אמונה ובטחון/ה

פרק ה

א. הדמיון כופף ראשו בפני העושר, ולעתים בפני העשיר, נכנע לפני הכח, ולעתים לפני בעל הכח, נכנע לפני היופי, לפני הנוי, לפני היכלי שן, לפני ארמוני מלכים, לפני מעשים כבירים, לפני המצאות חדשות, כורת ברית עם העין, הולך שלובי זרוע עם ההוה:

והשכל איש ריבו אוהב את הבחינה השכלית, מחבב את המאזנים, חומד את משפטי החשבון, חושק את חקי המחקר:

טבע בן אדם לאהוב את ההתחרות, אם שנים - אחד מתחרה את רעהו, אם עדה - את חברתה, או אם דורות הראשונים מתחרים עם דורות האחרונים, גם זה מושך את הלב, וההתאבקות שלהם נעימה לראות עין, ולשמע אוזן:

והנה הראשונים אומרים אנחנו חכימים ממכם והדורות הולכים ומתמעטים, לבן של ראשונים כפתחו של היכל ולבן של אחרונים כסדקי מחט, והאחרונים בלעגי שפה ילחשו, הלא הראשונים היו בטלנים, לא היה להם קשר מדינות, ולא ידעו חלקי תבל זה מזה, כל מזונם היה טבעי, וגז כבשים לבושם, גם מלחמותם היתה בחרבות ורמחים ובקשתות ומקלעות, ואנחנו מסלות הברזל סללנו על פני כל כדור הארץ, עשינו טלגרף, וטלפון, ורדיו, עשינו את האישים כולם למשפחה אחת, כל חכמי תבל נועצו יחדו, העולם עיר אחת גדולה לפנינו, גם מגדלים פורחים באויר עשינו, וקלים היינו מנשרי שמים, גם הרבינו בתי חרשת לעשות צרכים מסוגלים, לא שערום אבותינו, גם כלי זיון חרשנו, פצצות מחריבי עולמות, מקטלי אלפים ורבבות, ואין תפארתנו כלל להתחרות עם הראשונים שחסרו כל אלה, היתחרה הענק עם הננס:

ב. הדמיון התענין רציני באזנים קשובות, לשני המתוכחים האלה, וכדרכו להשיב משפט על אתר, הוא כותב וחותם פסק דינו:

לכו נא דורות הקדמונים למנוחתכם אתם וצרור חכמתכם, כבר אנחנו חיים בדור חכם חרשים, צעיר מחוכם:

ואמנם השכל כונן למשפט כסאו, מיסב ומעיין, ובהגיון עמוק הוא קובע כי יתרון החכמה הוא בלמודיות, ואין לכל צד לשמש ברב השימושיות ולתת אותן בכף המאזנים, כי חמדת החכמה היא הערמה הערומה, אבל מה שבני אדם משמשים בה בשכלול גשמיהם תחת השמש, לא תוסיף כבוד ורוממות לנפש החכמה דרת שחקים:

ואמנם האחרונים הרבו לשמש בחכמה למצרכי בני אדם, והעשירו פני תבל עושר רב, אבל לא יגרע בשביל זה מנת חלקם של הראשונים אשר שמו כל מגמתם לקנות חכמה ולהבין בינה ולא שמו לב לשמש בחכמתם ולהמציא המצאות חדשות בארץ החיים, ולא עוד אלא שנמנעו מזה בכונה חיובית, שחששו שיבואו הדברים בידי אנשים שאינם מהוגנים וישתמשו בהן לעבודות זרות ולשפיכת דמים, וכדאמרו יומא ל"ח א' בבית גרמו ובבית אבטינס, שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עכו"ם בכך:

ולא עוד אלא שמן הטבע להמציא הרבה ולהשכיח הרבה, ואין אנו יודעים את חשבון הנשכחות לתת להם מספר, וכמו שאמר החכם קהלת א' יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא וגו' אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו וגו', ולפנינו חכמת מצרים שהחנוטים שלהם קיימים עד היום ונלאו חכמי דור האחרון למצוא סודם וכתיב וימלאו לו ארבעים יום כי כן וגו', נראה מזה כי היתה חכמה בעלת טיפול מרובה וחליפת חומרים כימיים, וכן נמצאים באפריקא וברומי בנינים שכיות החמדה המשתקף מהם גנזי נסתרות של חכמה ודעת:

וחכמת האחרונים נוסדת על המונחים של הראשונים, שגילו את הפחמי ואת החמצי שבאויר, והשימוש בהפרדתן, והמחקר על המחצבים המוצאים מן עמק האדמה הזהב הכסף והברזל והפרדתן, ועל יסור התפתחות החכמה, הוסיפו האחרונים נסיונות רבות, ורב התהלה להפותח הראשון שלא היה בידו מפתחות מורשה רק ברוחב לבבם ובגודל כשרונם פתחו דלתות שערי חכמה, לא כן האחרונים שנכנסו לשערים פתוחים, ורב ההמצאות החדשות הומצאו ע"י נסיונות של אנשים רגילים במרץ וכשרון נסיוני, ולא למדו חכמה בבתי ספר הגבוהים של הדור:

ג. וזעיר שם זעיר שם אנו מוצאים שמושים מפליאים בדורות הקודמים, כתוב בים של שלמה יבמות פ' הערל סי' י"ב, מצאתי בראבי"ה שמעשה בא לפניו בא' שנקב השתן נמשך ממקומו ונחתך מבשר העטרה בחצי אצבע רוחב ויותר כשהיה משתין היה מקלח כלפי מעלה נגד פניו, ושאלו ראבי"ה ממה היה לו הדבר הזה, והשיב לו גלוי לכל קהלתנו, כי הייתי חולה והולך על מקלי שחוח ולבסוף נכווצו רגלי ולא הייתי יכול לילך יותר משנה אחת, וקניתי סוס והשכרתי רץ עמי ורכבתי לבבלונייא לנדיב הנשיא ר' ששת הרופא, וכבואי אליו ראה ענייני ואמר תולעת יש בעטרה היא האוכלת וגם מושכת אליה הגידים כי כולם נקשרים ואגודים זה בזה, ואם תחפוץ אחתוך לך הבשר שבו התולעת אך ספק יש אם תוליד אם לאו, ונתרצתי לו בזה ויקח האיזמל ויחתוך מקום ברקבובית עם התולעת ומיד נתפשטו גידי רגלי וכל אברי, ויקח תחבושת ורטיה וירפא אותי והנני בריא כאשר עיניך רואות ואני מתאוה לאשתי ככל אדם ומקום החתך היה כמעט כרוחב חצי אצבע ומגיע עד גובהה של עטרה עד ועד בכלל ופגע ונגע מעט ורוב גובהה של עטרה קיימת וכל פי אויר העליון נחתך בעובי בשר ולא נגע אלא למטה בסילון המקלח השתן וגובתא דש"ז ומחמת שנדבק מקום החתך זה בזה ע"י רטיה נעשה מקומו צלקת למשך ראש העטרה ולא גובהה של עטרה ולכך השתן מקלח למעלה ולפי הענין שראה ראבי"ה הכשירו לבא בקהל, ומן המפורסמות בגמ' הנתוח של הוצאת הולד דרך דופן ולרפא האם רפואה שלימה שתחזור ותתעבר ותלד, והר"מ בפה"מ פ"ח דבכורות כתב, אבל מה שאומרים המגידים שהאשה חיה אחר שקורעים דופנה ומתעברת ויולדת איני יודע לו טעם והוא ענין זר מאד, אבל לשון הגמרא בכורות מ"ז ב' שני לנחלה לא ראשית אונו בעינן, משמע דלא איירי בתאמים דהא אמרו נדה כ"ז א' טפה אחת היא ומתחלקת לשנים, וא"כ תרויהו ראשית אונו, אבל י"ל דבעינן ולד נולד של ראשית אונו, אבל כבר נתפתח בזמננו הנתוח של הדופן והאם מתרפאה וחוזרת ומתעברת ויולדת, ואין מן הנמנע שהיו רופאים הבקיאים ומאומנים בנתוח זה בזמן המשנה:

ומצינו שהיו בקיאים בחכמת הנתוח כדאמר סנהדרין ל"ג א' דאמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אלא א"כ חותכין האם שלה:

הנה היו כל כך מומחים בנתוח זה עד שהיה מנהג קבוע להם לעשות נתוח זה לכל אלה הנשלחים חוץ למדינה, ובחסותם על כלכלת מדינתם שיצטרכו להם ארצות שכניהם תמיד להספקת הבשר, התחכמו פן יקבעו רפת ודיר בארצות אחרות ויחרב הכנסתם, סדרו נטילת האם ע"פ רופאים מומחים לכל פרה וחזירה הנשלחת לחוץ:

וכן היו בקיאים לעשות נתוח לבני אדם ולהוציא את הטחול, וזה גורם קלות בתנועת הגוף וכדאמר ע"ז מ"ד א' וחמשים איש רצים לפניו מאי רבותיהו תנא כולם נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים היו, ופרש"י נטולי הטחול שהטחול מכביד, וחקוקי כפות הרגלים נטל הבשר מן העצם ולא היו מרגישים בקוצים וברקנים, והוא ג"כ מפלאות הנתוחים:

והיה להם סמים המחלימים את העצמות ומקשים אותם, דבלא זה חקיקת הבשר תקלקל את העצמות ותרפה את הפסיעות:

ד. וברמב"ן במדבר כ"א ט', וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם עד כי נשוכי כלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו כמו שכתוב בספר הרפואות ומוזכר בגמ' במס' יומא, וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר לפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם:

וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדות כי נשוך כלב השוטה אחר שנשתטה בחליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים ואם תעביר המים במטלית ותסננה לא תמצא מהם שום רושם כלל וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים. וזה אמת הוא בפלאי כחות הנפש:

ה. ובגמ' ב"מ פ"ה ב' שמואל ירחינאה אסייה דרבי הוה חלש רבי בעיני' א"ל אימלי לך סמא [בתוך העין, רש"י] א"ל לא יכילנא, אשטר לך משטר [אמשח לך על גב העין, רש"י] א"ל לא יכילנא, הוי מותיב ליה בגובתא דסמני תותי בי סדיא ואיתסי, [גובתא, קנה חלול. תותי ב"ס, תחת מראשותיו ובוקע כח חוזק הסם והולך דרך עצם גולגלתו ומוחו עד עיניו]:

ובחולין נ"ז ב' והלא רחל אחת היתה בשכונתנו שנקדר קנה שלה [ניטל חלק מן הגרגרת] ועשו לה קרומית של קנה [רחבה וסתמוה בה, רש"י] וחיתה:

ושם ותרנגולת היתה לו לרשב"ח שנשמטה ירך שלה ועשו לה שפופרת של קנה וחיתה. ובפסחים נ"ו א' שגנז ספר הרפואות, ופרש"י לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא היו מתרפאין מיד, והר"מ בפי' המשנה הביא שפירשו לו כי שלמה חבר ספר הרפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמ"ש בספר והיה מתרפא, וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכים על הש"י הסיר אותו וגנזו, והר"מ שם חלק על פירוש זה דלא יתכן לשלול מבני אדם רפואות כמו שאין ראוי לשלול מהם מזונות, אבל נראה שפירוש שקבל הר"מ הוא מקובל איש מפי איש, ופי' הר"מ שם קשה דלא הוי להו לומר בגמ' סתם ספר הרפואות אלא הוו מפרשי מה שהיה בו מן האיסור וההפסד:

ומה שהק' הר"מ מ"ש ממזונות צ"ע שהרי אמרו ב"ק פ"ה א' תני דבר"י ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, ובגמ' ברכות ס' א' אמר ר"א לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו, ופרש"י כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים, ואביי אמר התם דלא לימא אינש הכי משום שניתן רשות לרפאות, והרי מבואר דאין רפואות כמזונות שהרי א"צ קרא להתיר מזונות, אלא רעבון אינו עונש ואכילה היא עבודה לפניו ית', כי שלחנו של צדיק כמזבח כדתנן אבות פ"ג ג' שאכלו כו' כאילו אכלו משש"מ, אבל חולי הוא עונש וראוי להתחזק בתשובה ובבקשת רחמים אלא שנתנה רשות להתרפא כי בני עליה מועטים:

