בוקר חיי (קטעי זכרונות)
ח"נ ביאליק
(קטעי זכרונות)
נולדתי וגדלתי עד שנת החמש, כמדומה, בכפר ראדי סמוך לזיטומיר. נוי, מראות הטבע, יער מאחרי הבית, שדות וכו' וכו'. בחצר וברפת – הרבה פרות, עגלים וסיָחים וכו' וכו'. בכל יום ששי בצהרים היה אבי שב מאחד היערים, משלח ידו, ויוצא בקרדומו להרוג את הנחשים הרבים שקננו בעקרי ביתנו הקטן. נבלותיהם היו מושלכות מסביב ביתנו לשמש ולבי היה גס בהם. מבעית הייתי בהן את חברותי, הילדות הקטנות. פעם אחת רדפתי אחרי שתי ילדות קטנות בשדה, ונחש מפרכס בידי. השמש שקעה ושתתה דם על המגרש הירוק והמקושט בפרחים צהובים, כחולים, לבנים, כרומים ואדמדמים. בתוך כדי ריצה כִישפני מראה השקיעה הנאדרה ומשכני אליו. הוספתי לרוץ הלאה, ריצה לשמה, לקצה השדה, למקום זה שהחמה הגדולה כבשה שם את פניה בקרקע. הילדות כבר נטוּ מלפנַי וחזרו לביתן, ואני עודני רץ ורץ ונבהל ונאלם ומשתומם, ואיני יודע מה. לבסוף מצאתני איכרת והחזירתני לביתי כשאני בוכה ומלא תמהון לבב. באותו יער היו מצויים זאבים ושאר מיני מזיקין ורמשים. פעם אחת, בשבת בבוקר ביום קיץ, כשנאסף "המנין" הכפרי לתפלה, – נפלה צוָחה: זאבים, זאבים! מיד יצאו כל היהודים מעוטפים בטליתותיהם, עלו על הגג ועל הגדרות והתחילו צועקים: ה-או! ה-או! עד שהבריחום. ופעם אחת ראיתי – איני יודע בחלום או בהקיץ – לאור הירח בליל קיץ – והנה שורות שורות של גמדים קטנים יורדים ברננה מתוקה מן הגבעה הירוקה, זו שבית דודי עומד בראשה, ובאים וּמתפזרים מתוך צחוק בתוך היער הסמוך... כל אותו היום שלמחרתו תעיתי לבדי ביער וביקשתי אותם הגמדים הקטנים והיפים להשתעשע קצת עמם.
ויהיה היום – וכל "ויהי", צרה! ויָשב אבי מן היריד וגליון אדמדם מנומר באותיות שחורות – אלפא-ביתא לתינוקות – בידו. למחר הושיבני בחור מנוול אחד, באהעלפער הכפר, אצל שולחן ארוך לפני אותו הגליון המנומר, תפש בשתי אצבעותיו בגרגרתי הקטנה, מראה לי ב"טייטעל" כמין "מוט ושני דליים", מחנק וצׁוֵח: "אמור, ממזר, זה אלף!".
אני נבהלתי מאד מפני הבחור המחנק ומפני האלף – וברחתי בבכיה הביתה. אומנתי הזקנה, גויה צמוקה ומחוּסרת שׁנַים, הניחה ראשי בין ברכיה, והתחילה לפלות בין שערותי, מקללת בתוך כך את ה"רבי" המזוהם קללות נמרצות. תנוח דעתה כשם שהניחה דעתי!
ובאחד מימי האביב – והנה אני וכל בני ביתנו יושבים בעגלות בתוך מטלטלים וכלים וכרים וכסתות, פרה אדומה קשורה מאחורי עגלה אחת – ואנו נוסעים דרך יערות ושדות שנמשכים בלי סוף, בלי קץ...
והנה היער הולך ומתמעט. לִבנים דלולים ורכים, אֵלוֹת נמוכות סוככות בענפיהן על גבי קרקע. ריח-נטף חריף, לחלולית רעננה של תחילת-אביב. הפרה מחזרת ראשה הקשור לאחוריה, לצד הכפר, וגועה ברחמים...
– לאן, אמי?
– לעיר, בני, שם יושב "הסבא".
ואנו דרים לא בתוך העיר, אלא בעיבורה של עיר. ביתנו החדש עמד בתוך הפרבר ממש, מרוחק מן הישוב, סמוך אל היער ממש. ועוד הפעם שדות-בר, עצים עבותים, צפרים וקנים, אוג. זקן ונבוב שכּוֶרת דבוֹרים בתוכו... בית השכן, שהרבה חביות של זפת מוטלות שם בחוץ, שנים שלשה חברים...
והנה החדר, מלמד דרדקי בור ומזוהם, בעל עינים שחורות ובוערות, רבנית תגרנית, המחזרת בסלי ביצים ותרנגולים ביום ומורטת נוצות וטוֹוָה פשתים בתוך ביתה בלילה... קללות, מכות, כיעור, סחי ומאוס.
ובתוך בית אבי עוני ודלות...
בשעות של חרות מן החדר – אני וחברי פושטים ביער, מלקטים גרגרים ופטריות ופרחים, מחפשים קנים ואפרוחים על העצים ונחשים וחפרפרוֹת וקיפודים בשוחות ופחתים, המסוּבכים בכל מיני שיחים וקוצים ושאר עשבים, משליכים חכות בנהר טיטירוב וצדים גלדונים קטנים וכסי דהרסנא, הולכים אל הכפר הסמוך לבית חברנו לשתות שם חלב חם מתחת דדי הפרה לאור חמה שוקעת, מתגוללים באשפתות ובחול על שפת הנהר וכו' וכו'.
והנה אני נכנס לרשות "מלמד של ערבוביא", אדם נאה בצורתו ובמעשיו, בעל נפש יפה ודעת נקיה, אוהב לצייר מזרחאות וכדומה. בנו היחיד ידע לצייר גם פרצופי בני אדם וחיות ועופות. אנו לומדים חוּמש ורש"י, תהלים, זמירות – ושכינה שרויה בסיעתנו הקטנה והעליזה.
בשבתות הקיץ אני וחברי עוברים את הנהר, ושם על פני המגרש הירוק והגדול אנו משתתפים לפי כוחנו במלחמת הבחורים הגדולים של שני הפרברים, שלנו ושל הפרבר הסמוך. פעמים שחזרנו מעורכי המלחמה בשן ועין ממש.
ואבי, שהיה בריא וחסון כאלון מטבעו, חלה מחלה ממושכת. העוני התגבר, ופעם אחת הקיצותי בלילה לקול צעקותיה של אמי – והנה מת אבי. יללה, קבורה, אבלוּת – ועוני, עוני...
אלמנוּת, יַתמוּת, עניוּת. עוד אמי מתחזקת לפרנס שלשת יתומיה מעמלה – אבל כוחה כשל, והיא מעבירה אותי לתוך ביתו של אבי אבא הזקן, אלמן באותם הימים, על מנת להתגדל שם. זקן זה גר בקצה העיר השני, גם כן באחד בפרברים, והוא כבן שבעים ושלש בעת ההיא ואני כבן שבע ושמונה.
בבית אני והזקן ושפחה זקנה, אין איש זולתנו... געגועים, געגועים וצער בלבי הקטן, צער אילם שאיני יודע לו שם...
ופעם אחת, אחרי לילה ארוך של געגועים נוראים ויראה סתומה ובכיה כבושה ומחונקת – השכמתי עם שמש וברחתי...
לבית אמי ברחתי. צרור בגדי הקטן על שכמי – ואני הולך. גיבור ועז-נפש אני בעיני. מסירת נפש, סכנת הדרכים... בודאי ירדפו אחרי... הנה החנוָנים יוצאים. התריסין נפתחים. העיר מתעוררת. משק הבוקר, החמה זורחת – ולבי טוב עלי... ואני שוחק מתוך דמעות.
– לאן אתה הולך, יונגעלע? – שאלני יהודי אחד הטעון סל מלא כיכרות חמאה צהובה, שהרגיש, כנראה, איזו זרוּת בהליכתי המוּשכמת ובצרור שעל שכמי.
– לבית אמי, ר' יהודי, לבית אמי, היא דרה הרחק, הרחק מזה.
אמי בכתה על צוָארי, האכילתני דַיסה בחלב – והחזירתני לבית הסבא.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.
- ^ הסופר י.א. ליזרוביץ פנה לפני כמה שנים אל משוררנו בבקשה להודיעו ממאורעות ימי ילדותו בשביל קובץ ספרותי לבני-הנעורים. המשורר נענה לו ושלח אליו את הקטעים שלא נשלמו, שאנו נותנים היום לקוראינו. – המערכת.