בא"ח שנה ראשונה פינחס

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה ראשונה - פרשת פנחס – המשך הלכות ברכת הנהנין

פתיחה

עולת תמיד העשויה בהר סיני וגו' (במדבר כח, ו) הנה נודע מה שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות (תפלת השחר - דרוש ג) על פסוק זה, "עולת תמיד" הוא סוד שם אב"ג ית"ץ שהוא בגימטריא תולע, והוא סוד החסד המתגבר ומתגלה ומאיר בכל בוקר ובוקר כמבואר בזוהר (ויקרא כח:), ושם זה שרשו בגבורה שהוא שם בן מ"ב, אלא שהוא בחינת החסד שבגבורות. והנה כדמיון סוד התולע הזה שבקדושה שהוא אור החסד דהוא השם הנזכר שמספרו תולע -- יש כנגדו תולע אחר בקליפה הסטרא אחרא וגם ההוא מתעורר בכל בקר לכלות העולם חס ושלום, והשם יתברך ברחמיו מגלה בחינת התולע שבקדושה שהוא אור החסד הנזכר בסוד "וישכם אברהם בבקר" (בראשית כב, ג), ובזה נכנע התולע הטמא דסטרא אחרא. וזה סוד ענין התמיד הנאמר בו "עולת תמיד" - דאותיות עול"ת הם הפוך תול"ע, ולכן היו מקריבים עולת תמיד בכל יום כדי לבטל תולע הסטרא אחרא, ולכן ישראל נקראו "תולעת יעקב" (ישעיה מא, יד) - על שמו של השם הנזכר שבקדושה, שהוא מספר תולע, לפי שהם מכלים את העכו"ם בסוד הגבורה כדמיון התולעת הרך המרקיב ומכלה את העץ הקשה והחזק עד כאן דבריו ז"ל יעוין שם: והנה יש עוד טעם אחר מה שנקראו ישראל על שם התולעת דכתיב "אל תיראי תולעת יעקב", היינו כמו שהתולעת כוחה בפיה כן ישראל כל כוחם הוא בפיהם, ולכך תמצא שכל הבירור אשר בו תלוי תיקון העולמות העליונים והתחתונים הוא תלוי בפה דמה שנברר בעסק התורה הוא בפה, וכן מה שנברר באכילה ושתיה הוא בפה, וכן מה שנברר ע"י התפלות הוא בפה, ולכך קראם תולעת יעקב. ומאחר שכל כוחם ומלחמתם של ישראל עם הקליפה הוא בפה, לכך תקנו חז"ל על כל אכילה ושתיה ברכה להקדוש ברוך הוא, יען כי היצר הרע הוא מתקנא ומתגרה בפה יותר מכל איברים של אדם כי הוא נגדי אליו, ושם האדם עורך מלחמה עם היצר הרע ואין דבר שיהיה ליצר הרע תגבורת מצידו על האדם כמו תאות אכילה ושתיה, ולכך תקנו ברכה על אכילה ושתיה כדי שלא יצא מהם נזק לאדם במלחמת היצר הרע, אלא אדרבה יחזקו כלי מלחמה של האדם שהם בפה להכניע היצר הרע, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל" המזלזל בברכות הנהנין גורם רעה לעצמו להטמא בקרי בר מנן, כי תמשול בו הסטרא אחרא. ולהפך - הנזהר בברכת הנהנין הוא ימשול ביצר הרע ממשל רב ויתקן עצמו בזה תקון גדול עצום ורב. על כן ראה כמה וכמה צריך האדם להיזהר בברכות ולא יביא עצמו לידי ברכה לבטלה, ולא ישנה ויטעם הם אלא את הכל יוציא מפיו בכונה גדולה, ואז הוא טוב לו וטוב לעולם:

הלכות

א

על פירות האילן מברכים "בורא פרי העץ", ועל פירות האדמה מברכים "בורא פרי האדמה", ומה שלא תקנו לברך "בורא פרי הארץ" מפני כי שם "ארץ" משובח יותר משם אדמה, חדא משמעות דורשין דהארץ הוא לשון רצוי, ועוד שם ארץ נזכר תחלה בתורה בפסוק בראשית, וגם בבריאת העולם נזכר שם ארץ יותר, וגם נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא עליה דכתיב (בראשית א, א): "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", וכתיב (שם ב, ד): "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים", לכך כדי לחלוק כבוד ללחם שהוא משובח יותר מפרי האדמה הזכירו בו לבדו שם הארץ בברכת המוציא לחם מן ארץ, ושם אדמה הניחו בברכת הפירות, והרב שיורי ברכה כתב שתקנו בברכת הפירות שם אדמה מפני שיש חמישים וחמשה מיני פירות אדמה כמנין האדמה עיין שם, ונראה לי זה איירי על פירות שיש בארץ ישראל בימיהם, אבל בעולם אפשר דמצוי יותר מן חמישים וחמשה:

ב

פירות של עץ שהם עודם קטנים שלא הגדילו שאז הם חמוצים, אע"ג דמר"ן ז"ל פסק אם נאכלים ע"י הדחק מברך בורא פרי העץ, מכל מקום האחרונים ז"ל כתבו לברך שהכל, ורק אם בישלום או תקנום באור מברך בורא פרי העץ מפני שבעודם חיים היו נאכלים ע"י הדחק, ולכן פירות קטנים שהם חמוצים ומבושלים בתבשיל כמנהג עירנו, הנה אם ברור להם שהיו נאכלים ע"י הדחק יברכו עליהם אחר בישול בורא פרי העץ, ואם ספק דשמא לא היו נאכלים ע"י הדחק קודם הבישול אז יברכו עליהם אחר בישול שהכל, יען דכל פרי שאינו נאכל חי מחמת חמיצות אפילו ע"י הדחק אם אוכלו חי אינו מברך עליו כלל, ואם אכלו מבושל מברך שהכל: על כן פרי שקורין בערבי נארינ"ג (פרי הדר חמוץ) שמלקטים אותם בעודם קטנים שהם מרים כלענה, ומבשם אותם בסוכר לא יברך עליהם אחר טיגון בסוכר אלא שהכל ועיין משבצות זהב, במה דברים אמורים? בפרי שנתלש קודם שנגמר בישולו וקודם שגדל כל צרכו, אבל פרי גמור שברייתו הוא מר אע"פ שישאר באילן ימים רבים הרי זה אם ימתקנו ע"י בישול באור או ע"י דבר אחר מברך עליו הברכה שלו אם הוא עץ או אדמה, ולכך הזיתים שברייתם מרים אפילו אחר שגדלו כל צרכן, מברכים עליהם אחר תיקונם ע"י כבישה ברכה שלהם שהוא בורא פרי העץ וכן כיוצא בזה:

ג

פרי גמור המטוגן או נתבשל אם עדיין צורתו עליו יברך ברכה העקרית שלו, אבל אם נמוח לגמרי שנשתנית צורתו מברך שהכל, ולכן אותם ששורין במים וממחין לפרי שקורין בערבי "משמש" יברכו שהכל כי נמחה הפרי ונשתנית צורתו שאינו ניכר הפרי, וכן אותם המבשלים זה הפרי בתבשיל עם בשר וכיוצא שנמחה צורת הפרי אם יבא לאכלו לבדו יברך שהכל, וכן דבלה שעושין מזה הפרי שקורין אותו בערבי קמרדי"ן (רדיד משמש מיובש) יברכו עליה שהכל, וכן תמרים שמטגנין אותם במחבת עד שעושין אותם כמו עיסה וקורין אותה בערבי תמגי'י (מרקחת תמרים) מברך עליה שהכל דנשתנית צורתם, אבל תמרים שנתמעכו קצת בידים דלא נשתנית צורתם וניכרים שהם תמרים לא תשתנה ברכתם:

ד

קליפת אתרוגים או קליפת פרי שקורין בערבי פרטקא"ל (תפו"ז) שדרכם לבשלם בסוכר, יש אומרים שמברך בורא פרי העץ ויש אומרים בורא פרי האדמה ויש אומרים שהכל, ומן הדין יברך שהכל משום ספק:

ה

פירות ששרה אותם במים אפילו יש טעם הפירות במים אם שותה המים בפני עצמם יברך שהכל, ולכן פרי שקורין בערבי נבכאר"ה (משמש פרסי יבש) שדרכם לשרותם במים אם יבא לשתות המים לבדו יברך שהכל:

ו

פירות העץ שטובים בין אם הם חיים בין אם הם מבושלים יברך בורא פרי העץ בין אכלם חיים בין אכלם מבושלים, ואם אין דרך לאכלם חיים אלא מבושלים אז אם אכלם חיים יברך שהכל, מבושלים יברך בורא פרי העץ, והוא הדין בפרי האדמה וירקות גם כן דינא הכי, וכן נמי אם הם מבושלים וטובים יותר מחיים אכלם חיים מברך שהכל, מבושלים יברך ברכה העקרית שלהם:

ז

פירות אדמה וירקות שהם טובים חיים יותר מאם יהיו מבושלים במים לבדו, אע"פ שעתה הוא מבשלם עם דבר אחר בסוכר או בשר וכיוצא והם משביחים בבישול זה יותר מאם היה אוכלם חיים, עם כל זה לא יברך עליהם בהיותם מבושלים אלא שהכל, ולא יברך עליהם ברכה שלהם מפני שאם היו מבושלים במים בלבד בלתי תערובת דבר אחר הוי גריעי, לכך לא יועיל להם חשיבות דבר אחר שמבשלם עמו אע"פ שהשביחו בו, כן הוא סברת הטורי זהב ודעמיה, ואע"ג דיש חולקין קימא לן ספק ברכות להקל ולכך יברך שהכל. וכל זה דוקא בירקות או פרי אדמה אבל פירות העץ אע"ג דאם היו מבושלים לבדם במים בלתי דבר אחר גרעי ממה שהיה אוכלם חיים וצריך לברך שהכל, עם כל זה אם בישלם עם דבר אחר והם משביחים יברך בורא פרי העץ לכולי עלמא, ולכן קישואין שקורין בערבי כייא"ר (מלפפון) שהוא פרי אדמה ומבשלים אותו עם הבשר אע"פ שהוא משביח בבישול זה, אם ירצה לאכלו לבדו עתה אחר שבשלו עם הבשר והשביח לא יברך עליו בורא פרי האדמה אלא יברך שהכל, מפני כי זה הפרי שקורין כייא"ר אם היה מבשלו לבדו במים הוה גרע שצריך לברך עליו שהכל, ולכך גם עתה שבשלו עם בשר יברך שהכל:

ח

כל פירות דנטעי להו לאכלן מבושלים דאין דרכן לאכלן חיים, הרי זה אם אכלם חיים מברך עליהם שהכל, אכלם מבושלים מברך ברכה העיקרית שלהם, ולכן פרי שקורין בערבי לובי"א (רוביה, מין שעועית) וכן פרי שקורין בדנגא"ן (חציל) שהם פירות אדמה אם אכלם חיים מברך שהכל אכלם מבושלים מברך בורא פרי האדמה אם אוכלם לבדם, ותרי טעמי אית בהו חדא משום דאלו נטעי להו אדעתא לאכלם מבושלים, ואין דרכן לאכלם חיים כמבושלים, ועוד טעם אחר יש כאן כי אלו הם טובים לאכלם מבושלים יותר מהיותם נאכלים חיים, וכתבנו לעיל בכהאי גונא אכלם חיים יברך שהכל, ועל כן בליל ראש השנה שאוכלין פרי הנזכר שקורין לובי"א לסימנא טבא אם אוכלים אותם חיים יברכו שהכל:

ט

דבש הזב מהתמרים בין מעצמן בין ע"י סחיטה מברך שהכל, והוא הדין על המשקין היוצאין מכל מיני פירות בין שיצאו מעצמן בין ע"י סחיטה יברך שהכל, אבל משקה היוצא מן הענבים בין מעצמן בין ע"י סחיטה יברך בורא פרי הגפן, וכן משקה היוצא מהזיתים חשוב כגוף הפרי ומברך בורא פרי העץ כברכתו של פרי, ואבטיחים השחורים שקורין בערבי רק"י לפעמים ימצא מים מכונסים בתוכם, אם שותה המים לבדו ואינו אוכל מן הפרי של האבטיחים יברך שהכל, אבל אם אוכל מן הפרי עצמו גם כן אין צריך לברך דברכת הפרי פוטרתן, והוא הדין לאגוזים הבאים מערי אינדייא וקורים אותם גו"ז אל הנ"ד (אגוז הודי, קוקוס) דימצא תוך האגוז מים כמו חלב דאם שותהו לבדו יברך שהכל, ואם אוכל מן הפרי אין צריך לברך על אותם המים:

י

הקהו"ה שבשלה ועשאה משקה אע"ג דיש מחלוקת בברכה שלה, כבר פשט המנהג בכל מקום לברך שהכל, ואם אכלה קלויה בין בעוד גרעין שלה קיים, בין שכתשה ועשאה כקמח אע"ג דהסכימו האחרונים לברך בורא פרי האדמה העליתי בסה"ק מבקציאל לברך שהכל, וכן על משקה שקורין ג'אי"י (תה) מברכים שהכל:

יא

אפונים שקורין בערבי חמ"ץ (חומוס) כשהם קלויים מברך עליהם בורא פרי האדמה ולאחריהם בורא נפשות רבות, ואם כתשם עד נעשו כמו קמח מברך שהכל, וכל שכן אם עירב עמהם סוכר דמברך שהכל:

יב

פה עירנו עושין מין מתיקה שקורין סמסמי"י, דמערבין שומשומין עם סוכר או עם דבש צריך לברך בורא פרי האדמה כי שומשמין עיקר, וכן שומשמין שמערבין אותם בדבר חמוץ שקורין לזה סמא"ק (עשב חריף) וזעת"ר (אזוב) יברך בורא פרי האדמה דשומשומין עיקר, ועל פסולת שומשומין שקורין בערבי כסב"א (שיירי עצירת שומשומים) מברך שהכל מפני דנשתנית צורת השומשמין ועיין חסד לאברהם ר"ג מחודש ג', וכן על שומשמין טחונים שקורין בערבי גאש"י (טחינה) מברך שהכל, גם פה עירנו דרכן לרסק תמרים עם שומשמין וקורין אותה בערבי מדגוג"א (ממרח טחינה עם תמרים), דשורת הדין אם נתרסקו לגמרי שאין ניכר צורת התמרים יברך שהכל, ואם עדיין נשאר חתיכות מן התמרים שניכר שהם תמרים יברך בורא פרי העץ ויפטור השאר:

יג

ורדים שמתקנים אותם בסוכר וקורין אותם בערבי מעגו"ן אל ורד (משקה ורדים) יברך עליהם שהכל, חדא דצורת הורד אינו ניכר, ועוד אפילו אם יזדמן שניכר בו צורת הורד, מאחר דאין דרך פה עירנו לאכול הבריאים את זה אלא לרפואה יברך שהכל:

יד

אם שותה שכר וכדי למתק החריפות שלו אוכל אחריו איזה פרי, כיון דאין כונתו לאכול את אותו הפרי אלא בשביל השכר, הוי לה השכר עיקר ופוטר את הפרי שהוא הטפלה ולכך בדין הוא שלא לברך על הפרי, ויש חולקין ומצריכין ברכה, לכן ירא שמים יזהר לאכול מן הפרי קודם שישתה השכר ויברך אז על הפרי, זה הכלל בהלכות ברכות כל שהוא עיקר ועמו מעורב טפילה מברך על העיקר ופוטר הטפילה, ולכך בכל מיני מרקחת נפטר הסוכר בברכת הפרי כי הפירות הם עיקר והסוכר טפילה, ומיני מתיקה שקורין בערבי ריח"ה חלקו"ם (רחת חלקום) שמערבין קמח שקורין נאש"א (עמילן) עם סוכ"ר, וכן נמי מה שקורין בערבי זלאביי"א (ממתקי עמילן בסוכר) ויש שקורין אותה זנגול"א, דהנש"א הוא עיקר והסוכר טפילה לכך מברכין עליהם מיני מזונות, וכן נתפשט המנהג פה עירנו בגדד לברך מיני מזונות על זה ועל זה:

טו

שקדים שלמים המחופים בסוכר היה דרכו של עטרת ראשי אבי זלה"ה כשהיה אוכלם מפריד הסוכר מהם ומברך על השקדים בורא פרי העץ ועל הסוכר שהכל, אך מנהג אנשי עירנו לברך עליהם שהכל ואוכלים אותם כמו שהם שלא יפרידום זה מזה, ועיין אליה רבא סימן ר"ד סעיף י"ז ואשל אברהם סעיף קטן כ"ה כתב דאפילו הסוכר הרבה מברך עץ עיין שם, ואחרי זה בא לעירנו ספר יוסף אומץ אשכנזי וכתוב בדף נ"א כמנהג עטרת ראשי הרב מו"ר אבי זלה"ה וכן ראוי להורות:

טז

על הסוכר היוצא מהקנים אע"ג דיש אומרים לברך בורא פרי העץ פשט המנהג לברך שהכל משום ספק ברכות להקל, ואם יש לפניו פרי עץ וסוכר כתב אליה רבא סימן ר"ב סעיף קטן ד' לברך תחלה על הסוכר שהכל ואח"כ יברך על הפרי ולא יעשה להפך, אמנם הרב פרי מגדים בפתיחה להלכות ברכות דף י"ב עמוד א' כתב: אם יש לפניו פרי העץ, ועוד יש פרי שהוא ספק אם הוא בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, שיברך תחלה על הודאי ויכוין לפטור את הודאי דוקא ולא את הספק, ואח"כ יברך בורא פרי האדמה על הספק עיין שם ובס"ק רב פעלים העליתי בתשובה כאליה רבא לברך על אותו של ספק תחלה, מיהו אם שכח ובירך על הודאי תחלה יברך על הסוכר אח"כ, דודאי כשבירך על הודאי לא היה בדעתו לפטור הסוכר, ודוקא לכתחילה עבדינן להקדים הסוכר על צד היותר טוב: ואם יש לפניו פרי שברכתו עץ בודאי ופרי שברכתו אדמה בודאי, ופרי שהוא ספק שדינו לברך עליו שהכל, אי אמרינן בזה יקדים לברך על הספק שהכל ואח"כ יברך על הודאין כדי להרויח ברכה, או דלמא הוי לה גורם ברכה שאינה צריכה דהיה יכול לברך על עץ ואדמה הוודאין תחלה ויכוין בהם לפטור את זה הספק, והנה שם בסה"ק רב פעלים הסברתי דאריך למעבד הכי להקדים הספק ואין כאן חשש ברכה שאינה צריכה, ומצאתי סברתי להדיא בספר חמד משה והבאתי הוכחות לזה, אך שוב הבאתי דברי הגאון רבנו זלמן בשולחן ערוך שלו סימן רמ"ט סעיף י"א דסבירא לה כל כהא יש בזה איסור ברכה שאינה צריכה, וסוף דבר העליתי בס"ד דבחול יקדים הודאי ויכוין לפטור הספק, אך בשבת דצריך להרבות בברכות יכול להקדים הספק תחלה וירויח ברכה, ועיין ערך השלחן סימן רי"א סעיף קטן ג' דמסיק בשבת ויום טוב שרי בכהאי גונא יעוין שם:

יז

כל דבר שמעורב בו אחד מחמשת מיני דגן כדי ליתן טעם בתערובת מברך עליו מזונות, ואם הוא לדבק בעלמא הרי זה טפל ובטל בתבשיל, במה דברים אמורים? בחמשת מיני דגן, אבל שאר המינים שעירבן זה בזה אם כל אחד ניכר לעצמו מברך על כל אחד ברכה הראויה לו, ואם נתמעכו ונדבקו זה בזה הולכין אחר הרוב, ומברך על הרוב ופוטר השני: וכשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושין כן כדי שיסעוד הלב מברך בורא מיני מזונות, ואם לדבק לבד מברך בורא פרי העץ, ולפי שיש להסתפק אם מכוונים גם כן כדי שיסעוד הלב, לכן טוב להחמיר לאכלו בתוך הסעודה, או שיאכל גם כן פת כיסנין ופרי עץ, וכל כיוצא בזה ירא שמים יוצא ידי כולם וכנזכר בחסד לאלפים סימן ר"ז אות ד' יעוין שם:

יח

אורז מבושל בין תבשיל שקורין בערבי פלא"ו (גרגירי אורז שלמים) בין תבשיל שקורין בערבי שורב"א (אורז נימוח במרק) שנתמעך האורז, מברכין תחלה בורא מיני מזונות ואח"כ בורא נפשות רבות, ואע"ג דיש אומרים שאם לא נתמעך לגמרי עד שיהיו נדבקים זה בזה מברך בורא פרי האדמה, כבר נתפשט המנהג לברך בורא מיני מזונות בכל גוונא, ואם אכל אורז זה ואכל גם כן פת כיסנין אע"פ שאכל זה לחוד וזה לחוד יברך מעין שלש על כיסנין, ויפטור האורז גם כן בזה הברכה, ודלא כהרב המגיה בחסד לאלפים סימן ר"ח אות י"ט דכתב לברך בורא נפשות רבות תחלה על אורז ואח"כ מעין שלש על כיסנין דיש לפקפק בזה משום ברכה שאינה צריכה:

יט

האוכל פת כיסנין עד נ"ד דרה"ם שהוא שיעור שלשה ביצים מברך מעין שלוש, דכל כהא לא חשיב קביעות סעודה, ועל ע"ב דרה"ם מברך ברכת המזון לכולי עלמא דחשיב זה קביעות סעודה לכולי עלמא, אך מן נ"ד דרה"ם עד ע"ב דרה"ם יש אומרים דמברך בורא מיני מזונות ומעין שלש, ויש אומרים דמברך המוציא וברכת המזון, ואע"ג דשורת הדין מחייבת דלא יברך בזה ברכת המזון משום ספק ברכות, וכל שאינו מברך ברכת המזון ממילא גם המוציא לא יברך כי אם בורא מיני מזונות, כדי שלא יהיו ברכותיו סותרות זו את זו וכנזכר בשולחן ערוך לרבנו זלמן סימן קס"ח סעיף י"ב, מכל מקום ירא שמים יזהר שלא יביא עצמו לידי מדה זו אלא או יאכל פחות מן נ"ד דרה"ם ויברך מעין שלוש או יאכל יותר על ע"ב דרה"ם ויברך ברכת המזון לכולי עלמא ועיין אחרונים, ואם מתחלה היה בדעתו לאכול מעט פחות מן נ"ד דרה"ם ובירך בורא מיני מזונות, ואח"כ נמשך באכילתו ואכל שיעור קביעות לכולי עלמא שהוא יותר מן ע"ב דרה"ם צריך לברך ברכת המזון אע"פ שבירך מזונות תחלה ונמצאו ברכותיו סותרות כי רק לכתחילה צריך להזהר בזה שלא יהיו ברכותיו סותרות זו את זה:

כ

איזה נקרא פת כיסנין לכולי עלמא היינו עיסה שנלושה בדבש או בחמאה או בחלב או בשמן או במי פירות ויין או בשאר משקים, והיה הרוב דבש או חמאה וכיוצא והמיעוט קמח הרי זה פת כיסנין לכולי עלמא דמברך עליה בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש, וכן הוא הדין פת העשוי כמין כיסין שקורין בערבי סמבוס"ך (מילוי כיסני בצק) שממלאים אותם קודם אפייתם בסוכר עם שקדים או עם אגוזים או שאר מיני פירות ותבלין, אע"פ שהעיסה עצמה נלושה במים בלבד ואע"פ שאפויים בתנור בלי שום משקה אפילו הכי נחשבים פת כיסנין לכולי עלמא דמברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה מעין שלוש: אבל עיסה שנלושה במים לבד ועשה ממנה קודם אפייתה כמין כיסין ומלאם בשר או דגים או גבינה אין זה פת כיסנין לכולי עלמא, יען דיש אומרים כיון דבשר וגבינה ודגים הם בלאו הכי באים ללפת את הפת אין מבטלים את העיסה מתורת לחם, דשאני מאותם כיסין שממלאים באגוזים וסוכר ושאר פירות דאין דרך ללפת בהם הפת, ויש חולקין וסבירא להו כיון דאין דומין ללחם גמור יש להם דין כיסנין ומברכין עליהם בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש, וכן עיסה שנלושה במים בלבד ואינה מתובלת ואינה ממולאת אלא שעושים אותה עוגות יבשות וכוססין אותה לתאבון, הנה גם בזה יש פלוגתא הנזכרת, ולענין הלכה נקטינן בין בזה ובין בזה לברך בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש, דאין לברך ברכת המזון במקום ספק משום דמרבה בברכות, וברכת המוציא אע"ג דלית בה מרבה, מכל מקום כיון דמברך ברכה מעין שלש צריך לברך מזונות, דאם יברך המוציא יהיו ברכותיו סותרות זו את זו: וכתב בחסד לאלפים קס"ח אות ח' אם עירב בעיסה דבש או שמן או תבלין ואין טעם של התערובת ניכר בעיסה זהו פת גמור, ומה שעושין אותם צורות גלוסקאות משונות מצורת הפת אינו מעלה ומוריד, והאיש הירא את ה' אם ירצה לברך בורא מיני מזונות לפחות יתן שמן או תבשלין בכדי שיהיה ניכר ונרגש בהם, או יעשה כעכין יבשין שכוססין אותם ונקראים "ביסקויט" דאיכא למאן דאמר דחשיבי פת הבאה בכיסנין עד כאן דבריו. ופה עירנו יע"א נוהגים לעשות פת גלוסקאות דקים וקטנים שקורין אותם בלשון ערבי גראדי"ק (רקיקים דקים ופריכים) או בעאב"ע (רקיקי לחם בשמן רב ובתבלין) ועושים אותם מעיסה שבלילתה עבה ומניחים בה שמן שומשמין, ויש מניחין בה גם כן תבלין שקורין בערבי חוויי"ג' (קימל) ומברכים עליהם בורא מיני מזונות וברכה מעין שלוש, וצריך להזהירם שיתנו בה שמן שיעור מספיק שניכר ונרגש לחיך יטעם לאכול, ובודאי דאותם המניחים בה תבלין הנזכר היא עדיף טפי, כי התבלין נרגשין וניכרין יותר אך אין כל בני אדם ניחא להו לתת תבלין הנזכר:

כא

לחם גמור שפיררו בפרוסות קטנות שאין בכל אחת אפילו רביע זית אך עדיין ניכר צורת הלחם בהם וזהו שקורין בערבי מגי"ס (פירורי לחם בסוכר ותבלינים) שמערבים אותם בדבש תמרים וכיוצא ואוכלים אותם, צריך להביא תחלה כזית פת ויטול ידיו ויברך המוציא עליו, ואח"כ יאכל זה המגי"ס ויברך ברכת המזון:

כב

אם אוכל פת כיסנין בתוך הסעודה שכבר אכל לחם גמור בה, אינו מברך על כיסנין דברכת הפת שבירך עליו המוציא פוטרת, אבל אם הביא מיני מתיקה של כיסנין לקנוח סעודה יש אומרים דמברך עליהם בורא מיני מזונות ויש אומרים דאינו מברך, לכן אלו שדרכם להביא בתוך הסעודה זלאביי"א (בצק עמילן ממותק ומטוגן) או ריח"ת חלקו"ם (רחת חלקום = ממתק עמילן וסוכר) דאלו עשוים מן קמח שקורין נאש"א (עמילן) וסוכר דכתבנו לעיל דמברך עליהם בורא מיני מזונות, יזהר להביא עליהם דבר אחר שברכתו שהכל ויברך עליו שהכל, ויכוין לפטור את אלו בברכה זו של שהכל ואז יאכל מהם בתוך הסעודה ועליו תבא ברכת טוב: