אליהו רבא יב
ישמור אדם דברים בלבו שלא יאכל עם עם הארץ על השולחן, ולא ירבה עמהם שיחה בכל מקום. מפני שעמי הארץ ממעטים במעשרות ונחשבים על השביעית, והכתוב אומר: מה לתבן את הבר וגו׳ (ירמיהו כג-כח).
וכן אמר דוד: לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלמים לא אבוא וגו׳ ה׳ אהבתי מעון ביתך וגו׳ אל תאסוף עם חטאים נפשי וגו׳ (תהלים כו ד-ט).
ואמרו חכמים: כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו (בן סירא יג).
מכאן אמרו חכמים, ירבה אדם סעודתו עם תלמיד חכם ואל ירבה סעודתו עם עם הארץ, לפי שלאחר שעה הוא מספר עליו לשון הרע. וילמד מאברהם אבינו עליו השלום שעשה סעודה למלאכים ונהנו ממנו, שנאמר: ויאמר ה׳ אם מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך וגו׳ ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו (בראשית יח ג-ח).
מכאן אמרו, יטול אדם תחילה רשות (מהקב״ה כגון עם עוסק בתפילה וכו׳, מאורי אש) ואחר כך ירוץ אחרי התלמידי חכמים הבאים אצלו ויעשה רצונם, לכך נאמר: ויאמר ה׳ וגו׳ אל נא תעבור וגו׳.
וכל האומר לא אכלו מלאכי השרת עם אברהם אבינו עליו השלום, לא אמר כלום. אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שטרח בשבילם, פתח להם הקב״ה את פיהם ואכלו. ולכך נאמר: והוא עומד עליהם תחת העץ (כלומר בשכר שהיה עומד עליהם ומתאווה שיאכלו ע״כ נאמר בהם ויאכלו, מ״א).
ברוך המקום ברוך הוא שמשלם שכר טוב ליראיו בעולם הזה ובעולם הבא. שכן הוא דרך גמילות חסדים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קייימת לו לעולם הבא - שבשכר קיתון של מים שרחצו רגליהם מלאכי השרת נתן הקב״ה לישראל ארבעים שנה במדבר את הבאר.
כיצד?
בזמן שהיו ישראל עושים רצונו של מקום היתה הבאר ממהרת ומשכמת והולכת ונובעת במקומה במקום שהיו ישראל שרויים, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום היתה הבאר מאחרת כשעה כשתיים כשלוש כארבע כחמש, עד שהיו יוצאים נערים קטנים ותלמידי חכמים ואומרים: עלי באר בזכותו של אברהם יצחק ויעקב, עלי באר בזכות משה ואהרון ומרים.
ואחר כך היתה הבאר נובעת והולכת בין שבטו של יהודה לשבטו של יששכר, שנאמר: אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה וגו׳ (במדבר כא-יז). באותה שעה היתה שמחה גדולה לישראל מגדולם ועד קטנם.
ובשכר צלו של אילן שהושיב אברהם אבינו את מלאכי השרת תחתיו, הקיף הקב״ה על ישראל את שבעה ענני הכבוד לישב תחתיהם במדבר ארבעים שנה.
ובשכר הפת לחם שהאכיל אברהם אבינו למלאכי השרת, נתן הקב״ה לישראל את המן במדבר ארבעים שנה.
ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים, כשם שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת לחם ובשר וחמאה וחלב, כך היה המן. כל מי שהיה רוצה לטעום בו טעם פת היה טועם פת, טעם בשר טועם, טעם דבש טועם, טעם חמאה וחלב טועם, שנאמר: שטו העם ולקטו וגו׳ והיה טעמו כטעם לשד השמן (במדבר יא-ח).
ובשכר אותו עגל שהאכיל אברהם אבינו למלאכי השרת, נתן הקב״ה לישראל במדבר את השליו שתי פעמים. אחת קודם מתן תורה, ואחת לאחר מתן תורה.
השליו דבר גדול היה לישראל בשבילו, שהביא הקב״ה הדבר על ידו.
ובשכר שליוה אברהם אבינו את מלאכי השרת, ליוה הקב״ה את בניו במדבר ארבעים שנה. שנאמר: וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך וגו׳ (שמות יג-כא). אלמלא זה הדבר הגדול כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול כאב לפני בנו, כרב שנטל פנס לפני עבדו, כאם לתינוק, שנאמר: ויאמר משה אל ה׳ וגו׳ כי תאמר אליי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק וגו׳ (במדבר יא יא-יב).
למדנו מגדעון שעשה לחם למלאך ולא נהנה ממנו, שנאמר: וגדעון בא ויעש גדי עזים ואיפה קמח מצות וגו׳ וישלח מלאך ה׳ את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות וגו׳ (שופטים ו-כא).
למדנו ממנוח שעשה לחם למלאך ולא נהנה ממנו, שנאמר: ויאמר מלאך ה׳ אל מנוח וגו׳ אם תעצרני לא אכל בלחמך וגו׳ (שופטים יג-טז).
בא וראה כמה גדול עונשה וזכותה של פת - הורגת גדולי ישאל, ומשרה שכינה על נביאי שקר.
ומנין שהורגת גדולי ישראל?
צא ולמד מנוב העיר הכהנים ואלימלך בן אחיטוב, שנענשו על דוד עונש גדול.
ומנין שמשרה שכינה על נביאי השקר?
צא ולמד מאותו הנביא שבא אל ירבעם מלך ישראל, ואמר לו הקב״ה: אל תחנה במקום הזה, ואם תחנה תמות.
בא אליו נביא שקר אחד, ואמר לו: גם אני נביא כמוך.
אף על פי שכיחש לו, שרתה רוח הקודש על נביא השקר בשביל פת שנתן לעוברי דרכים שנאמר: ויהי הם יושבים אל השלחן ויהי דבר ה׳ אל הנביא אשר השיבו וגו׳ (מלכים א יג-כ).
מכאן אמרו, כל האוכל לחם על השולחן עם עם הארץ ומרבה עמו בסעודה אין דבריו נשמעים ולבסוף מחלוקת באה על ידו, שנאמר: מנשה את אפרים ואפרים את מנשה יחדו המה על יהודה וגו׳ (ישעיהו ט-כ).
הא למדת, שכל האוכל עם עם הארץ על השולחן כאילו עובד עבודה זרה. ואם תלמיד חכם - הוא מזלזל תורתו, ומחלל שמו של אביו שבשמים, ומאלמן את אשתו ומייתם את בניו ואינו ממלא את ימיו. וקושר שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות.