאים אחריהם, כי הזמן מספיק בהוצאת האמת"
  275. ^ מורה נבוכים ח"ב טו: "שכל דבר שהוכח, לא תוסיף אמיתתו ולא יתחזק הנכון שבו בהסכמת כל העולם עליו, ולא תגרע אמיתתו ולא יחלש הנכון שבו אם יחלקו כל אנשי הארץ עליו"
  276. ^ ספר הגלוי (רבי יוסף קמחי, אביו של הרד"ק), הקדמה, ד"ה ואני: "והנה האמת גדול מכל בני קדם, כאשר משלו משל הדיוטות על חכם אחד שהיה משיב על חכם אחר זקן, אמרו לו: 'לא תבוש להשיב על זקן ממך?', אמר להם: 'האמת אשר עימי זקן ממנו'.
    ואמר פילוסוף אחד בהשיבו על אפלטון ראש החכמים, אמר: 'האמת ואפלטון שניהם אהובינו, והאמת יותר חביבו'.
    גם אמר [ה]כתוב 'ראש דברך אמת' – ראשית ציוויך ודברך שציווית על בני אדם לעשות הוא האמת, ודעו כי כאשר תעדר האמת – הכל נעדר"
  277. ^ מזמור לדוד (ר' דוד פַּארְדוֹ) ליוורנו תקע"ח דף נז ע"א (הובא גם בשדי חמד חלק ט כללי הפוסקים סוף סי' טו ד"ה ברם): "ולא ידענא כל כי האי ריתחא וירתח הרב על בעל ריח השדה, וכי זוהי קושיא ראשונה שהקשו כמה מהאחרונים על שיטתם של ראשונים? ולא מפני זה נאמר שהאחרונים עדיפי מינייהו, הא למה זה דומה, לננס ע"ג ענק. ואטו מי שרואה לפי שכלו ועיונו קושיא על דברי אחד מן הראשונים, יעלים עיניו כאילו אינו רואה, כדי שלא להשיג על גדולי עולם, ותהי האמת נעדרת מפני הכבוד? חלילה, דרחמנא אמר לא תגורו מפני איש".
    כל החיים (ר' חיים פלאג'י) מערכת ה אות כד: "השגה. אין להקפיד אם מקשים אנחנו על הראשונים, כי לא תגורו מפני איש וכו'. הרב מזמור לדוד".
    בית ישי (ר' שלמה פישר), חלק "חידושים וביאורי סוגיות", הקדמה, ד"ה והנה: "והנה יצאתי בספרי זה בעקבי הצאן ונקיטנא אנא עניא בשפולי גלימהו דרבנן סבוראי בתראי ז"ל (ובכללם גדול האחרונים איש האלוקים מרן החזו"א ז"ל) אשר היו לנו לעיניים. הם המורים, הם המלמדים לדור אחרון דרכי סברא ואורחות יושר, ומפרי פי שכלם אנחנו לוקטים, ובים דעתם אנחנו שטים, ומדבריהם אנו משיבים על דבריהם ודנים לפניהם בקרקע. אולם חלילה לנו לישא פנים בתורה, כי עוון פלילי הוא, ובאורייתא דכתיב בה אמת לא מחניפין בה"
  278. ^ שו"ת רב פעלים חלק א – סוד ישרים סימן ה ד"ה על: "על כן דברים אלו הנז"ל שנכתבו בשם רבינו הרמ"ק ז"ל, כיון שאמרם רבינו הרמ"ק מהשערת שכלו, וכמפורש בדבריו שכתב ואני אומר וכו' – אין לנו לסמוך עליהם. כי דברים כאלה שהם עומדים ברומו של עולם, אם אין להם הכרח והוכחה מדברי קבלה האמיתית – אין לסמוך עליהם כלל. ומאחר שרבינו הרמ"ק ז"ל מהשערת שכלו אמרם – יש לנו רשות לדבר ולטעון עליהם מה שנראה לנו לטעון, כי על זה אמרו 'אם קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה'"
  279. ^ רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ז: "חמישה הן הנקראים מינים: ... והאומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה...".
    השגת הראב"ד שם: "והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א"א ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות"
  280. ^ ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קנד אות יא: "לא תסור מן התורה אשר יגידו לך – מצוות לא תעשה. ימין ושמאל – אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם"
  281. ^ ספר החינוך מצווה תצו סוף ד"ה משורשי המצווה: "ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצווה, אמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) 'לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור ממצוותם', כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל [אלא] נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם והפסד האומה לגמרי.
    ומפני עניינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם כת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובין מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצוות להטות אחרי רבים"
  282. ^ משנה הוריות פ"א מ"א: "הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה – הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין"
  283. ^ הוריות ב ע"ב: "כגון דידע דאסור, וקא טעי במצווה לשמוע דברי חכמים".
    רש"י שם: "אפילו למיעבד איסורא"
  284. ^ ליקוטי מוהר"ן קכג: "העיקר והיסוד שהכל תלוי בו, לקשר עצמו להצדיק שבדור ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול ולבלי לנטות חס ושלום מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי פרשת שופטים) 'אפילו אומר לך על ימין שמאל וכו, ולהשליך מאיתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאלו אין לו שום שכל בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות ואינו מקושר להצדיק"
  285. ^ פסחים סו ע"א
  286. ^ בית ישי (לרב שלמה פישר) דרשות סי' טו: "ודבר זה, שקבלת הרבים מחייבת דורות, מפורש הוא בתורה נביאים וכתובים"
  287. ^ שו"ת הלכות קטנות חלק א סימן ט: "פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה"
  288. ^ ספר החינוך, הערת המחבר (בפתיחת הספר) ד"ה האמת: "האמת הברור במין האנושי הוא מה שהסכימה עליו דעת רוב בני אדם שבעולם. וכבר הסכימה דעת כולם להאמין עדות אנשים, וברבות המעידים על הדבר שיעידו עליו אז יתאמת העניין יותר בעיני שומעיו, ובהיות המעידים מועטים יפול קצת ספק בדבר לפקחים"
  289. ^ לולי תורתך עמוד יד: "פעם העלה רבי מאיר הייזלר שליט"א בפני מרן [הרב שך] זצ"ל את הדעה המובאת בכמה מרבותינו הראשונים, שעל בעלי חיים אין השגחה פרטית, אלא השגחה בכללות על קיום המין.
    נענה מרן ואמר: ודאי שאין זה כך, כלל ישראל לא קיבל דעה זו! בירושלמי כתוב לא כך (ירושלמי שביעית פ"ט, הובאו דבריו בתוס' עבודה זרה טז ע"ב ד"ה דימוס: 'אפילו ציפורא קלילא מבלעדי שמיא לא מיתצדא, כל שכן בר איניש')"
  290. ^ שיחתו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא "דעת תורה", הובאה בתחומין ח"ח עמוד 363 ובמורשה (קובץ שיחות ומאמרים), עמוד טו: "כשמצטרפים ביחד ההיגיון הישר מעין זה של אחיתופל, ודעת תורה של כלל ישראל – והכוונה בוודאי לאלו שמאמינים בתורה – אז בוודאי יש גם סייעתא דשמיא"
  291. ^ כגון דעותיהם בעניין השפעת הכוכבים על המזל, כוח הכישוף, משיחי שקר וכו'
  292. ^ משיח אלמים (רבי יהודה כלץ), הקדמת המחבר, ד"ה וא"ת: "שההמון ועמי הארץ נתפתים ומסכימים על דבר שאינו אמיתי, וכבר הזהיר שלמה על כן ואמר שאין ראוי לימשך אחר הסכמת ההמון, שהרי אנו רואים אותם מסכימים בכמה דברים בחילוף האמת.
    וזה שהרי ההמון אומרים 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב', וזה מוסכם אצלם ובלתי מגונה, ואינו כן לפי האמת, אבל [אלא] אם נמצא ישלם שבעתיים את כל הון ביתו יתן לפי משפטי התורה, שאמרה 'אם אין לו ונמכר בגניבתו'...
    בימי אחאב ומנשה ודומיהם היו מסכימים לעבוד עבודה זרה זולתי הנביאים ותלמידיהם ומעט מן המעט"
  293. ^ הארכנו באמונה זו לקמן ‎פרק קיד בכותרת "נשמות המתים בבית הכנסת"
  294. ^ שומר אמונים (לאדמו"ר רבי אהרן ראטה), מבוא השער, פרק ט, ד"ה וסיפרו: "וסיפרו לי שאמר [הבני יששכר] פעם אחד [אחת] על עניין שהיה המדובר בין אנשי שלומו, כי כל מי שמסתפק על קבלת ישראל, ולמשל שאומרים העולם שמתים שכיחים בבתי כנסיות, ואמר הגם שלא נכתב זאת בשום מקום, אבל כיוון שמקובל זאת בין המון ישראל, מי שאינו מאמין בזה נקרא אפיקורוס, וככה ביתר העניינים כעין זה, והביא ראיות רבות מדברי רז"ל"
  295. ^ מלבד השאלה מנא לן יסוד זה
  296. ^ ובתקופות שונות ובמקומות שונים נתפשטו אף אמונות שסותרות זו את זו
  297. ^ שהרי במקומות רבים כתבו נגד דעות שהיו מקובלות בין המון ישראל
  298. ^ קידושין לו ע"א: "לכדתניא, בנים אתם לה' אלוקיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר: בנים סכלים המה, ואומר: בנים לא אמון בם, ואומר: זרע מרעים בנים משחיתים, ואומר: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי".
    סנהדרין צז ע"ב: "תניא אידך, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חינם נמכרתם – בעבודה זרה, ולא בכסף תגאלו – לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: והלא כבר נאמר שובו אלי ואשובה אליכם. אמר ליה רבי יהושע: והלא כבר נאמר כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושניים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר בשובה ונחת תיוושעון! אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: והלא כבר נאמר כה אמר ה' גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה וגו'. ושתק רבי אליעזר"
  299. ^ שו"ת הרשב"א ח"א סי' ט: "ודע כי כל חכם מחכמי תורתנו החסידים, כשיראה דברי הפילוסופים וישר בעיניו דרכם, כשהוא מגיע אצל הכתובים המורים כהפכם פירש אותם בעניין שיהיה נאות לחקירה הפילוסופית ומשים עניין המקראות משל. לפי שאין דוחק אותו ענין נבואי או מצווה"
  300. ^ מורה נבוכים ח"ג פרק כה: "אבל אלה שאמרו כי כל מעשי ה' לא כוונה בהם תכלית מסוימת...
    ויש למצוא גם אצלינו כמה מקראות שמראה פשוטן בעיון ראשון עניין זה, כגון אמרו כל אשר חפץ ה' עשה וגו', וכגון אמרו ונפשו אותה ויעש, וכגון אמרו ומי יאמר לו מה תעשה...
    וכך דעת המון חכמי תורתנו [נגד הדעה הנ"ל], ובכך דיברו בפירוש נביאנו, והוא שפרטי המעשים הטבעיים כולם עשויים בחכמה, סדורים וקשורים זה בזה, וכולם סיבות ומסובבים, ואין מהם מאומה הבל ולא שׂחוק ולא בטל, אלא מעשי חכמה מופלגה. כמו שאמר מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית, ונאמר וכל מעשהו באמונה, ונאמר ה' בחכמה יסד ארץ וגו'. וזה חוזר הרבה אין ראוי לסבור הפכו, והעיון הפילוסופי כך מחייב, שאין שם מאומה הבל ולא שׂחוק ולא בטל בכל מעשי הטבע, כל שכן בטבע הגלגלים שהם יותר מחוכמים ומסודרים כפי חשיבות חומרם"
  301. ^ כדוגמאות דלעיל
  302. ^ רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב: "אמרו חכמים, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין ליבם... וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו"
  303. ^ לרבי אברהם ברבי חייא הנשיא, מראשוני הראשונים
  304. ^ ספר העיבור לרבי אברהם ברבי חייא הנשיא, השער הראשון תחילת פרק א: "הוי יודע כי כל החכמים המעיינים בעניין זה הסכימו כולם על דעת אחת שהארץ עגולה כגון כדור או כנורת, ומימי הים הגדול יסובבון לה על חציה, ונמצאת הארץ חציה יבשה ושם הוא הישוב, וחציה השני טבוע בתוך מימי אוקיינוס ואין בו יישוב, ושאר הימים אשר במחצית היבשה הוא כעניין האיים אשר במקווה המים, ותמצא היבשה בארץ מידתה כמידת הים.
    וראיה לדבר זה מן התורה, דכתיב יקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן – כאשר נקוו המים אל מקום אחד כן נראית היבשה במקום אחד, וכמידת זה כן מידת זה ועל קצבה אחת נחלקו. וכן כתוב ויקרא אלוקים ליבשה ארץ ולמקווה המים קרא ימים, וכל דבר במעשה בראשית אשר חלקו המקום לשניים וקראן בשני שמות, אתה מוצא מידת האחד כמידת השני, ככתוב ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה, וכמו שמידת יום שווה למידת לילה, כן מקווה המים כמידת יבשה, וכמו שיש מקומות שהיום עודף על הלילה ומקומות שהלילה עודפת על היום, וכשאתה מוציא עודף האחד כנגד השני יהיו שניהם שווים על העניין הזה, כן יש מקומות בארץ אשר היבשה עודפת ומקומות אשר הים עודף וכשאתה מוציא זה כנגד זה יהיו שניהם שווים, ויתברר לך שמחצית הארץ יבשה וחציה ים.
    ואיני צריך להביא ראיה אחרת מדברי החוכמה החיצונה"
  305. ^ כמו בכל מחלוקת עמוקה ורחבה, אין מדובר רק בשתי דעות סותרות, אלא ישנן דעות־ביניים רבות, ויש שסוברים בסוגיה אחת כצד זה ובסוגיה אחרת כצד האחר וכו'
  306. ^ אין כוונתנו כאן ללומדי תורת הקבלה דווקא, אלא לכלל המאמינים בדברים שאינם מוכחים באופן שכלי
  307. ^ למותר להדגיש שאמנם הם ייסדו את הראיות וההבנה על השכל, אך בוודאי ובוודאי שנתנו חשיבות לעולם הרגש. אלא שלא כפועל את ההחלטות, אלא כנפעל מהן ומתפעל מהן. כך למשל בדברי הרמב"ם (יסודי התורה פ"ב ה"ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מייד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלוקים לא־ל חי.
    וכשמחשב בדברים האלו עצמן מייד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברייה קטנה שפילה אפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם"
  308. ^ איגרת הרמב"ם לחכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, כי העיניים הם לפנים לא לאחור"
  309. ^ איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "אבל מי שיאמין בדבר אחד שאינו משלושת המינים האלה [ראיות מהחוש, ראיות מסברה, קבלה מאנשים ישרים], עליו נאמר פתי יאמין לכל דבר"
  310. ^ לאחריהם המשיכו בדרך זו, לפחות לגבי חלק מהסוגיות, גם ממשיכי דרכם של אלו שהתנגדו לחסידות
  311. ^ חיי מוהר"ן (רבי נחמן מברסלב) אות שכ: "אמר: כל מי שיציית אותי ויקיים כל מה שאני מצווה, בוודאי יהיה צדיק גדול יהיה מה שיהיה. והעיקר להשליך שכל עצמו לגמרי, רק כאשר יאמר הוא [רבי נחמן מברסלב] יקיים הכל כמאמרו".
    ליקוטי מוהר"ן תחילת אות קכג: "העיקר והיסוד שהכל תלוי בו לקשר עצמו להצדיק שבדור ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול ולבלי לנטות חס ושלום מדבריו ימין ושמאל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי פרשת שופטים) אפילו אומר לך על ימין שמאל וכו', ולהשליך מאיתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאלו אין לו שום שכל בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות ואינו מקושר להצדיק"
  312. ^ עבודת הקודש (ר' מאיר אבן גבאי, מגדולי המקובלים בתקופת גירוש ספרד), שער היחוד, פרק א: "הקבלה האמיתית, אשר לא תושג כלל בחקירה שכלית כי היא למעלה מכל שכל, החקירה בה בדרך הסברא – איוולת, לריק יגע בה החוקר ללא אלוקי אמת וללא תועלת. הרוצה לעמוד על האמת יתאבק בעפר רגלי החכמים ויגלה למקום תורה כדי שידע את בוראו ויעבדנו"
  313. ^ שו"ת משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") חלק ט סימן שי ד"ה ובאמת: "ובאמת נראה דזה יסוד של כל התורה להגביל את שכל כל אדם לבל להרוס לעלות אל ה' יותר מכפי הראוי לו עפ"י התורה והמצווה, וזה נכלל במשמעות דנעשה ונשמע, דנשמע הוא לשון הבנה שקיבלו על עצמם ישראל במתן תורה שלא ירצו להבין יותר רק מה שישפיע להם ע"י המצוות והתוה"ק"
  314. ^ בני יששכר מאמרי חודש סיון מאמר ה אות יט: "כשמאמין בו ית"ש ובעיקרי הדת ובדברי התורה ובדברי חז"ל אפילו בדברים שהם למעלה מן השכל [אפילו מנוגדים אל השכל] והחכמה, רק עפ"י התורה והקבלה, הנה לצדקה תחשב"
  315. ^ הקדמת מהרח"ו לעת חיים: "שהנכנס בחכמה זאת... לענ"ד, שגם אם האדם מובטח שאע"פ שיראה לו כמה ספיקות ודברים תמוהים, יאמר בליבו 'רק מחסרון שכלי אני לא משיג, ולא שח"ו בדבר עצמו יש פקפוק' – לזה האיש מצווה ללמוד עימו, שמתוך כך, מתוך שלא לשמה בא לשמה. ואין אסור אלא למי שאין לו כוח לעמוד בהיכל המלך, ויבוא לידי כפירה ח"ו, וזה בחושבו כי הוא חכם גדול ואין העדר מצידו"
  316. ^ מורה נבוכים, פתיחה: "ואיני אומר שמאמר זה מיישב כל הספקות למי שמבינו, אבל אני אומר שהוא מיישב רוב הספקות והחמורות שבהן"
  317. ^ מורה נבוכים, פתיחה: "מטרת המאמר הזה להעיר לאדם דתי, שכבר נקבע בליבו והושג בדעתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ומידותיו, ועיין במדעי הפילוסופים וידע ענייניהם, ומשכו השכל האנושי והדריכו להעמידו במעונו, ועמדו בפניו פשטי התורה, ומה שלא הצליח להבינו, או שהבין אותו מענייני השמות המשותפים או המושאלים או המסופקים, ויישאר במבוכה והיסוס, או שיימשך אחר שכלו ויעזוב מה שידע מאותם השמות, ויחשוב שעזב יסודות התורה, או שיעמוד כפי מה שהבין מהם ולא ימשך אחר שכלו, ונמצא שפנה אחור משכלו ופירש ממנו, ויחשוב עם זאת שהוא הביא על עצמו נזק והפסד בדתו, ויישאר עם אותם הדעות הדמיוניות תוך הרגשת צער ומועקה, ולא חדל להיות בכאב לב ומבוכה גדולה"
  318. ^ זוהר, רעיא מהימנא, כרך ג (במדבר) פרשת נשא, דף קכד ע"ב: "האי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי"
  319. ^ כדלקמן ב‎פרק קד
  320. ^ איגרת הרד"ק (באגרות קנאות עמוד 4) מביא את דברי מתנגדי הרמב"ם: "והוא שב עד הפסילים, ולעובדי אלילים... לדברי רבינו משה ממצרים אשר כתב ספרי מינות, ואתם [הנוצרים] מבערים את המינים שלכם, בערו את שלנו. וצוו לשרוף הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה".
    סדר הדורות ח"א ד"א תתקכז (עמוד 206): "וכבר ידעת מה שאירע לספר המורה והמדע ששרפו אותם".
    חיי מוהר"ן (רבי נחמן מברסלב) אות תט: "ואמר שיכולים להכיר בהפנים של האדם אם למד (מורה נבוכים), כלומר שהפנים של זה הלומד זה הספר נשתנה להרע, כי בוודאי הוא מאבד צלם אלוקים פנים דקדושה ע"י זה".
    חיי מוהר"ן תחילת אות תיא: "והתלוצץ מאוד מטעמי המצוות שבספר מורה נבוכים"
  321. ^ מטפחת ספרים (ליעב"ץ) פרק א ד"ה אך, עמוד 3: "אך לבעל ספר מורה נבוכים לא יכולתי לישא פנים, בזוכרי (בפרטות מה שכתב בעניין הניסים... ובמעשה מרכבה...) רעדה אחזתני, חלחלה מלאה מותני, על כן אמרתי בחופזי, כל האדם הקורא בשם הר"מ [הרמב"ם] על חיבור ספר מורה נבוכים – כוזב"
  322. ^ עבודת הקודש (ר' מאיר אבן גבאי, מגדולי המקובלים בתקופת גירוש ספרד), שער היחוד, פרק א: "כללו של דבר, לא יצוייר שלימות הנפש והצלחתה בשום צד אם לא ימסרו אל העובד מסורות החכמה הזאת, היא הקבלה האמיתית"
  323. ^ ספר "סור מרע ועשה טוב" (רבי צבי הירש מזידוטשוב), מהדורת תרע"ב דף ח ע"א ד"ה שלישית: "והנה בלא ידיעת החכמה הזאת האדם הוא כבהמה... אחר שעושה המצוות בלא טעם רק מצוות אנשים מלומדה, ודמיין לבעירין [בהמות] דאכלי' חציר, שאין בו טעם אכילת אדם"
  324. ^ היכל הברכה (לרבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין, האדמו"ר השני מקומרנה) דברים ז יט ד"ה הוציאך: "ובדור הזה האחרון, מי שאינו עוסק בספר הזוהר ותיקונים וכתבי מרן האר"י שהם חיים ממש לנפש בלולה במקרא ובמשנה ובתלמוד ופוסקים, ידע נאמנה שכל תורתו שעוסק הוא משפה ולחוץ כדואג, ואין לו עסק בחיים והארה לנפש, והוא כולו טעות ורמאות ואינו עוסק בתורה אלא להיות מאנשי שם להיות רב וראש וגדול הדור ולהשתרר על הבריות, ואין לו חיים ולא חלק בחיים"
  325. ^ הקדמת מוהרח"ו לעץ חיים: "הכל תלוי בעסק החכמה הזאת, ומניעתנו מלהתעסק בה, היא גורמת איחור ועיכוב בניין בית מקדשנו ותפארתנו"
  326. ^ הקדמת מוהרח"ו לעץ חיים: "וכנגד כת חכמי הפשט, אותם אשר הם מואסים לעסוק בחכמת האמת... ואומרים שאין תורה אלא הפשט בלבד ח"ו, עליהם אמרו 'חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו'... ומטמאים את הטהור, ואוסרים את המותר, ופוסלים את הכשר, ותקלות רבות יוצאות מתחת ידיהם בעוה"ר"
  327. ^ מורה נבוכים חלק ג פרק נא: "פרק זה אשר נחל בו עתה, אינו כולל עניין נוסף על מה שכבר נכלל בפרקי מאמר זה, אלא הוא כעין חתימה...
