ביאור:אורות - זרעונים - ה. יסורים ממרקים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הבהרה: דף זה הוא דף במרחב הביאור של ויקיטקסט. משמעות הדברים, שבנוסף לטקסט המבואר דף זה מכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית. למעבר לביאורים מסורתיים לטקסט (במידה וקיימים) יש לחפש דף שהמילה "ביאור:" אינה מופיעה בתחילת שמו

[שם המאמר "יסורים ממרקים", מרמז על יסורים רוחניים שמטרתם למרק את האמונה. במאמר זה מתמודד הראי"ה קוק עם הכפירה והמרד באמונה, וטוען כי להם תפקיד ויעוד, למרק את האמונה באל והמושגים האלוהיים, שצברו בתודעה האנושית סיגים וזוהמה, מכיוונים שונים]

ה. יסורים ממרקים[1]

העירפול בתפיסת המושג האלהי הוא שגורם לכל סיבוכי הדעות. ככל שבני האדם יתבוננו ויחקרו את גדולת אלוהים - כך אמונת אלוהים תתעצם בהם. לפי ידיעת האל כך גם המחשבות והמעשים של האדם מתעדנים ומזדככים. ביחס ישר לזיכוך ידיעת האל כך הרגש של האדם יתעצם בקרבו להוביל אותו לנהל את חייו באופן ישר. דימיונות השוא, פחדים ותכונות אופי שליליות פוגמות את תפיסת האמונה.

כל סבוכי הדעות שבבני אדם וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל בדעותיו באים רק מפני הערפלים המצויים במחשבה על דבר המושג האלהי, שהוא ים שאין לו סוף וכל המחשבות כולן, בין המעשיות ובין העיוניות, ממנו הן נובעות ואליו הן שבות.

תמיד צריך לזכך את המחשבה, שתהיה ברורה בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות. אמונת אלהים מאשרת את בני האדם רק כפי אותה המדה שהגדולה האלהית נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם, שהוא ראוי לכך. אז מאירה הנשמה מאור העליון על ידי הדבקה באהבה ודעה שלמה לחיי החיים, וכל ההרגשות, הדעות והמעשים מתעדנים. כפי גדל הזכוך של יסוד היסודות הזה בתוכיות הנפש, כן תגדל ביותר הפעולה שתפעל גם הדבקות האלהית שברגש ושבהתפעלות הלב לנהל את כל מהלך החיים באורח ישרה.

יש להבדיל בין העצמות האלוהית: "אופיו" ו"אישיותו" של אלוהים המכונה "שלמות אינסוף" שלאדם מחסום כפול כמותי ואיכותי לגבי היכולת לדעתו לעומת תכונותיו ומידותיו של האל, שהוא תחום החקירה והלמידה הלגיטימי, שלאדם יש בהן יכולת הבנה ותפיסה. כל הגדרה איננה יכולה להיות בעצמות האלוהית שאיננה יכולה כלל להתפס בשכל האנושי, ומי שמדמה שיכול להכניס את האלוהות למיטת סדום של הגדרה אנושית הרי זו אלילות רוחנית. במקום אחר כותב הרב קוק שזוהי טעותם של הדתות האחרות, הנצרות שחשבה כי ניתן להגדיר את האלוהים באמצעות החסד, והאיסלאם שחשב שניתן להגדיר את אלוהים באמצעות הגבורה והדין, ואילו היהדות טוענת כי לא ניתן לדבר על עצמות האל אלא על הופעותיו.

עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף. שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת. אם אומרים על דבר הטוב או על דבר החסד, המשפט, הגבורה, התפארת, וכל מה שהוא חיים ופאר החיים, או על דבר האמונה והאלהות, - הכל הוא מה שהנשמה כוספת במקוריותה למעלה מן הכל. גם כל השמות והכנוים, בין העבריים ובין הלועזיים, אינם נותנים כי אם ניצוץ קטן וכהה מאור הצפון, שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו : "אלהים". כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה הוא אליליות רוחנית[2], אפילו הגדרת השכל והרצון[3] ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה. ובאנשים שנעתקו לגמרי מהדעה המקורית הזאת מביאים הם באמת לידי כפירה גסה. אם הכרת הלב קרועה ממקורה זה הרי היא מתדלדלת ואין לה שום ערך, ואין תקנה שתהיה מאירה בצורה חיה, כי אם על פי הקישור בהארת האמונה, שהיא הארה כללית למעלה מכל ערכים ובזה היא מבססת את הערכים כולם. הענינים שחוץ מזו של גדולת אין סוף, שהם הסברות להגיע על ידן למקור האמונה, הנם בגדר "אברין דמלכא", ויש מהם בגדר "לבושין דמלכא". ומאן דבזע לבושין דמלכא ומי שמבזה את לבושי המלך גם הוא מרים יד ומתחיב בנפשו, ומכל מקום צריכים לבאר בהדרגה את ההבדלים שבין עיקר האמונה ובין הסברותיה, וגם בין ההסברות עצמן - את חלופי המדרגות שבהן.

הבורות של בני אדם בתחומי ידע גרמו להם לעסוק הרבה במהות האלוהות ולדמיין כי הם תפסו אותו. דבר שגרם לכך שהאלוהות האינסופית והלא מוגבלת קיבלה במשך הדורות אצל בני אדם צורה וציביון קבועים. דבר זה שהוא ניצוץ מעשיית פסל ותמונה, חוסם את רוחו החופשית של האדם, מאפיל את תפיסותיו, וגורם לו לדלות רוחנית וחומרית ולצרות ממשיות.

השממון של המחשבה ממיעוט הלמוד והידיעה, מביא את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות. וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות של מחשבת עזות נוראה וסכלות איומה זאת, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה. בהצבר הרגל כזה במשך כמה דורות מתארגים מתוך כך הבלי שוא רבים, שתוצאותם רשעות רבות ונוראות, עד שאפילו האדם הפרטי אובד את חילו החמרי והרוחני מרוב צרה ואפלה. את המעצור היותר גדול ברוח האדם, בבאו לכלל דעת, מביא מה שהמחשבה האלהית היא קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם מפני ההרגל והדמיון הילדותי. זהו נצוץ מהפגם של עשית פסל ותמונה[4] , שתמיד אנו צריכים להזהר בו הרבה מאד, וביותר בתקופת דעת יותר בהירה.

כל הצרות הרוחניות שבעולם נובעות מיוהרתו של האדם כלפי אלוהים ומאי ההבנה כי ההכנעה בפני האידאלים האלוהיים ובפני מקורם - האל, אין בו עבדות וצער אלא שיחרור, עונג ועוצמה. מי שבוחר להיות עבד לאידאל כמו חסד, חירות, אמת או תפארת ולמקורם של כל אלו, הוא בעצם האדם הזקוף והמשוחרר ובן החורין. אבל הדבר מותנה בתפיסה נכונה של האלוהות, שבה השכל והדמיון מזוככים מכל מיני סיגים של תפיסות נמוכות ואליליות שמגמדות את האל וגורמות לאדם צער ודכדוך.

כל הצרות שבעולם, ביחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר רוח, בחילת החיים, יאוש, שבאמת הן הנן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי אם מפני חֹסר דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ד'[5]. ההכנעה מפני האלהות, שהיא דבר טבעי בכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה, להתבטל בפני הכללות וקל וחומר בפני מקור ההויה של הכללות, שהוא חש בו עליונות של אין קץ לגבי הכלליות, - לא צער ודכדוך יש בה, כי-אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יפי. כשמתפתחת ההכרה הזאת של גאות ד' בקרב הנשמה בכל דרכיה היא מרצה את החיים בשעבודם הטבעי, ממלאתם נחת וחיים לפי אותה המדה שהפרט מכיר את גודל הכלל והדר מקורו, וכל העז וההוד שבמחזות המציאות הולך ומתעלה, מתכלל ומתאדר, על ידי הקטנתה של הנשמה לפני יוצרה[6]. ההקטנה הטבעית הזאת מצמיחה גדלות אדירה, שלטון של הוד מלכות ונהורא מעליא ואור מעולה, המשחקת בכל עת בענג עדנת מציאותה ועליזה בחלקה ההולך ומתרחב, הולך ומתגדל עד אין חקר, אין קץ, עד תאות גבעות עולם. אבל מתי היא טבעית? כשגדולת האלהות מצטירת יפה בתוך הנשמה, בצורה של דעה טהורה, של שכל מתעלה מכל מהות ושל דמיון עשוי בטוב החיים ממולא בכל הוד ותפארת גדולה, שאז נתבעת ההתבטלות מכל זויות הנשמה, מכל כללותה ופרטיותיה[7].

בשל ההזנחה או הקושי המובנה בלימוד העניינים האלוהיים מושג האלוהות נחשך, ולכן אלוהים נתפס רק ככוח תקיף וכל יכול, ולא במלוא תפארת גדולתו כפי שהוא ראוי להתפס באמת. ושיעבוד לאלוהים במצב כזה גורם לעבודה ירודה של אלוהים, ולהקטנה של נשמת האדם. לא אלוהים מתגלה אז לאדם אלא רק דימיונות פרועים אודות ישות קוצפת ומבהילה שמרוקנת את נשמת האדם מגדלותה, וגורמת לעדיני הרוח לכפור בחזיון הלא נעים הזה.

לרגלי המניעה הכללית של הלמוד הרוחני בענינים האלהיים הולך מושג האלהות ונחשך, מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה. עם זה הפחד החיצוני והאמונה הטבעית והשעבוד של ההכנעה נשארים בלבבות רבים בתור השפעת ירושה מאותן התקופות, שהדעה וההרגשה האלהית היתה מאירה בהן בעזה, עד שהיתה ראויה מצד גדלה לשעבד אליה את כל הנפשות. וכיון שנקודת התוך של ההכרה האלהית עמומה היא הרי המהות האלהית כלולה בהמון, וגם ביחידים שהם ראוים להיות למאירי דרך להם, רק בתור כח תקיף שאין להמלט ממנו והכרח הוא להשתעבד אליו. כשבאים להשתעבד לעבודת אלהים על פי המצב הריקן הזה, של הציור האפל המלא תהו ובהו שמתהוה ברעיון כשחושבים על דבר אלהים בלא השכלה ובלא תורה, יראה תתאה יראה תחתונה הנתוקה  המנותקת ממקורה, שהוא יראה עילאה יראה עליונה[8], האדם הולך ומאבד את זהר עולמו על ידי מה שהוא מקשר את עצמו לקטנות המוחין תודעה אלוהית ותפיסת עולם מצומצמת וקטנה[9]. אין גאות - אלהים מתגלה אז בתוך הנפש כי-אם שפלות דמיונות פרועים, המציירים תכונה של איזו מציאות בדויה מטושטשת, מדולדלת וקצופה, שמבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו, מטמטמת את הלב ומונעת את עדינות הנפש של האדם מלהתגבר, ועוקרת את הזיו האלהי שבנשמתו. ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד' אחד, היא מלה ריקה, שאין הנשמה יודעת ממנה כלום, וכל עדין רוח מוכרח הוא להסיח את דעתו ממנה, וזאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחא שעקבות המשיח כשאזלו מים מני ים הדעת האלהית בכנסת ישראל כללותה של האומה הישראלית - ובעולם כולו.

בעיה אחרת בתפיסת האלוהות היא שיש הסוברים כי יש תוכן אלוהי עצמי לשמות האלוהיים, שהשמות אינם סמל והזרחה אלא חלק מהאלוהות, ששורה במזוזות, בתפילין ובספר התורה. זכות הקיום של הכפירה ויעודה הוא לזכך את האמונה, ולעקור סיגים שנמצאים ברעיון האלוהי ולהסיר את כל הצורות המיוחדות שבהם נתפס האלוהים. ובמקום התפרצות עקרה ומחוצפת אל מהות האלהות, של אנשים הקבורים באמונה מגושמת ומלאה רפש, ראוי שבני האדם יעסקו במוסר האלוהי ובגבורת ה'.

ההתישבות הנפשית הגסה, על דבר מציאות התכן האלהי בעצם המלים והאותיות בלבדן, זאת היא שמחפירה את האנושיות, והכפירה באה כעין צעקה מעצמת מכאובים לגאול את האדם מבאר צרה נכריה זו, להעלותו מחשכת האותיות והפתגמים למאור הרעיון והרגש, עד שהיא מוצאת מקום לעמוד גם במרכז המוסריות. יש לכפירה זכות הקיום הארעי, מפני שהיא צריכה לעכל את הזוהמא שנתדבקה באמונה מאפס דעת ועבודה. זוהי כל תעודתה במציאות - להסיר את הצורות המיוחדות מהמחשבה המהותית של כל החיים ושרש כל המחשבות כולן. כשנמשך המצב הזה משך של דורות מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית לעקור את זכר אלהים ואת כל המוסדים של עבודת אלהים, אבל לאיזו עקירה מכונת ההשגחה העליונה? לעקירת הסיגים שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי אמת, ועל משואות החרבות[10]שהכפירה מחרבת תבנה דעת אלהים הנשגבה את היכלה. כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה של המחשבה במהות האלהות, - הצצה המביאה לידי עבודה זרה, - באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה אבל מתנגדת לה תכלית נגוד. מתוך ההתנגשות של שני ההפכים האלה תעזר האנושיות עזר גדול, להתקרב לדעת ד' ידיעה מאירה, המקרבתה לאשרה הזמני והנצחי. במקום המחשבה השוממה של ההתפרצות אל מהות האלהות תבא בלבו מחשבה בהירה של המוסר הטהור והגבורה העליונה, המתנוצצים מאור האלהי וקשורים תמיד במקורו, שהיא מתוה לאדם את דרכי החיים ומציגתו באור ד'. הרוח החזק יבא מארבע רוחות ויקים בסערתו בעל כרחם את הקבורים בקברי החלחלה של האלהיות הדמיונית החולנית : "וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם", "והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל". יטהר רוח הפרצים של הכפירה את כל הסחי שנתקבץ בשטח התחתון של רוח האמונה, ומתוך כך יטהרו השמים ויראה האור הבהיר שבתכונת האמונה העליונה, שהיא שירת העולם ואמת העולם.



הגרעין הפנימי של הכפירה הוא תשובה מכל שפלות ומכל קלקול. והציונות שביחד עם האתיאיזם יש בה צד חיובי בכך שהיא אוחזת ברעיון של התשובה בסופו של דבר היא תחזור גם מכפירתה.

מי שמכיר את התוך שבכפירה מצד זה מוצץ הוא את דבשה ומחזירה לשורש קדושתה, ומסתכל בהוד הקרח הנורא[11] - כפור שמים.

כשממצים את עומק דינה של המרידה והכפירה, האומרת לזנח טוב המנוחל מאבות בשביל איזה חזון לב חדש[12], שהוא באמת רעיון תשובה כללי המכה גלים, מוצאים את הצד הטוב שבה, שהוא הגרעין הכללי של התשובה מכל שפלות ומכל קלקול, ומתוך כך באים גם לשוב מהקלקלה הגדולה שיש בהריסה עצמה, ואז שבים אל ד' באמת וגאולה באה לעולם. תקון העולם, שיצא ממקורם של ישראל, הוא האידיאל של התשובה[13]. כל זמן שהאדם קובע לו בתכסיס חייו על פי מדה קבועה, לא יוכל לצאת מידי החסרונות שבשכל, במדות ובמעשה, ואיכה זה ישתלם אפיו? לכן חלילה לההרגל להיות הכח העקרי בהנהגת החיים, הכלליים והפרטיים, ולעולם צריך האדם היחיד, וכן החברה כולה, להיות מתקן את עצמו ומרפא את שבריו הרוחניים והמעשיים. כל חדושי החיים וכל השאלות המהפכות את סדרי העולם כדי להטיבו, הנם אך ארחות של תשובה, ותמיד צריכה התשובה להיות עומדת בראש הפסגה של סולם ההשלמה האנושית.

יעודה של הכפירה בימינו היא הסרת קליפת ההגשמה האחרונה, שהיא שכל התפיסה האנושית באלוהות, אין לה שום יחס לגבי מה שהאלוהות היא בעצמה. והסרת קליפת הגשמה זו דומה היא לכפירה, אבל מדובר בזיכוך וטיהור של תפיסת האמונה.

מתקופה לתקופה הולכת ומתבררת התערובת של אמונת היחוד הטהורה עם מחשכי ההגשמה, ובכל פעם שחלק ידוע מההגשמה נופל - נדמה כאילו האמונה נופלת, ואחר כך מתגלה שלא נפלה האמונה כי אם נתבררה. בימים האחרונים לשיבת הרוח האנושי אל ספירת האמונה הברה, נופלת קליפת ההגשמה האחרונה הדקה, שהיא יחש המציאות בכללות אל האלהות, שבאמת כל מה שאנו מגדירים ב"מציאות", הוא מופלג מהאלהות כערך בלתי נערך. צלליה של שלילה זו דומים הם לכפירה, מה שבאמת היא המעלה היותר עליונה שבאמונה כשהיא מתבררת יפה, ומתרגל הרוח להקשיב את קשב האמונה על פי המעשים ועל פי ההשפעות, הופעות ההויה והופעות התורה והמוסר, - הדעת שהאלהות משפעת את המציאות וממילא היא למעלה מהמציאות, וחוזרת הכפירה הדמיונית המטֹהרת מטומאתה למרומי האמונה היותר טהורה. ואמנם צריכה היא שלילת המציאות הזאת, החוזרת למקור כל ההויות ואיתניות היותר תמציתית של הדר כל המציאות, בינה מהודרת שבכל יום צריך להעלות אותה למקור טהרתה.

הכפירה יכולה לפגוע באמונה ההווית אבל לא באידאל האמוני שהיא אמונת ישראל ואמונת העתיד. ואילו לכפירה אין אידאל אמיתי, ולכן אידאל האמונה סופו שיכניע את קליפת הכפירה.

אמנם נפגמת היא האמונה על ידי בטולה של תורה העליונה, המביאה להכרת גדולת אלהים, השלמות העליונה שאין לה סוף וערך, ואינה נותנת את הפרי הטוב שהיא צריכה לתת, אינה מרוממת את הנשמות בגלוי משפלותן, ובוזיה ומחלליה מתרבים. אבל אמונת ישראל נעוצה היא באין סוף, שהוא למעלה מכל תוכן של אמונה, ומתוך כך נחשבת באמת אמונת ישראל לאידיאל של האמונה, ואמונת העתיד, "אהיה אשר אהיה""[14], הגבוה באין ערוך מתוכן של אמונה בהוה. הרבה מדרגות במורד יורד הוא הציור הרוחני, ער כדי להקראות בשם אמונת ישראל בעצם בתור אמונה ממש ולא בתור האידיאל האמוני. באמונה עצמה חל הפגם של הכפירה, אבל באידיאל האמוני אין פגם הכפירה מגיע כלל. הוא למעלה ממושג הכפירה כשם שהוא למעלה ממושג האמונה. הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, "אל אחר איסתרס ולא עבד פירין  אל אחר סריס ולא עושה פירות", היאוש והתהו אינם נותנים מאומה, ועל כן אין מקום לאידיאל הפוך מהאידיאל של האמונה, אף על פי שיש ענין של היפוך והקבלה לעומת גוף האמונה: "שער החמשים" האידיאל האמוני, שגם אצל משה היה לאידיאל, שלא ניתן לו[15] , איננו במציאות בקליפה. והשפעתו של שער החמשים הזה, של אידיאל האמונה, נותנת היא חיים עליונים לכל השערים כולם ומכניעה את קליפת הכפירה חסרת האידיאל מפני קדושת האמונה הקשורה באידיאל נצחי, "כי עמך מקור חיים"[16].

כאשר ישנם זעזועים אמוניים, רק הצללים נדים בכדי לפנות מקום לאורה של אמונה נשגבת יותר. הדבר גם גורם להתמודדות הכרחית עם הדברים בדרך של הגות בדעת אלוהים ובתורת הנסתר, וזוהי טפשות להתכחש לנטיה הזו, שבלעדיה לא ניתן לתפוס את הנשגב שמעבר לחושים האנושיים. ישנה קריאה לכל הצדיקים היותר מעולים לעסוק בעניינים אלו ולהחזיר את האמונה לאיתנה, בכדי שתחזור להיות מקור חיים לכל הנשמות הגבוהות והעדינות ביותר, שסלדו בתחילה מהסיגים שדבקו בה.

למראה זעזועי האורות כמו אלה חושבים שהאמונה נופלת, שהעולם מתהפך, ובאמת הצללים נדים וזזים, בורחים ומסתלקים לפנות מקום לאור. הכרח הוא כדי לשוב לבצרון מלשון מבצר[17] של האמונה שתשוב לתחיה בתוך כל נשמה, להתעורר התעוררות חזקה להרמת דעת אלהים בכל רחבה ועמקה, להתעסק בארחות השכל היותר גנוז, שבו עולים למעלה מכל הגדרה. כי כשם שאיולת וחולשה היא להסיח דעת ולסגור עין מהגלוי, מהיפי והעז שבחיי המציאות המוחשית, כך טפשות היא לנער את השכל מן הנטיה אל הנסתר שבמעמקי הנשמה, שאי אפשר מבלעדי זה להכיר כל נשגב, כל מה שהוא למעלה בחיים ובהויה מהחושים המטומטמים שלנו, שנאטמו מרוב טומאה וצרה. ודוקא בזה מתמלאה הנשמה חיים מלאים בדעת וכשרון, ועל ידי מעמיקים כאלה מתמלא העולם אורה וטל תחיה, מעורר נרדמים ומחיה מתים. הצדיקים היותר מעולים, הגבורים והחכמים היותר שלמים בדעת אלהים שבבני אדם, יתחזקו מאד להגביר את תשוקת חקר גדולת ד' בכל הדרכים, השכליים והמוסריים. אז תשוב האמונה לאיתנה, תלך ותתרומם ותצא מאפלתה לאור גדול ותהי למקור חיים לכל הנשמות היותר גבוהות ועדינות שבעולם, כמו שהוא בטבע האמתי שלה, וממילא ישוב אליה כבודה ויקרה גם בכל השדרות האנושיות כולן. בישראל זהו כל עוגן ההצלה של האומה בעת כזאת - להשיב לה את יקר האמונה האלהית הטהורה, שהיא כל יסוד חייה.

אמנם הביטויים שבאמצעותם מבטאים את האלוהות כמו שמות האל ומצוותיו הם כלים שבאמצעותו ניתן לבטא את הקודש, ובלעדיהם האדם ישאר כאלם ושומם, ויסחף בידי הכוחות הקיימים בעולם, שיגרמו לו לריקנות בכל חלקי אישיותו.

אבל דוקא כשהאורות מזדעזעים ומכחם הכלים חושבים להשבר, צריך אמוץ אדיר להודיע שאמנם אין האותיות, התיבות, העובדות, גופן של אורות, אבל כלים הם, אברים של גויה חיה, הנושאת בתוכה את הוד הנשמה, ואוי אוי למי שמסלק מהם גם את הערך של כלים, מי שמבער את הקודש של האותיות, התיבות, המעשים והציורים, גם מתחום שלהם. אלם ישאר בלעדם באין הגה, נדהם בלא ציור מחשבי פנימי ורצוץ כולו מאפס כח מעשי, סחוף בזרמים שוממים, המשממים את כולו, את גופו ונפשו, רוחו ונשמתו.

רוממו את האמונה, העלו את הרעיון, והבו גודל לחיים הממשיים שעל פי ההתלבשות של האורה העליונה בציור המושכל, הלבוש בכח הדמיון ובאוצר חיי המעשה, עבודת החיים התורה והמצוה כולה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ המקור לכותרת המאמר הוא בדברי התלמוד: "מה ברית האמור במלח, מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם." - ברכות ה א
  2. ^ כל הגדרה באלוהות האינסופית מגבילה ומצמצמת אותו להגדרה זו, ואלוהות מוגדרת ומוגבלת אין רצון באדם להאמין בה, ולכן הוא כופר בה
  3. ^ המהר"ל מפראג מבקר את הרמב"ם שהגדיר את האלוהות כשכל פשוט, והוא אומר כי גם שכל פשוט או רצון פשוט זו הגדרה, ואי אפשר לומר זאת על העצמות האלוהית, אלא שהוא הויה מופשטת או בדבריו פשוט בתכלית הפשיטות. גבורות ה' הקדמה שנייה, וספר דרך חיים - פרק ה' משנה ו'
  4. ^ המקור לאיסור בעשרת הדיברות: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת, וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (שמות כ' ד', דברים ה' ח')
  5. ^ הביטוי לקוח מספר ישעיהו, "יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק, בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל, וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה'." (ספר ישעיה כ"ו י'). תרגום יונתן מתרגם "בתושבחת יקרך". מקור נוסף המדבר בעניין הוא הפסוק בתהילים: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ, לָבֵשׁ יְדֹוָד עֹז הִתְאַזָּר, אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט" (צ"ג א')
  6. ^ כדאי להשוות לשירו של ריה"ל: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי / עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי". לקוח מפרויקט בן יהודה.
  7. ^ השוו "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" ודברי הפרשנים לפסוק זה בדברים ו' ה'.
  8. ^ ישנה אבחנה בין יראה תחתונה היא יראת העונש שבו האדם מפחד מהתוצאות למעשיו לבין יראה עליונה שהיא יראת רוממות וכבוד של הבורא, שבו האדם מכיר באלוהיו ומרגיש שהוא מהלך בהיכלו של מלך והמוטיבציה שלו להיות מוסרי נובעת מאידאליזם ומראיה מקפת של העולם ולא מחשש אגואיסטי לעורו
  9. ^ מוחין משמעותו תודעה אלוהית וקטנות מוחין משמעותו תפיסה קטנה ומצומצמת של האלוהות והעולם, הביטוי ההפוך הוא גדלות מוחין שמציין תפיסה רוחנית ונשמתית מקיפה ומאירה של האלוהות. עיינו ספר עץ חיים - שער כ פרק א
  10. ^ על פי תהילים ע"ד ג', "הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ". משואות במשמעות של שואה ושממה.
  11. ^ "וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה, רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא, נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה" (יחזקאל א' כ"ב). הרב קוק טוען שיש לאתיאיזם שורש עליון בקדושה עצמה.
  12. ^ הרב קוק מתכוון כאן לציונות, שמבחינתו הוא רעיון של תשובה מפני שהשיבה לארץ ישראל, פיתוחה החקלאי והכלכלי הוא והוא למעשה חזרה ושיבה של העם למקומו ולעצמו
  13. ^ התורה עצמה היא מחאה כלפי המצב ההווי של העולם ודירבון לא להשאר באותו מצב אלילי ופרמיטיבי אלא לשאוף ולפעול לתיקון מוסרי. בתפילת "עלינו לשבח" המסיימת את כל התפילות מוזכר משא הנפש של תיקון העולם במילים "לתקן עולם במלכות שדי", משפט שהפך להיות אחד המוטו-ים של היהדות.
  14. ^ " על פי הפסוק וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג' י"ד). שם זה של האלוהים, מבטא על פי רש"י את המעורבות של האל לצורך הצלת ברואיו. על פי המהר"ל שם אהיה מתאר שהוא נמצא עם ברואיו, לעומת שם הויה שמתאר את הנבדלות של אלוהים מברואיו
  15. ^ "הל"ב נתיבות חכמה היה למשה בזמן מתן תורה. אבל השער החמישים לא היה לו, מפני שזה לא יהיה אלא כשיבא מלך המשיח לגאול את ישראל...וכשיהיה למשיח בן דוד הנ' שערי בינה, אז נאמר, "קומי אורי", מפני שמשה לא יכל לגאול את ישראל לגמרי, מפני שלא היה לו שער החמישים. אבל לעת"ל שיהיה למשיח בן דוד שער החמישים. אז נאמר, "קומי אורי כי בא אורך", שזהו האור של הנ' שערי בינה, שהיה חסר בזמן משה. ואח"כ "כבוד ה' אליך זרח", זהו האור של הל"ב נתיבות חכמה, שזהו כבוד, שהחכמה שיש לישראל זהו כבוד ה' כמו שארז"ל." (פירוש הרמח"ל על התורה - ספר שמות, תשא)
  16. ^ "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר." (תהילים ל"ו י')
  17. ^ על פי ספר זכריה ט' י"ב: "שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה" במשמעות של ירושלים או ציון המבוצרת