בוסתנאי/פרק טז
16) הנסיון
כוסדראי שחק שחוק עברה וחימה. אך דברי כפנאי חרדו במורשי לבבו. החלום הנורא ההוא עמד נצב לנגדו, והשבועה אשר נשבע הפחידה את כל עצמותיו.
רבינו כפנאי וילתא יצאו והמלך נשאר לבדו נבהל ונדהם, ועצתו התבלעה, אימת השבועה הכריעתהו, אך גם את שירוהע ירא הוא מאד, ומפניו נחת תמיד – כי שירוהע הוא בנו יחידו, בן לאשה גדולה ונכבדה בארץ פרס, ומטעם דתי פרס ומדי רק לה היה משפט המלוכה, כי אך היא לבדה מכל המון נשיו הולידה לו בן. אך הוא לא שם לבו אל החק הזה וכאשר מצאה אשה אחרת מבית הנשים חן בעיניו, הסיר את אם שירוהע מגבירה ויתן מלכותה לרעותה הטובה בעיניו ממנה.
מרוב יגון וכעס ירדה הנדחה שאול בדמי ימיה ובטרם מותה קללה את המלך קללה נמרצת, ותאמר כי גואלה חי ושירוהע יקום נקמתה. ולמן היום ההוא ירא ופחד המלך מפני שירוהע, לא כהה בו ולא עצבו לבלי תת לו תואנה להרים בו יד. דברי הימים לממשלת פרס מלאי אשם מדמי מריבות ומרירות כאלה, ועיניו ראו ולא זר כי אחי אמו קמו על הארמוץ אביו, נתנוהו בכלא, עורו את עיניו אף המת המיתוהו, למען הושיב על כסאו את שארם אשר אהבו. כזאת וכזאת נעשה בפרס בימים מקדם וגם בימיו, ומי יודע אם לא יקום בו גם שירוהע בנו, לנקום נקמת אמו אם אך ימצא לו ידים לאמר כי אין כבודו יקר בעיני המלך, ואיננו דורש דמו מידי בוסתנאי – כדתי המלוכה.– רצה כוסדראי לשום נפש בוסתנאי בחיים למשוך אליו חסד – אך פחד לבלי יהיה החסד הזה מוקש לנפשו. מחשבות האלה הרעימוהו החרידוהו, ובהלך נפשו הלך לראות את רעיתו שערהין המלכה לשפוך שיחו בחיקה. ובבואו אליה מצא את דארא אצלה, מייללת ומיבבת. ויהי אך ראתה דארא את המלך ותמהר ותפול לרגליו, ותתרפק על ברכיו ותבך ותתחנן להמית גם אותה במות בוסתנאי – ובמרי שיחה אמרה "אבי! מה חטא בוסתנאי ומה עשה רעה? האם בגלל אשר גבורת צדקתו הרהיבתהו להציל את כלת רעו מיד נבל ומרצח יומת בוסתנאי? ולא עוד הלא מחץ שירוהע ירפא, יקום ויחי, ונפש בוסתנאי מי ישיב לי?" ובדבר דארא כזאת, נתנה קולה בבכי, וגם המלכה שערהין הורידה דמעה ותאמר: אם מצאתי חן בעיניך מלכי ואדוני! חמול על העלם הזה למען בתי יחידתי ולמעני אני רעיתך.
מן היום אשר היתה שערהין אשה למלך לא מנע משאלותיה ממנה אך עתה רעמו פניו ויאמר: "אין לאל ידי להושיע. שבעת השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות חרצו משפטו למות. ואם אעשה עמו חסד יקצוף עלי שירוהע קצף והדיח עלי רעה". ואל דארא פנה המלך וישאל: "ואת דארא האם כן גדלה אהבתך את בוסתנאי, את הנער העברי הזה?"
"אהבתי את בוסתנאי בכל לבבי ובכל נפשי", ענתה דארא. "נעימה לי אהבתו מאור השמש".
"הידעת דארא, לא תוכל להיות לו לאשה כל ימיך?"
"ידעתי גם ידעתי", ענתה דארא, "אך בכל זאת את חיי והצלחתי אתן בעד חייו והצלחתו. העלם העברי הזה יפה כחמה, חכם מכל אדם, נדיב לב ויקר רוח אין בבני תמותה משלו". ותוסף לבכות בכי גדול.
"כנים דבריך", ענה המלך. "העלם הזה, נבון וחכם, יקר רוח, ונפש נדיבה, גם אנכי אהבתיו מאד, ויקר וחביב הוא בעיני מבני שירוהע, אשר אנכי ירא אותו כאת שונאי הגדול, וגם את דארא בתי אוהבת אותו, ושערהין מחמל עיני, תתחנן בעדו. ומלבד כל זאת הלא נשבעתי לשמור אותו כבבת עיני – ומי יתן אוכל ואושיעו. עתה לכנה עמי הבו ואנסה אליו דבר, אולי אוכל למלט נפשו". כשמוע דארא את הדברים האלה לבשה גיל ושמחות, נפלה על צוארי אביה, נשקה לו ותשחק ותבך גם יחד.
בבור צר ואפל במעמקי המבצר ישבו בוסתנאי ואחאי, חרדים ונדהמים. "אויה לי!" קרא אחאי, "כי בגללי אתה הולך למות, אללי לי כי בשלי יכבה נר דוד".
"אל יחר לך אחאי ידיד נפשי", ענה בוסתנאי. "לא אנחם על אשר עשיתי למענך. וגם עוד היום לא עזבתני תקותי, ה׳ אמר לדוד כי לא יכרת זרעו מעל פני הארץ, ושארית הפליטה הלא אני, הנצר האחד משרשיו – אך הסכת והקשיבה קול צעדה אנכי שומע" – דלת הכלא נפתחה, והמלך בא.
בוסתנאי ואחאי נפלו על פניהם ארצה, וישקו את עפרה.
"מה עשית, בוסתנאי?" קרא המלך. "קום עמוד! דבר לי אליך".
"הדבר אשר עשיתי, מלכי ואדוני!" אמר בוסתנאי בקומו, "עשיתי למען הצל כלת אחאי ידידי מידי עושק נפשה". "הידעת כי שפכת את דמי אסאן הקדושים הנוזלים בעורקי שירוהע – בן מות אתה!"
ובוסתנאי מחריש —
"אבל בוסתנאי בני!" הוסיף המלך לדבר, "נפלאת לי אהבתך מאהבתי את בני, ומדוע זה איפוא הכרעתני להסגירך למות?"
"מלך מלכים!" ענה בוסתנאי, "הלא לך הצדקה למשוך אלי חסד".
"כנים דבריך בוסתנאי – אך לא בדבר הזה, ומה אעשה כי יקצוף עלי בני וִיהִי עָרִי? – מות תמות בוסתנאי. הידעת נפש מי תדאב על מותך באין הפוגות?"
"אמי ילתא, אבי זקני כפנאי, וכל בני עמי יחד יאבלו ויקוננו על מותי".
"אך אבל דארא בתי יגדל מאבל כלם יחד. הנך משתאה בוסתנאי לשמוע מפי בדברים האלה – אך דבר אמת בפי, דארא הבת היחידה לאשתי האהובה לי שערהין, אוהבת אותך!"
"ואתה אדוני ומלכי תשמיעני זאת למען עוד ימר לי מר המות".
"האם גם אתה אוהב את דארא?"
"איך ארהיב בנפשי עז לשאת עין אל בת אדוני המלך?"
"ואילו מבנות עמך היתה דארא?"
"או אז מה שפר גורלי וחלקי בחיים, ולו היתה גם מדלת העם בחרתיה, ואשימה עטרת לראשי".
"אי לזאת שמע נא בוסתנאי", אמר המלך. "הנני לשים נפשך בחיים – ולא עוד כי אם בהאספי אל אבותי תשב על כסאי – שירוהע ימות בפצעו תחת יד עבדי הרופאים, גשה אלי ואשקך בוסתנאי, היה לי לבן, נאמן לאבותיו.
והמלך פתח זרועותיו לקראת העלם העברי – אך בוסתנאי נצב כנד, לא זע ממקומו, ויאמר :חסדיך כהררי אל – אדוני ומלכי – אך מה יענו ומה יאמרו עבדיך בני עממיך, האם יכירו כח מלכות איש נכרי, אשר לא יעבוד לאורמוצד ואחרימון אלהיהם?
"מה נואלת עלם צעיר לימים? הלא לך לב להבין כי נגדה נא לכל עמי ארצי, תודיע ותוכיח כי באת בברית אמונתם, וכמוהם תעבוד את אלהיהם, ולבבך ונפשך אל אמונת אבותיך".
"אדוני ומלכי, לא אשיא עלי עון אשמה אף רגע אחד ,כי בגדתי באלהי אבותי קונה שמים וארץ".
"כנער אויל תדבר הפעם בוסתנאי" ענה המלך. "אם תצלח למלוכה והיית נגיד ומצוה לאומים, מי יניא אותך ומי יעצור בעדך להביא את כל עבדיך במסורת ברית דתך? אפס עד בוא העת ההיא, תעבוד למראה עינים את אלהי הפרסיים".–
"לא אעשה בנפשי שקר אדוני ומלכי, לא אטפול עלי העון הזה".
"או אז הנך מת בוסתנאי."
"הנני הולך למות –"
המלך יצא מאת הבור ועד ארגיעה שב עם דארא הנשענת על ימינו, ויאמר: "ראי בתי אהובת נפשי גם ראי, חיים וחסד נתתי לו וגם אותך לא מנעתי ממנו, והוא אך הוא בוחר במות.
"טוב לי למות", אמר בוסתנאי, "מבגוד באלהי אבותי".
"בוסתנאי!" אמרה דארא, "אבי אמר לי כי בחר בך להושיבך על כסאו ולתתי לך לאשה. ראה מה רב טוב הצפון לנו, בחכמתך ובתבונתך תנהל עמים רבים על מי מנוחות, ומשפט צדק לאור גוים עצומים תרגיע, בעד רב טוב כזה הלא נאה לך לתת נדבה קטנה? ומה אבי שואל ממך?"
ולא יכול בוסתנאי להתאפק עוד ויתן קולו בבכי ויקרא :"דארא! הגם את באת אלי להעציבני ותמוגגני תושיה ,חיים וחסד תתן לי ,תקות מלוכה והוד מושל – וגם את נפשך במתנתך! אך מכל החמודות וההצלחות הגדולות האלה, חמדת החיים ,כבוד המלוכה, אהבתך דארא מחמל עיני, הנני אוהב את דתי ומצות אלהי אבותי, לא אמעול בה מעל – אמותה הפעם".
"מות תמות נער עברי!" קרא המלך בחרי אפו, "ואנכי נקי מן השבועה אשר נשבעתי בחלומי".
ויפן המלך ויצא ועמו גם דארא בוכיה ומיללת – בו ביום הזה חתם המלך בטבעתו את פתשגן הדת להמית את בוסתנאי.–