אמונת חכמים/פרק עשרים וחמשה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ולא הוזקקתי להשיב לאותם שרצו לתלות עצמם בחוט של הבל שאין בו ממש, שנביא לפנינו כדי לומר שספר הזהר חברו ר' משה די ליאון אשר הי' בשנת נ"ג לאלף החמישי בדורו של הרשב"א ואינו מרשב"י, לפי שכל זה אמרו כדי שלא להודות בסתרי התורה, וכבר הוכחתי אמתתם, ובספר יוחסין הנדפס בקראקה דף מ"ב כתב וז"ל, וכן ס' הזהר המאיר לכל העולם, ונק' מדרש יהי אור, שהיא מסודות התורה והקבלה, כנוהו על שמו אעפ"י שהוא לא עשאו, כיון שתלמידיו ובנו ותלמידי תלמידיו עשאוהו על מה שקבלו ממנו, כמו שאמרנו שהמשנה וספרא וספרי ותוספתא כולהו אליבא דר' עקיבא, אעפ"י שאלו הדברים נעשו על פיו יותר מששים שנה אחרי מותו, ובעבור זה דברי הזהר הם יותר אמתיים כי הם דברי האחרונים שראו המשנה ופסקי ההלכות ומאמרים מהאמוראים שם, ונגלה זה הסוד אחר הרמב"ן והרא"ש שלא ראוהו, וכבר הוא מוסכם בישראל שהדבר שלא יחלוק על התלמוד ואינו מפורש בתלמוד, ומצינו שם מפורש שמקבלים אותו, כמו אמן של גאל ישראל, אע"פ שרש"י ור"ח ובה"ג ורבינו יעקב הזכירוהו, אבל בתורה ובהרמב"ם לא נמצא, אבל בפסקי ברכות נמצא שהוא פסק כרש"י, וכן בקידוש של סעודה שלישית על היין שאינו מפורש בתלמוד, והרמב"ם אומר שצריך אעפ"י שהרא"ש אומר שאינו צריך, ונתן טעם כי כמו שהוא די בלילה בקידוש אחד כן הוא ליום, וזה הטעם חלוש כי בלילה לא יש אלא סעודה אחת, וביום חייב ב' סעודות מדרשות הפסוק, והזהר מסכים לדעת הרמב"ם, וכן בתפילין של חש"מ כי לא נשאר גאון, וכן הראב"ד וכן הרמב"ן שלא אסרו אותו חוץ מבעל ספר המצות והרא"ש, ובתלמוד בבלי שלנו אינו מפורש, אנו לוקחים סברת הזהר שהוא אסור, וכן ברכת המזון שהרמב"ם פסק אינה טעונה כוס, והרא"ש פסק שטעונה כוס, ומצאנו בזהר שאינה טעונה כוס ביחיד כי אם בשלשה בזימון, וכ"כ המחברים משם הרשב"א עכ"ל. ובדף נ"ב ע"ב כתב ז"ל, כבר ידוע שאעפ"י שהוא מכונה לר' אליעזר, האחרונים עשו פרקיו כמו הזהר המכונה לר' שמעון, וכן נמצא ס' יצירה המכונה לאברהם אבינו עכ"ל. ואין זה מנגד לכוונתנו, לפי שידוע הוא למי שקרא ס' יוחסין וס' הקבלה להראב"ד ובקי מעט בגמ', שרבינו הקדוש כתב המשנה כמו מאתים שנים אחר הלל, ונמצאו בה כמה דברים שאמרו הלל ושמאי ותלמידיהם ותנאים אחרים שמתו קודם לידת רבינו הקדוש, ומה בכך הלא כל הדברים בעל פה היו בין החכמים, וכן מימות ר' הקדוש עד רב אשי עברו מאתים שנים בקירוב, והגמ' נחתמה ע"ג שנה אחר מות רב אשי, א"כ מימי רב ושמואל עד חתימת התלמוד עברו יותר ממאתים שנים, וכבר נמצאו בתלמוד כמה ממרות מרב ושמואל, ורבא ור' יוסף, וכמה מעשים שאירעו בימים קדמונים, וכי מפני כך לא נאמין להם, לפי שמחבר התלמוד לא שמע הדברים ההם, וכן אם רשב"י בעצמו לא כתב הזהר אלא נכתב מבנו ותלמידו אפי' ק' שנים אחר מותו מה בכך. ואחוה לך דעתי בדבר הזה, דע כי קודם רבנו הקדוש היו שונים המשניות והמסכתות בעל פה, וכן העלו כל המפרשים, וראייתם ממה ששנינו בסוף כלים (פרק ל' משנה ד), אמר ר' יוסי אשריך, כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה. ומהא דאמרינן בברכות פ"ד (דף כח.), עדיות בו ביום נשנית. ובהוריות פ"ג (דף יג:) מוכח שבימי ר"ג היו שונים עוקצין, אמנם כל תנא ותנא היה מוסיף מה שהיה מחדש, ולא היו הדברים מסודרים כל הצורך עד שבא רבי וסדר הכל, ואחר מותו לא הוסיפו במשנה כי אם מעט מזער, כמו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא (סוטה פ"ט משנה טו). ובסוף עוקצין (פ"ג משנה יב), אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות. עוד דע כי גם בימי רבי היו שונים הגמ', ובהדיא אמרי' בסוף פ"ב דב"מ (דף לג:), דבימי רבי שבקו כולי עלמא מתני' ואזלי בתר גמרא, הדר דריש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא. אבל עד רב אשי כל אמורא הי' מוסיף מה שהי' מחדש, עד שבא רב אשי וסידר כל ההלכות, ולא יכול לסיימו בחייו והוסיפו בו הרבה דברים, מר בר [רב] אשי ואחרים, ונחתם התלמוד בימיהם, ועכ"ז רבנן סבוראי הוסיפו בו איזה דברים, עוד דע שכל המשניות היו לומדים אותם בעל פה עד שרבנו הקדוש כתבם, אמנם זהו לפי דעת הרמב"ם, אבל לפי דעת הרב [יעקב] חאגיז בעל עץ [ה]חיים, לא נכתבו המשניות עד אחר מות רב אשי, וכמ"ש בהקדמתו: ועד רב אשי היו לומדים כל הגמ' בעל פה. ומעתה גם בס' הזהר כך היה שכל האידרא בין דנשא בין דהאזינו נכתבה תכף ומיד שנאמרה, שכן כתוב שם ר' אבא יכתוב וכו'. אמנם שאר הדרשות של רשב"י ושל כל שאר החכמים היו לומדים בעל פה, עד שנסדרו בספר כמו שסדרו המשניות והתלמוד, ודומה לזה ממש הוא מדרש רבה, לפי שכתב בעל ס' יוחסין, שרבי הושעיה חבר מדרש רבה, ושר' יוחנן תלמיד ר' הושעיה היה. והרי מצינו שם כמה דרשות שנאמרו מן החכמים שקדמו הרבה לר' חייא ור' הושעיה, אלא שהיו לומדים אותם בעל פה, עד שבא ר' הושעיה וסידרן, ואחר ר' הושעיה החכמים שבאו אחריו הוסיפו בו דרשות הרבה, ולכן תמצא בו כמה דברים שאמרו החכמים שהיו אחר ר' יוחנן ור"ל בשם ר' יוחנן ור"ל, ובפ' שמיני בשם רב נחמן, והמאסף האחרון למדרש רבה לא נודע אצלי מי הוא. ואל תתמה איך בימי רשב"י כתבו האידרא אם אפי' בימי רבנו הקדוש עדיין לא נכתב שום דבר מתורה שבע"פ, לפי שבהגדה הקלו, וכך העלה הרב בעל עץ [ה]חיים בהקדמתו, ממאי דאמרינן בתמורה פרק ב' (דף יד:), אמר רב דימי אי אשכחית דכתב איגרתא שלחית ליה לרב יוסף, לא תיסמי מנחת נסכים ממתניתא וכו', ופריך בגמרא ואי הוה ליה איגרתא מי אפשר למשלחה, והא אמר ר' אבא בריה דרב חייא בר אבא א"ר יוחנן כותבי הלכות כשורפי תורה, והלמד מהם אינו נוטל שכר, דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל, כתוב א' אומר כתוב לך את הדברים האלה (שמות לד, כז). וכתוב א' אומר כי על פי הדברים האלה (שם). לומר לך דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב, ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה וכו', דילמא מילתא חדתא שאני, דהא ר' יוחנן ור"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא. וכתב עוד בעל עץ [ה]חיים במקום הנז' ז"ל, נשאר לנו לידע למה הקלו בדברי אגדה שיכתבו מבשאר הלכות, אפשר משום דבהלכות הכל היו משתדלים בהם ולא יבאו לידי שכחה, אבל הגדות מצינו הרבה שלא היו בקיאים בהם, כמו רב ספרא בפ"ק דע"ז וכו', ואפשר שישתכחו ח"ו עכ"ל. וא"כ בהגדות הפשט ק"ו בסתרי התורה, עוד כתב ז"ל, ונראה שלא היו חוששין כל כך בהגדה, ואפשר שאין האסור מדאורייתא בדברי הגדה, דהא א"ר יוחנן בירושלמי פ"ה דברכות (הלכה א, דף לז:), ברית כרותה הלומד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח.