בא"ח שנה שניה פרשת תזריע

הלכות שנה שניה – פרשת תזריע - הלכות טריפות, גיד הנשה, אותו ואת בנו

פתיחה

ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחר צמח בו, נרפא הנתק טהור הוא, וטהרו הכהן (ויקרא יג, לז). יש להבין הלשון כפול, דדי לומר "טהור הוא", או יאמר "וטהרו הכהן" בלבד? ונראה לי, בסייעתא דשמיא, דרמז הכתוב לפי דרכו, דאל יחשוב האדם – כל מי שרוצה לגשת אל הקדושה והטהרה, הפתח פתוח לפניו; אלא באמת רק מי שהוא שרשו טהור, שיש לו סימן המעיד על שרשו בטהרה, הנה זה יכול להיות טהור אף-על-פי שנטמא; אבל מי שאין לו שורש בטהרה, אי אפשר לגשת לטהרה להיות טהור. ועיין בספרי הק' "אדרת-אליהו", בפרשת קדושים, המעשה של הרב רבי שלמה בן שמעון ז"ל. לזה אמר "טהור הוא, וטהרו הכהן", רוצה לומר, אם שרשו טהור, אז "וטהרו הכהן" עתה שיוכל לקבל טהרה חדשה. ולכן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט.): עכו"ם שעסק בתורה, חייב מיתה, כי התורה מטהרת, ועכו"ם אין לו שורש במקור הטהרה למעלה, ולכן לא יוכל לגש אל התורה הקדושה והטהורה; אך ישראל; ששרשם הוא במקור הטהרה למעלה, יכולים לעסוק בתורה. לכך נתן השם יתברך לישראל אות ברית-קודש, שהוא אות וסימן להם ששרשם הוא במקור הטהרה, כדי שיהיו יכולים לעסוק בתורה. לכך אומרים בברכת-המזון: "על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו", דתלה זה בזה. ובזה יובן הכתוב (קהלת ב, יד): "החכם עיניו בראשו", שהוא שרשו – שראוי לחכמת התורה מצד שרשו. או "עיניו בראשו", הוא אות ברית-קודש שנקרא "ראש הגויה", שזה הוא אות וסימן לישראל שהם ראויים לעסק התורה; אבל "הכסיל", הוא העכו"ם, "בחשך הולך" – "חשך" הוא מקום הטומאה, שרשו שם, ואי אפשר להיות נכנס למקום טהרה; ולכן על לומדי תורה כתיב (תהילים א, ב-ג): "בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים"; והינו כי טבע המים הנמשכין ובאין ממקום גבוה, והולכין בצינורות ויורדין למקום נמוך, הם חוזרין ועולין מאליהם בצינורות העומדים בצד השני עד גדר גובה המקום שבאו משם. וכן תמצא דבר זה בישראל שעוסקים בתורה – שכל אחד יוכל לעלות כפי גובה מקום שרשו שנחצב ממנו; ולכן המשיל לבעל תורה "כעץ שתול על פלגי מים", לומר כי יש בו טבע המים; ולכן כתיב בישראל (ישעיה לב, כ): "אשריכם זרעי על כל מים"; ולכן גם התורה עצמה נקראת "מים" (ב"ק יז.), לרמוז שהעוסק בה, יש בו כהנהגת המים. ולכן הטל של תחיית-המתים יועיל לישראל דווקא, יען כי הטל של התחייה יורד ממקום גבוה ועליון שהוא מקום החיים; ולכן ישראל ששרשם במקום החיים, יהיה להם הטל כמו צינור, שיעלו בו הנפשות שבקבר עד מקום החיים לקבל חיות משם להחיות הגופים שבקבר, כטבע המים שהם עולים בצינור עד מקום שבאו ממנו. ובזה יובן הפסוק באיוב, פרק כט (פסוק יט): "שרשי פתוח אלי מים, וטל ילין בקצירי", רוצה לומר, "שרשי פתוח" לנגדי, "אלי מים" – כדמיון המים שיכולים לעלות מאליהן עד גובה מקום שרשן, כן אנוכי אוכל לעלות עד מקום שרשי, ולכך "וטל" של התחייה "ילין בקצירי" – שיעלני עד מקום העליון ששם מקור החיים, לקבל חיות משם. ובאפן אחר נראה לי, בסייעתא דשמיא רמז הכתוב: "החכם עיניו בראשו וכו'" – החכמה והשכל הם בראש האדם; ואם האדם לא יקשר ויחבר עין הראות שלו בחכמה והשכל שבראשו, לא ידע איך יעבוד את השם יתברך, ולא יבין ולא יכיר ולא יבחין בין האסור למותר ובין טוב לרע; ולזה אמר "החכם עיניו בראשו", רוצה לומר, עיניו קשורה ודבוקה בחכמה והשכל שבראשו, שבזה ידע מה האסור ומה המותר; והכסיל, שאינו מחבר עיניו בראשו, הנה הוא כהולך בחושך, דאם יש גבשושית, נתקל בה; ואם גומה, נופל בתוכה; כן זה – יזדמן לפניו דברים האסורים מן התורה או מדברי סופרים ונכשל בהם, כי אינו מבין בין אסור למותר ובין רע לטוב. על כן מצווה על כל חכם להודיע להמון העם יסודי ושרשי ההלכות באיסורי תורה ודברי סופרים, כדי שאם יזדמן דבר לפני השומע, יבוא לבית הספק וישאל להמורה; ואם אינו יודע שורש דבר, איך יסתפק כדי שיבוא לידי שאלה? והנה נודע – רב דברים שהם עניני אכילה, מסורים ביד הנשים, ואם אין להם ידיעה כלל, איך יסתפקו כדי שישאלו? ולדוגמא אבוא להעיר בזה: הלוא תראה שדיני טרפיות רבו מאוד, ואיסורם חמור מאוד; אך טרפיות של בהמה מסורה בידי שוחטי מתא, שהם מומחים ויודעים להכשיר ולהטריף; אבל טרפיות השייכים לעופות, אין השגחת שוחטי מתא עליהם, כי אחר שחיטה נמסרים העופות שלמים לנשים או למשרתים, והן פותחין ורואין מה שיש בתוך העופות, ואם הם פתאים לגמרי ואין יודעים שורש המותר והאסור, נמצא הם נכשלים בטרפיות ומאכלים אותם לבני-הבית, כי עיניים להם ולא יראו מחמת חסרון ידיעה; על-כן כל איש חכם בעירו ובמקומו צריך שיודיע להמון העם ראשי פרקים מהלכות טרפיות השיכים לעופות, כדי שישימו לב וידעו במה להסתפק כאשר יראו איזה שינוי לפניהם, ויבואו לשאול פי המורה, ויורה להם המעשה אשר יעשון להלכה.

הלכות

אות א

קימא לן: כל איבר שאם ניקב – טרפה, והוא הדין אם ניטל או חסר. ולכן העליתי בתשובה בסה"ק "רב-פעלים" - באשה שפתחה התרנגולת ולא מצאה הקורקבן, ואומרת שברי לה שלא נמצא בה קורקבן, ואין לה לתלות בחתול, הרי זו טרפה בודאי, ואין לומר: איך תהיה מציאות כזו שתהיה חסרה הקורקבן מתחילה! אלא מטרפינן לה. ושם הבאתי דברי הגאון "חכם צבי" ז"ל בסימן י', עמוד ד', שהתיר במעשה שהיה, שהייתה חסרת לב; באמרו שאי אפשר להיות בלא לב, ולכן נתלה שהיה, ונאבד כשפתחה התרנגולת, ע"י חתול וכיוצא, וזו שפתחה לא הרגישה. וחלקו עליו כמה גדולים, ודחו הוראתו זאת בשתי ידיים; ופסקו אפילו בלב דאי אפשר לחיות שעה אחת בלעדיו כפי הטבע – אין תולין בנאבד להתיר, אלא כל היכא דלא חזו בה לב – טרפה, ואין לתמוה על המציאות שהיא נגד הטבע.

אות ב

הכבד של עוף נחלק לשני חלקים, אחד גדול ואחד קטן; וחלק הקטן, אפילו ניטל כולו, כשר, כל זמן שחלק הגדול קיים והוא בריא ושלם. אמנם חלק הגדול - אם ניטל או נרקב מקום המרה, מקום שהיא תלויה בו – טרפה; ועיין באחרונים, סימן מא'. והנה הכבד יש בו עניינים הרבה שמטרפים, והוא: כי לפעמים ימצא הכבד יבש שנפרך בצפורן, ויש בזה כמה חלוקי דינים בשיעור היובש ובמה נדע שיעור זה; וכן גם כן יש חילוקים במקומות היובש; גם עוד ימצא לפעמים שנימוק הכבד, דהיינו, שדם יוצא מבשר הכבד שנימוק והיה לדם; וגם ימצא שיהיה הכבד קשה כאבן; ובכל אלו המקרים יש חלוקי דינים כתובים בשולחן ערוך ובפוסקים. על-כן בני-הבית כאשר יראו דבר מדברים אלו, יביאוהו להמורה לשאול את פיו; ואפילו בשאר שינויים שאין מטרפים, כגון שהכבד נפוח או התליע, ישאלו להמורה. וכן נמי עוד, אם מצאו מחט בכבד - בין גדולה, בין קטנה – טרפה. וצריך גם כן שיביאו להמורה ויראה, ואז הוא יאסור את האסור ויתיר את המותר.

אות ג

אם פתחו התרנגולת או שאר עוף וראו שחסרה המרה, אז קורע הכבד שתי וערב וטועם בלשונו, ואם טעם מר – כשרה. והא דבעינן לקרוע הכבד, היינו לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא קרעו הכבד, אלא רק טעמו הכבד מבחוץ ומצאו בו טעם מר – כשרה; ואם קרעוהו שתי וערב ולא טעמו מרירות, אז יקרע כל הסמפונות, שקורין בערבי "ערוק" (עורקים), ואם מצא בתוכם טעם מר, כשרה; ועיין "בינת-אדם", שער אסור והיתר, סימן ש"ז בסופו; וכן אם טעמו את בני-מעיים שקורין בערבי "מצארין" (מעים דקים), ומצאו טעם מר, כשרה; וכן הוא הדין אם טעמו הקורקבן שקורין בערבי "גאנצי" והיה מר כלענה, כשרה; וכן הוא הדין אם טעמו הטחול והיה מר, דכשרה; אבל אם טעמו בחלל הגוף ומצאו בו טעם מר, לא מהני להכשיר; דלא אמרו אלא במקומות הסמוכים למרה, כגון קורקבן וטחול ובני-מעיים, דמלתא דשכיחא היא שתשפך המרה עליהם, אבל לא בשאר מקומות; ועיין "שבט-יאודה". וכשהתרנגולת שמנה או המרה שלה קטנה ומכוסה בשומן, ולפעמים תהיה קטנה כטיפת זבוב, וגוון שלה ירוק "אצפר" (ירוק צהוב) שדומה לצואת העוף, ולפעמים ירוק ככרתי, צריך בקיאות למצוא אותה מחמת קטנה, והיא מכוסה בשומן או מכוסה בתוך עורק אחד דהיינו סמפון שבכבד, ולפעמים נמצא בסוף הבני-מעיים; על-כן בני-הבית, אם לא מצאו המרה, יביאו התרנגולת לפני המורה, ויבדוק ויחפש וימצא.

אות ד

הנשים נאמנות בטעימת הכבד; ולכן אם בני-הבית ראו שלא נמצאת המרה, ואישה אחת אומרת דטעמה הכבד ומצאה בו טעם מר – נאמנת, וכשרה.

אות ה

אם חסרה המרה, ובדקו בכל המקומות ולא מצאו טעם מר והטריפו התרנגולת, אז לא מבעיא דנאסור הביצים שנמצאו בתוכה, אלא גם הביצים שנולדו ממנה קודם שחיטה אסורות. ואם נתערבו הביצים שנולדו ממנה קודם שחיטה עם ביצים כשרים, יש להכשיר התערובת; ואע"ג דיש חולקים ואוסרים התערובת - יש לסמוך על המקלים, והמחמיר, תבוא עליו ברכה. וכל זה הוא אם לא מצאו אפילו כיס ריקן של המרה וגם לא רושם שלו; אבל אם היה כיס ריקם או דניכר רושם שלו, ורק שלא טעמו טעם מר בכבד ולכך הטריפוה, אין לאסור אלא ביצים הנמצאים בתוכה, אבל ביצים שילדה קודם שחיטה יש להתיר; ועיין מחזיק ברכה ו"תורת-זבח".

אות ו

מצאו שתי מרות – טרפה, אפילו מרוחקות זו מזו. ואם מצאו מרה אחת נראית כשתים, יביאו אותה למורה ויבדוק ויראה: אם שופכות זו לזו, אחת היא וכשרה; ואם לאו טרפה.

אות ז

הצבי אין לו מרה בכבד, אבל יש לו מרה למטה סמוך לזנבו. ואם לא נמצא בו מרה כלל, או אם נקבה המרה שלו, או שיש לו שתי מרות, טרפה; ואם לא נמצאת סמוך לזנב ונמצאת בכבד, כשרה; אבל אם לא נמצאת בו מרה כלל, וטעמו הכבד ומצאו מר, לא מהני וטרפה. ולא עוד - אלא אפילו אם טעמו בזנב או סמוך לזנב וטעמו מר, לא מהני; ואפילו דיש אומרים מהני, ראוי להחמיר, דאין בידינו להכריע בזה. ויש מיני עופות שאין להם מרה כלל, ואין לאסרן, דכך הוא ברייתן.

אות ח

הטחול, אע"ג דשל בהמה אם ניקב, טרפה - מכל מקום טחול של עוף אם ניקב, כשר. וכן אם כל הטחול של העוף לקוי, כשר. והוא הדין אם נמצאו שני טחולים בעוף, כשר; אך החיה, דינה כבהמה; ועיין כנסת הגדולה, הגהת בית יוסף, אות י"ד.

אות ט

העוף אין לו כיס-השתן. ואם נמצאת תרנגולת בטנה צבה, וקרעוה אחר שחיטה ויצאו ממנה מים זכים, יש לבדוק במעיים וריאה ובכל אברים שהנקב פוסל בהם, ואם לא נמצא רעותא, יש להתיר בהפסד מרובה; ומכול מקום יש חשש חולי לאכול ממנה וכנזכר באחרונים; לכן, שומר נפשו ירחק מזה.

אות י

אם יצאו מעיה, דהיינו הדקין שקורין בערבית "מצארין", דרך נקב בית-הרעי, ושחטה בעודן בחוץ, טרפה; ולא עוד, אלא אפילו אם יצאו והוחזרו מאליהן, גם כן טרפה, כי כיון דהמקום צר, חיישינן שמא נתהפכו מסדרן. וצריך להזהיר העם בזה כי הוא דבר המצוי בתרנגולים, והשוחט לא ירגיש בזה קודם שחיטה. ועוד, דאם יצאו וחזרו מאליהן, דטרפה - איך ידע בזה השוחט? ורק בני-הבית יודעים אם נעשה בה כך אם לאו. ואם ידעו דנעשה בה כך דטרפה, לא ימכרו אותה לגוי, שמא ימכרנה לישראל - אלא אם כן יודע בברור שהגוי ישחטנה לעצמו; מיהו, כל זה אינו אלא אם יצאו הדקין, אבל אם יצאה האם שהיא הכרכשתא, שמטלת משם הביצים, כשרה; וגם מותר להחזירה בידיים, כי יציאתה אינה מזקת כלל; ועיין "קומץ ועשרון", סעיף קטן א' וב'.

אות יא

התרנגולים המסורסים - אם דרך בני העיר לסרס, אמרינן מסתמא המתעסק בזה הוא בקי במלאכה זו ואינו נוגע בבני-מעיים, וכשרים הן וכנזכר באחרונים; וכן נוהגים פה עירנו בגדד יע"א, דאוכלים תרנגולים המסורסים הבאים מן הערביים; דבקיאים בסרוס ואין עושין נזק.

אות יב

לפעמים ימצא בבטן התרנגולים כיס קטן מלא מורסא או דם קרוש; וכן לפעמים ימצא תלוי בדקין כמו דד קטן - כאשר יזדמנו שינויים אלו אצל בעלת-הבית, תביאם לפני המורה ויראה; כי לפעמים ימצא בתוך הכיס או הדד שברי מחטים וכיוצא.

אות יג

הקורקבן שקורין בערבי "גאנצי", ימצא בתוכה לפעמים מחטים קטנים שקורין "אברי" (סיכות), ולפעמים נוקבת הקורקבן מעבר לעבר, ולפעמים אין נוקבין אלא רק בשר הקורקבן; לכך צריך להביאו לפני המורה. גם ימצא בכרס הבהמה מחטים תחובין בכרס או בקיבה שקורין בערבי "שגדאנא" (קיבה עליונה); וגם זה יביאו לפני המורה ויודיע להם הדין. ואם השליכו פרש הכרס ושטפוהו במים, וכשבאו לנקותו בסכין משיורי הפרש, ראו עובר בגרירתם מחט עם הפרש - יש לאסור בזה אע"פ שלא מצאוהו תחוב בכרס, משום דאם לא היה בחלל הכרס עם הפרש, היה יוצא ועובר בתחילה עם הפרש; ועיין "ערך-השולחן" ו"תורת-זבח".

אות יד

גיד הנשה אינו אסור אלא באכילה, אבל בהנאה מותר; ולכן מותר להאכילו לעופות או לתנו לגוי; מיהו, כתב הרב "אספקלריא המאירה" בביאור הזוהר, פרשת וישלח בשם "זוהר חדש" וזה לשונו: מנהג יפה הוא בישראל כשמסירין גיד הנשה - שזורקין ומדבקין אותו בקורות או בקירות הבית, להראות לסטרא אחרא שהוא שלם וקיים; וזה גורם שמתחזקים העשירים לעשות סמכין לאורייתא. ונראה לי דהיינו טעמא נמי שמנהג בישראל להדביק בקורות ובקירות הבית עינוניתא דורדא שמונח בכיס; עד כאן לשונו בדף כ"ד. ולא ביאר הרב טעמו דמדמי עינוניתא דורדא לגיד הנשה. ועיין זוהר פינחס, דף רל"א ודף רל"ד, בסוד היותרת שעל הכבד, עיין שם. והנה מור"ם ז"ל בסימן ס"ה הביא המנהג להשליך עינוניתא דורדא ולא לאכלה; ועיין כנסת הגדולה, סימן ל"ה, הגהת הטור, אות ז', שהבין הטעם משום מיאוס; ובאמת מלשון מור"ם ז"ל נראה דטעם המיאוס קאי על בשר לבן ודק דווקא. והנה פה עירנו בגדד נוהגים לאכול עינוניתא דורדא, אך זהו מאכל עניים פה עירנו. ואיך שיהיה - בגיד הנשה ראוי להזהירם כמו שכתב הרב ז"ל, אבל בעינוניתא דורדא אין להזהירם כלום. ודע כי פה עירנו נוהגין להשליך כל הושטין ואין אוכלין הושט; ונראה דאין בזה משום גדר איסור כלל, אלא רק הוא משום דגריעי נינהו ואין בהם טעם בשר, לכך משליכים אותם; ועין שבת, דף קכ"ב ונדרים דף נ"ב, יעוין שם.

אות טו

כל עוף ובהמה, אם ישחטו אחרת לפניה, תצטמק ריאה שלה מחמת הפחד; וקימא לן: ריאה שצמקה כולה ואפילו רובה, אם מחמת בני-אדם שהפחידוה כגון ששחטו אחרת לפניה וכיוצא בזה, הרי זה טרפה. ועל-כן בעיר גדולה שבאים בני-אדם הרבה בבת-אחת ובידם תרנגולים, והשוחט שוחט לפניהם תרנגולים - לא אריך למעבד הכי לעמוד אצל השוחט ששוחט, והם אוחזים תרנגולים חיים בידם, דיש בזה חשש צמוק הריאה וגם צער בעלי חיים, אלא צריך שיתרחקו מעט מאצל השוחט, באופן שלא יראו התרנגולים שבידם השחיטה.

אות טז

כל אפרוח עוף שנולד, אסור לשחטו ולאכלו כי אם עד שיגדלו הכנפיים, דהיינו נוצה שעל גופו שיש לה קנים, וכנזכר בפוסקים, ביורה דעה, סימן ט"ו. ואם לא גדלו הנוצות ושחטו - אע"ג דהרב פרי תואר ז"ל, סעיף קטן א' מתיר בדיעבד - יש אוסרין, ונכון להחמיר כסברתם.

אות יז

ולד של בהמה, אע"ג דמרן ז"ל מתיר לשחטו מיד בעת שנולד אם ידוע שכלו לו תשעה חדשים, מכל מקום כתבו האחרונים: האידנא לא בקיאינן בכלו חדשיו, ובכולן צריך להמתין שבעה ימים מעת שנולד; ואם עבר ושחטו קודם ז' ימים, אסור לאכלו; מיהו, לא בעינן ז' ימים מעת לעת - שאם נולד בסוף היום, חשבינן ליום הלידה ליום גמור, ואחר ששה ימים מאותו היום שוחטו וכנזכר באחרונים ז"ל. והישראל שאומר: זה בן ח' ימים, נאמן; אבל הגוי אינו נאמן אפילו מסיח לפי תומו; ואין לסמוך בזמן הזה על סימנים שכתבו הפוסקים בדבר זה, לידע אם הוא בן ח', כי טבע הזמן נשתנה וכנזכר באחרונים.

אות יח

אותו ואת בנו אסור לשחוט ביום אחד - בין אדם אחד, בין שני בני-אדם - לא שנא האם ואח"כ הבן או הבת, לא שנא להפך. וכל שהוא כרוך אחריה, חזקה שהיא אמו, וכל שכן יונק ממנה; ואפילו אם האם עז והבת רחל או איפכא, אם כרוך אחריה אסור לשחטם ביום אחד, ועיין "שמלה חדשה"; ואם לא כרוך אחריה ולא יונק ממנה, אע"פ שדומה לתואר האם או בשאר סימנין שבגוף, אין חוששין מן הספק ומותר לשחוט וכנזכר בפוסקים. ואע"ג דהדבר ספק אצלנו אם דין אותו ואת בנו נוהג בזכרים או אינו נוהג, היינו דווקא לעניין מלקות, אבל איסורא איכא; לכן אם נודע לנו בבירור שזה אביו, כגון שהיה הזכר שהוא האב, עם הנקבה בבית אחד לבדם, וברור לנו שנתעברה ממנו, אז אסור לשחוט האב והבן ביום אחד; אבל אם לא נתברר הדבר באופן זה שהוא אביו, אין חוששין ומותר לשחטו, אפילו רואין הוולד כרוך אחרי הזכר.

אות יט

עבר ושחט ביום אחד, אע"ג דמרן ז"ל סתם להתיר לאכלם בו ביום - יש אוסרין לאכול האחרון בו ביום, אלא ימתין עד הלילה משום קנס; אבל הראשון לא עביד ביה איסורא, ויכול לאכלו בו ביום; וכתבו האחרונים להחמיר כדברי האוסרים ואפילו ששחט בשוגג; מיהו, גם לדברי האוסרים, אין אסור אלא לשוחט עצמו, וכן לבעלים ששחט בשבילם, אבל לאחרים מותר; ויש מחמירים לאסור גם לאחרים. ועיין "תבואות-שור" ו"ערך-השולחן". ויום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה. כיצד? שחט הראשון בתחילת ליל רביעי - לא ישחט השני עד תחילת ליל חמישי; ואם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות - שוחט השני בתחילת ליל חמישי; ואם שחט אחר בין-השמשות של ליל חמישי - לא ישחט השני עד ליל ששי ודאי, אבל לא ישחט בבין-השמשות דליל ששי, דשמא בין השמשות הראשון היה לילה ובין השמשות השני הוא יום.

אות כ

יש דבר אחד שנכשלין בו רבים, ומצוי הוא במדינות אלו: שיש ישראלים שיש להם צאן לרווח הגיזה והחלב והוולדות, שמוסרים אותם לרועה, ואין לרועה שותפות בגוף הצאן כלל, רק לוקח חלק מן החלב והצמר; ואלו הצאן מולידים כל שנה, ויש בה הרבה צאן שמולידים בכורות שהם קודש, וצריך להזהירם לעשות תיקון לזה, שיעשו שותפות כפי הדין לגוי בגוף הבהמות, ואפילו חלק אחד ממאה סגי ליה בזה, ועליהם תבוא ברכת טוב.