והנה רורו של חזקיהו שאמרו מנהררין צ"ד ב' בדקו מדן ועד ב"ש ולא מצאו ע"ה, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה, ואמרו בגמ' שם כ' א' שקר החן זה דורו של משה והבל היופי זה דורו של יהושע יראת ד' היא תתהלל זה דורו של חזקיהו, ראוי היה לעמוד במגדל עוז באמונה ובטחון ושלא להשתמש ברופאים:

וכבר כתב הרמב"ן פ' בחקותי כי השרידים המזורזים ומקודשים בעבודת ד' אינם משמשים ברופאים אבל זו מדרגה של בני עליה כרשב"י וחבריו:

וכתיב מ"א ה' י' ותרב חכמת שלמה מחכמת כל ב"ק ומכל חכמת מצרים, ושם י"ג וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, ופרש"י מה רפואת כל אחת ועץ פלוני יפה לבנין פלוני ולנוטע בקרקע פלונית וכן על הבהמה מה רפואתה ועיקר גדוליה ומאכלה:

וברמב"ן בפתיחת התורה כתב, וראיתי הספר המתורגם הנקרא חוכמתא רבתא דשלמה וכתוב בו ולא ממקום הות תולדתא חביבתא למלך או לשליט דחדיו מעלנא דכל בר נש לעלמא ומפקנא שויאת חביו מטול כן צלית ואיתיהיבת לי רוחא דחכמתא וקרית ואתית לי רוחא דאי דעתא צבית בה יתיר מן שבטא וכרסוותא, יאמר כי לא מדבר תהיה תולדת מיוחדת למלך או לשליט אחר הוא ביאת כל איש בעולם ויציאה שוה לכולם יחד ובעבור כן התפללתי ונתן לי רוח חכמה וקראתי ובא לי רוח דעת בחרתי בה יותר מן השבט והכסא, ונאמר שם והוא דיהיב אידעתא דלא דגלותא למידע היכן קם עלמא ועובדיהו רמזלתא שוריא ושולמיא ומצעתהון דזמני שולחפי דזנבותה יד ודהיכן עבדי זמני ריהטיהון בשמיא וקבעיהון דכוכביא מהנא דבעירא וחימתא דחיוואתאי, עוזיהון דרוחי ומחשבתהון דבני אנשא גינסי דנצבתא וחיליהון דעיקרי כל מדעם דכסי וכל מדעם דגלי ידעית, ואמר שהאלהים הוא הנותן דעת שאין בו שקר לידע איך קם העולם ומעשה המזלות הראש והסוף ואמצעות הזמנים ואלכסונות הזנבות ואיך יעשו הזמנים מרוצת השמים וקביעות הכוכבים לחות הבהמות וחמת החיות תוקף הרוחות ומחשבות אדם יחמי האילנות וכחות השרשים כל דבר מכוסה וכל דבר מגולה ידעתי:

וכתיב מ"א י' כ"א כ"ב וכל כלי משקה המלך שלמה זהב וגו' כי אני תרשיש למלך בים עם אני חירם אחת לשלש שנים תבוא אני תרשיש נשאת זהב וגו' ות"י ארי ספינתא אפריקא כו' חדא לתלת שנין אתיא ספינת אפריקא מעינא דהב כו', וגם היום ידועות חפירת שלמה שהוציא משם הזהב, והיום דרושות הרבה מן החכמות השמושיות להוצאת הזהב באפריקא:

ובגמ' ע"ז מ"ד א' אמרו דעטרה שמשקלו ככר זהב היתה בראש דוד ולא היתה מכבידה מפני שאבן שואבת היתה בה, ופרש"י שטבע האבן היה להגביה למעלה והיתה האבן קבועה בה והיתה מושכת העטרה למעלה, והיתה אבן מכוונת בשיווי המשקל של ככר זהב באופן שלא היתה העטרה מוגבהת מעל ראש דוד וגם לא היתה מכבידה על ראשו, ובתו' פירשו שהאבן היתה קבועה בתקרת הבית כנגד כסא המלוכה והיתה האבן שואבת את העטרה שלא תכבד על ראשו, וגם היתה בשיווי המשקל שלא תרים את העטרה למעלה, ולכל הפירושים הוא מפלאות הטבע: