ארצות החיים/ו

שער ו'

היא שיחתי בעניין העליה עצמה בדרך לא יכשלו בה:

א) כיון שנפרד יעקב מבית לבן לתכלית לכתו לארץ ישראל, אף הליכתו בדרך יקרא ארץ ישראל, ובאו מלאכי רום ללותו. הרב הגדול כמוהר"ר וידאל צרפתי ז"ל, הביא דבריו הרב חומת אנך סוף סדר ויצא (אות ט"ו), וכתב שם דהוא על דרך שאמרו ז"ל דבהיות יעקב אבינו עליו השלום במצרים היה אויר ארץ ישראל עמו. ועיין בשער ב' אות ס"ד:

ב) ארץ ישראל גימטריא - תת לב, לרמוז שכל אחד יתן בלבו לעלות לארץ ישראל, רבינו אפרים ז"ל הביאו הרב נחל קדומים סדר ויחי (אות ו'). ולפי מה שכתבתי דארץ ישראל הוא הלב שבעולם ניחא נמי, ועוד דאוירא דארץ ישראל מחכים ונותן לב להבין, ויקרא לב חכם ולב נבון כל אחד לפי שיעורו, ומיום אשר נתת לבך לעלות קנה חכמה קנה בינה, ועיין שם שדרך בזה ולתוספת נופך כתבתיו:

ג) ההולכים לארץ ישראל צריכים הן לצאת מחוץ לארץ ברגלים ממהרות, כדין ההולכים לבית הכנסת שמצוה לרוץ, וכן שמעתי משם חכם אחד מחכמי אשכנז הי"ו והגם כי הוא רוכב ומנהיג או על הסוס ואינו תלוי ברגליו, צריך ליתן דעתו שלא להתעכב במשאות שעושה ולילך בספינה ההולכת באש, דהרצים יצאו, ומצינו בכתובות (דף קי"ב ע"א) ברבי זירא שאמר ליה ההוא מינא עמא פחיזא וכו'וזהו תפארת ישראל דזריזין מקדימין ירוצו ולא ייגעו, ולפי מה שאמרו רבותינו ז"ל דמי שעולה לרגל על כל פסיעה ופסיעה נברא מלאך א', ואסמכוהו אקרא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וכו', כמו כן מי שהולך ברגליו להכין לצרכי הרגל ולכל דבר מצוה, דמצוה לרוץ ולהיות רץ כצבי הוא בורא מלאך בכל פסיעה ופסיעה כמו שכתב הרב חמדת ימים בפ"א דיום טוב יעוין שם, דון מינה דההולך לארץ ישראל בזמן הזה ובפרט בג' רגלים דהוי דוגמת לזמן בית המקדש כמו שנכתוב בשער דלקמן, ראוי שילך מהרה ונוטל שכר על כל פסיעה ופסיעה. ועיין נשמת כל חי (ח"א סימן נ') ועיין בספר שמו אברהם ערך ארץ ישראל (אות י"ד) ועיין מטה יששכר (דף ז' ע"ג). ובזה יש לפרש כונת המאמר במדרש חזית משכני אחריך נרוצה, ממה שהכנסתנו לארץ טובה, אחריך נרוצה לארעא טבתא עד כאן. ועיין בן פדהצור (דף ק"ב) והיינו דכיון אל האמור ודוק, ועיין יד המלך (דף ל"ד ע"א) ומז"ה (ח"ד סימן ק"ן):

ד) עיקר העליה הוא כדי לישב בה, אבל מה הנאה יש לו בעליה ולטעום אחריה טעם מיתה בצאתו ממנה, וגם מפני אהבת קרוביו כיון שסופן להצטער ביציאתו, אין להם נחת רוח בעלייתו גם לא יוכל לישב בהשקט על שמריו ואין מחריד כי אם מי שיש לו להוציא בדרכים וישאר בידו כדי חייו שיוכל להתפרנס משם הוא ובני ביתו, כדברים האלה כתב מהרימ"ט ח"א (סימן דק"ל) עיין שם ועיין נשמת כל חי (ח"א סימן נ'):

ה) כתב הריב"ש בתשובותיו (סימן ק"א) כיון דהישיבה מצוה גם העליה הוי מצוה וההליכה נמי איקרי מצוה. וכתב עוד שם דמה שאמר הנביא בנו בתים בחוץ לארץ, זה היה מפני הגלות שנגזר עליהם, ומשגאלם לא היה מניחן לשוב עד שעלו ברשות כורש, זה תוכן דבריו. ועיין אות ג' ובקונטרסי ראה חיים סדר שלח לך:

ו) לשון הש"ס הוי עליה למדור, ולשון בני אדם העליה אינו לשון דירה, תשובת דבר משה בריש תשובות תורת חסד, והביא ראיה משם חד מן חברייא מדכתיב קום עלה בית אל ושב שם, הרי דהעליה לא הוי ישיבה. ועיין [בספר] בן פדהצור סדר חיי שרה:

ז) ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל, סליק ולא איתדר, יש אומרים אדעתא דמידר ולא איתדר, ויש אומרים אדעתא דמיסק והא סליק, ופירש"י ולא איתדר שיש חיסור מזונות או לא מצא דירה, קידושין פ"ב (דף נ' ע"א) והטור בחו"מ (סימן ר"ז) כתב שצר לו המקום שדר שם יעוין שם, ועיין מה שכתב בספר עיר דוד (אות שע"א):

ח) אם נזדמן לו בערב שבת שיירא יוצאת לארץ ישראל, ובמקום שנכנס בשבת יש לו אלפים אמה לכל רוח כמ"ש בסימן רמ"ח, ועיין פאת השלחן (סימן ה'), ועיין שער ט' אות י':

ט) כשהוא רוצה לעלות על מנת לחזור והיא גם כן רוצה לעלות עמו חייב לעלותה, ומה גם כשהוא עולה לאשה אחת שחייב לעלות, הרב דרכי נועם חאה"ע (סימן ז') ועיין נשמת כל חי (ח"א סימן נ') ובקונטרסי ראה חיים סדר שלח לך מ"ש בס"ד:

י) אמרו במדרש שמואל (סימן א') על פסוק ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירוחם בן אליהו בן תוחו בן צוף אפרתי, א"ר זעירא אם נזדקנה אומתך אל תבוז עליה, כשם שהיה עושה אלקנה כשהיה מדריך את ישראל ומעלה אותם לשילה, לא בדרך שהיה עולה בשנה זו היה עולה בשנה אחרת, אלא [כל] שנה ושנה היה עולה בדרך אחרת בשביל לשמע את ישראל לשילה, לפיכך הכתוב מייחסו ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירוחם בן אליהו בן תוחו בן צוף אפרתי, עד כאן לשונו. ורש"י בקהלת (סימן ה') על פסוק בשמחת לבו, כתב וזה לשונו בשמחת לבו ששמח לעשות טוב בחייו, וראיתי במדרש זה אלקנה שמדריך את ישראל לעלות לשילה ברגלים, ובדרך שהיה מעלה אותן לשנה זו לא היה מעלה אותן לשנה האחרת, כדי לפרסם הדבר ולהרגילם, לפיכך יחסו הכתוב ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה וכו'. ואומר אני שהמדרש הזה סוף המקרא הוא, כי האלהים מענה בשמחת לבו זו אלקנה שקנה הקב"ה עדות בכתובים, והעיד עליו ועלה האיש ההוא מעירו, עד כאן לשונו, ועיין מעם לועז סדר כי תשא (דף פ"א ע"ב) בניסים של עולי רגלים יעוין לו שם: