ביאור:איוב מב ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פירוש חדש על משמעות ספר איוב. ספר איוב שנכלל בשלושת ספרי אמ"ת בתנ"ך הוא ספר חכמה פילוסופי-תיאולוגי בעל גרעין נבואי הכתוב בשפה נשגבת, ציורית ומליצית שאין דומה לה והוא כולו יצירה אחת שלמה, גדולה, עקבית ונפלאה שהוענקה לתפארת נחלתו של העם היהודי. מה רב חסדנו ומה גדולה ירושתנו שזכינו לקבל אמת נפלאה כזאת בלשון הקודש (ויש להעלות על נס ממחבר כל כך ענו ועלום שם) כדי להגות בה ולהנות מזיוה שלא נתפוגגה ולא נס ליחה לאורך כל הדורות.

כבר נאמר (ע"י מורנו ורבנו הדגול) שאיוב ה"מוקדם" מייצג את הגישה של אריסטו (אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה) לפיו האל אינו מבחין בין נבראיו ולכן כביכול אין סיבה לעבוד אותו ל"שם שמיים" אלא רק ללמוד ולהכיר (ע"י חקירה שיטתית) את האמת בדרכיו.

אליפז מייצג את הגישה היהודית (זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ) – שכר ועונש לפי מעשים.

בלדד מייצג את הגישה הנוצרית (וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד) – יסורים זוכים לגמול.

צופר מייצג את הגישה המוסלמית (כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָק וְלֹא תִירָא) – עבודת האל לשמה מביאה בטחון.

כל "האני מאמין" האלה נאמרים כבר בנאומים הראשונים של כל אחד מהרעים. יתר הדברים שלהם והמחזורים מכוונים כדי להגביר לחץ ול"הרשיע" את איוב כדי לחזור בו מדרכו התמימה כי יש "עובדות" והאמת לא ממש מענינית אותם. אם ע"י שכנוע (אליפז) ואם ע"י פיתוי (בלדד) או ע"י הפחדה (צופר) הרעים מסוגלים להסביר את יסוריי איוב רק אם הם מתישבים עם תבנית אמונתם (ואנו הרי יודעים לאורך כל הדרך שהם טועים אבל כל טענותיהם מבוססות היטב ואין לערער עליהם).

אבל רק דבר אחד מפריע לאיוב והוא הידיעה הסוביקטיבית שהוא פשוט לא חטא (לפחות לא יותר ממה שמסוגל בן אנוש לא לחטוא) ולמרות שהוא כמעט נשבר (חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי) או כמעט משתגע (תָּם אָנִי לֹא אֵדַע נַפְשִׁי אֶמְאַס חַיָּי) הוא מצליח בכל זאת, איכשהוא, לגייס את כל כוחותיו הנפשיים כדי לעמוד מולם בשעתו הקשה ובחירוף נפש להוכיח אותם רק ולו כדי לגלות את האמת.

את אליפז (שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם) – דרככם להתפלסף ולנחם במקום לחקור ולגלות את האמת לשמה.

את בלדד (עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים) – דרככם מביאה רק תוגה וצער ולא שמחה ואהבה.

את צופר (אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה) – דרככם מביאה לדיכוי היצירתיות, ההתחדשות והקידמה.

כשהויכוח מגיע לנקודת סטגנציה, איש איש באמונתו, מגיע "שחקן חיזוק" חדש ורענן והוא שמטה את הכף לטובת גילוי האמת ומוריד את השחקנים העייפים מהעץ הגבוה בדרך להכרעה הסופית. חידושו של אליהוא: מליץ יושר - פעמיים שלוש בלבד (לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים). זוהי התקווה שאיוב חיכה לה והיא שמפעימה מחדש את לבו (חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ) ולכן הוא מוסיף לשמוע בקשב כמוצא שלל רב ולא "מעיז" לענות לו. ואז נותן לו לשמוע את המסר האולטימטיבי לתכלית האדם (אִם יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים).

לבסוף כ"פינאלה" כמו בכל יצירה גדולה מתגלה השם יתברך בכבודו ומראה לאיוב ה"מאוחר" את נפלאות התבונה (לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע) ובהמשך מזכהו ברוב כבוד והדר ב"כל מכל כל": בנצח, בישועה ובנבואה (לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר) כפרס על אמונתו האמיתית, התמימה והישרה (כמו אותו הפרס שניתן לאברהם לאחר עקידת יצחק). איוב יורד מהבמה מנצח " כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ " בהגשמה עילאית, שלא תהיה גדולה ממנה לבן האנוש, תוך שהוא משאיר גם לנו משהו לעתיד – קחו מוסר מדרכו ה"נכונה" של איוב.