אלשיך על אסתר א יג

(יג - טו) ויאמר המלך לחכמים וכו' והקרוב אליו וכו' כדת מה וכו'. ראוי להעיר מה הדבר שאמר להם, אם הוא כדת מה לעשות, יאמר ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים כדת מה לעשות וכו' ולא יפסיק באומרו כי כן וכו'. וכל פסוק והקרוב אליו אין ענינו קרוב ולא מתיחס אל הענין כלל, כי מה לנו אצל ענין זה כי נדע מי הוא הקרוב אליו ומי הם שבעת שרי פרס ומדי היושבים ראשונה במלכות. כי על כן הוצרכו רבותינו ז"ל (מגילה יב ב) לומר כי רמז הם שמות אלו אל מאמר מלאכי השרת לפניו יתברך, באומרו כרשנא כלום הקריבו לפניך אומות העולם מ"ה כרים בני שנה וכו' כאשר נבאר לפנים בס"ד. ועוד כי באומרו ויאמר וכו' מורה שהגיש משפטו לפני כל יודעי העתים הדנין לפי העת והזמן, ואיך יאמר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, שהם הדנין על פי הדת. ועוד אומרו (פסוק יד) והקרוב לשון יחיד. ועוד כי אומרו (פסוק טו) כדת בשב"א הכ"ף היא מלה סמוכה לשאחריה ואיננו צודק פה והראוי ינקד הכ"ף בפת"ח. ועוד שאם בא להגיש משפטו אל הדיינים למה מגדיל תואריה לומר המלכה ושתי, וגם אומרו במלכה ולא אמר למלכה כמה דאת אמר (שמות כא לא) כמשפט הזה יעשה לו ולא אמר יעשה בו וכאומרו ככה יעשה לאיש (לקמן ו יא). וגם הודיעו על אשר לא עשתה וכו' יראה ייתור כי נודע היה הדבר להם כי שם נמצאו ושם היו. וכן אומרו המלך אחשורוש, כי אחר שפיו הוא המדבר למה יזכיר שמו, והראוי יאמר על אשר לא עשתה את מאמרי. וגם אומרו המלך הוא מיותר. וכן אומרו ביד הסריסים. ועוד בתשובת ממוכן (פסוק טז) כי המלך שאל כענין והוא לא השיב כהלכה, כי שאל כדת מה לעשות והשיב לחייבה מפני הכבוד אשר לא כדת. והנה במדרש אמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ד ז) כי יצא דבר המלכה וכו' אמר רב שמואל בלא דדין הות צריכה, ע"כ. והוא שהוקשה לו הנה עזב כבוד המלך והשרים ועשה עיקר מהבזות בעליהן וכו', והשיב שהוא טעם שני שאמר בלא דדין, לומר בלא זה שאמרתי גם יש טעם אחר שצריכה ליפקד. וראוי לשים לב על דרך הפשט אחר טוב טעם אל טענתו זאת על דרך רבותינו ז"ל או זולתו. ועוד אומרו (פסוק יז) באמרם, ומהראוי יאמר באומרן בנו"ן. ועוד אומרו (פסוק יח) והיום הזה תאמרנה, ואינו אומר מה שיאמרו. ועוד כי אומרו אשר שמעו את דבר המלכה בלתי מתיישב וגם הוא מיותר, שלא היה ראוי יאוחר רק והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי לכל שרי המלך. ועוד למה בפסוק הקודם לא אמר היום הזה בכל הנשים כמאמרו בשרות. ועוד אומרו וכדי בזיון וקצף, כי אין מסוג אחד כי בזיון הוא הבזות הנשים את בעליהן וקצף הוא קצף המלך על הדבר:   אך הנה כתבנו שלב המלך על אשתו כי יפה היא מאד, והיה בוש לומר גלוי לכל העמים והשרים אשר לפניו שהיה מוחל על כבודו, כי יהיה לו למחיתה וחרפה. אך היה מבקש יזכוה על פי הדין ותהיה לו הדת לכסות עינים, לומר כי אין לאל ידו לשפוך דם אשר לא כדת. וראה והנה יש שני סוגי בתי דינים, אחד הדנים על פי הדת. ב. הדנים לפי העת והשעה. והנה אם יגיש משפטה אל עדת הדיינים הדנים על פי הדת יוכל למלט נפשה על פי הטענות אשר יסדר באומרו כדת מה לעשות וכו' כאשר יבא בס"ד. אך לפני הדיינים לפי העת אין לה תקומה, כי הלא (היא) כעת היו לפני המלך שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות הם מלכי האיפרכיות. ושתים הנה רעות המתייחסות אל העת, א. היות הבזיון אשר ביזתה כולל אל המלך והשרים והעמים, ב. הנוגע אל המלך לבדו. כי לו קראתה המלך במקום משולל עמים ושרים רק בינו לבינה, ענוש תענש אך לא תהיה בת תמותה. אמנם בהיות שמה לאל מלתו במקום גדולים שרים ולאומים הרואים את חרפתו והיא קלון כבודו תכסהו בושה גדולה עד מאד, ובת מות היא המביאתו לידי כך. ועוד לו כי היה אז המלך מראה גדולתו וכבוד עשרו לפני חילו וכל שריו ועבדיו ומה גם שרי המדינות, למען יגדל חשיבותו בעיניהם וכל גוים יעבדוהו ותתחזק מלכותו עליהם כאשר כתבנו למעלה בסיבת המשתה והוראת העושר. ובדבר הזה נהפוך הדבר, וכל הרואים את כבודו יבזוהו בלבם באומרם הנה אשתו תבזה אותו ואינו שורר בביתו איך נחשיבהו אנחנו וישתרר עלינו גם השתרר, וכדאי בזיון וקצף גדול נמנע הכפרה. לכן למלך אין שוה לדון דינה לפני יודעי העתים, כי אין בהם דן דינה למזור, כי אם על פי הדת ודין. אך דרך המלך הוא לעשות משפטיו ודיניו על פי יודעי העתים, על כן המלך עשה בערמה לגלות דעתו כלאחר יד שהיה מבקש לדונה על פי הדת, למען יטה את יודעי העתים והשרים הקרובים אליו אל דעתו לחתור לה צד זכות בחכמתם בהכירם רצון המלך. וזה כי אמר המלך לחכמים יודעי העתים, ומאמרו אשר אמר להם הוא כי כן דבר המלך לינתן וליאמר אליהם לפני כל יודעי דת ודין כלומר קודם כל יודעי דת ודין, כי יודעי העתים הם הקודמים לדון דיני המלך. ומה גם כי הקרוב אל המלך הוא כרשנא שהוא גדול שביודעי העתים, וגם שתר וכו' כולם כאחד שבעת שרי פרס ומדי הם רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות, כלומר ולהם יאתה דין זה כי מי לי קרובים, כלומר ואתם תדינוהו:   אמנם שאלה אחת אני שואל מאתכם והוא עשו לה דינכם קרוב אל הדת, שידמה המשפט לפי העת אל משפט הדת. וזהו אומרו כדת מה לעשות בשו"א הכ"ף, שאם היה בפת"ח היה נראה שהוא לגמרי על פי התורה ולא לפי העת כלל. אך לא ערב אל לבו כל כך למה שאינו מחוק המלכות, רק שאל שיהיה משפטם כדת מה לעשות, שמה שידונו לעשות לה שיראה כדת, וזהו כדת מה לעשות ולא כפי העת בהחלט:   והטעמים שיש לזכותה בהם, האחד למה שהיא המלכה ושתי. לומר כי תביטו בה בבחינת היות המלכות עיקר וראשית לה להיותה בת מלכים בלשצר אויל מרודך ונבוכדנצר, ושם העצם שלה נטפל אחר המלכות, וזהו המלכה ושתי ולא ושתי המלכה כמבואר למעלה. ועל פי דרכו רמז להם שדעתו להעניש עליה עונש באופן תשאר מלכותה לה קיימא ולא להעבירה מהמלכות, וכל שכן שלא ימיתנה. וזהו שלא אמר למלכה כי אם לעשות במלכה שמה שיעשו לה יהיה עודנה במלכותה:   והטעם השני הוא כי לא חטאה בקום עשה רק בשב ואל תעשה שלא באה, כי אינו דומה לחטא של מעשה, וזהו על אשר לא עשתה:   והשלישי כי הוא דבר פתאומי ומגונה שיצא מפי המלך, ודרכן של בני אדם על דבר בלתי הגון לשוב להסתכל עליו אם יעשה ואם יחדל. ועל כן לא תגדל אשמתה אם לא עשתה מאמרו, כי אמרה בלבה אולי יחשוב מחשבה על מה שיצא מפיו וינחם, ואם הוא עצב עתה יהיה שמח לאחר כך ויחזיק לי טובה אחר כך. וזהו אשר לא עשתה את מאמר המלך שיהיה מאמר בלבד משולל מחשבה תחלה ומיתון אחרי דברו:   והרביעי היותו אחשורוש הידוע שהיה אהורייריה דאבוה, וזהו אומרו אחשורוש:   החמישי היות ביד הסריסים ולא עם נערותיה לפי כבודה או סריסיה משרתי פניה ולא סריסי המלך. וזהו אומרו ביד הסריסים הם הידועים סריסי המלך, כמאמר: מהומן וכו' המשרתים את פני המלך:   והשישי הוא שלא צוה עליה שתבא אליו כבאה בבחירה לעשות רצונו, כי אם שיביאוה כמביאים מך מערכה אשר השליטם המלך עליו, וזה שאמר הכתוב ביד הסריסים שתהיה בידם מסורה להביאה ולא כבני לויה. הנה סידר טענותיו באופן תזכה בדין ותפקד ברחמים כי היה המלך חפץ בחייה:   או יהיה שיעור הכתוב כדת מה לעשות, לומר מה שקראתי לכם יודעי העתים הוא על כי כן דבר המלך ומשפטו לבא לידון לפני יודעי העתים קודם לכל יודעי דת ודין. אך כדת הוא מה לעשות, כלומר כדת הוא מה שראוי לעשות - ולא כמשפט העתים - במלכה ושתי על ששת טעמי זכותה הנרמזים בכתוב אחד, שהיא מלכה ושתי והחמשה הנותרים כנזכר בקודם. ועל כן אין נקודת הכ"ף בפת"ח, כי אין הכונה אל דת מסויים אם דת פרס ומדי או יתר עמים כי אם אל מציאות דת. לומר כדת בלי השקפה אל איזו דת שתהיה הוא מה שראוי לעשות, ולא כעת, הוא משפט המיוחד ליודעי העתים: