אמונת חכמים/פרק עשרים וחמשה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אמונת חכמים · פרק עשרים וחמשה· >>

ולא הוזקקתי להשיב לאותם שרצו לתלות עצמם בחוט של הבל שאין בו ממש, שנביא לפנינו כדי לומר שספר הזהר חברו ר' משה די ליאון, אשר הי' בשנת נ"ג ליצירה בדורו של הרשב"א, ואינו מרשב"י, לפי שכל זה אמרו כדי שלא להודות בסתרי התורה, וכבר הוכחתי אמתתם, ובספר יוחסין הנדפס בקראקה דף מ"ב כתב וז"ל וכן ספר הזהר המאיר לכל העולם ונקרא מדרש יהי אור שהיא מסודות התורה והקבלה כנוהו על שמו אעפ"י שהוא לא עשאו כיון שתלמידיו ובנו ותלמידי תלמידיו עשאוהו על מה שקבלו ממנו כמו שאמרנו שהמשנה וספרא וספרי ותוספתא כולהו אליבא דרבי עקיבא אעפ"י שאלו הדברים נעשו על פיו יותר מששים שנה אחרי מותו, ובעבור זה דברי הזהר הם יותר אמתיים כי הם דברי האחרונים שראו המשנה ופסקי ההלכות ומאמרים מהאמוראים שם, ונגלה זה הסוד אחר הרמב"ן והרא"ש שלא ראוהו, וכבר הוא מוסכם בישראל שהדבר שלא יחלוק על התלמוד ואינו מפורש בתלמוד ומצינו שם מפורש שמקבלים אותו, כמו אמן של גאל ישראל אע"פ שרש"י ור"ח ובה"ג ורבינו יעקב הזכירוהו אבל בתו' ובהרמב"ם לא נמצא אבל בפסקי ברכות נמצא שהוא פסק כרש"י וכן בקדוש של סעודה שלישית על היין שאינו מפורש בתלמוד והרמב"ם אומר שצריך אעפ"י שהרא"ש אומר שאינו צריך, ונתן טעם כי כמו שהוא די בלילה בקדוש אחד, כן הוא ליום, וזה הטעם חלוש כי בלילה לא יש אלא סעודה אחת וביום חייב ב' סעודות מדרשות הפסוק, והזוהר מסכים לדעת הרמב"ם, וכן בתפילין של חולו-של-מועד, כי לא נשאר גאון וכן הראב"ד וכן הרמב"ן שלא אסרו אותו, חוץ מבעל ספר המצות והרא"ש, ובתלמוד בבלי שלנו אינו מפורש, אנו לוקחים סברת הזהר שהוא אסור, וכן ברכת המזון שהרמב"ם פסק אינה טעונה כוס, והרא"ש פסק שטעונה כוס, ומצאנו בזהר שאינה טעונה כוס ביחיד כי אם בשלשה בזימון, וכ"כ המחברים משם הרשב"א עכ"ל. ובדף נ"ב ע"ב כתב ז"ל כבר ידוע שאעפ"י שהוא מכונה לר' אליעזר האחרונים עשו פרקיו כמו הזהר המכונה לר' שמעון, וכן נמצא ספר יצירה המכונה לאברהם אבינו עכ"ל. ואין זה מנגד לכוונתנו לפי שידוע הוא למי שקרא ספר יוחסין וספר הקבלה להראב"ד ובקי מעט בגמרא שרבינו הקדוש כתב המשנה כמו מאתים שנים אחר הלל ונמצאו בה כמה דברים שאמרו הלל ושמאי ותלמידיהם ותנאים אחרים שמתו קודם לידת רבינו הקדוש, ומה בכך הלא כל הדברים בעל פה היו בין החכמים וכן מימות ר' הקדוש עד רב אשי עברו מאתים שנים בקירוב, והגמרא נחתמה ע"ג שנה אחר מות רב אשי א"כ מימי רב ושמואל עד חתימת התלמוד עברו יותר ממאתים שנים, וכבר נמצאו בתלמוד כמה ממרות מרב ושמואל ורבא ור' יוסף וכמה מעשים שאירעו בימים קדמונים, וכי מפני כך לא נאמין להם לפי שמחבר התלמוד לא שמע הדברים ההם, וכן אם רשב"י בעצמו לא כתב הזהר אלא נכתב מבנו ותלמידו אפילו ק' שנים אחר מותו מה בכך. ואחוה לך דעתי בדבר הזה, דע כי קודם רבנו הקדוש היו שונים המשניות והמסכתות בעל פה, וכן העלו כל המפרשים, וראייתם ממה ששנינו בסוף כלים אמר ר' יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה, ומהא דאמרינן בברכות פרק ד' עדיות בו ביום נשנית ובהוריות פרק ג' מוכח שבימי ר"ג היו שונים עוקצין, אמנם כל תנא ותנא הי' מוסיף מה שהי' מחדש ולא היו הדברים מסודרים כל הצורך עד שבא רבי וסידר הכל, ואחר מותו לא הוסיפו במשנה כי אם מעט מזער כמו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא, ובסוף עוקצין אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות, עוד דע כי גם בימי רבי היו שונים הגמרא ובהדיא אמרינן בסוף פרק ב' דבבא-מציעא דבימי רבי שבקו כולי עלמא מתניתין ואזלי בתר גמרא, הדר דריש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא, אבל עד רב אשי כל אמורא הי' מוסיף מה שהי' מחדש עד שבא רב אשי וסידר כל ההלכות, ולא יכול לסיימו בחייו והוסיפו בו הרבה דברים, מר בר רב אשי ואחרים ונחתם התלמוד בימיהם ועכ"ז רבנן סבוראי הוסיפו בו איזה דברים, עוד דע שכל המשניות היו לומדים אותם בעל פה עד שרבנו הקדוש כתבם, אמנם זהו לפי דעת הרמב"ם, אבל לפי דעת הרב חאגיס בעל עץ חיים לא נכתבו המשניות עד אחר מות רב אשי, וכמ"ש בהקדמתו ועד רב אשי היו לומדים כל הגמרא בעל פה, ומעתה גם בספר הזהר כך הי', שכל האידרא בין דנשא בין דהאזינו נכתבה תכף ומיד שנאמרה, שכן כתוב שם ר' אבא יכתוב וכו', אמנם שאר הדרשות של רשב"י ושל כל שאר החכמים היו לומדים בעל פה עד שנסדרו בספר, כמו שסדרו המשניות והתלמוד, ודומה לזה ממש הוא מדרש רבה, לפי שכתב בעל ספר יוחסין שרבי הושעיה חיבר מדרש רבה ושר' יוחנן תלמיד ר' הושעיה הי', והרי מצינו שם כמה דרשות שנאמרו מן החכמים שקדמו הרבה לר' חייא ור' הושעי', אלא שהיו לומדים אותם בעל פה עד שבא ר' הושעיה וסידרן, ואחר ר' הושעיה החכמים שבאו אחריו הוסיפו בו דרשות הרבה, ולכן תמצא בו כמה דברים שאמרו החכמים שהיו אחר ר"י, ור"ל בשם ר' יוחנן ור"ל ובפ' שמיני בשם רב נחמן, והמאסף האחרון למדרש רבה לא נודע אצלי מי הוא. ואל תתמה איך בימי רשב"י כתבו האידרא, אם אפילו בימי רבנו הקדוש עדיין לא נכתב שום דבר מתורה שבע"פ, לפי שבהגדה הקלו, וכך העלה הרב בעל עץ חיים בהקדמתו ממאי דאמרינן בתמורה פרק ב' (דף י"ד, ע"ב) אמר רב דימי אי אשכחית דכתב איגרתא שלחית לי' לרב יוסף לא תיסמי מנחת נסכים ממתניתא וכו' ופריך בגמרא ואי הוה לי' איגרתא מי אפשר למשלחה, והא אמר ר' אבא ברי' דרב חייא בר אבא א"ר יוחנן כותבי הלכות כשורפי תורה, והלמד מהם אינו נוטל שכר, דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה וכתוב א' אומר כי על פי הדברים האלה, לומר לך דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב, ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה וכו' דילמא מילתא חדתא שאני, דהא ר' יוחנן ור"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, וכתב עוד בעל עץ חיים במקום הנזכר ז"ל, נשאר לנו לידע למה הקלו בדברי אגדה שיכתבו מבשאר הלכות, אפשר משום דבהלכות הכל היו משתדלים בהם ולא יבאו לידי שכחה, אבל הגדות מצינו הרבה שלא היו בקיאים בהם כמו רב ספרא בפרק קמא דע"ז וכו', ואפשר שישתכחו ח"ו עכ"ל. וא"כ בהגדות הפשט ק"ו בסתרי התורה, עוד כתב ז"ל ונראה שלא היו חוששין כל כך בהגדה, ואפשר שאין האיסור מדאורייתא בדברי הגדה, דהא א"ר יוחנן בירושלמי פרק ה' דברכות ברית כרותה הלומד הגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח.