בחורף/כו

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק כו
→פרק כה	פרק כז←

פעם השכימה אמי קום בטרם בוקר – כדרכה. היא היתה צריכה לטפל בניתוח האוזים, שנשחטו אמש, ולהכשירם למכירה עד שעת השוק. בשעת השכמה זו הייתי שוכב לפעמים עצום-עינים, כאילו הייתי ישן, והייתי משתקע בהרהורים בלתי-ברורים; ובאותה שעה היו אבותי העֵרים מדברים כבר באופן חפשי עלי ועל עתידותי, בהיותם בטוחים, כי נושא שיחתם אינו שומע כלום.
אמי העמידה טבלה והתחילה מתעסקת ב"קצָבותה".
היא העלתה אוז וביתרה אותו ביד חרוצים, ופתאום גחנה וכפופה התחילה ממשמשת באוז יותר מכפי הרגיל.
כרגע ניגשה אל משכבו של אבי:
– שלום גציל! אַה, שלום גציל... ישן אתה?
– מה לך? מה...?
– מה זה נבהלת כל-כך? אין דבר...
– נו?..
– בהאוז, שנתתי מחירו שמונים וחמש פרוטות... בהאוז, אשר קניתי מיד אשתו של ניקיטה...
– מה? מה? "שאלה" בוודאי?
– שאלה, שלום גציל, אוי, שאלה חמורה... הקורקבן... קום ותראה... צריך ללכת אל הרב...
אבי התלבש, מישש עת רבה את מקום האסון, התאנח, עטף את צוארו בתכריך של צמר – והלך.
בשובו היו פניו מפיקים צחוק מר:
– היהודי לא יאכל לעולם נתח טוב...
– מה? נטרף?! אה, אוז כזה, אוז כזה... נטרף... אני ידעתי... לבי הגיד לי... תארע איזו תקלה... אוז כזה... שלוש ליטרות שומן...
– נו, מה לעשות,.. דין הוא דין... לכך אנו יהודים...
דומיה. ידי אמי רפו מלעשות את מלאכתן. היא בטלה ממלאכתה ועמדה בראש כפוף: "קרע מן הלב". אתה עובד, טורח, אינך יודע מנוחה – והשד בא וגוזל את הכל. שלוש ליטרות שומן...
כדי להפיג קצת את הצער הגדול התחיל אבי לספר באזני אמי על דבר שידוכו של עובדיה. כל מה דעביד רחמנא לטב הוא עביד. הוא שב עתה משם ובדרך חשב על זה. אני נחלצתי מצרה, כי מחותנו של עובדיה הוא איש קשה. תחת האלף, שנתחייב לתת, הוא נותן עכשיו רק חמש מאות. ור' חנן-נתן יודע את ערכו ואינו רוצה לוותר על שלו. סכסוך הגון. בעוד שהענין העומד לפַני הוא בלי כל פגימה. אושר אמתי...
– את האוז בדעתי למכור לאיוואַן שמקצה-העיר... מה אתה אומר שלום גציל?
– אַי, אשה היא אשה! אני מספר עמה בענין נכבד, והיא – אוז ואוז... האמיני לי, כי גם לבי דואב על ההיזק כלבך, ואולם אני – גבר... הבכי לא יועיל כלום... לא! אני כועס... אני מדבר עמך, ואַת...
– ומה אני אומרת? כלום אני אומרת דבר-מה?
– מה אַת אומרת!.. הא לך אבק-טבק בעד כל אמרותיך. העיקר... שמעי! "מה אני אומרת"... לך אין מה לומר כלל... לטיפש שלם אין מראין חצי-מלאכה...
– וכי יודעת אני? לי נדמה, שהיא אינה זוג לירמיה שלנו.
– מפני מה?.. זהו שאני שואל: מפני מה? הרי אַת אומרת, שאַת יודעת... יפה היא...
– יפה היא, אמנם... ראיתיה על חתונת יעקל ברוך, הזהירה כשבע שמשות...
– ובכן מה?.. אולי יודעת אַת, חלילה, איזה דבר נסתר?
– איזה דבר נסתר... עלמה בת הדור החדש...
– נו, ומה ירמיה שלנו? היא הנותנת... אמנם, לו אין כל תעודות, נו, כעין "סמיכות". מה שנותנים ב"שקוֹלוֹת" שלהם... זה, אמנם, אין לו... זה קשה להשיג. אמר לי... כן... ואולם בכל זאת, מי ידמה לו בהשכלה לא רק בבחורי צ., אלא גם בכל הסביבה?.. שמעת, איך דיבר עם החמורים בשבת שעברה".. הלא חמורים גמורים הם לגבי דידיה. חבל שהוא לבוש כפחות-ערך... על כן הוא מתבייש קצת... מאני מכבדותא... כשיקבל את שכר החודש הראשון צריך, למען-השם, לתפור לו מלבושים כערכו... אמנם, הוא אינו מדקדק בזה ביותר והולך לשם מדי יום ביומו... אבל מלבוש נאה עוד ירבה גאונו. את טבע הבחורים אני יודע יותר ממך... גם אני הייתי בחור... העיקר בעיניהם "קרן יפה"... והיא... לדעתי, תרצה בו גם היא... מושלם הלא הנהו... להראות ידענותו הוא בוודאי משתדל בעצמו... אני כבר דרשתי וחקרתי את הדבר היטב... אמנם, בחיצוניות הוא בחור-ישיבה קצת... אך אין זה עיקר. חושבת אַת, שהוא לא יוכל לעדוֹת שעון של זהב? יוכל! וגם נאה ויאה יהי זה לו... עתה, אמנם, יש שהוא מדבר דברי שטות... עודנו נער... "כלום יכול אתה לשער בנפשך, כי אני אהיה לסוחר?" – אמר לי... חה-חה... אינו הגון להיות סוחר – דבר קשה! "ראש-גמרא" לא יוכל לקנות ולמכור!.. יהודית, כל זה אינו כלום... אני מייחל, שנזכה עוד לראותו כאחד מאלה השוכנים בשעת היריד בבית ר' צדוק ה"נכד"... וסוחר יפה יהיה... בן-תורה, תלמיד-חכם!.. זוכרת אַת אותו הכרסן?.. גם הוא היה בבחרותו בחור-ישיבה... אדרבא, זוהי עוד קצת מעלה מה שהוא בחיצוניותו... אֶה-אֶה... משה שמרילס רוצה עתה בכזה... בנישואי בנותיו הבכירות ביקש, אמנם, להתחתן בגבירים, ועתה הוא רוצה דוקא ב"צעצוע", שיהיה סמוך על שולחנו... אַת מבינה? רחל זו, או "רחילל", כמו שקורין לה בביתו של בורסיף, חה-חה, היא ה"אחרונה" שלו, בת-זקונים... ועוד גם זאת: בלחישה אגלה לך, משה הוא, אמנם, תקיף עתה, תקיף כהלכה, אבל במזומנים הוא דחוק קצת, ואת רחל זו הוא רוצה להשיא בהקדם היותר אפשרי, כדי שלא תשעה לשגעונות... אל תדמי, חלילה, שום רעה. היא עצמה עלמה טובה היא, בעל-ביתית, וכשתינשא, תהיה אשה ככל הנשים, כמו שצריך להיות... וגם עתה, חלילה, אין דבר רע ביותר... סתם... מעט מפינוק, מרוב טובה, ומעט שם מבלבלים את ראשה בביתו של בורסיף בכל מיני שטות: לנסוע לחוץ-לארץ, או השד יודע מה שם עוד... ואם תשאלי, מנין אני יודע כל אלה?.. אני לא אדע?.. משה כמעט דיבר עמי לבדי על זה, בדעתו, שאני עוסק קצת בשדכנות... אז אמרתי: "אלי" כתיב... ואת משה הלא תדעי: "אומר ועושה"... הוא שונא לשאול... מעשה-גבר... צריך רק שיאבה הוא, רצוני לומר, משה שמרילס... אני מחכה בכליון-עינים לבואו... הוא יבוא בעוד איזו שבועות, ואז אגש אל הענין... לעת עתה עוד לא הגדתי לשלנו כלום... יהיה הדבר בלא-יודעים... בינתים יהיה שם ליוצא ונכנס... עתה מבינה אַת את כל ארחותי, אה? מה תאמרי, מה תעני על זה?.. חֲכָמָה!..
– מה לי לענות?.. וכי יודעת אני? יעשה ה' הטוב בעיניו... אה, כבר אתא בוקר... עלי עוד להכין שני אוזים...
– מביט אני בך... מסתכל... בהמה... אינך יכולה להבין כלום... – מתמרמר אבי...
ואני שוכב בלי תנועה...