בא"ח שנה ראשונה קרח

הלכות שנה ראשונה - פרשת קרח – הלכות זימון

פתיחה

ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים (במדבר יז, כג), הנה נודע דשלושה נסים היו נראים על המטה: קצתו היה יוצא פרח וקצתו יציץ ציץ וקצתו יגמול שקדים, וצריך לדעת למה נראו בו שלושה נסים דדי באחד שיהיה כולו יגמול שקדים, ונראה לי בס"ד דידוע שלשה קליפות יש בסטרא אחרא שהם רע גמור, והם רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת שראה יחזקאל הנביא, עליו השלום (יחזקאל א, ד), וצריכין ישראל להתפרד מהם כדי שיהיו דבקים בקדושתו יתברך, ולכן מקיימים שלושה מצות בילד הנולד ביום השמיני ללידתו שהם מילה ופריעה וטופי דמא כדי להפרידו מאחיזת שלשה קליפות הנזכרות ועיין על זה ב"עץ חיים" שער קליפת נוגה פרק ב' וג' יעוין שם, ולכן תועלת הקרבנות היא גדולה מאד לישראל שע"י הקרבנות נדחין השלשה קליפות הנזכרות, ולכן שלימות העבודה צריכה להיות בשלושה, שהם כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, וכן המינים של הקרבנות הם שלשה שהם פרים ואלים כבשים, וכן התמיד והקרב עמו הם שלשה, בשר בעלי חיים וסולת למנחה ויין לנסך רביעית ההין, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (תו"כ ויקרא ג, א): הקרבנות עושין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כי ע"י הקרבנות נדחין הקליפות הנזכרות וממילא יהיה דבקות לישראל בהקב"ה, ולכן קרח שדבק במחלוקת דבק בשלשה קליפות אלו, ובזה פירשתי מאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין קט:): "ויקח קרח" לקח מקח רע לעצמו, והיינו "רע" ראשי תבות "רוח סערה ענן גדול", ויש לכל תיבה כולל אחד בו רמוז השלישי שהוא אש מתלקחת דראשו אל"ף וכיון דנדבק בשלשה קליפות הנזכרות נחלק על הכהונה שהיא עבודת הקרבנות שבהם נדחין שלשה קליפות הנזכרות כמו שאמרנו, ולכך כשבא עתה לעשות אות ומופת על הכהונה עשה לה אותות נסים בשלשה כנגד שלשה מדרגות שיש בעבודה שבהם מתבטלים שלשה קליפות הנזכרות.

ולכן השלחן שהוא דוגמת המזבח שמקריבין עליו קרבנות אין עושין עליו ברכת זימון פחות משלשה, דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל שער טעמי המצות פרשת עקב וזה לשונו דע כי הסטרא אחרא עומד על השלחן כנזכר בזוהר פרשת תרומה ויכול אז לשלוט יותר משאר זמנים, ובפרט בהיות האדם יחידי ואין שם שלשה אנשים כדי לברך ברכת זימון כי ברכת זימון מסלק הסטרא אחרא משם כנזכר בפרשת בלק בעובדא דההוא ינוקא וכו' עד כאן לשונו עיין שם, ולפי האמור נמצא מובן היטב למה צריך שלשה בני אדם לברך זימון כדי לדחות הסטרא אחרא והרי היא ממש כמו ענין העבודה שצריך שלשה מיני אדם לדחות הקליפות שהם כהנים לוים ישראלים, ובה יובן בס"ד הטעם שפיר למה אמרו רבותינו ז"ל (עיין באר היטב סימן קפה סעיף קטן א') כל המברך ברכת המזון בכונה אין בו לא אף ולא שצף ולא קצף, נקטו שלשה לשונות אלו כנגד שלשה קליפות הנזכרות ובזה מובן הטעם למה ברכת המזון מן התורה היא שלשה ברכות שהיא כנגד ביטול שלשה קליפות הנזכרות, ובזה מובן הטעם דאין מניחים כלי ריקן על השלחן בעת ברכת המזון, והיינו כדי שלא יתאחזו הקליפות שם כי הם כלים ריקים ולכן כל דבר ריקן יהיה להם אחיזה בו יותר שדומה להם:

הלכות

א

צריך להשתדל מאד לחזור אחר זימון כי הוא דבר גדול לסלק על ידי זה הסטרא אחרא ולדחותה וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, וכשם שמצוה לחזור אחר שלשה כדי לעשות ברכת זימון, כך מצוה גדולה יותר ויותר לחזור אחר עשרה כדי לזמן בשם, ויאמר אחד מהם תחלה הב לן ונבריך למלכא עלאה קדישא וברשות מלכא עלאה קדישא נברך וכו', ובשבת אומר וברשות שבת מלכתא, וביום טוב יוסיף לומר וברשות יומא טבא אושפיזא קדישא, ובסוכות יוסיף וברשות שבעה אושפיזין עלאין קדישין, והמסובין עונין ברוך שאכלנו משלו, והמזמן חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו וכו', ואם הם עשרה לא יאמר נברך לאלהינו בלמ"ד אלא אומר נברך אלהינו כמו שכתוב "במקהלות ברכו אלהים וכו'" (תהילים סח, כז) "ברכו עמים אלהינו וכו'" (תהילים סו, ח) בלא למ"ד, דרק אצל שיר והודאה נאמר בלמ"ד "שירו לה'" (שמות טו, כא ועוד) "הודו לה'" (ישעיה יב, ד ועוד):

ב

אם טעה המזמן בעשרה והעונים ולא הזכירו אלהינו אין יכולים לחזור, אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם, ואם המזמן לא הזכיר השם והעונים הזכירו הוא עונה אחריהם ומזכיר השם מאחר שכבר הזכירו כולם, אבל אם הוא לא הזכיר השם והעונים גם כן לא הזכירו הנה גם הוא כאשר יענה אחריהם לא יזכיר השם:

ג

בעלי בתים הדרים כל אחד בחדר בפני עצמו ובימות הקיץ זה דרכם לקבוע כולם שולחנם בחצר או על גג לרוח היום וכל אחד אוכל על שלחן שלו, הנה אם הם ישבו מתחלה על דעת להצטרף יחד הרי אלו מצטרפים לזימון, אבל אם לא ישבו מתחילה על דעת להצטרף יחד יש להסתפק בזה, אשר על כן כל כהאי טוב ליזהר שישבו מתחילה על דעת להצטרף לברכת הזימון, ואז מברכים ברכת זימון לכולי עלמא ועיין "אות היא לעולם" מערכת הזי"ן דף קכ"ו:

ד

מי שאכל בחבורה שנתחייב בזימון אינו רשאי להקדים לברך לעצמו אפילו אם יש לו עסק רב, ואם עשה כן איסורא קעביד, ואם הוא נחפז לילך אם אפשר לו לרצותם שיפסקו ויזמנו עמו מוטב, ואם לאו מוכרח להמתין להם עד שיגמרו, וכן ארבעה או חמשה אין רשאין ליחלק שכולם נתחייבו בזימון, אבל ששה נחלקים כיון שישאר זימון לכל חבורה, אבל עשרה אין נחלקים כיון שנתחייבו בהזכרת השם, ואם הם עשרים יכולים ליחלק שיש בכל חבורה עשרה להזכיר השם:

ה

שלשה שישבו לאכול ואחד מהם אכל מיני מזונות או שאר פירות שנתחייב בברכה אחרונה, והשנים אכלו פת גמור יכולין לזמן עליו, אך טוב להשתדל שיפצירו בו לאכול פת ועיין חיים שאל חלק א:

ו

שלשה שישבו לאכול וקדם אחד מהם ובירך אע"ג דעבד איסור, מכל מקום יכולים השנים לזמן עליו ויוצאין ידי חובה זימון והוא אינו יוצא, במה דברים אמורים? בהיכא דשלשתם אכלו פת, אבל אם השנים אכלו פת והשלישי אכל מזונות וכיוצא וקדם ובירך ברכה אחרונה, אינם יכולים השנים לזמן עליו:

