בא"ח שנה שניה פרשת אחרי

הלכות שנה שניה – פרשת אחרי - הלכות מליחה

פתיחה

מרבה תורה, מרבה חיים (אבות ב, ח). נראה לי, בסייעתא דשמיא – דידוע דאורות המוחין נקראים "חיים", והלומד תורה בחלק הסוד שבה, ממשיך אורות המוחין שנקראים "חיים". וזה שאמר: "מרבה תורה" – "מרבה" דיקא, שלומד גם בחלק הסוד שבה, אז מרבה אורות המוחין שנקראים "חיים"; ולכן התורה נקראת "לחם", דכתיב (משלי ט, ה): "לכו לחמו בלחמי", כי ידוע דהלחם רומז לאורות המוחין, שהם שלושה הוויות בסוד חכמה בינה דעת שמספרם "לחם", ועל-ידי עסק התורה, מרבה באורות אלו. גם עוד נראה לי: נקראת "לחם" שהוא אותיות "מלח", המורה על הקיום, דלא סריח, ועושה קיום לבשר שנמלח בו – כן התורה קימת לעד ולא תשתנה, והיא עושה קיום להעוסק בה. גם עוד: כמו שהמלח יש לו כוח להפליט הדם מן הבשר, כן התורה מפלטת הזוהמה והסיגים מן האדם העוסק בה.

הלכות

אות א

כשמולח הבשר להפליט הדם שלו כדי לבשלו, צריך למלחו משני צדדים; ואם החתיכה עבה, אין צריך לחתכה לשניים. ויזהר לפזר עליו מלח בכולו, שלא ישאר בו מקום בלא מלח. ובדיעבד אם לא פיזר מלח בכולו ממש - כיון דמלח משני צדדים, מותר. וצריך שימלחנו עד כדי שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח. ואין צריך להרבות עליו מלח ביותר שיהיה עליו מלח עב כבניין; ורק צריך לדקדק לפזר על כולו, שלא יהא מקום פנוי בלא מלח. והעופות ושאר חתיכות החלולים, צריך למלחם גם מבפנים. וכן יזהר לקרוע העופות מצד אחד, כולו או רובו; ולא כאותם שנוהגים לעשות רק נקב קטן בעוף כדי להוציא הבני-מעיים, ומולחין; כי אלו אינם יכולים למלוח יפה מבפנים.

אות ב

אם לא מלח העופות מבפנים אלא רק מלח מבחוץ, וכן חתיכת בשר שלא נמלחה אלא מצד אחד דווקא - אע"ג דמרן ז"ל מתיר בדיעבד, צריך להורות כסברת הרמ"א דאוסר בדיעבד; ורק בהפסד מרובה או בשעת הדחק לכבוד שבת, יש להתיר כסברת מרן ז"ל. ועיין "מנחת-יעקב", כלל ט"ו, סעיף קטן ט"ו, ו"ערך-השלחן", אות ח'. ואפילו אם הצד שנמלח הניחו למטה, יש להתיר בהפסד מרובה. ועיין "פתחי-תשובה" ו"יד-אפרים". ומיהו עופות שלא נמלחו אלא מצד אחד מבפנים ומבחוץ, דהיינו שלא נמלח אלא צלע אחד של העוף, אבל הצלע השני נשאר כולו בלי מליחה - הן מבחוץ, הן מבפנים - הרי זה אסור אפילו בדיעבד גם לדעת מר"ן ז"ל; ואפילו בהפסד מרובה נמי אסור, מפני שהחלל מפסיק, ואין הדם שבצלע השני נגרר ויוצא. ודע דאע"ג שכתבנו בחתיכה שנמלחה מצד אחד, וכן בעופות שנמלחו מבחוץ דווקא, דיש להתיר בדיעבד בהפסד מרובה או צורך גדול - היינו דווקא אם נתבשל הבשר, אבל אם עדיין לא נתבשל, לא יבשלנו, אלא כך יעשה: דאם הוא תוך י"ב שעות שנמלח וכבר הודח אחר מליחה, דנסתמו נקבי הפליטה שבו - אז יחזור וימלחנו משני צדדים, כדי שצד השני יפלוט ציר דידה; ואם לא הודח אחר המליחה, אין צריך למלוח אלא רק הצד השני שלא נמלח. ועיין משבצות זהב וחות דעת. ואם הוא אחר י"ב שעות מעת שנמלח, אז תקנתו הוא שיצלנו, דנורא משאב שאב; ובין אם הודח, ובין אם לא הודח, מותר בכל גוונא. ועיין כנסת הגדולה, הגהת הבית יוסף, אות קט"ו. ואע"ג דהרב "יד-אפרים" עשה תקנה לבשלו גם כן הנה הגאון שפתי דעת לא סמך על זה להתיר, וכנזכר בסעיף קטן כ"ג. ועוד - הרב "יד-אפרים" עשה תנאי בתקנת הבישול, להשגיח בעת המליחה שלא יתהפך, עיין שם; ויש לחוש שמא לא ישגיח יפה בזה, לכן תקנתו הוא בצליה דווקא.

אות ג

הראש חותכו לשניים, ומוציא את המוח מתוך הגולגולת וקורע את הקרום, ומולח המוח, וחותך הגולגולת שתי וערב, ומולח הראש יפה לצד פנים, וחוזר ומולח אותו מבחוץ על השיער, שאין השיער מעכב ע"י המלח להפליט הדם. ואם לא חתך את הראש לשניים, ולא הוציא המוח מעצם הגולגולת, אלא רק נקב את עצם הגולגולת, שרי. ועיין שפתי דעת ומחזיק ברכה ועוד אחרונים; ודלא כהרב "בית-יעקב" ז"ל. ואם חתכו לשניים ומלח מצד הפנים בלבד ולא מצד השני של השיער - דינו כדין חתיכת בשר שנמלחה מצד אחד בלבד שכתבנו לעיל. ודע כי דרך זה של חתיכת הראש לשניים והוצאת המוח מעצם הגולגולת נוהג גם בעוף; אלא שבעוף, דרך העולם להשליך הראש מחמת גריעותו, ואין מבשלים אותו; ורק פה עירנו בגדד יע"א יש להם מנהג קדמון, שמביאים עם הכלה כשתלך מבית אביה לבית בעלה בליל הראשונה של החופה תרנגול ותרנגולת שחוטין ומבושלים, ומקפידים לבשלם עם הראש שלהם, כי עיקר הסימן טוב שלהם הוא בזה. ואני אמרתי שזה המנהג נתקן מזמן קדמון, שהיה מנהגם להוליך עם החתן וכלה תרנגול ותרנגולת חיים, סימן לפריה ורביה; ויצא מזה תקלה שנחרב טור-מלכא ונהרגו כמה נפשות, כדאיתא בגיטין, דף נ"ז (עמוד א). ויתכן אחר מאורע ההוא בטלו המנהג להוליך חיים, והיו מוליכין שחוטים ומבושלים. ואיך שיהיה - מנהג זה ישנו בעירנו; וכיון שהם מקפידים לבשלם עם הראשים שלהם, צריך להזהירם שיהיו נוקבים קודם מליחה את עצם הגולגולת, ושרי.

אות ד

הקולית ושאר עצמות שיש בהם מוח, צריכין מליחה; אך מותר למלחם כך כמו שהם שלמים, ואין צריך לשברם ולנקבם, כי מליחת העצם תועיל למוח שבתוכו, דכוח המלח נכנס בפנים ומוציא הדם, ואין העצם מעכב. ואם נתבשל העצם בלא מליחה, נאסר המוח שבתוכו, דמחזיקינן דם במוח. ואם אין ששים כנגד המוח שבעצם, נאסר התבשיל שנתבשל עמו; ואם יש ששים, אז אף המוח מותר; אבל לא בעינן ששים אלא רק כנגד המוח ולא כנגד העצם. ואע"פ שכתב רמ"א ז"ל דלכתחילה לא ימלח העצם שיש בו מוח עם שאר בשר - כתבו "הכנסת הגדולה" הגהת הבית יוסף, סוף אות יו"ד, וה"פרי חדש", סעיך קטן יו"ד, דאנחנו נוהגים לכתחילה למלחו עם בשר, דאנו מחזיקין בו דם כשאר בשר. וכן המנהג פשוט בעירנו בגדאד יע"א למלחם עם שאר בשר. ולעיל בפרשת טהרות (מצורע) כתבתי דפה עירנו בגדאד יע"א נוהגין לשבר כל העצמות קודם מליחה, ואין מניחין עצם שלם.

אות ה

הטלפיים הם חלולים מבפנים, ואין הבשר דבוק בכולן; לפיכך צריך לחתוך מעט למטה ומולח, ויניח מקום החתך למטה כדי שיזוב הדם, וימלח גם מבחוץ על השיער; ויזהר שיהא בחיתוך זה נקב ממש, וטוב שיהיה גדול כל כך שיתראה הבשר ממנו. ואם שכח ולא חתך הטלפיים, ומלח הרגל עם הטלפיים בלתי חתוך: אם לא בישלם עדיין, יחתכם וימלח שנית אחר חיתוך; ואם כבר בישלם או מלגם ברותחים, אין נאסרים, דמהני להו בדיעבד אותה מליחה שמלחם בלא חיתוך הטלפיים, והתבשיל מותר אע"ג דליכא ששים נגד הטלפיים; וכמו שכתב מרן בבית יוסף, סימן ס"ח, דבדיעבד כדאי הם אותם רבוותא לסמוך עליהם, עיין שם; וכן כתבו גדולי האחרונים ז"ל; ודלא כהרב "תורת-חסד" דמחמיר בזה; כן כתב הרב מחזיק ברכה, אות ד'. ורק אם עדיין לא בשלם ולא מלגם, צריך לחזור למלחם אחר חיתוך הטלפיים כדכתיבנא; וכן הורה מורי הרב ז"ל.

אות ו

האווזים והתרנגולים, נוהגים להסיר גם כן מהם ראשי הציפורניים, וכנזכר ב"בית-הלל". ופה עירנו בגדאד יע"א, מנהגם בעופות ותרנגולים לחתוך כל הארכובה התחתונה עד צומת הגידים.

אות ז

אם רוצה להבהב העופות משיורי נוצה שבהם קודם מליחה, לא יניחם על האש, אלא יאחזם בידו ויעבירם בלהבת האש הנה והנה כדי לחרוך שיורי הנוצה שבהם. וטוב לחרוך אותם על אש של קש ותבן, שאין להם חמימות כל כך; אך נוהגים לחרוך ע"ג אש של עצים, אין למחות בידם; ורק יזהרו שלא ישהם באחיזתו הרבה, אלא יהפכם ויגלגלם הנה והנה. ופה עירנו בגדאד יע"א נוהגים להבהב ולחרוך ע"ג אש של עצים. גם צריך להדיח בית-השחיטה תחילה; וכן אם יש דם בעין על העוף, ירחצנו קודם הבהוב. גם יחתוך חוטין שיש בלחי. וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא הדיח בית-השחיטה ולא הסיר החוטין, אינו נאסר; ורק יטול או יקלוף מקום הדם.

אות ח

הריאה של בהמה, שקורין בערבי "אחמירין", נהגו לקרעה ולפתוח קנוקנות הגדולים שבה, ומולחין אותה ומבשלים אותה. ואם מלחו ובשלו אותה בלא קריעה, מותר בדיעבד.

אות ט

הכבד של בהמה, שקורין בערבי "סווידין", יש בו ריבוי דם ואין לו תקנה לבשלו על-ידי מליחה, אלא קורעו שתי וערב וצולהו צלייה גמורה, ואח"כ יכול לבשלו; אך צריך שידיחנו אחר צלייה קודם הבישול. ואע"ג דיש מתירים לצלותו חצי צלייה - הנכון הוא שיצלהו צלייה גמורה. ואם ירצה למלוח הכבד קודם צלייה, יזהר למלחו אחר שתוחבו בשפוד, ויצלנו תכף, וכן נוהגין. וכן אם מולחו עם הבשר, יזהר להניחו למטה תחת הבשר ולא למעלה. והמנהג למלחו לבדו שלא עם הבשר.

אות י

כבד של תרנגולים ושאר עופות הוא חלוק לשניים, וצריך לחתוך כל חלק שתי וערב. וזה הכבד יש בו ריבוי דם, ואין לו תקנה במליחה אלא רק בצליה. ואם בשלו ולא צלאו, אפילו אם מלחו, לא מהני ליה כלום ואוסר כל התבשיל, וצריך שישים כנגדו; אך אחר שצולהו צלייה גמורה, יוכל לבשלו.

אות יא

הלב, קורעו ומולחו ואח"כ יבשלו אפילו עם בשר. אך הרבה נוהגין שלא לאכול לב - בין של בהמה, בין של עופות מפני דמטמטם את לבו של אדם. ולפי דעת רבנו האר"י ז"ל גם מוח וכבד מטמטמין לבו של אדם, ואין לאכלם; וסימנם: ראשי תבות "מלך". וראוי שהזכרים יזהרו בהם ביותר שלא לאכלם; וכן העוברות ומניקות גם כן יהיו נזהרים לבלתי יאכלו שלשה הנזכרים.

אות יב

הכליות וביצי זכר, דינם כשאר בשר, ומותר למלחם עם בשר; ורק יסיר הקרומים והחלב מהם. והוא הדין דשרי לצלותם עם בשר.

אות יג

קורקבן שקורין בערבי "גאנצי", וכן הזפק שקורין "חוצלה" - צריכין מליחה. והטחול, דינו כשאר בשר. בני- מעיים בלא שומן שעליהם, מותר למלחה עם בשר; ויש נוהגין שלא למלחם עם בשר, והוא מנהג יפה ונכון.

אות יד

מולחין הרבה חתיכות זו על גב זו; ואע"פ שהתחתונה גומרת פליטתה קודם העליונה - לא אמרינן בולעת התחתונה מן העליונה; לפי שהבשר שוהה לפלוט ציר, וכל זמן שפולט ציר, אינו בולע; ואפילו שמתקבץ ציר ועומד בגומא שבין החתיכות, מותר. מכל מקום נוהגים לכתחילה שכל חתיכה שיש לה בית-קיבול, מהפכין אותה כדי שיזוב הדם, ובדיעבד אין לחוש. וכן מולחים בשר עוף עם בשר בהמה ואין חוששין; והיינו מטעם כיון דשוהה לפלוט ציר, אינו בולע.

אות טו

ביצים הנמצאים בתרנגולים אחר שחיטה - אם לא נגמר החלבון אלא רק החלמון, צריכין מליחה כשאר בשר, ועם כל זה יזהרו למלחם לבדם; ובדיעבד אם מלחם עם בשר, לא אוסרים ולא נאסרים. וכל זה בביצים שאין להם אלא חלמון, אבל ביצים שנגמרו בחלבון וחלמון, הרי אלו ביצים גמורות, ואין למלחם עם בשר אלא לבדם. ואע"ג דשרי למלחם ע"ג הבשר חוששין שמא נשמטים ונופלים. ואם מלחן עם בשר, נאסרים כדי קליפה בלבד, ויסיר הקליפה ומותרים; אבל לא יוכל לבשלם קודם שיסיר הקליפה, אלא יסיר הקליפה ואח"כ יבשלם. וביצים אלו שנגמרה קליפתם הקשה שנמצאו בבטן התרנגולת, נהגו שלא לאכלם בחלב.

אות טז

אין מולחין אלא בכלי מנוקב, או ע"ג קשין וקיסמין, או במקום מדרון, בעניין שאם ישפוך שם מים, יצאו מיד. ודף חלק ברהיטני שהמים זבים ממנו, אין צריך להניחו במדרון, אבל אם אינו חלק ברהיטני, צריך להניחו במדרון כדי שיצאו המים ממנו. ואפילו בכלי מנוקב יזהר לכתחילה שיהיו הנקבים פתוחים; ולכן לא יעמיד הכלי ע"ג קרקע, כי זה הוא כמו כלי שאינו מנוקב; ומשום הכי ראוי להחמיר שלא למלוח בשר ע"ג קרקע, וכנזכר בתורת חטאת, כלל י"א, דין ד', יעוין שם.

אות יז

יש מחמירין קצת לשום תוך הכלי מנוקב קש או קיסמין, כי הבשר יסתום הנקבים; ואין לחוש כל כך לזה; והמחמיר, תע"ב. ופה עירנו בגדאד יע"א מנהגם למלוח תוך סלים העשויים וארוגים מעצים דקים, ונקביהם גדולים וגבוהים מן הקרקע, וזה הוי כמו קש וקיסמין בתוך כלי מנוקב, שאי אפשר לחוש שהבשר יסתום הנקבים. מיהו, יש מיני כלים פה עירנו שקורין אותם בערבי "זנביל", והם ארוגים מעצי לולבים, ואריגתן מהודקת שאין נראה בהם שום נקב למראה עיניים - אסור למלוח בהם; דאע"פ שאם תניח בהם מים, יזוב מהם - הנה על הרוב ישאר מעט ציר מכונס בתוך הכלי שלא יזוב למטה, ובפרט אחר שיתלחלח הכלי הזה, ובפרט אם יהיה מונח ע"ג הקרקע.

אות יח

אם מלח בכלי שאינו מנוקב, אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח אפילו אחר שהודח הכלי. ואם נשתמש בו: אם הוא דבר יבש - בין שהוא נגוב לגמרי, בין שיש לו רטיבות קצת - הנה אם הכלי הוא צונן ומה שהניח בתוכו חם, אין צריך אלא כדי קליפה, שהוא שיעור פחות מנטילת מקום; אבל אם שניהם חמין, או שהכלי חם ומה שהונח בתוכו צונן דתתאה גבר - שורת הדין הוא, אם יש לו רטיבות קצת, צריך נטילת מקום, ואם הוא נגוב לגמרי, סגי בקליפה; ועיין שלמי חגיגה ופרח חדש. במה דברים אמורים? כשנשתמש בו בדבר יבש, אבל אם הוא דבר לח, אז שורת-הדין הוא: אם שניהם חמין, או דהכלי חם ומה שהונח בו הוא צונן, בעינן ששים נגד קליפה של הכלי. ויש אומרים: גם לדידן בעינן ששים נגד שיעור קליפה של הכלי הזה שמלח בו. ואם זה הכלי צונן והמונח בו רותח, יש אומרים: לדידן דאזלינן בתר מר"ן ז"ל, לא בעינן ששים נגד קליפה של הכלי; ונכון להחמיר כדבריהם וכנזכר באחרונים ז"ל. וכל זה שכתבנו הוא ברוצה להשתמש באותו הכלי בדבר רותח, אבל אם ישתמש בצונן: אם הוא כלי-חרס, ידיחנו תחילה; ואם אינו כלי-חרס, שרי בלא הדחה, ורק יקנחנו היטב קודם שישתמש בו; ועיין "כרתי" ושפתי דעת וחכמת אדם ושאר אחרונים.

אות יט

אם הכלי שמלח בו הוא מנוקב: אם הוא כלי חרס, מותר להשתמש בו בצונן ואין צריך הדחה, אלא סגי בקינוח היטב, אבל בדבר רותח, אסור אפילו בדיעבד; ואם אינו כלי-חרס, אינו אסור אפילו ברותח, ורק יש לחוש ברותח לכתחילה. וכל זה הוא לעיקר הדין, אבל כבר נהגו העולם שלא להשתמש בכלי שמולחין בו אפילו בצונן, ומנהג ישראל תורה הוא, וכנזכר בשולחן גבוה, והביאו זכור לטברהם, וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדאד יע"א.

אות כ

בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב שיעור מליחה לקדרה, דהיינו שאינו נאכל מחמת מלחו, ושהה בכלי ההוא כשיעור שיתנו מים על האש ויוכל להרתיח, אז כל מה שממנו בציר אסור לאכלו אפילו צלי; וחלק החתיכה שחוץ לציר, אין אסור ממנו אלא כדי קליפה, דהיינו שיקלוף במקום שנגע בחתיכה שהוא בציר. ואפילו אם יש בחתיכה שומן, דינא הכי; אבל אם לא נמלח אלא רק מעט, שאין בו שיעור זה דאינו נאכל מחמת מלחו; וכן נמי אם לא שהה שיעור שיתנו מים על האש וירתיח, אז גם החתיכה שהיא בתוך הציר אינה נאסרת אלא כדי קליפה. ועיין "פרי-תואר", סימן צ"א, סעיף-קטן ט'. וכל זה הוא לדידן דאזלינן בתר הוראת מר"ן ז"ל, אך בני אשכנז הם מחמירים כסברת מור"ם ז"ל לאסור גם החתיכה שחוץ לציר, וגם אם נמלח מעט ושהה מעט. ועיין פרי חדש, סעיף קטן ג'. ודע דלדידן דלא אסרינן אלא מה שבתוך הציר, הנה אם הוציאו החתיכה מן הציר, ולא נודע איזה צד היה מונח תוך הציר, ויש ספק שמא רוב החתיכה היה בציר, אז כל החתיכה אסורה מספק; אבל אם ברור לנו דלא היה רוב החתיכה בציר, אלא הרוב היה חוץ לציר, ורק לא ידעינן איזה צד היה בציר, אז כל החתיכה מותרת משום דבטל ברובא, ואין צריך חד בתרי, וכמו שכתב הגאון "פלתי", סעיף קטן ט', עיין שם. ובסה"ק "רב-פעלים" הארכתי בס"ד בתשובה בדבר זה.

אות כא

שיעור השהיה כדי שיתנו מים על האש וירתיח, משערין זה בכלי בינוני ששוליו לא עב ולא דק, וכן במים לא מרובים ולא מועטים, וכן באש לא מרובה ולא מועט. מיהו, יש להסתפק בכיסוי: אם דווקא מכוסה שממהר להרתיח, או אפילו מגולה. ועיין מחזיק ברכה, אותיות מ"ו ומ"ז, יעוין שם.

אות כב

אע"פ ששהה הבשר שיעור מליחה, לא יחתוך לכתחילה ממנו בסכין קודם שידיחנו; וכיון שהדיחו פעם אחת שרי לחתוך ממנו בסכין לכתחילה. ובדיעבד אם חתך קודם הדחה, אין צריך להגעיל הסכין, ורק צריך להדיחה; ועיין באחרונים ז"ל.