אליהו זוטא ד

<< · אליהו זוטא · ד · >>

שנו חכמים הוי עלוב ועניו לכל אדם, ולאנשי ביתך יותר מכל אדם.

ומנין תדע לך שכן?

צא ולמד מהקב״ה שהיה עניו לעמו במקום אחד בשניים ובשלושה - ולא הלך עמהם בדרכיהם ולא שפטן בעונותיהן אלא היה להן עניו.

ומנין זה?

תדע לך שכן הוא, צא ולמד מן הקב״ה שהיה עלוב ועניו לעמו בכל מקום. ולא הלך עמהם בדרכיהם ולא שפט אותם כעונותיהם, אלא היה להם במידת ענוה שלו.

ומנין שכן הוא?

תדע לך ממאה ועשרים יום מיום שניתנה תורה לישראל ועד יום הכיפורים הם מאה ועשרים יום, מיום שעלה משה להר סיני בראשונה להביא תורה לעמו ישראל עד שירד מהר סיני באחרונה בפעם שלישית. ואלמלא הקב״ה שנהג עמהם בענוה לא ניתנה התורה לישראל.

משלו משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שקידש את האשה והיה אוהבה אהבה גמורה.

מה עשה המלך?

שלח והביא אדם אחר לעשות לו שליח בינו לבינה ומראה לו כל החופות שלו וכל החדרים וכל הסתרים שלו, ואחר כך אמר לאותו שליח: לך לאותה אשה ואמור לה שאין אני צריך משלה כלום, אלא תעשה לי חופה קטנה עדי שאוכל ואדור עמה כדי שידעו עבדיי ובני ביתי שאני אוהבה אהבה גמורה.

ועד שהמלך עוסק בחופות ולצוות אל השליח ולשגר אל האשה מתנות מרובות, אמרו לו הבריות: זנתה אשתך עם אחר. מיד מניח המלך את הכל מידו, והשליח נדחף לאחוריו ויצא מבוהל מלפני המלך. וכן היה הדבר עם הקב״ה וישראל, שנאמר: לך רד כי שיחת עמך (שמות לב;ז). וכתיב: עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו (שה״ש א;יב).

ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא ברוך עושה מעשה בראשית, ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים, ברוך שזכר את הראשונות והעביר את האחרונות. שהיה לו לומר נרדי נתן סירחו - ולא נתן ריחו. וכיון שקיבלו ישראל מלכותו של הקב״ה עליהם, ואמרו: כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד;ז). ירדו שישים רבוא מלאכי השרת והניחו בראש כל אחד מישראל שני כתרים ככתרו של אדם הראשון, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע שנאמר: ואתה תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש (שם יט;ו). וכיון שסרחו ישראל במעשה עגל ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ונטלו אותם מהם, שנאמר: ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (שם לג;ו).

יכול לעולם?

תלמוד לומר, ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיהו נא;יא). בלבם לא נאמר, אלא על ראשם. אלא מלמד שעתיד הקב״ה להחזירם להם לישראל לימות בן דוד ולעולם הבא, לכך נאמר: ושמחת עולם על ראשם.

ומה מחשבה היה בדעתו של הקב״ה?

כך היה בדעתו של הקב״ה, כל אומה ומלכות שיבואו ויקבלו את התורה יהיו חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר: והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות (שמות לב;טז). אל תקרי חרות, אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שאין מלאך המות שולט בו. וכיון שעשו את העגל חזר מלאך המות עליהם, שנאמר: וממתנה נחליאל (במדבר כא;יט). ממתן תורה נחלו א-ל. וכיון שעבדו ע״א בא עליהם מלאך המות, שנאמר: אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון (תהלים פב; ו-ז). אכן לאחר שחבלתם מעשיכם כאדם תמותון.

אבל באהרון כתיב: תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעון כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאו-ת הוא (מלאכי ב; ו-ז). וכי תעלה על דעתך שאהרון היה עובד עבודת אלילים חס ושלום, אלא לא עבד עבודת אלילים אלא עיכב אותם עד שיבוא משה. וכדרך שעשה יעקב אבינו שהיה מקיים את כל התורה כולה קודם שניתנה התורה והיה מתכוון לבטל עבודת אלילים, שנאמר: ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלוקי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם וגו׳ ויתנו אל יעקב את כל אלוקי הנכר אשר בידם וגו׳ ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם (בראשית לה; ב-ד). ומה היה שכרו על אותה מצוה זהו מה שנאמר אח״כ: ויסעו ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב. וכמו כן נתכוין אהרון לבטל עבודת אלילים והיה מקיים את התורה קודם שניתנה ואעפ״כ העלה עליו הכתוב כאילו עבד עכו״ם, שנאמר: ויגוף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרון (שמות לב;לה).

אמרו חכמים כשירד משה מהר סיני וראה את הסירחון שסרחו ישראל, נסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מעליהם ושברם מתחת ההר, מיד נתאלם משה ושוב אינו יכל לדבר.

מאותה שעה נגזרה גזירה על ישראל שילמדו את התורה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטירוף ומתוך הדוחק ומתוך שאין לו מזונות. ועל אותו הצער עתיד הקב״ה לשלם להם שכרם לימות בן דוד ולעולם הבא, שנאמר: הנה ה׳ אלוקים בחזק יבוא (ישעיהו מ;י). ובקבלה הוא אומר: מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא (איוב מא;ג).

לטובתי נשברה רגל פרתי - כדי שתהא משכורתי שלימה.

ובארבעים יום האמצעיים נטל משה את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, שנאמר: ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה (שמות לג;ז). והיו ישראל מתאבלים ונוהגים אבילות בעצמם כל אותם ארבעים ימים, עד שנגלה מלך מלכי המלכים הקב״ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ופתח לו למשה פתח של רחמים ואמר הקב״ה למשה: משה מה עושים אותם עניים מנודים לרב ומנודים לתלמיד מנודים לי ומנודים לך, אלא חזור בך והכנס את האוהל לתוך המחנה, שנאמר: ודיבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו (שם שם;יא).

מקרא זה איני יודע מהו, כשהוא הוא אומר אחר כך: ושב אל המחנה (שם) מלמד שהקב״ה התיר לו למשה את נדרו ואמר לו למשה להכניס את האוהל לתוך המחנה.

משלו משל למה הדבר דומה - למלך שכעס על בנו והיה אחד מגדולי מלכות יושב לפניו ומתיירא להציל אותו. וכיון ששמע שאמר המלך לבנו: ריקה, אלמלא פלוני אוהבי יושב לפניי, כבר היכיתיך מכות גדולות. אמר אותו אוהב בליבו: דבר זה תלוי בי. מיד עמד והציל אותו.

וכן לכך נדמה משה באותה שעה, וכן מה שנאמר: ויחל משה את פני ה׳ אלוקיו ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים וגו׳ (שם לב;יא). וכיון שאמר משה אחר כך: למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוגג אתם בהרים וגו׳ זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו׳ (שם). מיד היה להם הקב״ה עניו ומחל להם, שכן נאמר: וינחם ה׳ על הרעה וגו׳ (שם).

ובארבעים יום האחרונים שעלה משה להר סיני להביא את התורה, גזרו יום צום ותענית. וביום האחרון שבכולם שהוא סוף הארבעים ימים, גזרו תענית ולנו בתעניתם כדי שלא ישלוט בהם יצר הרע. ולמחרתו השכימו ועלו לפני הר סיני -ישראל היו בוכים לקראת משה והוא בוכה לקראתם עד שעלתה בכייתם למרום. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב״ה על ישראל וקיבל את תשובתם. בישרה אותם רוח הקודש בשורות טובות ונחמות, ואמר הקב״ה לישראל: בניי נשבע אני בשמי הגדול שלי ובכיסא הכבוד שלי שתהא לכם בכייה זו לשמחה גדולה ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות.