ארי נוהם פרק ראשון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארי נוהם | פרק שני

המשובח והמפואר,

עמו עוז ותושייה,

שתי פיות,
בתורת אלוהינו ובאנושיות,
כבן יקיר לי
החכם הרופא כמהר"ר יוסף חמיץ הי"ו ולו שלום.


בין הבנים אשר גדלתי ורוממתי, והילדים אשר חנן אלוהים את עבדו,
תלמידים קרויים בנים, וילדי הלמוד אשר בהם אתפאר,
ואף כי אחרי מותי יהיו לי לשם בעולם הזה, ולקבל עליהם שכר בעולם הבא:
יודע כל שער עמי, ונפשך יודעת מאד,
כי לא לבד גם אתה אחד מהם, כי אם יחיד ומיוחד ביניהם,
יען היה לך הנכבד אביך ואני קנך,
הוא עשך ואני כוננתיך בעמלי וביגועי,
לא בכסף ולא במחיר,
רק, בראותי עוצם תשוקתך למושכלות מנעוריך,
דבקה נפשי בך להועילך,
וכל החכמות אשר השגת בחסד ה' [כי לא מעט]: אלוהיות, למודיות, וטבעיות,
ממני פרייך נמצא, או בסבה קרובה, או בסבה רחוקה.
זאת הייתה לי למן היום אשר הכרתי בך, כי לקחת אזנך שמץ דעת גם כן בידיעה,
הנקראת מאת בעליה חכמת הקבלה, וחכמת האמת, כפי אשר נאמר לי ממך,
אשר שמעת ולמדת מאת קרובי הרב כמהר"ר אהרון ברכיה ממודינא יצ"ו,
כי הוא לבדו נשאר לדעתי באיטאליא מיתר הרפאים המקובלים, ישמרהו האל.
הגדלת והרבית העיון בה, מדי דברי עמך, יום יום במדעים שונים,
בכל עת אשר בא לנו מעין המאורע,
להזכיר דרך הקבלה הזאת, ולדבר על ספר הזוהר, ומחברו, ואנשים המחזיקים בה.
כשמעך אותי מופרש ומובדל ורחוק, ומורה חצים וזקים נגדה,
לא מסכלות העדרי ממנה בכל מכל כל, רק בשכלות קניני על בטולה,
רואה אני את פניך והנם זועפים, והיטב חרה לך עד מוות, ונעשה בשרך חדודין.
ולולי כי פני אתה נושא, וגלוי אצלך כי איני חסר לא דעת ולא אמונה,
יתשבח צורי, מכיר אני בך כי לא היית מחריש.
ואף גם זאת לפרקים לא יכול יוסף להתאפק מלהשיב אחת או שתיים,
ויגש אליו יהודה, הגשה למלחמה, בדבר עצבי, ונמצא עולה אף וכעס המחלוקת,
הגם כי שנינו לשם שמיים מתכוונים, ואת והב בסופה.
וכך היה לי ממש עם חתני, חתן דמים למעלות, כמהר"ר יעקב מן הלווים זצ"ל,
נבון דעת וכולל בלימודים, אוי ואבוי על שברי כי לקחו אלוהים מאתי במיטב שנותיו,
אשר גם אתה ידעת את האיש ואת שיחו בקבלה הזאת, כי מנעוריו גדל בה,
ולמד אותה מפי הוותיק כמה"ו עזרא מפאנו ז"ל, שהיה רבו של הגאון הרמ"ע,
כדברו בהקדמתו לפלח הרימון,
ואצלך חבור חתני הנזכר הנקרא נחלת יעקב - קיצור לחלק הפרדס,
וכללי החכמה ההיא בלשון זהב והאדרת, אין ערוך אליו,
המהולל בתושבחות מאתך על יופיו וטובו:
כי גם אני והוא תמיד כל היום היינו מתווכחים על זה, ברזל בברזל יחד,
והתשובות אשר ראית כתובים בהקדמתו לחבור הנזכר, מתשדל וטורח להשיב,
להטיל ספק בקבלה ובמחבר ספר הזוהר ויסודה ומכונה, היו נכונים לי ולדברי,
אשר פעם הקשיתי לשאול ולדבר נגדו, ואף הוא היה מתכווין לפייסני בהם,
ולהכניסני במסורת ברית הכרוכים אחריה, ולא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי,
ובכל זאת לדרכי הייתי מהלך ולא נתתי חכי לחטוא נגדם, ורק היה זה דברי כדברי אותו פילוסוף,
חכמתכם האלוהות איני כופר בה, אבל אין דעתי נוחה הימנה עד היום הזה:
כי בהתחשב לי הלכה זו עמך, נלווה אני עליהם, ונספחו לי זעם וקצף,
מה שהיה כבר הוא, כל ימי כאש עצור בעצמותי, בראותי מתוך ספריהם וכשמעי מפיהם כי נמנו וגמרו ויחלטו ממני,
כי זולתם מחכמינו לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו,
וכל ישראל אין להם חלק לעולם הבא, רק אשר זרח עליהם אור, זה דרכם שכל למו.


ראה דברים משונים יוצאים מפי זקן חדש, הרב קורדווירו ז"ל שער עשר ולא תשע פ"ט בחקרו,
אם המכחיש עניין מציאות הספירות יקרא כופר אם לא, וזה לשונו:
טעות האדם בעניין זה, יהיה באחד משני פנים,
הפן האחד:
שמי שלא ידע בהם כלל, שלא נתגלו שערי אורה וכו' עד...
מכאן ראיה, שמי שלא יבחין במניין הספירות לא יקרא מפני זה כופר, ולא מקצץ בנטיעות ח"ו,
אמנם הצדק אמרנו עליו שלא זכה לראות מאורות מימיו, ולא טעם במתק התורה וצוף דבריה הנעימים,
והנה מת באין חכמה ולא ראה בטובה.
הפן השני:
הם אותם אשר נתגלו אליהם אופן הספירות ומציאותם, ויכחישום מפני רוע תבונתם,
כי הורגלו בחכמות חיצוניות, ובילדי הנכריות ישפיקו,
ואלו - אם לא יקראו כופרים ומכחישים, מפאת כי הם המאמינים בכל ענייני האלהות,
עם כל זה יקראו כופרים, מפני שהם מכחישים פירוש תורה שבעל פה [ואחד מג' כופרים הוא, המכחיש מפירוש התורה שבע"פ]
כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות תשובה הנזכר, והוא גם כן מכחיש דברי רז"ל וכו',
ושם אמר עוד:
סוף דבר, האדם מוכרח להאמין בספירות, כדי שיצדק בעיקרי האמונה ופנותיה,
שאי אפשר להאמין ולהעמיד פנות התורה אלא בהם, ר"ל על ידם וכו',
עכ"ל הקורדווירו ז"ל, ולשון מדברת גדולות יותר מד"עתו.
והראו לי בספר עבודת הקדש חלק הייחוד פ"א כתב, וז"ל:
כללו של דבר לא יצוייר שלימות הנפש והצלחתה בשום צד,
אם לא ימסרו אל העובד מסודות החכמה הזאת, היא הקבלה האמיתית וכו'.
וכל אשר כתבו מידיעה זו, [כי כן אקראנה, בהיותי עתיד להוכיח, שאינה לא חכמה ולא קבלה עד שיהיה ראוי לקרוא לה חכמה דמיונית, לולא משום הצנע לכת].


פה אחד, אלה דבריהם, לא אטרח להביאם ככתבם וכלשונם, וברצונם לתקן קללה נמרצת זו, יאמרו:
אם לא כי שומר פתאים ה', או דמעת העשוקים.
העבודה! כי יביאני שחוק רק על אמרים אלה [גם כי בשחוק יכאב לב שבאנו בינינו בני ישראל לידי מדה זו] כי כל הפוסל במומו פוסל.
וקרו בשמותם כופרים לחכמי לב ויודעי בינה, אשר תורת אלוהים בקרבם, כאשר יראה לפנינו פי"א ופי"ב,
ואנה נוליך את חרפתם של חכמי ישראל, נשיאי העדה ושכבי אולי צריך להיות 'ושריו',
אשר ודאי, או לא ידעו או לא רצו לדעת, ולא השגיחו בבת קול ענות חלושה זו,
והאירו עיני הגולה בקבלה האמיתית תורה שבע"פ אשר לה לבדה יאות שם זה,
ויגעו ועמלו ללמדנו לשמור מצוות אלוהינו, ודקדוקי דיניהם כהוגן, וכשורה,
על לבבינו בחכמות שכליות כדבר ה', וידעת היום והשבות אל לבבך.
ועליהם יאמרו שמתו באין חכמה, ולא ראו מאורות מימיהם, ושהיו כופרים ומכחישים תורה שבע"פ,
ולא יצוייר להם שלימות הנפש והצלחתם בשום צד,
ואם באולי אפשר שהיה להם איזה חלק בנעימים ונצלו הם הגיהנם, היה כי מן השמיים דנו אותם ככת הפתאים,
וארבעה או חמשה גרגירים בסוף אמיר, הנמצאים בכל דור משנים קדמוניות,
והנה אשר בהעדר יעדרון מכל חכמה ודעת [כאשר אומר עוד] הם לבדם הכירו ובחרו אלוהים וימלטו, אלה אשר לא הועילו לעולם רק להרבות צל ומספד, ולא דברו בדעת לא בתלמוד ולא בחכמות,