    והנני פותח את הדברים בפרק זה במשל אשר אשא לך, ואומר, כי המלך בארמונו, וכל אנשי משמעתו, מהם אנשים בעיר ומהם מחוץ לעיר. ואותם אשר בעיר, מהם אשר אחוריו אל חצר המלך ופניו מופנים לדרך אחרת... ויש מן הפונים מי שהגיע עד החצר, והוא מקיף סביבה מחפש את פתחה, ומהם מי שנכנס מן השער והוא מהלך בפרוזדורים, ומהם מי שהגיע עד כדי שנכנס לרחבת החצר ונמצא עם המלך במקום אחד והוא חצר המלך...
    ואני אבאר לך משל זה אשר נשאתי ואומר... אבל אותם שהגיעו אל החצר שהם מקיפים סביבה, הם החכמים המאמינים את ההשקפות האמיתיות דרך קבלה, ועוסקים בדיני מעשה העבודות, ולא התעמקו בעיון ביסודות הדת ולא חקרו כלל על בירור אמיתת דעה"
  328. ^ מורה נבוכים ח"ג פרק כז: "מטרת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף... תיקון הנפש הוא כדי שיושגו להמון השקפות נכונות כפי יכולתם... אבל תיקון הגוף הרי יהיה בתקינות מצבי עסקיהם זה עם זה...
    ודע כי שתי המטרות הללו, האחת בלי ספק גדולה בחשיבותה, והיא תיקון הנפש, כלומר מתן ההשקפות הנכונות, והשנייה קודמת בטבע ובזימון כלומר: תיקון הגוף, והיא הנהגת המדינה ותקינות מצבי כל אנשיה כפי היכולת. והשנייה הזו היא החמורה, והיא אשר הופלג בקביעתה וקביעת כל פרטיה, לפי שלא תושג המטרה הראשונה כי אם לאחר השגת זו השנייה...
    ושלמותו האחרונה היא שיהא הוגה בפועל, כלומר שיהא לו דעה בפועל, והוא שידע כל מה שביכולת האדם לדעת מכל הנמצאים בכללותן כפי שלמותו האחרונה.
    וברור הוא כי השלמות הזו האחרונה, אין בה מעשים ולא מידות, אלא היא השקפות בלבד שכבר הוביל אליהן העיון וחייב אותן המחקר, וכן פשוט הוא כי השלמות הזו האחרונה הנעלה אי אפשר להשיגה אלא לאחר השגת השלמות הראשונות... ותורת האמת, אשר כבר ביארנו שהיא אחת לא יותר, והיא תורת משה רבינו, באה להועילנו שתי השלמויות גם יחד"
  329. ^ קונטרס תורת החסידות (האדמו"ר הריי"צ) אות יט, עמודים 17-18: "אלה שהם בעלי שכל ומדע, עוסקים בחכמה השנייה, שהיא חכמת החקירה, הנה על הרוב הם גסי רוח וחכמים בעיני עצמם, ובעלי מידות לא טובות, וכל אשר יוסיף להשכיל ולהמציא דבר שכלי, הנה תתגדל ותתרחב ישותם וגסות רוחם"
  330. ^ ארי נוהם (ר' יהודה אריה די מודינא) פרק כו: "ולא אחשוך פי לומר, רעה חולה ראיתי בם, ואלה על הרוב (בהשאיר לברכה תמיד הטובים) וראיתי אותם גאים ורמים מתנשאים לכל לראש. והסיבה בזה חשבתי למשפט, היותה מפני מה שמציירים בדעתם להיותם תמיד קרובים אל ה' אלוקינו יומם ולילה לעמוד בסוד ה', והספירות והצינורות והשמות וכו', וכל זולתם כאין נגדם, מאפס ותוהו נחשבו להם, כשכלים וחוטאים ובעיניהם כחגבים. והם לא ידעו כי הדבר בהיפך...".
    שם פרק א: "וכל זה בא לנעדרים האלה [שיצאו נגד הרמב"ם] בלתי מבינים הקל שבדבריו [של הרמב"ם], שנתמלאו גאווה והוללות וסכלות, מהיותם כחולמים לישב על הכסא בין האין סוף והאצילות"
  331. ^ ובראשם הרמ"ק והאר"י
  332. ^ לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק ב ד"ה והנה: "והנה מזמן הראשונים ז״ל עד דורינו זה נתרבו הדעות, והידיעות החדשות שנתרחבו נגעו לפעמים גם כן בנחלת האמונה, עד שלהבלתי מעמיקים ימצאו עוד מקום לנבוכים חדשים, מה שלא יספיקו להם ההישרות הראשונות, כי בזמן ההוא עוד לא נודעו הסיבות המביאות לידי דרכי הנביכה החדשות.
    על כן זאת היא חובת חכמי דורינו האמיתיים, לצאת בעקבות רבותינו הראשונים לדאוג בעד הנבוכים, ולהרחיב ידיעתם במצב החכמות כפי אורחות הדרישות החדשות, ולהראות איך שצריכות כל האמתיות להיות מושקפות על פי התורה. ובאין ספק כי כל העובדים בזה בלב טהור ושום שכל יצליחו במפעלם. ורוח ד׳ הבוחר בתורה להיות לאור עולם תלמדם להשכיל לכל דבר, להעמידו על מכונו ואמיתתו"
  333. ^ איגרת תחיית המתים לרמב"ם: "שהמון אנשי התורה, הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם, שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל מופרש מן המושכל, ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד. ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת, ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת"
  334. ^ שיחות הר"ן (ר' נחמן מברסלב) תחילת אות מ: "בעניין ספרי המחקרים, מבואר כבר אצלנו כמה פעמים, שאסור לעסק בהם וצריך להרחיק מאוד לבלי ללמד אותם ולבלי להביט בהם כלל. אפילו בספרי חקירות של גדולי ישראל...
    ומה שאנו רואים, שיש בני אדם שאין דעתן נמשכת אחר ספרים קדושים ונוראים מאוד, כגון ספרי הזוהר וספרי האר"י זצ"ל וכיוצא, אף־על־פי שיש בהם חידושים נוראים מאוד מאוד המאירים עיניים ומתוקים מדבש, והם נמשכים דיקא אחר עניינים אחרים כגון חקירות.
    דע, כי זהו מחמת מזגם, כי מזגם בטבעם הוא מזג רע מן התולדה, שנולדו במזג רע, שאינם יכולים לסבול את הדבר הקדוש באמת. ובאמת בוודאי יש לו בחירה, ויש לו כח לשבר את מזגו הרע. אבל מאחר שנולד במזג רע כזה, הוא צריך לסבול מרירות גדול לשבר את מזגו וטבעו הרע. ואשרי לאדם שנולד בקדושה"
  335. ^ מאמרי הראיה ח"א "לאחדותו של הרמב"ם" עמוד 112: "וההכרעה בזה [בין שיטתו של הרמב"ם לאלו החולקים עליו] היא נתונה לפי המצב הנפשי ותפיסת הציורים הרוחניים של כל אחד לפי תכונתו, והכל לפי מה שהוא אדם.
    אין שום ספק שישנם אנשים שדעות מיוחדות פועלות עליהם פעולה טובה, לקשר את לבבם לקדושה ולטהרה, לאמונה ולעבודה, לתורה ולמצווה, וישנם אנשים אחרים שדווקא דעות אחרות הן מסוגלות לקרב את לבבם לכל הדברים הקדושים והנשגבים הללו"
  336. ^ בעלי הקבלה האשימו במקומות רבים את בעלי החקירה בכפירה ואפיקורסות, ובעלי החקירה האשימו במקומות רבים את בעלי הקבלה ב"פתי יאמין לכל דבר".
    הדברים כה מצויים שאין צורך ללקטם
  337. ^ לדוגמה, שו"ת הריב"ש סי' קנז: "וכבר שמעתי אחד מן המתפלספים מספר בגנות המקובלים, והיה אומר: 'העובדי גילולים [הנוצרים] מאמיני השילוש, והמקובלים מאמיני העשיריות' [עשר הספירות]".
    איגרת תחיית המתים לרמב"ם: "שהמון אנשי התורה, הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם, שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים...".
    ספרו של ר' יוסף אשכנזי ("התנא מצפת", מתחילת תקופת האחרונים) (הודפס בתרביץ כח חוברת ב ליקוטים מספרו של ר' יוסף אשכנזי) פרק כד: "כי באמת כל בר ישראל אינו מסכים לזה, ואפילו משה רבינו, כי באמת אין מסכים לזה אלא מי ששכלו ברור כמו הרב [הרמב"ם], שהיה שכלו מטורף בכמה וכמה, עד שנתברר ויצא כך כשכלו של ארסטו י"ש".
    משען לחם (הוספות היעב"ץ לספרו לחם שמיים, הובאו במוריה נז־נח עמוד יט): "הרי זה תפילת שווא – מכאן שחז"ל, חכמי אמת, שמרו חוק השכל, קיימו וקיבלו שיש לנמנע טבע קיים, כהסכמת כל בעל צורה אנושית"
  338. ^ לדוגמה, שו"ת רדב"ז מכתב יד – אורח חיים, יורה דעה (חלק ח) סי' קצא: "מה ששאלתם על עניין ראובן שאמר בקהל רב לשמעון 'אסור להתפלל עמך כי אתה מין אפיקורוס, ואחרים בהתפללם יאמרו אלוקי אברהם אלוקי יצחק, ואמנם אתה תתפלל ותאמר אלוקי אריסטוטלוס', כזאת וכזאת אמר ראובן בתוך קהל ועדה בכח גדול ובחימה שפוכה, בפרהסיא בכנופיא צווח ככרוכיא, פתח את פיהו ויקלל, ולא חשש למלבין פני חבירו, וחרפה לא נשא על קרובו".
    פירוש האברבנאל על המורה נבוכים ח"א פ"ה: "והנרבוני והאפודי, שניהם נשרפים בבית הדשן".
    עץ חיים, הקדמת מהרח"ו ד"ה הנה נתבאר, עמוד ט (במהדורת תשמ"ח): "עוון אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע הוא, שלא בחר להתעסק בעץ החיים, שהיא חכמת הקבלה, וזהו עצמו עוון הערב רב, האומרים למשה, דבר אתה עמנו ונשמעה בעץ הדעת טוב ורע ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות, בסתרי תורה, כסברת הטועים קצת בני תורה, אשר בזמנינו זה, המוציאים שם רע על חכמת האמת חיי עולם, ואומרים שכל מי שמתעסק בה ימות בקצרות שנים ח"ו".
    אמונת חכמים (רבי אביעד שר שלום באזילה) פרק ג: "לכן יעשו שביל לעצמם, ויצאו ממחיצתנו, אלבלג יבנה במה, סרסא יבנה מזבח ונרבוני יעלה עולות לשכל הפועל" [יש להעיר שרבים התנגדו בחריפות לדברי הנרבוני, שכפר בתחיית המתים ועוד. גם דברי אלבלג נדחו]
  339. ^ א. נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל), מאמר שלישי פרק יב ד"ה אכן: "הנך רואה איך חלק [הרמב"ם] כבוד למופת בלבד, ואיך אם קדמות העולם תתבאר במופת היה מעקם לנו את הכתובים כאשר עשה במקומות המורים ההגשמה. וזה לא יתכן באשר אינו מן הראוי לשעבד התורה למופת אריסטו נכון למועדי רגל, ושהשפחה תירש גבירתה... אם כן יצא לנו מזה שהרמב"ם בהרבה מקומות נשא פנים לפילוסופיאה... ולכן אינו מן התימה אם הוא כאריסטו מכחיש השדים, כי הוא נתפתה לדרך הפילוסופים אינם מאמינים אלא מה שהעין רואה וגוזר העיון הטבעי... וזאת תורת העולה מהפרק הזה, שמציאות השדים אמת...".
    ב. בירת מגדל עז (ליעב"ץ), אוצר הטוב, מוסר ב: "רד"ק, איש אשר אין מעצור לרוחו, בפירושו למרכבת יחזקאל התאמץ לעלות במרכבה... ותקנתו קלקלתו, שלא היה לו לירוא מעונש מגלה סתרים מה שהנביא כיסה, ולא יקרהו עוון פרסום אותן השיבושים והבלים שמותר להרהר בהם אפילו בבית הכיסא (כמו שאמר לנו אמ"ה ז"ל בפה מלא)".
    ג. ביאור הגר"א יורה דעה סי' קעט ס"ק יג: "הרמב"ם וכ"כ בפי' המשנה... והוא נמשך אחר הפילוסופיא הארורה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר... והפילסופיא היטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן, וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות. לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שזורקין אותו לאשפה שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת".
    ד. חתם סופר חולין קלג ע"א ד"ה כל כהן: "ואמנם בס' המורה כ' שהי' שטופים בע"ז לזבוח לשעירים ע"כ מסר להם קורבנות לתקן עבודתם לה'... כל כהן שאינו מודה בעבודה שהיא עבודה לי"ת, רק חושב שהיא להוציא מלב הטיפשים ועושה שולחן ה' מגואל – אותו כהן אין לו חוק בכהונה, כנלע"ד".
    ה. חיי מוהר"ן (ר' נחמן מברסלב) תחילת אות תיא: "התלוצץ מאוד מטעמי המצוות וקטורת?".
    ו. קנאת ה' צ־באות (ר' נתן מברסלב, תלמידו המובהק של ר' נחמן מברסלב), מהדורת תשכ"ה: "ספר המורה... אריסטו ימ"ש הכופר בתורה דבר אצלו על אחיו ועל הוריו בני עליה הקדושים אשר השכינה עליהם שורה" (אות יח, עמ' יח). "וביאר לעין כל מי שיש לו מוח בקודקודו שדבריו בספר המורה הם בוטים כמדקרות חרב כנגד שורשי התורה" (אות לד, עמ' מ־מא). "ואשר הביא אל הרמב"ם ז"ל לחשוב מחשבות רק רע כל היום" (אות לח, עמוד נ). "הנה הראתיך שכל הגדולים האמיתיים בכל דור ודור עד היום הזה כולם חלקו על כל מה שכתב הרמב"ם בענייני חקירות בספר המורה, ובאיזה מקומות אחרים ביזו ולעגו עליו הרבה. וגם עתה כל מי שיש לו עיניים לראות רואה ומבין שדבריו בספר הנ"ל הם היפך התורה לגמרי" (אות מא, עמ' נה).
    ז. לשם שבו ואחלמה (רבי שלמה אלישיב, מגדולי המקובלים), ספר הדע"ה, חלק שני, דרוש ד, ענף יט, סימן ו ד"ה עוד (דף פ ע"ב): "כל מי שמכניס עצמו להתחכם ולחקור על אמונת הפשוטה דכלל ישראל... הנה הניסיון הזה הוא יותר קשה מהראשון הנ"ל ומכניס את עצמו בסכנה גדולה... וכבר ראינו שגם כמה חכמים מהראשונים שנכנסו בזה, הגם שהיה כוונתם לשמיים... עם כל זה הרי לא יצא שום אחד מהם נקי לגמרי".
    ח. גם הרש"ר הירש, שבהחלט לא היה מבעלי הקבלה, נקט לשון חריפה נגד דרכו של הרמב"ם. כך באגרות צפון איגרת יח עמוד סח (הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תש"ט, שנחשבת קרובה יותר למקור. בהוצאת נצח הניסוח עודן): "איש נעלה זה [הרמב"ם], שלו, ורק לו, אנו חייבים תודה על הצלת היהדות המעשית עד לימינו אנו, דווקא הוא בדרכו שלו, ומתוך שמצד שני הוא רק יישב את הסתירה על ידי פשרה, וכיצד ביצע זאת, ולא פיתח את היהדות מתוך נפשו פיתוח של יצירה, דווקא הוא שהוליד כל הטוב והרע כאחד. הכיוון הרוחני המיוחד שלו היה ערבי־יווני, וכך היתה גם השגתו על החיים. מן החוץ חדר לתוך היהדות והביא כידו השקפות כאלו שמצא אותן קיימות במקום אחר, ובהן ביצע את הפשרה"
  340. ^ בחינת הדת (ר' אליהו דילמדיגו), וינה תקצ"ג עמוד 51: "ובאלה הדברים גדלה המחלוקת באומתנו מאוד, אנשי זאת הכת [המקובלים] יאמרו על הכת האחרת שהם כופרים ומגלים פנים בתורה, וישאו קולם אצל ההמון בבהלות עצומות. וכת המתפלספים יאמרו על אלה שהם פתאים וסכלים ומכבי אור התורה. ורבתה השנאה בין אנשי שתי הכתות, וכ"ש בין סכלי שתי הכתות, עד ששבה התורה כמעט לתורות רבות"
  341. ^ אמנם לא נמנע מהם לחלוטין
  342. ^ דרכי התלמודים (ר' אחיקם קשת) שער י
  343. ^ נאריך בכך לקמן ‎פרק לא
  344. ^ אודות דרשות חז"ל (לרבי אברהם בן הרמב"ם) חלק המעשיות, החלק השני: "וכמו מעשיות שזכרו בהם שדים, והרואה שאין ליבו עמו יחשוב כי הם דברים היו בעולם כמו שנכתבו, ויבוא לחשוב ולהאמין דבר הנמנע שאי אפשרי אבל חייב, וכל זה יקרה לו לרוב פתיותו ומיעוט ידיעתו בטבע העולם"
  345. ^ האמונה בגזירת הכוכבים, באמיתות יודעי העתידות, לחשים, השבעות
  346. ^ פירוש המשנה לרמב"ם עבודה זרה פ"ד מ"ז: "הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה' בליבו מן החכמה, והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה העניינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה".
    איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "דעו רבותיי שכל אותם דברים של גזירת הכוכבים, שהם אומרים יארע כך ולא יארע כך, ומולדו של אדם ימשוך אותו שיהיה כך ויארע לו כך ולא יארע לו כך – כל אותם הדברים אינם דברי חכמה כלל וטיפשות הם... ומעולם לא נתעסק בעניין זה, ולא חיבר בו ספר אחד מחכמי יוון, שהם חכמים ודאי. ולא חיברו אותם החיבורים כולם, ולא עשו אותו הטעות, שקראו אותה 'חכמה', כי אם חכמי הכשדים והכלדיים והמצרים והכנענים, וזו הייתה אמונתם ודתם באותן הימים... אבל חכמי יוון, והם הפילוסופים שחיברו בחכמות ונתעסקו בכל מיני מדע, מהתלים ושוחקים ומעליבים את אלו הארבע אומות שאמרתי לכם, ועורכים ראיות לבטל כל דבריהם, שורש וענף. וגם חכמי פרס הכירו והבינו שכל אותן החכמות שעשו הכשדים והכלדיים והמצרים והכנענים הם שקר וכזב".
    רמב"ם הל' עבודה זרה פי"א הט"ז: "ודברים האלו [ידיעות העתידות, כשפים וכו'] כולן דברי שקר וכזב הן. והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלוקיך"
  347. ^ מַלְמַד התלמידים (ר' יעקב בן אבא מארי אנטוּלי, מן הראשונים), לשבת שובה, ד"ה ואל זה: "רוב בני האדם הופכים הכוונה לפי פחיתות ההבנה, שמים חושך לאור ואור לחושך. ועל הדרך הזה יצאו מדברי החכמים אמונות רעות, ובדרך זה פשטה האמונה במציאות השדים, הם סמאל וכת שלו... ולולי שפשטה ההזיה הזאת בכל האומות, עד שרבים מבני עמינו מאמינים במציאות השדים בדרך שהם נמצאים בעצמם. והם מושלים בעולם עד שיבהילו השומעים בסיפור הבלי ההשבעות ומיני הכשפים והקסמים הקדומים, וזה העניין היה קדום ומפורסם באומות הסכלות"
  348. ^ מאירי שבת סז ע"א ד"ה כל מיני: "כל מיני הלחשים וההשבעות אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב אינן מיני ע"ז ומ"מ יש בהם משום דרכי האמורי אחר שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגולה.
    וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים, הם נעזרו בדבר זה בצירוף בשני דברים:
    האחד – שלא היה שם דבר כדאי להטעות אלא הבלים המוניים וכזבי הנשים כמו שתראה ברובם שהיו מיחסים אותם על שם הנשים המיניקות והמגדלות את הילדים ומגדלות אותם בלימוד הבליהם והוא אמרם אמרה לי אם וכו'.
    והשני – שמצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם העניינים היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם"
  349. ^ שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש, רב באלג'יר, דיין במרוקו, רבה של חיפה) אורח חיים א סימן סא ד"ה ומה: "דאותם לחשים בעצמם, כבר נשאלתי עליהם זה ימים, והשבתי דמפני שהיהודים בארץ שנער ובבל, למדו כן משכניהם הערביים והפרסיים, לכן כדי להשקיט לב החולה שלא תיטרף דעתו עליו, התירו לו לומר אותם לחשים, משום פיקוח נפש. גם הודיעו הנוסחאות בדקדוק, כדי שלא ישאר לבעלי הדמיון במה לתלות, כי דמיון הריקים הוא חזק, ואז אחר שילחשו כל הלחש בדקדוקו ולא יועיל להם כלום, ידעו שהכל הבל ורעות רוח, וישובו אל ה' וישלח דברו וירפאם, בנס או בטבע ע"י רופא מומחה בסמי עשבים שהטביע בהם הבורא רפואה ומזור. זוהי דעת רבותינו מעתיקי הלחשים, ולא שהאמינו בהם חלילה, הפך התורה, ויש לי ראיות רבות על זה, ואין כאן מקומם"
  350. ^ מעניין לציין שבתקופת הראשונים גם מקובלים השתמשו במושגים מהפילוסופים של יוון, כמו "חומר היולי" שמוזכר אצל הרמב"ן ורבינו בחיי, וכמו שיטת אפלטון בבריאת העולם שהוזכרה אצל רבי עזרא בן שלמה מגירונה (מגדולי המקובלים מקטלוניה, תלמידו של רבי יצחק סגי נהור) בפירושו לשיר השירים (שיוחס לרמב"ן) ג ט
  351. ^ נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק יב ד"ה אכן: "אם כן יצא לנו מזה שהרמב"ם בהרבה מקומות נשא פנים לפילוסופיאה... ולכן אינו מן התימה אם הוא כאריסטו מכחיש השדים, כי הוא נתפתה לדרך הפילוסופים אינם מאמינים אלא מה שהעין רואה וגוזר העיון הטבעי... וזאת תורת העולה מהפרק הזה, שמציאות השדים אמת...".
    ביאור הגר"א יורה דעה סי' קעט ס"ק יג: "הרמב"ם וכ"כ בפי' המשנה... והוא נמשך אחר הפילוסופיא הארורה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר... והפילסופיא היטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן, וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות. לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שזורקין אותו לאשפה שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת"
  352. ^ תשובות הגאונים מוסאפיה (ליק) סימנים צח־צט: "לרב האיי... ומר רב שמואל [בן חפני] גאון ז"ל וכיוצא בו שהרבו לקרות בספרי נכרים, אומרים: אין המראות הללו נראות אלא לנביאים, ולא יעשה נס אלא לנביא, ומכחישין בכל מעשה שנאמר כי נעשה בו נס לצדיקים ואמרו כי אין זה הלכה. ואף במעשה של ר' עקיבא שצפה בהיכלות ומעשה ר' נחוניא בן הקנה ור' ישמעאל וכיוצא בהן על כל אלה אומרים אינם הלכה. ואנו סוברים כי הקדוש ברוך הוא עושה נסים לצדיקים ונפלאות גדולות ולא רחוק ממנו שהוא מראה אותן בפנימיות מראות היכליו ומעמד מלאכיו"
  353. ^ דבריו של אריסטו מובאים פעמים רבות בספר מורה נבוכים
  354. ^ מורה נבוכים ח"ב פרק כב: "שכל מה שאמר אריסטו בכל המציאות אשר מאצל גלגל הירח עד מרכז הארץ, הוא נכון בלי פקפוק... אבל כל מה שדיבר בו אריסטו מגלגל הירח ולמעלה, הרי כולו כעין השערה והערכה, פרט לדברים מעטים, כל שכן במה שאומר בדירוג השכלים, ומקצת ההשקפות הללו באלוהות שהוא סובר אותם ובהם זרויות גדולות, ודברים שהפסדם גלוי וברור לכל העמים, והפצת הבלתי נכון, ואין לו הוכחה על כך".
    אגרת הרמב"ם לרבי שמואל אבן תיבון: "ודעתו, רצוני לומר דעת אריסט"ו, היא תכלית דעת האדם".
    איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "ומעולם לא נתעסק בעניין זה [של גזירת הכוכבים], ולא חיבר בו ספר אחד מחכמי יוון, שהם חכמים ודאי"
  355. ^ דרשת תורת ה' תמימה (לרמב"ן) פרק ב אות יד: "ומכאן תראה אכזריות ראש הפילוסופים [אריסטו] וקשיו ימח שמו"
  356. ^ לקמן ‎פרק לב נדון באפשרות שגדולי ישראל הסתירו את כוונתם האמיתית
  357. ^ ואדרבה, יש צד של חיסרון בסגנון זה, שהוא עלול להסתיר את חולשת הרעיון. כך כתב במלחמות השם (לרלב"ג), הקדמה, ד"ה דע כי הסידור: "ואולם לפעמים יהיה זה לתחבולה מן המחבר. וזה כי בשערו במום מאמריו או בחולשתם, יתקן להם לשונות עמוקים וצחים ויחבר להם עוד עניינים יבהילו המעיין הבהלה חזקה, עד שיסתיר זה ממנו מה שבמאמרים ההם מן המום או מן החולשה במה שהוטרד עיונו בהבנת הלשונות ההם, והעניינים עם מה ששם בהם המחבר מן ההעלם ומשיכת הלבבות למה שירצהו מבהילים אותם"
  358. ^ שיחות הר"ן (רבי נחמן מברסלב) אות קח: "ודע שעל ידי לימוד הזוהר נעשה חשק לכל מיני לימודים של התורה הקדושה, והלשון הקדוש של הזוהר מעורר מאוד לעבודת השם יתברך, דהיינו השבח שמשבח ומפאר את העובד ה', דהיינו הלשון הרגיל בזוהר לומר 'זכאה וכו על כל מצווה ועבודה, ולהיפך הצעקה שצועק 'וי וכו, 'וי לה', 'וי לנשמתה' על הסר מעבודת ה' – אלו הלשונות מעוררים מאוד את האדם לעבודתו יתברך".
    פלא יועץ ערך זוהר: "ומי שיודע ספר ומבין דברי הזוה"ק הפשוטים ימצא בו טוב טעם ודברים מתוקים מדבש ומוסרי השכל שמושכים לב האדם לאביו שבשמים"
  359. ^ שו"ת הריב"ש סי' מה: "ואין להביא ראיה מהרמב"ם ז"ל. כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלמות הלכות ואגדות תוספתא ספרא וספרי וכוליה תלמודא בבלי וירושלמי כמו שנראה מספר משנה תורה שחיבר. וכדי להשיב את האפיקורוס עשה ספר המורה לסתור המופתים והראיות שהביא הפילוסוף לקיים קדמות העולם וכן בעניין ההשגחה. ולפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעקרי התורה מפני מה שלמדו מן החכמה ההיא"
  360. ^ שולחן ערוך הרב (לבעל התניא) יורה דעה הל' תלמוד תורה פרק ג סעיף ז: "ובלבד שלא יהיו ספרי מינים שהם ספרי הפילוסופים מאומות העולם שהיו מינים וכופרים בהשגחה ובנבואה שאסור לקרות ולעיין בהם כלל אפילו באקראי, ואפילו ללמוד מתוכם איזה מוסר ויראת שמים. ולכן גם כשדבריהם הובאו בספרי ישראל צריך ליזהר מהם, ועליהם אמרו חכמים שהקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעוה"ב.
    ולא עסקו בהם מקצת חכמי דורות שלפנינו אלא כדי להשיב עליהם ולחזק דתינו, והשעה היתה צריכה לכך לתשובת המינים מאומות העולם שהיו בדורותיהם מתווכחים עם ישראל, מה שאין כן בדורות אלו"
  361. ^ בני יששכר מאמרי חודש סיון מאמר ה אות יט בהערה: "ואל תשיבני מן הקדושים אשר בארץ החיים המה הלא בספרתם, ר' סעדיה גאון בספר אמונות ודעות, והחסיד הקדוש בספר חובת הלבבות, והרמב"ם, כי יש בזה סוד כמוס שהוצרכו לקיים את הדור באלף החמישי שהיה בבחינת חושך והיתה הוראת שעה"
  362. ^ מצרף לכסף (ר' יש"ר מקנדיאה) הוצאת תרכ"ה דף כט ע"ב: "ממה שהבאתי לעיל מספר קול יהודה נראה שרב סעדיה ירד לעומקה ובא אל תכונתה [של חכמת הקבלה], וכי בשביל שכתב בדרך פילוסופי אי זה חיבור יתחייב שלא ידע שאר חכמות?... וע"כ לומר שרב סעדיה אע"פ שנתעזר בהתפלספות לכלוא טעויות בני דורו ולהתם הדעות הנפסדות בהיות אותו דרך כלי יותר נכון וקרוב לשכל בעלי ריבנו, עכ"ז ליבו בל עמהם ואינו מסכים עם הפילוסופים בכל טענותיהם נגד תורתנו"
  363. ^ תורת מנחם (הרבי מלובביץ') תשמ"ג ג עמוד 1595 אות יז: "דובר בהתוועדות דחג השבועות אודות הנצחיות דכל ענייני התורה כולל סוגיות התורה שבהם מדובר אודות ענייני רפואה וכיו"ב. שמה שמצינו שיש גדולי ישראל גאונים הרמב"ם במורה נבוכים ור' אברהם בן הרמב"ם שכתבו שבנוגע לרפואות שבש"ס וכיו"ב יכול להיות עניין של שינוי כו' מצד התפתחות המדע, הרי זה מפני שכתבו זאת לתלמידים כאלו שהיה צורך להניח את דעתם ולהשיב על שאלותיהם, אבל אליבא דאמת לא ס"ל כן, כנ"ל בארוכה. ובנוגע לכל השאלות המשונות ששאלו ופלפלו בעניין זה, הנה לכל לראש יש צורך להבהיר שלכולי עלמא גם ע"פ המענה לתלמידים הנבוכים שצריכים להניח את דעתם עי"ז שאומרים להם לעת עתה שבעניינים אלו רפואות שבש"ס וכיו"ב יכול להיות עניין של שינוי...".
