אלשיך על אסתר א טז

(טז) והנה אלהינו מרחם אשר טרם מכה ציץ רפואה פרח, העיר את רוח ממוכן העומד להצר לנו, כי הוא בעצמו יכין לו הדרך לבוא עליו רעה. כי על ידו תומת ושתי, ותבא אסתר תחתיה להשיב גמולו בראשו. ויאמר ממוכן וכו' כי יצא וכו' והיום הזה תאמרנה וכו'. והוא כי אמר במה יסכר פי המלך מלהליץ עוד בעדה, אם לא באמור לו בפני כל השרים הם שרי המדינות מלכי האיפרכיות, לא על המלך לבדו וכו', כי על כל השרים וכו'. כי לא יערב אל לבו לומר, איני חושש על כבודם, כי הלא יהיה כשולח הזמורה אל אפם ויגעו בכבוד מלכותו. וכונת מאמרו לומר, הלא מבין ריסי עיניך יראה כי מוחל על כבודך אתה. אך זה איננו שוה כי לא על המלך לבדו עותה וכו' כי על כל השרים וכו' ואם על כבודך תמחול על כבוד כל השרים לא תוכל למחול. ואם עתה יבטלו רצונם השרים מפני רצונך וימחלו גם הם גם זה איננו שוה, כי הלא גם עותה על כל העמים אשר בכל מדינות מלכותך כולם אשר אינם פה עמנו היום. ואם אשר ישנם פה עמנו ילכו גם הם בגלגול מחילות וירבו לסלוח, חלק כל העמים אשר בכל מדינות מלכותך אשר אינם פה אינו מחול, כי גם בכבודם נגעה, כי הלא יצא דבר המלכה על כל הנשים שבכל מדינות מלכותך להבזות וכו':   וגם ששת טענות אשר סידרת הנני מבטלם, כי אשר אמרת שהיא מלכה ושתי כי הקדים מלכותה לשמה, לומר שמאליה היא מלכה בת מלכים. נהפוך הוא, כי אינה כי אם ושתי המלכה, כי המלכות שלך היא ולא היה ראשיתה רק ושתי משוללת מלכות ככל נשי עולם, ועל ידך נתוסף לה היות מלכה, אך היה ראשיתה מצער. ועל השנית שלא חטאה רק בשב ואל תעשה, כי אמרת אשר לא עשתה, לא יחשב לה כי אם בקום עשה וזהו עותה ושתי כי עוות תחשב ולא העדר עשות טוב, והוא כאשר יפרש כי ממנה ימשך הבזות בעליהן בפועל: