בחורף/כ

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק כ
→פרק יט	פרק כא←

– אה, אורח גדול, אורח הגון! שלום עליך, ר' ירמיה! – קידמני עובדיה בנשף בבית-המדרש – מה שלומך, חומץ בן יין? טוב עשית, כי שמעת לעצתי. אני שמח על הדבר הזה. כשאמר לי אביך, כי באת, אמרתי, שתיכנס אלי... נו, בא מן הדרך... אבל מה אתה עומד מאחורי הבמה כחלכה? בוא עמי אל מקומי. רק זמן מועט נהיה ביחד, ולדבר עמך צריך אני הרבה מאד. –
עובדיה נשתנה קצת בחיצוניותו. שַמנו, אמנם, לא נתרבה ביותר, אבל גם המעט שנתרבה הטביע את חותמו על פניו הצעירים, בתתו להם הבעה "פרוזאית", שלא לומר – טיפשית ביותר. לזה גרמו גם היכפפו קצת והשערות השחרחרות והמסולסלות מעט, שצמחו מסביב לצדי לחייו וסנטרו. גם מעילו האירופי נטה בהרבה לטעם האורתודוכסיה היהודית ברוסיה. כשדיבר עמי על-אודות חתונתו וחותנו, הורגשה בקולו שלא במתכוון, מפני ההרגל, מעין נגינת-גאון, אך בבת-צחוקו היתה לפרקים גם מין עצבות – מעין אותו הרגש, שמרגיש איש-צבא רך-לבב, שעזב את שדה המערכה, כשהוא נפגש עם מושלו-מלפנים, וזה האחרון פצוע ודל... אי-אפשר לומר, שהוא חש והרגיש, כי אני טינה בלבי עליו ועל מעשהו; שהרי מי היה מתנהג באופן אחר, אילו היה מגיע למקומו? והלא צריך אדם לשאת אשה, הלא מצווה ועומד הוא שלא להיות רווק יותר על הנהוג. אמנם, הוא היה מלא דמיונות לעשות איזה דבר לטובת הכלל... אך גם עתה הלא לא ריחים הוא מעמיס צוארו! במובן ידוע, הוא עוד צועד צעד קדימה אל משאת-נפשו... ובכל אלה – קצת לא נעים היה לו לדבר על זה; הוא בא אל המנוחה ואל הנחלה, ואני "עומד מאחורי הבימה כחלכה"... לימים, כשנודע לי, שהכלה המיועדת לו היתה חולה קצת את רגליה (ובזה יוּבנו דברי השדכן במכתבו: "ועל פי האדמו"ר הי"ו מבקשין להשיאה"), מה שהמספר הנוגע בדבר כיחד ממני, כמובן, הוברר לי עוד יותר, מפני מה היה מבטו מביע קצת עצבות...
מעניני הפרט עבר אל עניני הכלל – "מן הטפל אל העיקר", וסיפר לי את תולדות האגודה "שוחרי ציון" בצ., אשר אלימלך המלוה הוא יושב-הראש שלה, יעקב עובדמן אחד מעסקניה הראשיים, והוא עובדיה – מזכירה שלה והרוח החיה באופניה. כי, באמת אמרו, עטרת היושב-ראש אינה הולמת את אלימלך ביותר, מאחר שהוא בתור ציוני מדיני ובתור חרד – נגד ה"קולטורה צרה-צרורה", כמבטאו, ועובדמן מושפע ממנו, אלא שרק הודות לו, לעובדיה, נכונה האגודה לקחת חלק בהביבליותיקה הנכונה להיווסד. ה"אינציאטור" של ה"אידיאה" לייסד ביבליותיקה הוא שמעון בן בורסיף הצעיר, והציונים הקולטוריים רוצים להשתתף עמו במפעל הזה. אמנם, באסיפות האחדות, שכבר נקראו, לא עלה ביד הנאספים לבוא לכלל דעה אחת, וביחוד "רבה התהום" ביניהם בפרט זה: הציונים טוענים, כי אחרי שביבליותיקה רוסית יש בצ. מכבר, לא נשאר אלא לעבוד בכל הכוחות לטובת ספרים יהודיים, והאיניציאַטור-האַסימילטור אינו רוצה, כמובן, להיות נסוג-אחור. אמנם, גם זו רעה חולה, שבני הנעורים בצ. בכלל הוזים-שוכבים בחיק התנומה ותנומה על עפעפיהם, אין איש רוצה לנדב איזה ספר או "זהוב"; ואלימלך גם הוא אינו עומד מרחוק, אלא משתדל בכונה לעשות את ענין בית-הספרים לריק ואפס, והוא עומד וקורא: "אל תרגזו! ציונים טובים אינם צריכים לחקירה יתירה!" – ועם כל זה אין להתייאש, אל תרפינה הידים, אם קשים "חבלי הלידה", "ההתחלה-להלך" – הנה, לעומת זה, אחרי שתקום הביבליותיקה ותעמוד על רגליה לא תוסיף לנפול מהר ולא יהי גורלה כגורל אחיותיה בתפוצות הגולה. חזק ונתחזק! גם הוא, גם יעקב, "הגיד לצ. את תועבותיה" בקורספונדנציות ארוכות – ועוד ידם נטויה "לתת אל חכם שופר". צריך לעורר את הישנים, באמת אמרו: אין במה להתפאר גם בעניני האגודה מבפנים. המעשים, צריך להודות, קטנים מאד. לית גברי דעסקי בעלובתא דנא. אדם אין!.. גם ההתנגדות, אשר, לדעתו, שהיא כדעת אחד מן המאמרים ב"הצפירה", מועילה היא לתנועה, עברה ובטלה. בראשית התנועה נתעוררו ר' צדוק ה"נכד" ואנ"ש לעמוד בפרץ (אבי היה מראה פנים לכאן ולכאן), ו"הצד השני" גם הוא חרץ את לשונו לבקר ולבטל – עתה אין מדבר בציוניות לא לשבט ולא לחסד. שקטה הארץ. ומה יכאב הלב לעובדה הזאת: ליעקב יש אחות, עלמה מצוּינת, ולפנים היתה קרובה לתת את ידה ולבה לציון, והנה מאז שבה יחד עם בורסיף הבכור, סרה מעל עמה ואלוהיה, אף על פי שאלכסנדר זה אינו איש-דברים כאחיו הקטן ממנו להתנגד לציוניות, ורק רוח הזמן היה בעוכריה. ואולם, למרות כל אלה, אין לכחש, שהרוח הלאומי הולך וצועד קדימה בצעדי און ועצמה.
כרגע סבוּנוּ רוב אנשי הקלויז ונעריו פעורי פה ונטויי אוזן להאזין ולהקשיב. תקיעות-כפים ו"שלום עליכם" ירדו על ראשי כברד. אבי צהל וסער, ירה מבטים לכל עבר, הסתכל בכל מבנה גוי, חדר לכל תנועותי ורמז לי בעיניו הערות למאות. כשניגש אלי אלימלך המלוה – נסחף גם הוא אלינו.
אלימלך המלוה הוא איש כבן חמשים, עשוי בתבנית של חבית רחבה באמצעיתה וצרה למעלה. פניו שמנים ומבהיקים, חטמו עבה ואדום. כשהוא מדבר עם איש, הריהו כפורש כנפי כבודו עליו. צחוקו הוא אותו ה"חֶה-חֶה", שנראה כבטוח במחקים וחניפים. סכום רכושו הגון. מאז ומעולם הוא אחד מן הקוראים התמידיים של "זקן העתונים העברים", ובימים האחרונים הוא ציוני נכבד ונלהב ועובד לטובת עם ישראל ותחיתו, הוא דורש באסיפות על הנחיצות של דיסציפלינה ומשמעת בחיינו, קורא תגר על צעירים ממין ידוע הפורעים מוסר והורסים בנין-אבות, מפיץ את הספר "שיבת ציון" ומקבל מחירו, משפיע על יעקב עובדמן וחבריו להתעסק באסיפת שקלים ואקציות, מטפל בהכסף הנקבץ – באחת, מוסר את נפשו.
– שומע אתה, שלום גציל? – פנה ר' אלימלך אל אבי, כשניגש זה האחרון אלינו – אני מבקש דבר מאת אורחך, והוא מסרב לעת עתה. נו, מסרבין לקטן, חֶה-חֶה... מבין אתה? אני מציע לפניו... אני... אנכי רוצה... כי יטיף לנו מחר מעל הבמה מהני מילי מעליותא... כי "יגיד" לנו ע"ד הציוניות... ע"ד הציוניות ומתנגדיה...
– אני מבין ר' אלימלך, אני מבין – התלהב אבי – זה טוב, טוב... ירמיה יכול, ברוך השם, להביא ראיות לענין גם על פי התורה, גם על פי ההשכלה ("להבדיל" – הוסיף בהברה נפצצת, מתוך השִנים, בכעין "ממה נפשך"). אבל, אֶה-אֶה... חוששני... חוששני, ר' אלימלך, מה יענה הרב על זה? ור' צדוק ה"נכד"?.. הרשאת הגבאי... הן כבודו יודע...
– וכי מפיהם אנו חיים? – קרא עובדיה והביט לצדדים.
– ובאמת, כלום נשמע בקולם?! החזיק אחריו גם יעקב בתנועתו של סוס בהריחו מלחמה.
– אתה אינך מבין עוד את הצעתי, שלום גציל! – המשיך גם אלימלך בקולו – אני אומר לך דברים של טעם ואתה חושש; הרב... כבודו במקומו מונח, חה-חה-חה. אנשי עירנו צריכים לאיתערותא דלעילא... התבין? צ. דורשת איתערותא דלעילא! למה נכחד? אוי לנו אם נאמר ואוי לנו אם לא נאמר! בני צ. הרי הם עם הדומה לחמור בפועל ממש. וכי צריכים הם דבר רוחני? וכי חולים הם על שבר היהדות? כלום חושבים הם לפעמים על ציון וירושלים? ירושלים, הנזכרת בכל תפילותינו – וכי הם מעלים אותה על לבם? איש לבצעו מקצהו... אני זקנתי... כוחי אין אתי וגרוני ניחר... על כן אמרתי...
– "גדול המעשה יותר מן העושה"! – החזיק אחריו עובדיה.
– גדול המעשה יותר מן העושה! – המשיך אלימלך במין קול מיוחד, שנראה היה ממנו, כאילו לא הפסיקו שום איש וכאילו כל מה שיאמר אדם הוא נוטל מתוך פיו. – חה-חה, אם אני לא שכחתי עוד גרסא דינקותא, יש לשער, שירמיה שלך... חה-חה... עתה תבין, שלום גציל, את כונתי?.. איתערותא דלעילא היא...
ואולם – אבוי, הכל תלוי במזל! – לא הספיקה השעה לאלימלך להפליאנו בנועם מדברותיו, כי באותו רגע נשמע קול יוס'ל המושלם מקבל שבת מלכתא.
עובדיה הלך אל מקומו בכותל המזרח.
– במה דיברתם, אתה ועובדיה, כשקרב אלימלך אליכם? – דרש וחקר אבי בקוצר-רוח, אחרי שנמשך רגע בלי משים אחרי אלימלך ועד מהרה שב אלי בפנים מפיקים דאגה ואי-רצון – אה... נו, עוד נדבר את דברינו... נו,... סידור אינו דרוש לך? לא?.. ומה אתה עומד כבול-עץ? מפני מי אתה ירא או מתבייש?.. מה... מה הוא המקום הזה, שבחרת לך?.. נו... ירמיה!.. הרב אמר לך שלום? אמר?.. וקצין?..