    וכן כתב שם עמוד 1571 אות לב: "ובנוגע לענייננו: מכיוון שבספרו 'יד החזקה' פוסק הרמב"ם שכל ענייני התורה (הן תושב"כ והן תושבע"פ) נאמרו למשה מסיני, הרי מובן ופשוט שכל ענייני התורה נצחיים הם, כולל גם הסוגיות שבהם מדובר אודות ענייני הטבע, כרפואות וכיו"ב. ובנוגע לדברי הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' – הרי דברים אלו כתב הרמב"ם כדי להניח את דעתם של ה'נבוכים', שעדיין אינם ראויים לקלוט ולהבין את אמיתית העניין בטהרתו כו', ולכן לעת עתה אומרים להם כדברים הנ"ל, כדי שקושיותיהם לא יפריעו ויבלבלו אותם מלימוד התורה, ובמשך הזמן יגיעו להבנת אמיתית העניין דנצחיות התורה כו'. ועד"ז יש לומר בנוגע לדבריו של ר' אברהם בן הרמב"ם, וכן בנוגע לדברי הגאונים – שדברים אלו נכתבו כדי להניח את דעתם של השואלים כו', אף שהם עצמם אינם סוברים כן. וע"ד הלשון שמצינו בחז"ל 'דחית בקש', היינו שאין זה המענה האמיתי כו'".
    יש להעיר על דבריו, שגם במשנה תורה הרמב"ם שינה מדברי הרפואות והאסטרונומיה שבש"ס
  364. ^ מכניע זדים (ר' נחמן מטשערין, תלמידו של ר' נתן מברסלב) מהדורת תש"ט, עמוד ל אות יא: "ודע שיש צדיקים גדולים שהם צריכין דייקא לעיין באלו החכמות כי על ידי עיונם בהם, הם מעלין ומוציאין מהם כמה נשמות שנפו ונשקעו בהם. ועל כן אל תביא לך ראיה ממה שמצינו כמה מגדולי הקדמונים שעסקו באלו החכמות, כי היו מוכרחים לזה כנ"ל"
  365. ^ אגרות קודש (לרבי מלובביץ') חלק ז עמודים קלג־קלד, הובא בשערי אמונה (ליקוטים מהרבי מלובביץ') אות סג ד"ה הערה: "המעיין בספרים ומאמרים אלה יראה, שכתובים הם לא מתוך הכרה פנימית בחיוב השיטה, אלא לשם מטרה מכוונת שמוצאים אנו בספרות ההצטדקות (אפולוגטית)... הכותבים עצמם הכירו שאין זה אלא תירוץ דחוק ביותר... שהכירו בעצמם שאין זה הפירוש האמיתי. ומי לנו גדול מהרמב"ם... הנה המעיין בספרו יד החזקה יראה עד כמה הפירושים אשר במורה נבוכים, ובפרט טעמי המצוות, לא היו שיטתו הוא בעצמו בתורה"
  366. ^ רד"ק שמואל־א כח כד: "זהו פירוש רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל, ואמר... לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל".
    וכן באוצר הגאונים חגיגה חלק התשובות עמוד 4, מתוך לשונו של רבי יהודה בן בלעם בפירושו לשמואל א סוף כח: "דע כי רב שמואל בן חפני גאון ז"ל... ואמר בזה הלשון: כי דברי הקדמונים אם הם סותרים להשכל אין אנו חייבים לקבלם".
    אבן עזרא בהקדמה לתורה: "שיקול הדעת הוא היסוד, כי לא ניתנה התורה לאשר אין דעת לו, והמלאך בין אדם ובין אלוקיו הוא שכלו"
  367. ^ שער הגלגולים (ר' חיים ויטאל), "מעשים נוראיים מגלגול", דפוס פרמישלה תרל"ה דף ב ע"א ד"ה ובעניין: "ובעניין ספרי הקבלה האמיתיים הנמצאים אמר לנו מורי זלה"ה [האר"י] כי שלשלת קבלה הראב"ד ובנו ר' יצחק סגי נהור ותלמידיו עם הרמב"ן ז"ל תלמיד תלמידו – כולם קבלה אמיתות מפי אליהו ז"ל שנגלה אליהם".
    ספר הגלגולים (למהרח"ו), פתיחה: "השגות מורי זלה"ה [האר"י] בחכמה זו. כי בתחילה היה טורח בזוהר הרבה מאוד... ואח"כ נגלה עליו אליהו ז"ל והיה מבין ומשיג כל הדברים..."
  368. ^ יש להעיר שלגבי עניינים מדעיים שבזוהר מצאנו פרטים שאינם מתאימים לידוע לנו היום, כפי שהזכרתי במאמרי "הידיעות המדעיות של חז"ל – תוקפן ומקורן" בפרק א
  369. ^ תשובות רב האי גאון שנדפסו בספר טעם זקנים (לר' אליעזר אשכנזי), תשובה א (עמוד נו ע"ב) וכן בתשובות הגאונים החדשות סי' קטו: "ואשר הגידו לכם כי היום נח מזעפו [ע"י כתיבת שם], וכי ממיתין את האדם שמפילין עליו חרס חדש כאשר אמרתם, רחוק הוא מאוד. וכללו של דבר, פתי יאמין לכל דבר"
  370. ^ דוגמאות לכך ב‎פרק לב
  371. ^ הארכנו ביסוד זה לעיל ‎פרק כא
  372. ^ בין על דרך החיוב ובין על דרך השלילה
  373. ^ ‎פרק קכב
  374. ^ ‎פרק קכה
  375. ^ ‎פרק קיט
  376. ^ ‎פרק קכא
  377. ^ ‎פרק קיז
  378. ^ ‎פרק קיג
  379. ^ ‎פרק קלו
  380. ^ ‎פרק קלז
  381. ^ ‎פרק קי
  382. ^ ‎פרק קג בכותרת "טעויות בדבריהם", ושם הוספנו שבמקרים מסוימים הדבר שייך אפילו בנבואה
  383. ^ ‎פרק קא
  384. ^ ‎פרק קמד
  385. ^ תוספות יום טוב כלאיים פ"ה מ"ה ד"ה ומעתה: "ותימה, האם לא היה לו [לר"ש] מחוגה לחוגג עגולה ל"ב על ל"ב ולסמן בה שורות גפנים נטועים על ה' ה', ועין בעין היה רואה שאי אפשר שיפלו מ"ה גפנים בעגולה הזאת?... אבל אין ספק שלא עשה לו צורה מוחשת לראות בה, שאילו היה רואה אין ספק שהיה חוזר מדבריו, כי לא היה מכחיש גם החוש. כי לא אאמין שהיה החכם ז"ל משתבש בטעות המדברים מעניין חטא החוש [התעלמות מהמציאות]"
  386. ^ ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה: "תני בשם רבי נחמיה: היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה – דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר"
  387. ^ שיש בה צורך באות או מופת, וגם אותה יש שביארו באופן שכלי, כדלעיל ‎פרק קג בכותרת "מהותם"
  388. ^ והרבים שהעידו שהועילה – לא היו בקיאים בהסברים הטבעיים למה שראו
  389. ^ אמנם ברור שגם הדרך השכלית יכולה להוביל לטעויות, אך מוכח בהחלט לכל אדם שברוב מקרי חיינו היא מועילה הן לברר את המציאות והן להשפיע עליה
  390. ^ שנטו לפרש אגדות כפשוטן
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/ביאור:אמונה_טהורה/השער_החמישי:_היחס_לשאר_ענייני_מחשבה"