ביאור:אל תזדקק לבריות
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
[שמ"ב ט; המאמר מבוסס על סיפור אמיתי...].
כדי להבין את כל הפרק הזה צריך להבין שאדם באופן טבעי מתבייש לקבל מתנות-חינם וחסדים מאחרים.
בתחילת הפרק שאל דוד את ציבא: "האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד א-להים?" לא ברור -- למה דוד לא לקח את אחד משבעת בני שאול (שנהרגו בשמ"ב כא)? ובכלל -- איך זה שדוד לא ידע על בניו של שאול, ועל בניו של יהונתן אהובו? -- לדעתי דוד התכוון לִשְאוֹל: "האם יש עוד איש לבית שאול שיסכים שאעשה עמו חסד? (רוב הבנים של שאול בוודאי לא יסכימו כי זו בושה גדולה עבורם -- הרי הם ממשפחת המלוכה!)" ואז ענה לו ציבא "עוד בן ליהונתן, נכה רגליים... הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר" -- הבן של יהונתן הוא נכה , והוא גר אצל מכיר בן עמיאל, אז הוא כבר רגיל לקבל עזרה מאחרים ולכן יש סיכוי שהוא יסכים גם לקבל חסד ממך.
{דוד לא ידע שמפיבושת נכה, כי הוא נפסח רק במלחמה שבה מת שאול (או אף יותר מאוחר - תלוי ב פירוש של שמואל ב ד ד ), ודוד היה אז במקום אחר.}
דוד קרא למפיבושת ואמר לו: "אל תירא, כי עשה אעשה עמך חסד בעבור יהונתן אביך, והשבותי לך את כל שדה שאול אביך, ואתה תאכל לחם על שולחני תמיד" , ומפיבושת ענה לו בהכנעה: "מה עבדך כי פנית אל הכלב המת אשר כמוני?!" . זה לא נשמע כל כך טוב באזני דוד – שלאדם ממשפחת המלוכה יש כאלה רגשי נחיתות, והוא מתייחס אל עצמו כאל 'כלב מת'. הוא הבין שמפיבושת הרגיש רגשי נחיתות כי הוא התרגל שאין לו שום אוכל משל עצמו -- הוא היה עד עכשיו ב "בית מכיר בן עמיאל" ואכל את האוכל של מכיר בן עמיאל. כשאדם תלוי באחרים הוא מרגיש כמו 'כלב מת'.
ולכן דוד שינה במעט את התכניות שלו ואמר לציבא: "כל אשר היה לשאול ולכל ביתו נתתי לבן אדוניך. ועבדת לו את האדמה..., והבאת, והיה לבן אדוניך לחם ואכלו, ומפיבושת בן אדוניך יאכל תמיד לחם על שולחני" , כלומר: 'מפיבושת אמנם יאכל על שולחני, אבל הוא יאכל את האוכל ששייך לו, שאתה (ציבא) תביא לו מהשדה שלו. וכך הוא לא ירגיש שהוא תלוי בי'. ציבא הביע הסכמה עקרונית לעשות כדבר דוד: "ככל אשר יצווה אדוני המלך את עבדו כן יעשה עבדך" , אבל הציע שיפור: "ומפיבושת יאכל על שולחני כאחד מבני המלך" : ציבא חשב שגם אכילה על שולחנו של דוד תגרום בושה למפיבושת, כי אנשים אחרים לא ידעו שהוא אוכל את האוכל של עצמו – הם יחשבו שהוא אוכל את האוכל של דוד. ולכן הציע שמפיבושת יאכל מעכשיו על שולחנו של ציבא, כמו שהיו עושים בניו של שאול כששאול היה מלך (כנראה שציבא היה 'הטבח המלכותי', וכל בניו של שאול היו אוכלים על שולחנו).
אבל דוד משום-מה לא הסכים – הוא התעקש שמפיבושת יאכל על שולחנו – "ומפיבושת יושב בירושלים כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל" , ומפיבושת לא יכל להתנגד כי "והוא פיסח שתי רגליו" .
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 11 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-11-01.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/nvir/jmuelb/al_tzdqq_lbryot