אמונת חכמים (כ"י)/פרק עשרים
אמת הוא שנתמעטו הלבבות ורבו התלמידים שלא שמשו כל צרכם ונפלה מחלוקת בפי' לשונות הראשונים, וע"כ כתב בעל האפוד בהקדמתו זה לשונו: והכת השלישית, כת בעלי חכמת הקבלה, ואלה יאמינו כי חכמת התורה היא חכמה מקובלת מהאבות וממשה וכל הנביאים וכל חכמי ישראל אחריהם זה אחר זה, והיא חכמה כוללת סודות האלקים והמלאכים, ועניינים נפלאים באלקיות וטבעיות ממה שהשגתו נמנעת בדרך החקירה, אבל היא חכמה ידועה בקבלה, גלה ה' סודו בה אל עבדיו הנביאים, וייחד בהם בני ישראל וקראם עמו וסגולתו, והשגתה היא התכלית האחרון וההצלחה האחרונה לאדם, ובה ידבק בשם ית' והמלאכים, ויהיו לו מהלכים בין העומדים ההם, ובה נבדלו ישראל בהבדל מיוחד מגויי הארצות, ולא יכלו הפילוסופים עם רוב חקירתם להשגתה, כי אין חלק לאריסטו וסיעתו באלקי ישראל, והתורה כלה וספרי הנבואה מלאים ברמזים נעלמים באלה הסודות, וחיבור התלמוד במקומות רבים והמדרשים ג"כ, ויאמרו כי השלמים בחכמה הזאת ידעו לשנות טבעי הנמצאות ולחדש אותות ומופתים בשמות הבורא והמלאכים הקדושים אשר התורה מלאה מהם ברמז, ודעתם כי המעשים התוריים הם לתכלית המשכת השפע מהי"ת ומהנמצאות ההם הקדושות והמלאכים הטהורים, וכי כוונת המעשים התוריים וקיום המצות ראוי ומחוייב שתתישר אליהם, אם יבקש מהם השגת התכלית, ובזולת זה תקרא מצות אנשים מלומדה, ויראו שהעבודה השלמה בקיום המצות ראוי שתהיה בא"י, כי המצות משפט אלקי הארץ, אמנם החיוב עליהם בכל מקום מפני חובת הגוף, וכמו שכתב הרמב"ן זצ"ל, ובעלי הדעת הזה לא יאמתוהו במופת וראיה, כי החכמה הזאת גדולה משתושג במחקר האדם, אבל היא ידועה להם בקבלה לבד כאמור, והאמת כי התורה וספרי הנבואה ומאמרי החכמים ז"ל, מסכימים מאד עם בעלי הכת הזאת, יותר מהסכמתה עם דעת חכמי המחקר, כי גבהה דרכה מדרכיהם, וכ"ש אם יהיה מה שיאמרו משנותם טבעי הנמצאות בחידוש אותות אמת, אבל מה נעשה וכבר נשתבשו הדעות ג"כ בחכמה הזאת, ונפל המחלוקת והבלבול בין יודעיה ונעדרה ההסכמה בהם בהרבה מדרושיה היותר גדולים, וכמו שנפל במשפטי המעשה והקבלה עליו, והסכנה יותר גדולה בחכמה זו, או אם יאמן בה חילוף האמת מאשר היא במעשה, אם יפול בו השגיאה בנטות אחר דעת אחת שלא כמשפט, וגם כי בחלק זה נתנו כללים בתלמוד, יודעו מהם הדעת הנכון מהבלתי נכון, מה שאין כן בחכמה הזאת עכ"ל.
אמנם המחלוקת אשר נתהוו בין החכמים לא תזיק לחכמה כלה, באופן שנספק אם מקובלת היא אם לאו, שהרי חכמת התורה בפשט דיניה המפורשים בתלמוד, נפלו בה מחלוקות גדולות משרבו תלמידי שמאי והלל, ועכ"ז לא נסתפק באמיתת התלמוד, באופן שנאמר שבדוי הוא חלילה וחס, שהאומר כן נבדל הוא מקהל ישראל. ומה שכתב בעל האפוד כי בחלק זה נתנו כללים בתלמוד, ידעו מהם הדעת הנכון מהבלתי נכון, אין זו תשובה, לפי שהכללים שנתנו בתלמוד היו אחר ההסכמה בין החכמים אחר המחלוקת, וע"כ אמרו הלכה כסתם משנה, וכל היכי דשקיל וטרי תלמודא אליבא דחד, הילכתא כותיה והילכתא כבתראי מרבא ואילך, וכן כל כללי ההלכה במחלוקת התנאים, כמו הלכה כר' יוסי שנימוקו עמו, הלכה כר' עקיבא מחבירו, וכר' מחביריו, ור"מ ור"י הלכה כר"י, וכיוצא באלו, ועוד כמה וכמה מחלוקות היו אחר חתימת התלמוד ואין אנו יודעים בהם הלכה כמי, וכמה קושיות הקשו התוספות והניחום בצ"ע, וכי מפני זה נעזוב תורתנו, ומפני שאין אנו יודעים כל הדברים בבירור, לא נדע ולא נבין בהם כלל אתמהה, באמת אין אנו סכלים כ"כ בחכמת התורה עד שלא נדע שום דבר ממנה, ויאמר לנו הפילוסוף אם ן' רשד ון' סינה בחכמי אומות העולם, והרמב"ם ומפרשיו ובעל העקדה בחכמי ישראל ידעו איזה דבר בחכמת הפילוסופיא של אריסטו, כיון שהמחלוקות בין תלמידיו בפירוש דבריו עצמו מספר, וכי מפני כך עזבו האנשים האלה את דבריו וסברותיו, שנעזוב אנחנו סתרי התורה לפי שנתהוו בה מחלוקות בין החכמים, ואפילו לדבריהם די לנו שנדע מסתרי התורה כמו שיודעים חכמי ישראל בחכמת התלמוד, וחכמי אומות העולם בחכמת אריסטו. א"כ כל ירא שמים ישתדל בחכמת התורה, בין בפשט בין בתעלומות, לבחור בין המחלוקות הדעת היותר מוסכמת, ולא יירא מהסכנה, לפי שכל מחלוקת שהיא לשם-שמים סופה להתקיים, וכיון שדעת כל החכמים היא להסכים אל האמת, אלו ואלו דברי אלקים חיים, ובפי' אמרו בס' הבהיר, מלמד שכל הרגיל במעשה מרכבה ובמעשה בראשית א"א שלא יכשל, שנאמר והמכשלה הזאת תחת ידך. דברים שאין אדם יכול לעמוד עליהם אא"כ יכשל בהן, והתורה אומרת תוכחות מוסר, אבל באמת זוכה לדרך חיים עכ"ל. ובפי' אמר ז"ל במדרש משלי, ששואלין לאדם ביום הדין צפית במרכבה? צפית בשעור קומה?