ז

שנים שאכלו כאחד וגמרו ובא שלישי, כל שלא אמרו הב לן ונבריך או שלא נטלו ידיהם מים אחרונים חייבין ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם, אבל אם אמרו הב לן ונבריך או שנטלו ידיהם אינו מצטרף עמהם, ומיהו אם אמרו הבו נטול ידינו כיון דלא אמרו ונבריך מצטרף, ויש מי שכתב דאם נטלו ידיהם או אמרו הב לן ונבריך דאינו מצטרף מכל מקום מצוה שיטלו ידיהם ויברכו ויאכלו מעט משום זימון, צא ולמד כמה חביבה מצות זימון וכנזכר כל זה בחסד לאלפים ז"ל יעוין שם:

ח

שבעה אכלו פת, ושלשה אכלו ירק, או פירות כזית, או ששתו רביעית מכל מין משקה חוץ מן המים מצטרפים לזימון, ודוקא שבעה או יותר אבל ששה לא דרובא דמנכר בעינן, והמצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ושתה, ואינו נפטר בברכת המזון של אלו:

ט

שלשה שאכלו כאחד אין השנים חייבין להפסיק לאחד כדי לזמן אלא אם כן הוא אביהם או רבם, אבל האחד מפסיק לשנים בעל כורחו ויענה להם זימון ויפסיק מאכילתו עד שיאמרו הזן את הכל, ואח"כ חוזר לאכילתו, וכל זה הוא משורת הדין, אך מכל מקום הואיל ויש אומרים שהאחד המפסיק לשנים צריך לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא על כן טוב שלא יעשו כן להכריחו לפסוק בשבילם, אלא ימתינו עד שיגמור גם הוא ויברכו ביחד כדי שלא יכנס זה בספק מחלוקת דברכות לכתחילה:

י

אם הם ארבעה והפסיקו השלושה בשביל האחד אין חוזרין לזמן על מה שיאכלו אח"כ שכבר פרח זימון מנייהו, אבל אם הם עשרה והפסיקו השבעה בשביל השלשה חוזרין השבעה לזמן אח"כ על מה שיאכלו מפני שהשלושה היו יכולים לזמן לעצמן ולא הוצרכו לאלו השבעה להצטרף עמהם כי אם בשביל הזכרת השם, ולכך יכולין אלו השבעה לזמן בלי הזכרת השם על מה שיאכלו אחר אותו הזימון:

יא

קטן שהגיע לעונת הפעוטות שהוא כבן תשע הנה מרן ז"ל פסק דמצטרף לזימון, ומור"ם כתב דנהגו שלא לצרפו עד שיהיה גדול ממש, ופה עירנו בגדאד נהגו כסברת מרן ז"ל, ומכל מקום טוב שישתדלו לצרף גדול ממש היכא דאפשר:

יב

אלם ששומע ואינו מדבר אע"ג דהוא עונה זימון בהרהור וגם מברך בהרהור וקימא לן דהרהור מהני כדיבור במקום אונס, מכל מקום כיון דאינו ראוי לבילה יש להסתפק בו, על כן לא יצטרף לזימון, ועיין אשל אברהם סימן קצ"ט סעיף קטן ח', אבל חרש המדבר ואינו שומע אם מכוין מצטרף לזימון:

יג

נשים אף על גב דאין מזמנין עליהם לכולי עלמא, מכל מקום יש אומרים דחייבות לזמן לעצמן, ויש אומרים שהוא רשות אם רצו מזמנות לעצמן, הנה כי כן ראוי שכל אדם ילמד לנשי בני ביתו שיהיו מזמנות לעצמן כשהם אוכלים בשלושה, אבל לא יזמנו בשם אפילו הם מאה:

יד

בני הבית שאוכלים יחד הגדול בוצע והוא עצמו מברך הזימון, ואם יש אורח בעל הבית בוצע ואורח מברך ועושה הזימון, ואם יש כהן מצוה להקדימו אם אין שם תלמיד חכם, וכהן תלמיד חכם מצוה להקדימו לתלמיד חכם שאינו כהן, רק אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לתלמיד חכם ההוא רשאי ויאמר החכם ברשות הכהן, ויש אומרים שגם הלוי יש להקדימו על ישראל ולא נהגו בכך: