בא"ח שנה שנייה וירא

הלכות שנה שניה – פרשת וירא – הלכות קבלת שבת וסעודה ועונה

פתיחה

כי ברך אברכך, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת-הים (בראשית כב, יז). הלשון כפול ומכופל! ונראה לי, בסייעתא דשמיא, דידוע שאין לך דבר בעולם שאין בו חיצוניות ופנימיות, דהיינו, נסתר ונגלה. ולכן כל דיבור הבטחה שהבטיח הקדוש-ברוך-הוא לצדיקים, יש בזה נסתר הרומז על טובת הנשמה, ונגלה הרומז על טובת הגוף. ולכן בהבטחת הריבוי שהבטיח השם יתברך לאברהם אבינו עליו השלום, יש בזה נסתר, דהיינו שיהיו זרעו צדיקים שנמשלו לכוכבים, כמו שכתוב (דניאל יב, ג): "ומצדיקי הרבים, ככוכבים לעולם ועד"; וזה הריבוי הוא באיכות, שכול אחד יהיה שקול ונחשב כמאה או כאלף בני-אדם או יותר; ויש בהבטחה זו דבר נגלה, שהוא ריבוי בכמות, שיהיו זרעו רבים לגולגלותם כחול שלא יספר. וזה שאמר: "כי ברך אברכך" שתי ברכות: אחת בנסתר, הנוגע לנפש, ואחת בנגלה, הנוגע לגוף; ופרש ואמר: "והרבה ארבה את זרעך" בשני מיני ריבוי: האחד באיכות, שיהיו ככוכבי השמים, כלומר צדיקים, שאז הם רבים באיכות, שאחד נחשב להמון רב, וכמו שכתוב (ש"ב כד, טו): "שבעים אלף איש" – זה אבישי שהיה שקול בצדקתו כשבעים אלף איש (ברכות סב:), וזהו טוב נפשיי; והשני, ריבוי בכמות, שיהיו רבם כחול אשר "על שפת-הים" ולא אמר "כחול" בסתם, לרמוז שיהיו הם שומרים את העולם, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תענית ג:) על הפסוק: "כארבע רוחות השמים" (זכריה ב, י) כשאם שאי אפשר לעולם בלי רוחות, כך אי אפשר לעולם בלי ישראל. וידוע כי הקדוש-ברוך-הוא שם החול על שפת-הים לשמור את העולם, שלא ישטוף הים את העולם, שבאמת הוא גבוה מן היבשה, וכמו שכתוב (ירמיה ה, כב): "אשר שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנהו", נמצא, חול אשר על שפת-הים, שם אותו הקדוש-ברוך-הוא לשמור את העולם. וכמו שאמרנו שאין לך דבר שאין בו חיצוניות ופנימיות, כן כל מצווה ומצווה יש בה חיצוניות ופנימיות; וכן הוא במצוות שבת: החיצוניות שבה, הוא עונג שבת הנגלה, שהגוף מתענג ביום זה באכילה ושתייה וכסות ועונה בתוספת מרובה על ימי החול; וכן מתענג במנוחה, שהוא שובת מכול מלאכה ועסק גשמי, וכל זה הוא נגלה. והפנימיות שבה, הוא עונג הנפש בתוספת נפש רוח ונשמה של קדושת שבת, והארת עילוי העולמות, וזיווגי המידות הנעשה למעלה, וכול זה הוא נסתר. ובזה יובן בסייעתא דשמיא הטעם, שאומרים בקבלת שבת שני פעמים "בואי כלה, בואי כלה" ופעם אחת בלחש; והיינו, שתי פעמים בקול רם כנגד חלקי החיצוניות שהם נגלים השייכים לגוף, שהם: אחד – עונג אכילה ושתייה שהוא ב"קום ועשה", ואחד – עונג מנוחה בשביתתו ממלאכה, שהוא עניין "שב ואל תעשה", ופעם אחת בלחש, כנגד הפנימיות שהוא דרך נסתר השייכה לנפש, בתוספת הקדושה ונשמה יתרה דשבת-קודש.

הלכות

אות א

לפי דעת רבינו האר"י ז"ל צריך לומר בקבלת שבת שני פעמים "בואי כלה" בקול רם ופעם אחת בלחש ומה שלא הזכירו ב"תיקונים" אלא רק תרין זמנין, מפורש הטעם בדברי רבינו ז"ל, יעין שם. ומפורש בדבריו כי שתי פעמים בקול רם, כנגד חכמה ובינה דיצירה, ופעם אחת בלחש, כנגד הדעת דיצירה אשר איננו מכלל העשר ספירות, וכנזכר בשער הכוונות. ואע"ג שזהו הטעם האמיתי, עם כל זה דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. ונראה לי, בס"ד, עוד טעם אחר לפי הפשט: כי האדם צריך לקבל השבת בקדושת המחשבה והדבור ומעשה, דלכתחילה צריך לשמרו גם בהרהור, ולכן אומרים שתי פעמים "בואי כלה" בקול רם כנגד הדיבור ומעשה, שהם גלויים ונכרים לכל; ואומרים פעם אחת בלחש, כנגד המחשבה שהיא נסתרת ואינה נכרת לשום אדם, כי אם לה' לבדו.

ונראה לי, בס"ד: "באי כלה" עולה מספר "חיים", דקדושת השבת היא מחיים העליונים, ולכן לא נתנה אלא לישראל דכתיב בהו (דברים ד,ד): "חיים כולכם היום". וידוע, תיבת "היום" דרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיז:) על סעודות השבת, בתלתא "היום" דכתיב בפרשת בשלח. גם נראה לי, בסייעתא דשמיא: שלוש פעמים "באי כלה" עולה מספר "צדיק", רמז ליסוד צדיק הכתוב במזמור השבת: "צדיק כתמר יפרח"; ומפורש סודו בשער-הכונות, יעין שם. גם הם מספר י"ב פעמים "טוב", דקדושת השבת מושכת טוב לי"ב שבטי ישראל מן י"ב פרצופי האצילות. גם שני פעמים "באי כלה" דקול רם הם מספר "קול", ופעם אחת "באי כלה" דלחש הוא מספר "חיים", הרי "קול חיים", והבן זה. גם נראה לי, בס"ד: "באי" עולה "אהבה", כי אות יו"ד נחלקת לשני ההי"ן, ואז: "באי" אותיות "אהבה"; ואומרים שלוש פעמים "באי", רמז, כי לעת עתה צריך להתקשר במדת האהבה, במחשבה ובדיבור ובמעשה, ולהתרחק מן השנאה והמחלוקת; וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל ב"מורה באצבע", אות ק"ם: כעלות המנחה בערב שבת קודש, הנה הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו ובין המשרתים, והסטרא-אחרא טורחת הרבה לחרחר ריב, והאיש הירא יכוף יצרו שלא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבא, יבקש שלום יעין שם.

ודע, כי הנה כל אדם העושה קטטה ומריבה עם אשתו או בניו או משרתיו, ודאי נראה לו שהדין עמו, וראוי לריב על המכשלה שיצאה מתחת ידם בעניני הבית. אך באמת, מי שיש לו מוח בקדקדו, בין יבין שאם יצא איזה מכשול מתחת ידם, איננו נעשה מאתם, ואין זה מעשה ידיהם, אלא הוא מעשה שטן כדי לחרחר ריב ומדון בעת ההיא. ואם השטן עומד כנגד האשה או המשרת ומכשילם בעניני הבית, לעשות דבר שאינו מתוקן לבעל הבית; מה כוחם לדחות מעשה שטן? וכי יש אדם שיוכל להלחם עם השטן ולנצחו? מי זה יאמר "יכלתי ונצחתיו"? על כן כל איש מבין, כשיראה איזה מכשול וחסרון בענינים של הבית, לא ישים אשמה על אשתו ומשרתיו לריב אתם, אלא יתן אל לבו התנצלות הזאת שכתבנו, כי אמת היא, ואז ישתוק ולא יריב אתם ולא יתכעס, וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא.

והאיש המשכיל יפקח עיניו ויראה בההיא עובדא דאיתא בנדרים, דף ס"ו, עמוד ב, בההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, ונסיב אתתא ואמר לה: בשילי תרין טלפוחי! פירוש, עדשים; ובשלה תרין ממש. למחר אמר לה בשילי גריוא! ובישלה שיעור רב. אמר לה: אייתי לי תרין בוצינין! פירוש, אבטיחים; והביאה לו תרין שרגין. אמר לה: תברי יתהון על בבא! פירוש, על פתח החצר; והיא הלכה ושברתם על ראש בבא בן בוטא עליו השלום; עין שם. ולא כתבו חכמי התלמוד מעשה זו, אלא להודיענו כמה צריך האדם להיות סבלן, בפרט בדברים שנכשלים בהם בני ביתו לפי תומם, אע"פ שהם קשים שאין טבע החומרי סובלן, כי לפי מזג וחומר האדם, היה ראוי שאותו האיש יכנה ויקללנה ויגרשנה על הפתיות שהייתה בה, ועם כל זה סבל ושמר לפיו מחסום והשיב ידו מעשות רע. וכבר נודע מה שנאמר בגמרא בהנך אנשי דהוה השטן מתגרה בהם בליל-שבת לעשות מריבה גדולה ביניהם, ואקלע רבי מאיר להתם שלשה שבתות עד דעבדו שלמא, ושמע שקרא השטן: "וי, דאפקי רבי מאיר לההוא גברא מביתיה"! נמצא, המקפיד ועושה מריבה, הוא מחזיק ידיו של שטן; ולהפך הוא מגרשו, וגבר ישראל.

אות ב

סדר קבלת שבת כפי דברי רבינו האר"י ז"ל הוא כך: הנה בתחלת הכל, אם אפשר לעשות קבלת שבת בשדה - מה טוב ומה נעים, והוא מצווה מן המבחר; ואם אי אפשר לעשות בשדה, טוב לצאת בקבלת שבת לחצר במקום פנוי ומגולה, וכנזכר בש"ח, דף קסב. ואיך שיהיה, הסדר כך: יעמוד האדם ויחזור פניו כנגד רוח מערב ויסגור עיניו, וישים יד השמאלית על החזה, ויד ימין על השמאלית, ויכוון באימה ויראה כעומד לפני המלך לקבל תוספת קדושת שבת, ויתחיל לומר מזמור "הבו לה' בני אלים" כולו בנעימה (ואח"כ פיוט "לכה דודי", כפי מנהג ישראל), ואח"כ יאמר שתי פעמים "בואי כלה" בקול רם ופעם אחת בלחש "בואי כלה שבת מלכתא", ואח"כ יאמר "מזמור שיר ליום השבת" כולו בנעימה, ואח"כ "ה' מלך גאות לבש" כולו, ואח"כ יפתח עיניו, וכנז' בשער הכונות. והנה באמירת "באי כלה" נוהגים העולם לצדד פניהם לצד ימין שלהם ואומרים "באי כלה" הראשון, ואח"כ מצדדים פניהם לצד שמאל ואומרים "באי כלה" השני, ואח"כ נשארים זקופים כלפי מערב ואומרים "באי כלה" השלישי בלחש, ומוסיף בזה השלישי לומר "שבת מלכתא" וכנזכר לעיל. ויש סמך לצידוד ימין ושמאל ואמצע מדברי רבינו ז"ל בשער הכונות, בסדר קבלת שבת, כשעושין בחזרתם מן השדה לבית להקיף השולחן; ויותר מתבאר זה מלשון מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל ב"חמדת ישראל", כתיבת יד; אך בסידור רבינו הרש"ש ז"ל לא נזכר עניין חזרת הפנים לימין ולשמאל, ועם כל זה, מנהג ישראל תורה הוא, ויש טעם וסמך למנהגם, וכן ראוי לעשות. ואותם בני אדם שעושין קבלת שבת בהולכה והובאה, שהולכין ובאין לארבע רוחות המקום, טועין הם; אלא צריך שיעמדו כלפי מערב. ודע, שסגירת העיניים בעת קבלת שבת הוא צורך גדול ויש בזה סוד, לכן צריך ליזהר בזה; ורק אותם בני אדם שמוכרחים לומר קבלת שבת מתוך סידור-תפילה, הם מוכרחים לפתוח עיניהם לראות בספר שבידם; ואין למחות בידם בעבור זה, וכמו שכתבתי בתפילת העמידה.

אות ג

בליל-שבת יש לאדם שלשה מיני תוספת שבת: האחד תוספת נפש, וזה נעשה בעת קבלת-שבת באומרו "באי כלה"; והשני תוספת הרוח, וזה נעשה בעת שאומרים "ברכו" קודם ערבית; והשלישי תוספת הנשמה, וזה נעשה בעת שאומרים "ופרוש עלינו ועל ירושלים עירך סוכת רחמים ושלום"; ואלו הם בחינת הלילה של שבת, דהיינו שהם מצד המלכות שזמן עלייתה הוא בליל-שבת. אך ביום שבת יש עוד שלשה מיני תוספת של בחינת היום, והם יותר מעולין, שהוא מצד התפארת שהוא יותר עליון, שהוא סוד דוכרא; ושלשה אלו נבארם לקמן, בשבת הבאה בע"ה. ולכן בעת קבלת-שבת, באמרך "בואי כלה וכו'" שהוא עיקר קבלת-שבת, תכוון לקבל תוספת הנפש, ובאמירת "ברכו" תכוון לקבל תוספת הרוח. ומפורש בסידור רבינו הרש"ש שקבלת תוספת הרוח תהיה בעניית "ברכו", דהיינו, כאשר עונה ואומר "ברוך ה' המבורך לעולם ועד"; יעין שם. ומכל מקום, מעת שאומר בעל הקדיש "ברכו את ה' המבורך", יכוון השומע להכין עצמו לקבלה זו; וכן זה האומר הקדיש עצמו, גם כן עיקר קבלת הרוח אצלו כשאומר "ברוך ה' המבורך". וכתבו בשם רבינו הרב חיים ויטל ז"ל, שצריך האדם להיות עומד ב"קדיש ברכו", כדי לקבל תוספת הרוח מעומד; וכן צריך לקום כשאומר "ופרוש", כדי לקבל תוספת הנשמה מעומד; ונמצא שאם לא יתפלל בציבור, דאינו שומע "ברכו" ועונה, הנה הוא מפסיד קבלה זו; מיהו, טוב לומר היחיד ברייתא זו: אמר רבי עקיבא: חיה אחת עומדת ברקיע ושמה "ישראל", וחקוק על מצחה "ישראל". עומדת באמצע הרקיע ואומרת: "ברכו את ה' המבורך", וכל גדודי מעלה עונים ואומרים: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד"; עד כאן. ואע"ג דלא תועיל ברייתא זו במקום עניית "ברכו" דקדיש ממש - לעניין זה דתוספת, מכל מקום מהניא פורתא; ולאנוס בתפילת יחיד, תהני ליה, כי ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

אות ד

אם שכח ולא כיוון לקבל תוספת הרוח ב"ברכו" הראשון, או שלא שמע מבעל הקדיש כדי שיענה ויכוון, יש לו תקנה לכוון בקבלת תוספת הרוח ב"ברכו" האחרון שאומרים אחר העמידה קודם "עלינו לשבח", ואז יקבל אותה שעה תוספת הרוח ותוספת הנשמה ביחד, יען כי מאחר דלא קבל הרוח ב"ברכו" הראשון, אי אפשר לקבל תוספת הנשמה באמרו "ופרש", ולכן עתה יכוון לקבל שניהם יחד, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות.

אות ה

פיוט "לכה דודי" לא נזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל, כי זה הפיוט חברו רבינו שלמה אלקבץ ז"ל, ואין חיוב באמירתו, אך פשט המנהג לאמרו; אבל אמירת "באי כלה באי כלה, באי כלה שבת מלכתא" היא מדברי רבותינו ז"ל, ונזכרה בגמרא ובתיקונים. וכפי דברי רבינו האר"י ז"ל, עיקר קבלת-שבת היא באמרו "באי כלה", ואז נאסר בעשיית מלאכה אע"פ שלא אמר עדיין "מזמור שיר ליום השבת". ומה שכתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור (סימן רסא, סעיף ד) דנאסר בעשיית מלאכה משיתחיל לומר "מזמור שיר ליום השבת", היינו, מפני שבימיו לא נתפשטו דברי רבינו האר"י ז"ל, או יתכן דהיה מנהגם לומר "באי כלה" אחר אמירת המזמור. ואנחנו, אין לנו אלא דברי רבינו האר"י ז"ל דקבלת-שבת חלה באמירת "באי כלה", וכן כתב הרב "הלכות קטנות", דכשאומר "באי כלה" קבליה לשבת ואסור במלאכה; יעין שם. ודע, כי ביום טוב, חל עליהם קדושת יום טוב באמירת "ברכו" דקודם ערבית, ונכון להחמיר מאמירת המזמור.

אות ו

חייב אדם להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה, יש בו כמה סברות חלוקות; ואנחנו, אין לנו אלא דברי רבינו האר"י ז"ל שאמר: זמן קבלת-שבת הוא סמוך לשקיעת החמה. ובארנו כוונתו - רוצה לומר, כשהחמה בראש האילנות, דהיינו שליש שעה קודם קריאת ה"מגרב" שקורא בסוף שעה י"ב ממש. והמאחר לומר קבלת שבת בין-השמשות, שמתחיל שבעה דקים וחצי קודם קריאת ה"מגרב", הפסיד מצוות התוספת. ומפורש להדיא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות, דף צ"ז, ע"ב, דאין נקרא תוספת אלא אם כן נמשכה קודם זמנה הראוי לה, אבל כשיתקדש השבת עצמו ויהיה ממש ליל-שבת גמורה, אינו נקרא תוספת, רק קדושת שבת עצמו; יעין שם. מיהו, כל זה על קבלת-שבת באמירת "באי כלה", אבל "קדיש ברכו" שבו תוספת הרוח, וכן אמירת "ופרוש" שבה תוספת הנשמה אינו צריך שיהיה זה בוודאי יום, אלא אע"פ שנעשה לילה, אין בכך כלום. וכן נראה להדיא בשער הכוונות, דף צ"ט, עמוד ג, שרבינו האר"י ז"ל בעצמו היה עושה כל זה אחר שנעשה לילה ממש.

אות ז

מי שקבל שבת מבעוד יום, יוכל לומר לחברו שלא קבל שבת עדיין, לעשות איזה מלאכה; ועיין "מחזיק ברכה" ושאר אחרונים; מיהו, הרב "חסד לאלפים" ז"ל הביא מתשובת "בית חדש" ז"ל, דנכון להחמיר בזה, יעין שם. ונראה לי דלצורך מצווה יש להקל ולא להחמיר, וכן המנהג פשוט.

אות ח

אם טעה בערבית דשבת והתחיל תפילת חול ונזכר באמצע הברכה, גומר אותה ברכה ויחזור לומר של שבת. וזה הדין ישנו גם בתפילת שחרית ומנחה, אבל אם טעה במוסף, פוסק אפילו באמצע הברכה ולא יגמרנה, אלא יתחיל של שבת תיכף. ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל: בערבית יאמר "וינוחו בה", ובשחרית "וינוחו בו", אך במנחה לא נתפרש בדבריו כלום. וגם בסידור רבינו הרש"ש לא נתפרש על מנחה. ושמעתי דמנהג החסידים בערי הקודש ת"ו לומר במנחה "בו", אך אנחנו, מנהגנו לומר במנחה "בם" כמו שכתב הרמ"ז ז"ל ו"משנת-חסידים" ז"ל.

אות ט

אחר תפילת ערבית אומרים "ויכולו" בקול רם מעומד, ואפילו המתפלל ביחיד חייב לאומרו, שיש סוד עמוק באמירת שלוש פעמים "ויכולו", ואין לגרוע מהם אפילו ביחיד.

אות י

ברכה מעין שבע, אין עיקר טעם שלה הוא מה שאמרו רבותינו ז"ל שנתקנה בשביל המאחרין בבית-הכנסת שבשדה, אלא באמת יש בה צורך גדול על פי הסוד, והוא במקום החזרה. לכן, גם אם מתפללין ציבור בבית חתנים ואבלים וכיוצא, שאין שם ספר תורה, חייבין לומר ברכה מעין שבע, וכן פשט המנהג בירושלים לאומרה בכל מקום שמתפללים בעשרה, אע"פ שאין שם ספר תורה; וזה המנהג נתפשט מזמן רבינו הרש"ש ז"ל, וכמו שכתב בספר "פרי-האדמה", וכן הנהגתי פה עירנו יע"א בעזרת ה' יתברך.

אות יא

אחר תפלה ילך לביתו תיכף ומיד לקדש. וסדר הקידוש כתבתי לעיל בס"ד. ומיד אחר הקידוש יעשה נטילת ידים כהלכתה מכלי שאינו נקוב. וקודם שיטול ידיו יאמר "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר" שיש בו ז"ן תיבות, ויכוון שלא יחסר מזונו וגם מזון הנפש, וכנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ויש נוהגים לאמרו אחר נטילת ידים, ואין למחות בידם, וכנזכר ב"מחזיק ברכה", סימן קס"ו. גם קודם שיטול ידיו יאמר נוסח זה: לשם יחוד קודשא בריך הוא וכו', הריני בא לקיים מצוות עשה דרבנן ליטול ידי ולשפשפם קודם סעודה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרי ולעשות רצון בוראי לתקן שורש מצווה זו במקום עליון. ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתהיה חשובה ומקובלת ורצויה לפניך מצווה זו של נטילת ידיים והשפשוף קודם סעודה כאלו כוונתי בכל הכוונות הראויות לכוון במצווה זו. ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שבזכות מצות הברכה אשר נברך על נטילת ידים קודם סעודה, יהיה עתה עת רצון לפניך, וימשך מן אור אין סוף שפע מוחין ואורות גדולים לשנים-עשר פרצופים הרמוזים בעשר ספירות הכוללים, הרמוזים בעשר אצבעות הידיים, ומשם נקבל שפע עשרה ברכות ככתוב (בראשית כז, כח): "ויתן לך האלהים (למשוך מאין סוף מוחין ושפע) מטל השמים (חכמה) ומשמני הארץ (בינה), ורוב דגן (דעת) ותירוש (חסד); יעבדוך עמים (גבורה) וישתחוו לך לאומים (תפארת) הוי גביר (נצח) לאחיך (הוד) וישתחוו לך בני אמך (יסוד); אוררך ארור ומברכיך ברוך (מלכות)".

אות יב

בשבת צריך ליטול ידיו קודם שלש סעודות מעומד כנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל. והוא הדין לברכה וניגוב נמי צריך מעומד. וכתב הרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו, דלאו דווקא בנטילה דאכילה, אלא גם בנטילת שחרית דיום שבת, גם כן נוטלין ומברכין ומנגבים מעומד, שכן כתב רבינו הרש"ש ז"ל, וכבר הרב "תורת-חכם" ז"ל עשה מטעמים לדבר. וכתב עוד, שהוא נר"ו נוהג גם-כן ביום טוב, דאם אינו מועיל אינו מזיק; עד כאן דבריו נר"ו. ונראה לי: "יפה אמר חנן" (ראה כתובות קה.) על יום טוב, אך אנא עבדא אי אפשר לי לעשות נט"י דשחרית דשינה מעומד, והמשתדל לקיים זה תבוא עליו ברכה.

אות יג

כשיטול ידיו לסעודה יקח הכלי בידו הימנית ויתנהו לידו השמאלית, כדי להכניע השמאלית לימין; ויטול מן השמאלית על הימין שלוש פעמים רצופים זה אחר זה, ואח"כ יטול על השמאלית גם כן שלוש פעמים רצופים בזה אחר זה, ואח"כ ישפשף ידיו זה בזה, שלוש פעמים רצופים ליד ימין ושלוש פעמים רצופים ליד שמאל וכנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ואע"ג כי בדברי רבינו האר"י ז"ל, בשער טעמי המצוות, דף נ"ב, עמוד ב, זכר בנטילה שתי פעמים, ובשפשוף פעם אחת - נאמן רבינו הרש"ש בזה, שכל דבריו היה מוציא אותם ומולידם מדברי רבינו האר"י ז"ל בעצמו.

אות יד

אחר נטילת ידים יגביה ידיו כנגד ראשו ויברך תכף ומיד בעוד ידיו זקופים, כדי שלא תהיה הגבהת ידו בריקניא. ובעוד ידיו זקופים, יפשוט ידיו שיש בהם עשר אצבעות, לקבל שפע וברכה מעשר מיני שפע, ויכוון להמשיך ממקום עליון מוחין ושפע, והם עשר מיני ברכות הנזכרים בפסוק: "ויתן לך האלהים וכו'" עד "ומברכיך ברוך" וכנז' בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ופיוט "למבצע על רפתא", ויש נוהגים לאמרו אחר נטילה, קודם בציעה, וכמו שכתב הגאון "מחזיק ברכה", סימן קס"ו, על מנהג רבנן קדישי; יעין שם. ובביתנו נוהגים מאבותינו לאמרו אחר נטילה, קודם "המוציא"; וצריך לאמרו בשלוש סעודות.

אות טו

צריך לבצוע על שתי ככרות בכל סעודה משלוש סעודות, ויהיו שלמות זכר למן דכתיב ביה (שמות טז,כב): "לחם משנה". וגם הנשים, אם אוכלים לבדם, חייבים ג"כ בשתי ככרות וכנזכר בפוסקים ז"ל; מיהו, לפי דעת רבינו האר"י ז"ל צריך לסדר בשולחן שתים-עשרה ככרות בכל סעודה משלוש סעודות (ששה זוגות שהם י"ב) כזה:

 *     *
  *   *
 *     *

ובארבע ככרות האמצעים יכוון שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ושתים העליונות הם כנגד אות יו"ד ואות וא"ו, שהם אותיות הזכרים, ושתים שתחתיהם, הם כנגד שני ההין, שהם אותיות הנקבות: ה"א ראשונה תחת אות יו"ד שבצד ימין, וה"א אחרונה תחת אות וא"ו שבצד שמאל. וכשתברך ברכת "המוציא", תיקח ב' ככרות העליונות, שהם כנגד אותיות יו"ד וא"ו, ותחברם יחד דבוקים אחור באחור, ובזה נעשים ככר אחד שיש לו שני פנים משני צדדיו, שיהיה בזה כדמיון לחם-הפנים שבמקדש; ותאחזם בין שתי ידיך, שתהיה ימינך על פני ככר היו"ד ושמאלך על פני ככר הוא"ו, ובעוד שתי ככרות אלו בידיך, צריך שיהיו מונחים בידיך כנגד ב' ככרות התחתונים, שהם כנגד שתי ההין, כדי שישפיעו הזכרים בנקבות; ותברך אז ברכת "המוציא" בעודם בין ידיך. ואחר שתגמור הברכה, תבצע מלחם הימני, שהוא כנגד אות יו"ד, שיעור כזית, ותטבלנו שלושה פעמים במלח ותאכלנו, ותכוון לשם מצוות סעודת שבת, וגם תכוון דכזית זה הוא כנגד אות יו"ד דשם הוי"ה. ואחר שתאכל ותטעום מכזית זה, אז תכף תבצע עוד מככר הנזכר שיעור כביצה ותיתן לאשתך, ותכוון כי זה הוא כנגד אות יו"ד של שם אדנ"י, ותכוון אז לשם השילוב של הוי"ה אדנ"י, שהוא שם יאהדונה"י. והוא הדבר אשר יסד רבינו האר"י ז"ל בפיוט שלו: "למבצע על ריפתא, כזיתא וכביעתא, תרין יודין נקטא, סתימין ופרישין". אח"כ תבצע לשאר המסובין. ותזהר בעת שתבצע את כזית שלך וכביצה של אשתך, שלא תשמיט ככר השני, שהוא כנגד אות וא"ו, מידך, אלא תבצע בעודו מחובר בידיך עם אותו ככר שאתה בוצע ממנו. וסדר זה תעשהו בשלוש סעודות. ואם לא נמצא לך י"ב ככרות, תסדר ארבע ככרות, אך ודאי מצווה רבה להשתדל לסדר י"ב ככרות כפי הציור שרשמנו לעיל; וסדר זה הוא המיוסד ע"פ דברי רבינו האר"י הקדוש זלה"ה כנזכר בשער הכוונות.

אות טז

שיעור כזית הוא תשעה דרהם, ושיעור כביצה הוא שמונה-עשר דרהם. ואחר שתבצע שעור כזית לעצמך, תזהר לאכול עוד מן הפת להשלים שיעור תשעה-עשר דרהם, כי צריך לאכול לכתחילה פת בסעודת שבת יותר מכביצה, ורק מי שהוא חולה ובעל מכאובים דקשה לו אכילת הפת, סגי ליה בכזית בלבד. ועיין ב"ברכי-יוסף" ו"שיורי ברכה" ושאר אחרונים ז"ל.

אות יז

כאשר תסדר האישה הפת על השולחן, תזהר להניח מפה תחתונה ומפה עליונה; ויש בזה כמה טעמים על פי הפשט. ואחר שתניח מפה העליונה, תניח שתי ידיה על השולחן ותאמר פסוק: "וידבר אלי, זה השולחן אשר לפני ה'", וע"י דבור זה תשרה הקדושה על השולחן וכנזכר בספר "כתר-מלכות"; ומסתברא מלתא, כמו שאמרו על כסא אליהו הנביא זכור לטוב בשעת המילה, שצריך לומר בפה "זה הכסא וכו'"; ועיין בזוהר הקדוש (א, רט:).

אות יח

מצווה לאכול דגים בשלשה סעודות של שבת, אפילו דבר מועט וכנזכר בפוסקים. ואמרתי טעם נכון לאכילת דגים בשבת: כי הדגים נבראו מן המים, אבל בהמות נבראו מן העפר וכנזכר במדרש רבה. וידוע כי סדר הארבע יסודות למעלה הוא כך: מים, אש, רוח, עפר, וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער מאמרי רז"ל, דף י"ב, עמוד ב, בביאור מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו; יעין שם. ובזה פרשתי בס"ד, דברי רבינו ז"ל ב"עץ-חיים", שער נו"ן, פרק א', הקושיא שנתקשו שם. ולפי דברי רבנו ז"ל שלמעלה, הסדר הוא, מים קודם אש - נתפרשו דבריו ב"עץ-חיים" היטב. איך שיהיה – נמצא, למעלה, המים הוא עליון, ולכן הדגים בשבת עדיפי מבשר בהמה שנבראה מיסוד התחתון, דהדגים נבראו מן המים שהוא יסוד העליון, והשבת נזון ממקום עליון וגבוה מאד. ועוד פרשתי, בס"ד, טעם אחר, על פי מה שכתב במדרש בראשית-רבה, פרק ז', סימן ב, בעובדא דיעקב איש כפר נבראי, שהורה בצור שהדגים טעונים שחיטה, ושמע רבי חגי, ושלח אחריו והלקהו וכו', והביא לו רבי חגי ראיה מן התורה, דכתיב (במדבר יא,כב): "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אם כל דגי הים יאסף להם ומצא להם". מכאן ראיה: צאן ובקר בעי שחיטה, ודגי הים, די להם באסיפה מן הים; יעין שם. ובזה מובן היטב הטעם דאוכלין דגים בשבת, להורות, כמו שהדגים, אין צריך לתיקון שלהם מעשה מלאכה, כן השבת, אין צריך לברורים שלו תיקון ע"י מעשה ומלאכה.

אות יט

מי שנאנס ולא אכל סעודה ראשונה בליל שבת, יאכל שלשה סעודות ביום, וגם סעודת התשלומין יאכל בה פת, ויסדר שולחנו כמו סעודת החיוב של הלילה; וכן הוא הדין ביום טוב יעשה כן. ועין "מגן-אברהם", סימן רצ"א ושאר אחרונים ז"ל, שם. ואם שלחו לאדם איזה דבר מאכל שיאכלנו בשבת, לא יאכלנו בחול, וזהו ממידת חסידות (מספר חסידות תתסו), וכנזכר בשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן ז"ל, בסימן רס"ב, סעיף ח; יעין שם.

אות כ

טוב שילמוד על השולחן בליל-שבת ארבע פרקים ראשונים של משנה דשבת, והשאר יגמור ביום. ואם קשה עליו הלימוד בליל-שבת, ילמוד לפחות פרק אחד וכנזכר בשער הכוונות. וטוב לומר דברי-תורה לבני ביתו בליל-שבת על עניין הפרשה, וכן היה מנהגו של עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה בארבעה פרקים במשנה ובדברי תורה על השולחן.

אות כא

אחר ברכת המזון תחזור לקח שתי אגודות ההדס בשתי ידיך ותחברם יחד ותאמר: "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", ואח"כ תברך ותריח, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות. ונראה לי שצריך להסיר ההדס אחר קידוש, שכבר בירך עליו, ולהצניעו במקום אחר, כדי שיוכל להביאו אחר ברכת המזון ולברך עליו שנית, אבל לא ישאר לפניו, אף על גב דברכת המזון חשיב סילוק - הא איכא פלוגתא בזה. ולפי דעת רבינו האר"י ז"ל, מנהג טוב לקרות בכל ליל-שבת אחר ברכת המזון המשנה דמסכת ערובין; ואנו לא נהגנו בזה; ומי שאפשר לו, תבוא עליו ברכה.

אות כב

מנהג רבינו האר"י ז"ל להניח השולחן במקומו בליל-שבת אחר ברכת המזון, והמפה פרוסה עליו, וכוס של ברכה גם כן מונח עליו, והיה משאיר בו מעט יין כדי להשאיר שם ברכת ליל-שבת בסוד "אסוך שמן" האמור באלישע הנביא עליו השלום (מלכים ב ד,ב) ככתוב בזוהר הקדוש. וגם לסיבה זו, היה משייר תחת מפה הפרוסה מעט פתיתין של פת, אבל לא לחם שלם וכנזכר בשער הכוונות, אך צריך לשמור זה מן החתולים המצויים בבית שלא יכנסו ויאכלו הפת. והנזהר בכל הנזכר לעיל, תבוא עליו ברכה.

אות כג

עניין הזיווג והעונה של שבת הוא מצווה רבה, ואשרי הזוכה לעשות כל מעשיו לשם שמים. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (כתובות סב:): עונתן של תלמידי חכמים, מליל-שבת לליל-שבת; ורק בליל ראשון של פסח, וליל ראש-השנה, וליל שמיני-עצרת, וליל שני דשבועות, אפילו שחלו בשבת, אין לעשות זווג בהם ע"פ הסוד, אלא רק אם הוא ליל טבילת מצווה. וכל זה הוא לתלמדי חכמים ואנשי מעשה, אבל המון העם, מי שיודע בעצמו שאינו יכול לעמוד בדבר זה, שאינו יכול לכבוש תאוותו, מותר לו לשמש אפילו בלילות החול, ורק חייב להיזהר לפרוש סמוך לוסתה. וגם בעונה של ליל-שבת שהיא מצווה גדולה אינה מצווה מן המובחר, אלא רק אם ישמש אחר חצות לילה. נמצאת אתה למד, ארבעה מדרגות יש בתשמיש המיטה: הראשון הגרוע, הוא המשמש בימות החול קודם חצות לילה; והשני המעולה ממנו, הוא המשמש בחול אחר חצות לילה; והשלישי המעולה ממנו, המשמש בליל-שבת קודם חצות; והרביעי המעולה מכולם, המשמש בליל-שבת אחר חצות. ואם נזדמן לו טבילת מצווה בלילי החול, הרי זה משמש באותה לילה אף על פי שהוא חסיד ופרוש, ואינו רשאי לעכבה עד ליל-שבת; ועושה בזה תיקון כמו עונה של ליל-שבת, וכדמוכח מהזוהר הקדוש (ח"א נ.), דאצלו נחשב ליל טבילה כליל שבת; ולכן טוב שיזהר לקיימה גם כן אחר חצות לילה היכא דאפשר לו, אבל אם חושש פן חס וחלילה יראה קרי אם ישן קודם תשמיש, הרי זה משמש קודם שינה, אפילו קודם חצות. וגם בלילי ראש חודש ויום טוב יש מעלה בזיווג על פי הסוד, וחסידים ואנשי מעשה מקיימים בהם מצוות עונה.

ודע דאיתא בספר "פרי-עץ-חיים" וזה לשונו: מורי זלה"ה היה אומר, דכל אזהרה "מערב שבת לערב שבת", הוא במשמש לשם הריון, לצורך בנים; וצריך להיות אז הזיווג כדי שישרה בהאי טיפה נשמה קדושה עליונה מהזיווג העליון, אבל אם אשתו כבר מעוברת או מניקה, אין לחוש עליו כל כך; והטעם, כי כל עצמה של אזהרה זו אינה אלא לבל ישפיע נשמות הנקראים "צדיק ורע לו", רק נשמות דשבת כנזכר, אבל אם היא כבר מעוברת או מניקה, בטלה טענה זו; עד כאן לשון מורנו הרב חיים ויטל ז"ל שם; יעין שם. ועוד ראיתי לרבינו הרב חיים ויטל ז"ל ב"עולת-תמיד", דף ס"ט, עמוד א, שדקדק מן ה"תיקונים", סוף דף צ"ג כפי החילוק הנזכר, דיש לחלק במעוברת או מניקה; יעין שם. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי בס"ד, דאין סתירה מדברים הנזכר למה שכתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצוות ובשער הכוונות בעניין הזיווג של ימות החול. וכתבתי, דאע"ג דגם תלמידי חכם יכולים לסמוך על דברי מורנו הרב חיים ויטל ז"ל בספר "פרי-עץ-חיים" הנזכר, לשמש בחול במעוברת ומניקה, עם כל זה ראוי שינהגו בפרישות ולא ירגילו עצמם בכך, ורק אם בדרך מקרה נזדמן להם דבר זה בחול, אין לחוש.

אות כד

אפילו בחדשי העיבור וחדשי יניקה, ואפילו אישה עקרה, או שפסקו דמיה, שאינה ראויה להוליד עוד, חייב בעלה לקיים מצוות עונה בה; ואפילו שהוא חכם וחסיד, אינו רשאי לבטל ממנה מצוות עונה; ואל יחשוב שבעילתו תהיה לבטלה, אלא באמת גם בעילות אלו עושים פרי למעלה, ויולדו מהם נשמות; וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצוות וז"ל: אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, הגם כי היו נשותיהם עקרות - לא היו נמנעים מן הזיווג, והיו מכוונים אל זיווג התדירי וכו'; יעין שם. והגאון חיד"א ז"ל ב"מדבר-קדמות", דף פ"ג, מן זוהר הקדוש בכתיבת יד וזה לשונו: אמר רבי שמעון: לעולם יקיים אדם מצוות עונה בזוגתו לשם שמים, שכל אותם וכו', אף שהיא עקרה וזקנה, אינם הולכים לאבוד, אלא הקב"ה מצווה למלאך הממונה שישמרם לעתיד לבוא, ויהיה לו בנים רבים וכו'; יעין שם.

אות כה

טוב שיתן אדם מיטתו בין צפון לדרום וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, ויהיה דוגמת אדם הראשון כשנברא. וכך יעשה: ראשו למזרח, כנגד הדעת הנקרא "מזרח", דכתיב: "ממזרח אביא זרעך"; ורגליו למערב, כנגד יסוד ומלכות; וידו הימנית בדרום, שהוא החסד; ויד השמאלית בצפון, שהוא הגבורה, וכנזכר בדברי רבנו האר"י ז"ל, שער טעמי המצוות, דף ו, עמוד ב; עיין שם. וצריך לשהות על הבטן עד שיכלו טיפות הזרע לגמרי, וכן יזהר לאחר ששמש מיטתו אפילו מאותם הטיפות שהם כמו מים ואינם קשורות כלובן ביצה, כי כל זה בכלל השחתת הזרע, וכמו שכתב רבנו ז"ל בשער טעמי המצוות, דף ז, עמוד ב; יעיין שם. מיהו, נראה לי דאינו נענש עליהם, כיוון דהוא אנוס בזה מצד קיום המצווה. וידוע כי אצל רוב בני-אדם אינם נפסקים ניצוצות אלו רק אחר שישתין, על-כן ישתדל להשתין, ולא יטבול קודם שישתין; וכוונת רבנו ז"ל להזהירו בזה.

אות כו

אסור לשמש לאור הנר, ואינו מספיק נתינת מחיצת סדינים של פשתן סביב המיטה, אלא צריך שלא יהיה אור הנר מאיר בתוך המיטה כלל ועיקר, וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצוות, דף ז', עמוד א; יע"ש. ומלשון רבותינו ז"ל מוכח, דאם ישן באכסדרה גדולה, או על גג גדול, והנר רחוק מן המיטה, ואין מגיע אורו למיטה כלל, שרי, אע"פ שהוא רואה בעיניו את הנר הדולק. ומה שכתב הגאון מורנו הרב שלמה קלוגר ז"ל, דאם משמש בכיסוי של סדין גדול ורחב, שרי - אין דבריו מחוורין, וכאשר השגתיו בתשובה. ואיש ואשתו שיש להם ילד קטן יונק, וישנים בחדר, וצריך להם אור בחדר, שלא תוכל להניק בחושך, כיצד יעשה בשבת, שאינו יכול לכבות קודם תשמישו ולהדליקו אחר כך? עשיתי להם תקנה - שיניחו הנר בתוך חלון עמוק העשוי בכותל, ויעשו לחלון דלת, ובעת תשמיש יסתום הדלת ולא יראה אור הנר בחדר, ואחר תשמיש יפתחנו כדי שתניק האישה לאורו.

ודע כי המנהג פשוט פה עירנו בגדאד יע"א מזמן קדמון, דהחתן שנושא בתולה, משמש בליל חופה שהיא ביאה ראשונה, לאור הנר, אפילו הוא חכם וחסיד, בלתי שום פקפוק. ואני אמרתי טעם להתר זה בביאה ראשונה שהיא אינה ראויה לעיבור, דאין האישה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות לד.), כי אם רק היא לעשותה כלי, ולכן אין החיצונים מתגרים בזה, ואין כאן עונש של בנים נכפים דאמרו רבותינו ז"ל, יען כי אותו תשמיש אינו ראוי להריון, כי עניין זה הוא סגולי והא תליא בהא. ודע כי אור הנר הוא חמור מאור הלבנה, ועיקר הנזק יהיה מאור הנר דווקא; מיהו, אם אור הלבנה זורח בהדיא על המיטה, לא ישמש, אבל אם אין אור הלבנה זורח ממש על המיטה, אע"פ שמאירה המיטה מכוח אור הלבנה הרחוק ממנה, מותר לשמש ע"י שיהיה מאפיל בסדין שיהיה פרוס עליו לגמרי. ובשעת הדחק, שהוא צריך לשמש, ואור הלבנה זורח על המיטה, ואינו יכול להמתין עד שיעבור האור מעליה, הרי זה מאפיל בסדין שיפרסנו עליו ועל אשתו עד שיהיו מכוסין בו לגמרי ושרי. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי, דאם עלה עמוד-השחר, כל זמן שלא האיר היום, שהוא תחילת לבישת תפילין בחול, חשיב בכלל לילה ומותר לו לשמש, ואין זה בכלל משמש מיטתו ביום. וישתדל האדם לטבול אחר תשמיש-המיטה, ובפרט ביום שבת, כדי שיקבל תוספת שבת של היום בגוף טהור.