בוסתנאי/פרק ח
8) הנער בוסתנאי
בוסתנאי הגיע לשנת חמש העשרה ולא ידע כי אם את הלמודים אשר למדו אבי אמו. כמה פעמים שאל בוסתנאי את פיו ואת פי אמו על דבר אביו ומותו ולא הציל מפיהם דבר אחד. אך בראות כפנאי כי גדל נכדו ויהי לאיש, אמר לספר לו את אשר קרה לאביו, ולבית אבותיו. הנער שמע וחרדה אחזתו. לשמע בגידת המלך באביו, ומעשי אכזריותו הגדולה, רגזו כל עצמותיו, ורוח רעה בעתתהו.
"הנני אבי זקני!" קרא הנער ממעמקי הלב. "הנני לנקום נקמת דמי אבי מאת המלך הבוגד, ארצחהו נפש, אקח את ירושלים מידי אויבינו, ואקומם כסא אבותינו!"–
"חלילה לך בני", ענה רבינו כפנאי, "מחשוב מחשבות כאלה חלילה! שלש שבועות השביענו ה׳ אלהי ישראל, ומהם שלא נדחוק את הקץ ולא נמרוד על המלכויות. חדל בני חדל, הננו מצפים לתשועת ה׳ כי יתקע בשופר גדול לחירותנו ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, כי ישלח מלאכו את אליהו הנביא לבשר לנו בשורות טובות ונחמות, כי ישיב ה׳ שבות עמו, יבנה את עירו את ירושלים, ויכונן כסא דוד. אולם עד העת ההיא אשר אנחנו מצפים, נשא ונסבול בהשקט ובטחה".
"האם אין לי צדקה לעמוד כגואל הדם לדרוש דמי אבי היקר מאת הרוצח?" שאל בוסתנאי.
"אין לך צדקה בני לשלוח יד במלכך, אל הגמולות אשר לו נקם ושלם יגמול עליו. וראה גם ראה בני, כי עליך חובת תודה למלכנו כוסדראי, כי שם נפשך בחיים וכי פקח עיניו עליך לטובה, לכלכלך כל ימי חנוכך". ויספר כפנאי לנכדו את החלום הנפלא אשר חלם כוסדראי ופתרונו.
"אבי זקני", ענה בוסתנאי, "אלהי ישראל פדה נפשי בחמלתו הרבה, אבל המלך חשך מנגוע בי — כי ירא לנפשו".
"ובכל זאת אינך רשאי בני לשלוח יד במלך, כי מצות תורתנו הקדושה עליך".
עודם מדברים והנה רכב לבוש מדי עבדי המלך רץ וקרב אל הבית. הרכב בא אל הבית ובידו מכתב המלך אל רבינו כפנאי לאמר :רצוני ופקודתי כי יבוא בוסתנאי אל חצר המלך לשבת אצלי.
"בני יקירי!" אמר רבינו כפנאי אל נכדו אחרי קראו את מכתב המלך. "הנך קרוא לבוא אל המלך לשבת בארמונו, מלא כל הדר ויופי לתפארה, אין על עפר משלה. שמה תחרה בשמחות וגיל בענג ונעם תבלה ימיך. אך גם משאות שוא ומדוחים שם עתידות לבלע ולהשחית טהרת נפשך הרכה. חלילה לך בני לתת נפשך להמון תשואות החמדות ההן, ולטוש את מצות התורה אשר למדתיך, פקודי תורת ה׳ אלהינו שמור, השמר ושמור נפשך בני, היה צנוע כיוסף הצדיק בבית פוטיפר ובחצר פרעה; נצור תורה כדניאל חנניה מישאל ועזריה בחצר נבוכדנאצר, כרבינו הקדוש ורבי אבוה בחצרות מלכי רומא. זכור ואל תשכח כי תקות כל ישראל עליך, כי הנך החוטר האחד מגזע ישי".
"אבי יקירי, ומורי חמדת נפשי!" ענה בוסתנאי. "למה תחשוב עלי כזאת? התורה והמצוה אשר למדתני חרותה על לבי, נטועה בנפשי פנימה, לא יוכלו לי כל הבלי חמודות החיים ותענוגיהם, כל הדר ויופי כל עושר ותפארה, לא יסיתוני בשפק, בתומתי אחזיק ולא ארפה, וכאשר הייתי עמך, כן אהיה בארמון המלך – שומר תורה ונוצר פקודיה. ה׳ אלהי ישראל סככני באברתו ופדה משחת נפשי בטרם אולד, הוא ישלח לי אורו ואמתו המה ינחוני ינהלוני במעגלי צדק למען שמו. ואני כל עודי חילים אגבר להתהלך לפניו להיות תמים עמו, אולי אוכל ואזכה להיות ראוי לאחד מאלפי החסדים אשר הוא עושה עמדי".
"אם כה תחשוב לאמונה, יהי ה׳ עמך, עשה דרכך בני ולכה לשלום בשם ה׳ אלהי ישראל, לא אני ולא אמך נבוא עמך אל חצר המלך, כי כן צוה עלינו. רק אחאי חברך לבדו, הוא ילך עמך וישב אצלך שם".
רבות בכה כפנאי בברכו את נכדו האהוב והחביב לו ברכת הפרידה, מיום היותו שמרהו כבבת עינו, ומרוחו אצל עליו, והנה הוא מוצא מזרועותיו מובל אל ארמון מלך מלא אשם כל מאוויי רשע. רבות נאנח ויבך, אבל בתו אם הנער עוד הגדילה, לבה נשבר בקרבה להפרד מבנה יחידה, אשר אך לו הקדישה את כל ימיה ועתותיה ואך למענה נשארה אלמנה חיה, נהרי נחלי דמעות שטפו מעיניה, כמעט יצאה נפשה בדמעותיה. אך התחזקה באלהים ותתאפק ותאמר: הלא זה רצונך אלהי, וכרצונך עשה חפצנו.